חבל נחלתו יט לז
סימן לז
חתימת העדים והקנין בכתובה
שאלה
[עריכה]מה מחיל את הכתובה כדי שהיא תחייב את החתן: חתימת העדים, הקנין מן החתן, או נתינת הכתובה ליד הכלה. ובאלו זמנים ביחס לקידושין ולנישואין ראוי שתיעשנה הפעולות הללו1.
תשובה
[עריכה]א. כתב הטור (אבן העזר סי' סו): "אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה והבעל נותן שכר הסופר, שחכמים תקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואפילו אם ירצה לייחד לה כתובתה במעות או בשאר מטלטלין אין שומעין לו אלא צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה ויהיו כל נכסיו משועבדים לה".
וכ"כ השו"ע (אה"ע סי' סו תחילת סעיף א) ורמ"א העיר: "ויש מקילין ומתירין להתייחד בלא כתובה, ובלבד שלא יבעול (הר"ן ריש כתובות)".
ולמעשה לא מצאנו בחתונות שאין כותבים כתובה, ואם הכתובה פסולה מאיזה טעם כותבים כתובה אחרת אבל אי"צ לעשות חופה נוספת ולא לברך ברכות הנישואין (באר היטב סי' סא ס"ג).
ב. כתב הטור (אה"ע סי' סו):
"כתב רב האי שא"צ קנין בשעת נשואין במה שנתן לה, דתנאי כתובה ככתובה דמי כי היכי דבשעת קדושין לא בעי קנין מדרב גידל. וכתב בעל העיטור ואי כתב לה בשעת קידושין ומגרש לה גביא ולא אמרינן אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא אקני לה, וכן שדר רב שר שלום גאון והסכימו עליה כל בני מתיבתא".
ופרש הבית יוסף (אות ח): "כתב רבינו האיי שאין צריך קנין בשעת נישואין במה שנתן לה וכו'. וכתב בעל העיטור ואי כתב לה בשעת קידושין ומגרש לה גביא וכו'. זה נראה שחולק על מה שכתב רבינו בסימן נ"ה (צ:). כתב הר"ן בר"פ אף על פי (כא: ד"ה שלא) אמרינן בירושלמי (שם ריש ה"א) שהמוסיף לאשתו אפילו לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקניא מיניה דומיא דמאי דאמר רב גידל עמדו וקידשו קנו הם הם הדברים הנקנין באמירה (שם קב.) ופירשו טעמא התם משום דרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא ומפרקינן מעיקה ליה ומשבק לה וצריך עיון משום דלא אשכחן כולי האי בגמרא דילן אדרבה בגמרא (נה.) משמע דלית לן האי סברא כמו שאכתוב לפנינו (בר"ן כב: סוד"ה אמר) בס"ד".
היינו, לגבי תוספת על כתובתה לפי רב האי גאון אין צורך בקנין כיון שכנס אדעתא דהכי. ומעיר הב"י שכן בירושלמי אבל בבבלי לא משמע כן, ואעפ"כ כן הסיקו זאת הגאונים להלכה.
ופסק השו"ע (אה"ע סי' סו ס"ח): "יש מי שאומר שאין צריך קנין בשעת הנשואין כמה שנותן לה", ורמ"א העיר: "ויש חולקין".
ובאר החלקת מחוקק (ס"ק לג): "שא"צ קנין בשעת נשואין. דין זה כתב התו' בשם רב האי גאון כ"כ הריב"ש סי' שמ"ה ע"ש וכן משמע מדברי הר"ן ריש אף על פי שחולק על הירושלמי דאמירה לא מהני אחר נשואין משמע דקודם נשואין מהני".
והוסיף בס"ק לד: "ויש חולקין. לא מצאתי מי שחולק על זה ובב"ח סי' נ"א כתב שמדברי המרדכי משמע שחולק ע"ז ויש לדחות".
אמנם בהפלאה (קונטרס אחרון סי' סו ס"ח) כתב: "עיין בחידושינו ר"פ אף על פי בתוס' ד"ה אף על פי וכו' דמוכח מלשון התוס' והרא"ש שם דליתא מדר' גידל שיתחייב משום חיבת איחתוני אלא בשעת אירוסין ולא בשעת חופה וכדעת היש חולקין כאן".
