חבל נחלתו יט כה
סימן כה
צדקה ומעשר כספים
א. צדקה ומעשר
מצות צדקה היא מצוה מן התורה כאמור ברמב"ם (ספר המצוות מצות עשה קצה): "והמצוה הקצ"ה היא שצוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם. וכבר בא הציווי במצוה זו במלות מתחלפות. אמר יתעלה (ראה טו ח) פתוח תפתח את ידך וכו', ואמר (בהר לה) והחזקת בו גר ותושב וכו' ואמר (שם לו) וחי אחיך עמך. והכוונה באלו הלשונות כולם אחת והיא שנעזור עניינו ונחזקם די ספקם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים רובם בכתובות (מח – נ א, סו ב – סח א) ובתרא (ח – יא א, מג א) ובאה הקבלה (גטין ז ב לק' עמ' רפה) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו, כלומר הצדקה, אם למי שלמטה ממנו או לדומה לו ואפילו בדבר מועט".
וככנגד מצוה העשה יש מצות ל"ת (ספר המצוות מצות ל"ת רלב): "והמצוה הרל"ב היא שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם והוא אמרו יתעלה (שם) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. וזה אזהרה מלקנות מדת הכילות והאכזריות שתמנע מעשות הראוי".
ובהשגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם (שכחת העשין) מונה תוספת במצוה טז: "שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית' (פ' בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ומאמרם בתלמוד (פסחי' כא ב, ע"ז כ א, חולין קיד ב) גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה הזו מנאה בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה טו). והם שתים מצות באמת".
היינו לפי הרמב"ן ישנה מצוה חיובית נוספת של עזרה הן גופנית פיזית והן כלכלית לאדם מישראל.
גדר המצוה הוא די מחסורו של העני. לפי הרמב"ם החוב די מחסורו מוטל על כל יחיד אליו פונה העני. לפי יתר הראשונים החובה היא על הציבור אליו משתייך העני, והיחיד חייב כחלק מן הציבור להקמת מוסד ('קופה של צדקה') שייתן לעניים די מחסורם, בכל מקום ומקום לפי דרכו1.
דוגמא לדרך רוב הראשונים היא דברי ספר החינוך (פרשת ראה מצוה תעט): "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [בבא בתרא י' ע"ב] שעיקר מצוה זו ליתן הצדקה ליד גבאי שיתננה למי שצריך לה, כדי שלא יתבייש המקבל כשהוא מקבלה מיד הנותנה בכל עת שיראנו, וגם הנותן לא יביישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה וזה אינו יודע ממי מקבלה". ואינו מזכיר שום חובת צדקה על יחיד2 ביחס ל'די מחסורו'. בניגוד לכך הרמב"ם פותח את הלכות צדקה (הל' מתנות עניים פ"ז ה"א): "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת".
השיעור הממוני של מצות צדקה על היחיד לא ניתן בתורה. במתנות עניים ישנם שיעורים אולם מתנות עניים ניתנות רק מיבולים שבשדה, אבל לגבי אדם שאינו נותן מיבול שדהו, אלא מכל מקור פרנסה אחר: שכר עבודה, או מסחר לא נתנה התורה שיעור במצות צדקה.
הרמב"ם כתב (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה): "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר".
משמע שאם אין עני אין חייבים לתת כלל. אם יש עניים נוצרת מצוה חיובית לתת די מחסורו. אם אין הנותן יכול לתת די מחסורו הרמב"ם קובע תחום רחב לשיעור הנתינה מדרבנן המינימום שקבעו חכמים הוא שלישית השקל בשנה. ושתי המידות האחרות חומש ומעשר מגבילות את החיוב לתת, אבל אינן מחייבות את הנותן אלא לפי יכולתו ורצונו.
וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' רמט ס"א): "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה"... ומוסיף בסעיף ב: "לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה".
עולה כי מצד מצות צדקה (בהנחה שיש עניים במקומו) קיים חיוב נתינה מן התורה לפי יכולתו ומכל ממונו, ונקבעו גדרים מדרבנן של שליש השקל כמידה מינימלית, חומש ממונו מידה מכסימלית, ואחד מעשרה כמידה בינונית.