וכן בביאור הגר"א כתב בתוך דבריו: "ומ"מ מ' בדבריהם דל"פ אירושלמי אלא אחר נישואין לחוד וכן מפורש בריטב"א".
עולה כי לפי השו"ע השעבוד חל על תוספת כתובה אף ללא קנין. ובדעת היש חולקים: לפי הראשונים שהביא הגר"א – רק תוספת כתובה שלאחר נישואין אינה נקנית באמירה, ולפי ההפלאה תוספת שמשעת חופה אינה נקנית באמירה וצריכים על כך קנין.
ג. כתב הרא"ש (גיטין פ"ב סי' ז): "אמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמיא מה מעשה ב"ד נכתבים ביום ונחתמים בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. כתובה דחייא בר רב איכתיב ביממא ואחתים בלילה. הוה רב התם ולא אמר ולא מידי לימא כשמואל ס"ל? לא עסוקים באותו ענין הוו, דתניא א"ר אלעזר בר' צדוק לא שנו אלא שאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר".
והסיק הרא"ש: "מדהביא רב אלפס ז"ל עובדא דחייא בר רב משמע שפוסק הלכה דלא כשמואל ואפשר דאע"פ שהביא עובדא דחייא בר רב אפשר שפוסק כשמואל דקי"ל הלכתא כוותי' בדיני ומה שהביא עובדא דחייא בר רב להשמיענו דינא דעסוקים באותו ענין מהני בשאר שטרות אלא שמצאתי כתוב שבתשובת שאלה פסק כרב"...
והעיר בקרבן נתנאל (שם אות ב): "אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. ודוקא עיקר כתובה אבל תוספת לא דהקול יוצא שנכתבה כתובה והכל יודעים שכתובתה מאתים אם בתולה היא והאלמנה מנה אבל לגבי תוספת עדי חתימה הוא דמפקי לקלא דיש כתובתה מרובה ויש כתובתה מועטת. ותדע דהא בכתובות בריש פ' אף על פי לא מני לה בהדי אינך דתוספת כתובה ככתובה. רשב"א".
היינו כתיבה ביום וחתימה מאוחרת אינה מועילה לתוספת כתובה, הן מצד מעשה בי"ד והן מצד עסוקים באותו ענין.
ד. אבל בהגהות אשרי (שם הגהה א) כתב: "וכן פסק ראבי"ה כשמואל אף על פי שאין עסוקין באותו ענין ועל זה סמכינן בארץ מלכות בשפנייא ובפרג"א שכותבין כתובה בע"ש וחותמין במוצאי שבת משום דמשעת כתובה דנכנסת לחופה דקריבו חתנות הוא חייל שיעבודיה ומהני נמי לענין תוס' דהכל יודעין שאין כתובה בלא תוספת ויש לה קול כמו לעיקר כתובה וכן כתב ריב"ם".
וא"כ לפי הראשונים שמביא הגהות אשרי – כתיבת הכתובה מועילה אף לתוספת ומשעת כתיבת הכתובה חל שעבודה אף לתוספת. והוסיף בהגהות אשרי: "מיהו טוב להנהיג כששואלין מן החתן כמה יש לכתוב בכתובה שיקנו ממנו בקנין ואח"כ יכתבו כי הקנין יש לו קול וגבי ממשעבדי גם התוספת משעת קנין. מא"ז".
וא"כ הקנין מהחתן אינו נצרך מעיקר הדין, אלא שהוא מועיל לתקן את הבעיה של חלות השעבוד אף על תוספת כתובה.
וכ"כ המרדכי (גיטין פרק המביא גט בתרא רמז שלז): "כתובתיה דחייא בר רב איכתוב ביממא כו' נראה אף על גב דקי"ל כשמואל בדיני אין אנו יכולין להקדים הכתיבה לחתימה משום תוספת דאין מעשה ב"ד ומשום עסוקין באותו ענין (*ליכא לאכשורי דהן עסוקין בחופה) [*דהן עסוקין בחופה ליכא לאכשורי. נל"ה] לפי שעסוקין באותו ענין ר"ל בחתימה. ומיהו מפני קנין שעושין ביום יכולין לחתום בלילה דקנין יש לו קול כדאמרי' סתם קנין לכתיבה עומד ומההיא שעתא ידעי לקוחות דאישתעביד נכסי וה"נ משמע בגט פשוט אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כו' עיין פרק גט פשוט גבי (מילאהו בקרובים) כי יתביתו בהיני כתובו בהיני".
וא"כ קנין מהחתן המשתעבד ביום הכתוב בכתובה, מתקן את בעית השיעבוד על התוספת.
וכך כתב הבית יוסף (אבן העזר סי' סו):
"כתבו הגהות מיימון פ"י מהלכות אישות (דפוס קושטא ה"ז) נהגו החזנים לכתוב כתובה וכותבין בכאן מקום שילכו למחר לעשות נישואין ושיחתמו שם העדים ואמת הדבר כי בריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב.) משמע דכשר, מכל מקום קשה בעיני רבינו יצחק לעשות כן לכתחלה מדאמר להו רב לספרי (גיטין פ., בבא בתרא קעב.) כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אף על גב דמימסרן לכו מילי בשילי מספר המצות (עשין נ, קלא סע"ג). וראבי"ה (סימן תתקיט) קיבל מאביו דאם הקדים הכתיבה והזמן ביום ונעשה הקנין בלילה כשר כדאמרינן פ"ב דגיטין (יח.) כתובה כמעשה ב"ד דמיא ונכתבת ביום ונחתמת בלילה מי' התוספות פירשו דפסול משום התוספת דלית ליה קלא ומיהו אם עשה הקנין ביום יכולין לחתום מתי שירצו כדאמרינן התם (ב"ב שם) כי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה עכ"ל וז"ל התוספות בפרק ב' דגיטין (יח. ד"ה אף) יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בערב שבת ולחותמה במוצאי שבת ואין נכון לעשות כן משום תוספת דדילמא לית ליה קלא, ומיהו היכא דקנו מיניה ליכא למיחש מידי כדאמרינן אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה עכ"ל".
ואם כן אף הוא העלה את האפשרות של קנין מן החתן על הכתובה ותוספת כתובה הפותר את בעיית השיעבודים אם הקנין נעשה ביום הכתוב בכתובה, כיון שהוא מוציא קול והלקוחות יוכלו להיזהר.
ה. וכך פסק הרמ"א (סי' סו ס"א): "ואין לעדים לחתום הכתובה אלא לאחר שקיבל החתן קנין לפניהם (סברת הרב ומפרק אשה שנתארמלה). ויש מקומות שמקילין בזה (מרדכי פ"ב דגיטין). וכן שיש עדים חותמים על הכתובות שקראו תחת החופה, אף על פי שהם לא שמעו הקריאה, אף על פי דלא שפיר עבדי, אין לשנות מנהגן, שלא להוציא לעז על כתובות הראשונות (אור זרוע)".
החלקת מחוקק (ס"ק ט) הסביר את דעת המקילין משום שעסוקים באותו ענין. ובאר הבית שמואל (ס"ק ז) שהקנין מתיר חתימה מאוחרת וכמוש"כ. אלא שדברי הבי"ש צ"ע, הלא הקנין עליו דובר היה בזמן הכתוב בכתובה, והוא מוציא קול, אבל אם הכתובה מוקדמת והקנין מאוחר הוא לא יועיל להוציא קול מזמן הכתוב בכתובה, וא"כ מה יועיל כאן הקנין.
בביאור הגר"א (ס"ק ט) הביא את המקורות לרמ"א, ובסוף דבריו הקשה: "ומכל מקום סוף דברי המרדכי (רמז שמב) א"י להולמו מאי מיחזי כשיקרא איכא2, וכי בלא קנין א"י לחתום לא מיבעיא לדעת רב האי בס"ח דא"צ קניין אלא אפילו לדעת החולקים, מכל מקום כיון שא"ל כתובו וחתומו ודאי א"צ דלא גרע משאר מתנה וכמ"ש בר"פ אף על פי וש"מ ואפשר לדחוק דלא א"ל כתובו וחתומו וצ"ל קנין ל"ד וצ"ע".
וא"כ הגר"א נשאר בצ"ע מדוע צריך קנין מהחתן ורק אח"כ לחתום, הרי החתן ציוה לעדים שיחתמו ובכך הסכים לכתוב בכתובה ולתוספת כתובה.