יש פוסקים שכלל לא הביאו אפשרות של מעשר אלא הביאו רק את שני הקצוות המינימלי והמכסימלי. כגון הסמ"ג (ספר מצוות גדול עשין סימן קסב) שכתב כך: "גרסינן בפ"ק דבבא בתרא (ט, א) אמר רבי יוסי שקולה צדקה כנגד כל המצות ולעולם אל ימנע אדם עצמו לכל הפחות מלתת שלישית השקל בשנה שנאמר (נחמיה י, לג) העמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה. בכתובות (נ, א) אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ואמרינן בירושלמי (פאה דף ב, ב) שנה ראשונה לקרן מכאן ואילך בכל שנה ושנה חומש לריוח והם שני עשורין כענין שאמר יעקב (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".
וכן בספר אהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ט נתיב א) כתב: "לעולם אל ימנע אדם מלתת שלישית השקל בשנה וכל אדם יש לו לתת כפי מיסת ידו והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש".
ב. המקורות לדין מעשר כספים
מעשר כספים עליו אנו דנים אינו מצד חיוב מצות צדקה של תורה, שהוא כפי שבואר לעיל, לפי נדבת לבו ותלוי במציאות עניים, אלא מעשר כספים במובן של הוצאת מעשר מממונו המונח כחובה על כל יחיד ויחיד להפריש, גם אם העניים לא באו לבקש או אין עניים במקום, וכדוגמת מעשר עני שאינו תלוי במציאות עניים אלא לפי יבולו חייב בהפרשתו, ויעביר לעניים מאוחר יותר.
תוספות בתענית (ט ע"א) כתב כך: "עשר תעשר – הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? ת"ל את כל. דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו".
הספרי המובא (אף שאינו בידינו, וראשונים אחרים לא הביאוהו, ומי שהביאו מסר שכן כתבו תוספות) משוה בין מעשר למעשר כספים. זה ניתן מיבול השדה וזה ניתן מרווחי האדם בעסקיו הממוניים. לא מובא בספרי למי ניתן המעשר. הפסוק ממנו לומד הספרי עוסק במעשר שני. ואם כוונתו שמעשר כספים ישמש לאותה מטרה – לכאורה בדורנו אין אכילת פירות בירושלים בטהרה כמעשר שני.
כשם שהראשונים לא מסרו על ברייתא של ספרי, הם גם לא פסקו כן להלכה. רוב הגאונים והראשונים לא פסקו זאת כחובה וכן הרי"ף הרמב"ם ועוד לא הביאו דין מעשר. (נדון בכך בהמשך).
בירושלמי (פאה פ"א ה"א) נאמר: "הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור ואתייא כיי דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה עד היכן ר"ג בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר וחרנא אמר [משלי ג ט] כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך".
מפרש הפני משה:
"חומש נכסיו למצות. ולא יותר".
"עד היכן. הוא החיוב בלא התקנה".
"כדי תרומה. בבינונית א' מחמשים או בתרומת מעשר א' ממאה וכפי ערך זה יתן לצדקה".
"כמראשית כל תבואתך. כתרומה גדולה בלבד".
הירושלמי עוסק בגמילות חסדים בממונו (כגון צדקה ופדיון שבויים) שיש לה שיעור, ומשמע מדבריו שבאושא הרחיבו והתירו עד חומש. בעוד שלפני תקנת אושא השיעור היה אחד מחמישים או אחד ממאה. ואילו הגר"א והתולדות יצחק מסבירים שהשאלה היתה על השיעור המינימלי. והמהרש"ס הסביר: "אבל השיעור הנאה שיבור לו האדם עד היכן". ובניגוד לעין בינונית של הרמב"ם שהיא מעשר, הרי לפי הרש"ס אחד מחמישים או אחד ממאה היא עין בינונית3.
המרדכי (בבא בתרא הגהות מרדכי פרק ראשון) כתב: "ובירושלמי מפיק מעשר מעות מכבד השם מהונך ומראשית כל תבואתך"...