עולה מן הדברים עד עתה, שמעיקר הדין אין צורך כלל בקנין מן החתן על הכתובה ותוספתה לפי שיטת הגאונים שהובאה לעיל, וקול יוצא לכתובה בחתימת עדים, ודי בחתימה מאוחרת, אולם אם נעשה קנין צריך שיעשה בזמן הכתוב בכתובה כיון שאז הוא מוציא קול ואין הכתובה מוקדמת.
ו. וכך כתב הלבוש (אה"ע סי' סו סי"א): "מן הדין היה ראוי ליזהר שלא לכתוב הכתובה עד אחר שקבל החתן הקנין דמיחזי כשיקרא, וגם היה מן הראוי שלא לחתום הכתובה עד אחר החופה, דאיך יחתומו על וצביאת מרת פלונית והות ליה לאינתו קודם שתיכנס לחופה והוא שקר גמור, ומה שהעולם אין נזהרין בזה, משום דלפעמים כשעושין החופה בערב שבת יש תיגרא ביניהם ומשהין החופה עד סמוך לחשיכה, ואם היו מאחרין החתימה עד אחר החופה לא היו יכולין לחתום מחמת שהוא שבת, לכך חותמין קודם לכן בכל הכתובות, וסומכין כיון שעסוקין באותו ענין לא מחזי כשיקרא. אבל יש מקומות שנהגו שאין חותמין הכתובה עד אחר החופה ונעשה הקנין בפניהם כשהכלה עומדת תחת החופה".
ז. הטעם המובא לכתיבת כתובה וחתימתה (וכנראה אף קבלת קנין עליה) מוכפל במציאות בימינו שהקידושין והנישואין מוצמדים, ועל כן כתיבת הכתובה נעשית קודם הקידושין. ולכן תמהו הפוסקים איך ניתן: לכתוב כתובה, ולקבל קנין מהחתן, ולחתום על הכתובה קודם הקידושין. שהרי חוץ משידוכין עם הכלה אין לו שום קשר איסורי או קשר ממוני לכלה, ואיך יחתמו העדים על ההסכם הקשור לנישואין (הכתובה) קודם שהיא מקודשת ועי' בחלק ט סימן כא שגדולי הפוסקים פסלו כתובה מוקדמת והאמירה: וצביאת מרת פלונית והות ליה לאינתו קודם שתיכנס לחופה היא ודאי שקר.
ועל כן בימינו מן הראוי לקבל קנין מהחתן ולהחתים את העדים אחרי הקידושין ולפני ברכות הנישואין. וקנין וחתימה אלו עדיף שיעשו אחרי קידושין גם אם הכתובה אינה מוקדמת, שהרי החתימה על כתובה קודם הקידושין יש בה מחזי כשקרא אע"פ שעוד זמן מה יחילוה.
וכן ראיתי במנהגי הרה"ג אברהם ברים זצ"ל ראש ישיבת משכן יוסף ירושלים (הו"ד בספר מנחה לחיים, זכור לאברהם [חולון] תשס"ה), "היה מקפיד שהעדים החותמים על הכתובה שלא יחתמו עליה לפני החופה, וכן שלא יקבלו קנין לפני החופה, אלא אך ורק תחת החופה אחר הקידושין".
וכן "כשעשו את החופה לפני השקיעה ושטר הכתובה היה ערוך מבעוד יום, אם הזדמן ונתאחרה השעה והקידושין היה סמוך מאד לשקיעה, באופן שאם העדים יחתמו רק בשעת הקריאה כבר לא יספיקו לחתום מבעוד יום, היה מצוה לקבל קנין ולחתום מיד אחר הקידושין לפני קריאת הכתובה".
ועוד כתוב: "פעמים שהורה לשבור את הכוס לאחר קריאת הכתובה או ז' ברכות, כדי להספיק לחתום ביום. וטעם כל האמור היה עמו, שאינו מבין על מה יקבל החתן קנין לפני הקידושין ועל מה יתחייב קודם שקידשה וכן על מה יחתמו העדים בכתובה לפני שהחתן קידשה, וכל זמן שעדיין אינה מקודשת לו איך יתחייב ל"אפלח וליזון ולפרנס וכו'" לבתולה שלא קידשה עדיין.
וכן שם בהנהגות הגרי"ש אלישיב ז"ל.