והביא את המרדכי בביאור הגר"א (יו"ד סי' רמט ס"ק ב) וז"ל:
"וא' מעשרה כו'. ספרי הביאו תוס' דתענית ט' א' ד"ה עשר תעשר הכי איתא בספרי עשר כו' ".
"(ליקוט) וא' מעשרה כו'. בירושלמי אתמר שמעשר עני נוהג אפי' בכספים ויליף ממ"ש כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. מרדכי פ"ק דב"ב (ע"כ)".
ונראה שהגר"א הביא זאת מן המרדכי ולא מן הירושלמי מפני שבירושלמי שלפנינו לא נזכר כלל מה שהמרדכי מביא, ואף הגר"א לא גרס זאת. כמו"כ אף אחד מן הראשונים לא הביא ירושלמי זה, ולכן מה שמביא המרדכי הוא יחידאי.
מדרשים נוספים יש בתנחומא (בובר, פרשת ראה סי' יז): "עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר, עד שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים, להוציא אחד מעשרה לעמילי תורה".
וכן בילקוט שמעוני (תורה רמז תתצג):
"עשר תעשר [יד, כב] עשר שלא תתחסר עשר שתתעשר, אמר הקדוש ברוך הוא עשר את שלי ואני מעשר את שלך, אמר רבי אבא רמז לפרגמוטוטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי תורה"...
ומסביר הנצי"ב במרומי שדה (תענית ט ע"א):
"עשר בשביל שתתעשר. מכאן מקור למעשר כספים. ובתנחומא פ' ראה אי' מכאן נהגו פרגמיטיטין להפריש אחד מעשרה לעמלי תורה. והא דנהגו ביחוד לעמלי תורה, היינו משום דפרשה זו מיירי במע"ש, ותניא בספרי והובא בתוס' קדושין דף כ"ד שלא ניתן מע"ש אלא לעמלי תורה4, עי' שם בד"ה אלא, ומשו"ה גם מעשר כספים תכליתן בשביל עמלי תורה. אכן בירושלמי פאה פרק א' הל"א למד רמז למעשר כספים5, מדכתיב כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך".
מן המקורות למעשר כספים ניתן ללמוד שהוא לכל היותר בגדר אסמכתא ומצוה דרבנן אבל ודאי אינו חובה מן התורה. שני המקורות היותר ישירים (ספרי וירושלמי) מובאים על ידי ראשונים יחידים, ואינם לפנינו בימינו, ולא צוטטו על ידי ראשונים אחרים. שני המקורות שהם מדרשי אגדה (תנחומא וילק"ש) כותבים שהוא 'רמז' ולא לימוד. כמו"כ הם מייעדים את המעשר דוקא לעמלי תורה.
ג. הבאת מעשר כספים בראשונים
כאשר בודקים בספרי הראשונים מי מזכיר זאת כדין נוהג נראה שרק באמצע תקופת הראשונים ואצל חסידי אשכנז התמסד מעשר כספים לדין הנוהג בציבור כולו כחובה. כאמור בכל רחבי הגלויות השונות אצל שאר הראשונים לא מצאתי שאיזכרו זאת, אף כמנהג טוב ליחידים.
הקדום ביותר בין הראשונים שמצאתי הוא בספר חסידים (סי' קמד) שכתב: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר [וגומ'] ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג' י') גדול הפרשת מעשר שאמר הקדוש ברוך הוא בחנוני מכל דברים אחרים שאסור לנסותו שנאמר (דברים ו' ט"ז) לא תנסו את ה' אלהיכם אותו המעשר הוא מעשר עני לתת לעניים מעשר מכל אשר ירויח אדם הן בריבית הן להשכיר את עצמו הן מכל דברים אשר בא ליד אדם בריוח אם מצא גניבה או הביאו לו גניבה צריך לעשר ולהפריש כאשר נכתב בפסוק. כי עדיין לא היו לישראל בין אומות העולם ומלוין בריבית. ואוי להם המעכבים מעשרותיהם, כי לבסוף לא ישאר להם בידם כי אם המעשר והיינו דכתיב (במדבר ה' י') ואיש את קדשיו לו יהיו".
וכך כתב תלמידו בספר אור זרוע (ח"ג פסקי בבא בתרא סי' פא): "ויש לי ללמוד מיכן על אדם שעישר ממונו או נתן ממונו לצדקה כך בלא עישור וזכה לעני ואחר כך מת העני. בכור בן עני נוטל פי שנים אם היה קרובו או ריעו או אוהבו שהיה רגיל ליתן לו כל שעה צדקה ומעשר מכיון שהפריש מעותיו לצדקה או למעשר זכה העני זה בחלקו שהיה רגיל ליתן לו ואף על פי שלא בא לידו דהא אינו יכול לחזור בו. כך נראה בעיני".
ועולה מדבריו שמעשר עני אינו ראוי אלא כבר קנוי למקבל הקבוע.
וכן בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן עד) דן בדיני מעשר כספים. ותלמידו מביא בספר תשב"ץ קטן (סימן תה): "אם נדר אדם מעות לצדקה יכול ליתנם אפי' לקרוביו. וכן המעשר כולו יכול ליתן לקרוביו".
וכן האורחות חיים (דין צדקה) מביא: "ואם נדר אדם לצדקה יכול ליתנה לקרוביו וכן המעשר שלו יכול ליתנו לקרוביו עכ"ל (בשם רמנ"ע והוא מהר"ם מרוטנברג המובא בתשב"ץ קטן)".
וכך מביא בצרור הכסף הקצר (הדרך השלישי שער ג): "ורבינו תם בתשובה [כתב] אין מעכבין אם נותנין המעשר לצדקה". ובצרור הכסף הארוך (הדרך השלישי שער ג) הסביר מעט יותר: "וכתב רבינו תם ז"ל בתשובה דבני חדא מתא דאזלי ומלוו בריבית במתא אחריתי ורווחי התם, מצו מעכבי עלייהו בני ההיא מתא. ואי יהבי להו מעשר הריוח לצדקה תו לא מצו מעכבו, דהוו להו כבני מתא דיהבי כרגא".
ועולה שבזמן רבינו תם עדיין לא היה מעשר כספים קבוע, אלא 'אם נתנו מעשר לצדקה'...
ואחריהם בספר מהרי"ל (מנהגים, הלכות ראש השנה) מובא: "והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפלה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים. ויתן להם הצדקה בשחר כדי שיוכל לקנות צורכו ליו"ט". וכאן כבר רואים שהוא מנהג קבע לתתו לעניים.
וכן אצל בן דורו בלקט יושר (ח"ב, יו"ד עמוד לו ענין ב) כותב: "ומלבד מעות מעשר או צדקה ומלבד מטלטלין וכלי בית ותכשיטין וספרי הקדש שאינם עומדים למכור".
כפי שצויין לעיל מעשר כספים לא נזכר אצל ראשונים אחרים ומשמע שלא נהג כחובה בשום גלות פרט לאשכנז וסביבתה בימי הראשונים. ולכן אינו מובא בבית יוסף ובשו"ע כהלכה למעשה.
ד. חומר דין מעשר כספים
כתב בשו"ת מהר"ם (מרוטנבורג דפוס פראג סי' עד): "שאינו מן התורה אלא מנהג".
וכן כתב הב"ח (יו"ד סוף סי' שלא): "אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן ככספים ושאר רוחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן".
הברכי יוסף (יו"ד סי' רמט אות ג) דן מה מקורו של הרמב"ם לשיעור מעשר בצדקה שכתב וז"ל:
"ואחד מעשרה מדה בינונית וכו'. כ"כ הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה). ומרן לא השמיענו מהיכא נפקא ליה. והרב מהר"ש יפה שם, כתב דלא ידע מהיכא נפקא ליה. ונראה דנפקא ליה מהספרי שהביאו התוס' פ"ק דתענית דף ט' ע"א, וז"ל: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא ושאר רווחים מנין, ת"ל את כל, דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל, לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו. עכ"ל התוס'. הן אמת דבספרי שבידינו לא ראיתי זה, אבל אנן ניקום אהימנותייהו דהתוס'. וראה זה מצאתי בתנחומא (ראה סי' יח) עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחר מעשרה לעמלי תורה, תבואת זרעך אם זכיתם סוף שהם יוצאים לזרוע שדה, ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בהם, ואיזה זה עשו, דכתיב ויבא עשו מן השדה. עכ"ל. והאי סיפא כתבוה התוס' שם בתענית משם ה"ר נתן האופניאל. והוא בתנחומא. ותחילתו הביאו הרשב"ץ בתשובה ח"א סימן קד"ם, וגריס רמז להולכי ימים ולעוסקים בפרקמטיא להוציא מעשר וכו'. ע"ש. וקרוב לזה הוא בילקוט (ראה רמז תתצג). ואפשר דמהספרי ותנחומא נפקא להרמב"ם דאיכא מעשר, ואף על גב דבתנחומא קאמר לעמלי תורה, הא אמרו ז"ל (קה"ר יא, א) אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה. וכיון דלמדנו דאיכא מעשר כספים, ממילא זוהי מדה בינונית, כיון דהא אשכחן חומש, ומוכרח שהוא מצוה מן המובחר, וא"כ מעשר מדה בינונית, ומדה רעה למטה מעשרה".
ויש להעיר על דבריו שלא הבחין בין צדקה למעשר כספים, שהרי הראשונים שדנו במעשר כספים סברו שהחובה היא דוקא מעשר ואילו הרמב"ם נקט זאת מדין צדקה כמצוה רשותית לפי בחירתו, ולא כחובה שאין לעבור עליה, ודבריו צ"ע שחיבר בין המצוות.
ממשיך הברכ"י: "וכבר מהספרי שמביאים תוספות הנז', השיג הרב מהר"ר לב בהגהת שער אפרים סימן פ"ד, על הרב בית חדש לקמן סימן של"א, שכתב דמעשר כספים אינו לא מדאוריתא ואינו דרבנן. ע"ש. דהרי בספרי הנז' אסמכיה אקרא, ופשיטא דהוי דרבנן. וכן השיג על הרב ב"ח מהר"ר אופנהיים בתשובה, כי באה בספר חוות יאיר סימן רכ"ד, ושם הביא התנחומא הנז'. וגם הרב ט"ז לקמן סימן של"א (ס"ק לב), כתב על דברי חמיו ותמהתי שהרי בסימן רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא, כמ"ש כל הפוסקים, והב"י בשם הירושלמי. עכ"ל. ומ"ש דמרן ב"י כתבו משם הירושלמי, הוא אגב שיטפיה, דבירושלמי (פאה פ"א ה"א) לא נזכר מעשר6 אלא חומש, וחומש נזכר גם בתלמודין (כתובות נ. ועוד), אלא דמהירושלמי משמע שהוא מצוה, כמ"ש מרן בב"י. ואולי כונת הט"ז נמי דבירושלמי מוכח דמצוה להפריש חומש, ומינה שמעינן דלפחות אם אינו נותן חומש יתן מעשר. אבל אינו מכוון, דעכ"פ מעשר כספים לא נזכר בירושלמי. ומ"מ קשיא על הרב ב"ח. ועוד ק"ק עליו ממ"ש הרב צידה לדרך מאמר א' כלל ד' פ"ו, וז"ל, ואמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ואמרו חכמים ז"ל לרבות את מפרשי הים והולכים בסחורות, ואם אין לנו עתה מעשר כל תבואת זרענו, חייב כל אדם לעשר מכל הבא לידו. עכ"ל. והרב בית חדש רגיל להביא דברי הרב צידה לדרך, ואלו הכא הרב ב"ח כתב דבריו בפשיטות וגם ציד'ה לא עשו להם".
"וכזאת וכזאת קשה על הרב פני יהושע בתשובותיו בא"ח סימן ב', שכתב על מה שנשאל אם מותר לשלם ממעות מעשר מעות סגן ושאר מצות, במקום שיש תקנה שכל אחד מחויב לקנות מצוות בשנה סכום שלו, וז"ל, פליאה בעיני היכי ס"ד שלא לפרוע מזה, והלא אין אדם חייב כי אם לתת צדקה מהונו מעשר נכסיו, ופשיטא דלא כפינן על זה, דהא אמרינן בבבא בתרא לעולם אל ימנע אדם עצמו פחות מחצי שקל, וסיימו הפוסקים שאם לא עשה לא קיים מצות צדקה, משמע דבמחצית השקל קיים מצות צדקה, אלא ש"מ דמצוה מן המובחר לתת מעשר, ואסמכוה אקרא דיעקב וכו', משמע כמ"ש הב"י, גם לא מצא הב"י רמז למ"ש הרמב"ם דמדה בינונית הוא א' מעשרה, וכו' וא"כ כיון שהוא פורע מצוות מכח תקנת הקהל אם כן אינו מחויב עוד לתת מעשר אם הסך מגיע להמעשר שלו, ואם לאו ימלא המותר כיון שנתן מהונו למה יתן המעשר ב' פעמים. עכ"ל. ונהי דהרב ז"ל אזיל ומודה דחייב לתת מעשר מממונו לצדקה, ולא עקר את הכל כמו הר' ב"ח, שכתב דאינו חייב לא מדאוריתא ולא מדרבנן. אבל זה שכתב דלא מצא מרן בב"י רמז למ"ש הרמב"ם דמדה בינונית הוא א' מעשרה, בענין זה הושווה להרב ב"ח, דאשתמיט מיניה ספרי שהביאו התוס' פ"ק דתענית והתנחומא הנז'. ומרן לא כתב שלא מצא מקור דברי הרמב"ם, ואפשר שהיה כתוב בגיליון או בבדק הבית והושמט או נאבד, כידוע, דזמנין הושמט איזה לשון הב"י או נאבד מספר בדק הבית".
אף במה שהקשה על הב"ח וסיעתו שמעשר כספים הוא מנהג דבריו קשים, הן מדברי מהר"ם שכתב כן והן מכל המדרשים. וכי כל מידה טובה שצויינה במדרש היא מצוה מדרבנן. והעירוב בין מעשר כספים לצדקה לא מובן לפענ"ד.
עוד כתב שם הברכ"י: "וחזה הוית להרב חוות יאיר שם סימן רכ"ד, בתשובתו למהר"ד אופנהיים, אשר יצא לישע הרב בית חדש, וכתב דדעתו נוטה כהב"ח, שהרי לא נזכר שום דבר בש"ס ממעשר כספים וכו', ואפילו את"ל דמ"מ מדרבנן הוא, קשה למה הרמב"ם לא זכר זה בשום מקום, וכן הסמ"ג וכו', דס"ל דהספרי אסמכתא ודרוש, ואין למדין מן האגדה. וממ"ש לפרגמוטין ומפרשי ימים, אינו חיוב אף מדרבנן, ואלו היה דרבנן לא היו ישראל קדושים מקילין בה. זהו תורף דבריו בקיצור. ע"ש באורך. ונראה ודאי דמעשר כספים אינו בסוג מצות מעשר עני, רק חיוב צדקה אמרו שיהיה מעשר מנכסיו, [וכבר] הרמב"ם והטור הזכירוהו, ואמרו שמדה בינונית א' מעשרה, והוא מהספרי והתנחומא הנז', דאסמכוהו אקרא, והוא מדרבנן, מתורת צדקה. וגם הספרי והתנחומא מתורת צדקה הוא, כדאמרן, דמינייהו ילפי הרמב"ם והטור. ולא כמו שעלתה על דעת הרב חוות יאיר דהם דברים בעלמא אסמכתא ודרוש והרמב"ם והטור השמיטוהו, ונעלם ממנו דברי הרב צידה לדרך שהבאתי, וגם הרשב"ץ הזכירו בתשובה כמש"ל. ולא נמלט הרב ב"ח, דאע"ג דדינו של הרב ב"ח אמת ויציב, דאינו דומה למעשר עני, דאין נותנין ממנו לצדקה וכו', מ"מ הא הול"ל דמעשר כספים הוא מכח חיוב צדקה, כמ"ש סימן רמ"ט. ומ"ש דאי הוה מדרבנן לא היו מקילין כ"כ, וגם בתנחומא אמרו רמז לפרגמוטטין וכו'. נראה דטעם הדבר משום שאמרו ז"ל (כתובות נ א) הזן בניו ובנותיו צדקה, וכיוצא. וא"כ הרוב, חצי הוצאת האדם ויותר עם בניו וגידולן ולימודן וטיפולן ועם עניים קרוביו, לכן לא דקדקו בזה הראשונים. והוא הדבר שאמרו רמז לפרגמוטין, משום דלשאר אינשי פועלים ואומנים ששכר מלאכתן כולי האי יספיק לבני ביתם, לא נאמרו השעורין הללו, דודאי עם בניו וקרוביו וכיוצא מוציא יותר ויותר ממעשר. וזאת לפנים בישראל, לא נהוג אלא כל המרבה בסחורה יחד עשירים שאננו (=עפ"י איוב ג, יח עי"ש), הן הן מפרישים חומש או מעשר. ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סימן פ"ה. ודוק במה שהליץ על הרב ב"ח, ובמה שסיים. שוב ראיתי מ"ש הרב חוות יאיר בהשמטות דף רע"א ע"ב, ואין דבריו מוכרחים. ועמ"ש באות ח"י בס"ד. ובכנה"ג כתב משם תשובת מהרי"ל סימן נ"ד (ונ"ז) {ונ"ו אות ז'} דמעשר כספים מדרבנן7. ע"ש".
עולה מדברי הברכ"י שמעשר כספים מדרבנן, ואינו דומה כלל למעשר עני8, אלא הוא חלק ממצות צדקה, ומי שנתן מכספו לכלכלת ילדיו ולימודיהם נותן כבר הרבה מעבר למעשר כספים. ומעשר כספים הרמוז בתורה ומובא במדרשים מוטל בעיקר על סוחרים גדולים (פרגמטוטין) אבל שאר אדם מקיים מצות צדקה גם בלא צורך למעשר כספים וכלל אינו חייב בו!
וכן דברי שו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ג סי' מג):
"ומצינו כה"ג במעשר כספים שהביאו התוס' בתענית דף ט' מספרי שמרבה מקרא דאת כל שמרבה גם הרווחת ריבית ופרקמטיא, וכן הוא בילקוט פ' ראה רמז תתצ"ג א"ר אבא רמז לפרגמוטטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי תורה, והגר"א בסימן רמ"ט סק"ב הביא גם מירושלמי. ומ"מ ליכא חיוב עליה אף מדרבנן אלא הוא ממעלות הגדולות שרוצים חכמים שיעשו כן כל אדם, אבל אינו עבריין כשלא מפריש מעשר לצדקה אם נותן שלישית השקל לשנה, אם לא כשהעני בקש ממנו לפרנסו שאז עובר על הלאוין דלא תאמץ ולא תקפוץ ועל העשה דפתוח תפתח אף שנתן שלישית השקל ומסתבר שאף כשכבר נתן מעשר יהיה אז חייב, וכן חייב ביותר כשאיכא תקנת בני העיר לשום כל אחד כשיש חיוב על כל בני העיר לפרנס העניים שלהם שהוא מהחיוב שיש כשהעני מבקש ביחוד ממנו, אבל חיוב הפרשת מעשר בלא זה הוא אסמכתא מקראי אף בלא חיוב ממש גם לא מדרבנן".
ונראה להוסיף, שלפי רוב הראשונים, אחר שלא הביאו דין מעשר כספים, והוא לא הונהג כחיוב במקומם – זהו מנהג טוב ודיניו כמנהג בלבד.
וכך השיב בחשוקי חמד (נדרים ז ע"א) האם מי שיש לו חובות, האם צריך ליתן מעשר כספים.
"שאלה משפחה שהגיעה למצוקה כלכלית, כלומר שההוצאות שלהם יותר מההכנסות, ואינם מצליחים לגמור את החודש, וכתוצאה מכך הם הסתבכו בחובות, כעת המשפחה הגיעה לארגון המטפל בהבראה כלכלית, כדי להעלותם על דרך המלך, והשאלה היא, האם הם חייבים להפריש מעשר כספים, עוד הם שואלים, מה עם ההוראות קבע, שהם כבר התחייבו לצדקה, האם הם יכולים לבטלם?"
"תשובה בברכי יוסף (יו"ד סימן רנא סק"ג) כתב בשם ספר חסידים (סימן תנד), מי שחייב לבני אדם, לא ירבה בצדקה. ולכאורה משמע שיתן צדקה אך לא ירבה, אולם בסימן אחר (סימן שצז) כתב רבי יהודה החסיד, אדם שחייב לאחרים ממון, ואין לו משלו, לא יקנה ספרים, ולא יתן צדקה, ולא ישכיר סופרים, ולא יתן נרות לבית הכנסת ועל זה נאמר (ישעי' סא ח) 'שונא גזל בעולה'. כלומר שלא יתן כלל צדקה".
"ואולי יש ליישב, שיש סכום שכל אדם חייב ליתן צדקה בשנה, וכמבואר בשו"ע (יו"ד סימן רמט ס"ב) "לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה". וסכום זה גם החייב לאחרים צריך ליתן, אבל שאר נתינות של מעשר כספים, וכל שכן חומש לא יתן. [סכום זה, הוא בערך לפי שווי של עשרה גרם כסף]".
"ובתשובות והנהגות (ח"א סימן תקס אות ב) כתב ששמע מהרב מבריסק מרן הגרי"ז זצ"ל, שכל מי שמצבו דחוק, עד שזקוק לעזרה מאחרים, ואינו חי בדרך מותרות כלל, רק חי בדוחק עם בני ביתו, אין צריך ליתן מעשר, רק יקח לעצמו את כסף מעשרו, וכן בני תורה הנצרכים לא יקחו ממעשר של אחרים כשאפשר להם לקחת משל עצמם".
"ובדרך אמונה (מתנות עניים פ"ז ציון ההלכה ס"ק ריד) כתב, שדווקא אם גם לצרכי עצמו אין מוציא אלא המוכרח ביותר, ובשאר הכסף משלם חובותיו, והביא עדות בשם מרן החזו"א זצ"ל שהורה לאחד שהיה לו חובות שמכל מקום ירשום עליו לחוב חשבון המעשר, ויפרענו אח"כ אחר שישלם חובותיו".
"וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן קצה) וזה פשוט אצלי שכל אדם שהוא בעל חוב לאחרים וע"י הפרשת מעשר כספים ממעט בפרעון חוב לא טוב עושה בעמיו. עכ"ד".
"ובספר דבש לפי (אות פ"א אות כז) הביא שעל פי זה פירשו הקדמונים את הפסוק (שופטים ה ב) 'בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה שקודם 'בפרוע פרעות בישראל', יש על אדם לפרוע חובותיו, ולאחר מכן 'בהתנדב עם', יכול להתנדב ולתת צדקה, ואם יעשה כן, אז ברכו ה'".
"בסוף ספר דרך פקודיך (הנהגות ישרות אות כט) כתב שמי שיש לו חובות, יכול לפרוע את החובות מכספי מעשר, כי גם פריעת בעל חוב היא מצוה. ובספר מאמרי צדקה [לבעל השומרי אמונים] כתב שצריך לומר שהתנה כן, קודם שהתחיל במצוה זו. [אמנם זה חידוש שאדם יוכל לפרוע חובות מכספי "מעשר, ומסתבר שדבריו מבוססים שאדם שיש לו חובות פטור ממעשר]".
"אמנם עדיין יש לשאול, שהרי כתב הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ב) 'לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום'. ובטור (סימן רמז) הוסיף 'כי הדבר בדוק ומנוסה, כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד'. ואם כן יאמר האדם, אני אתן צדקה, ולא יחסר לי וגם אוכל לשלם את החובות".
"ויש לומר שכל זה בדרך סגולי, אבל אסור לעשות סגולות על חשבון חובות של אחרים, ואדרבה במקום שאינו חייב צדקה ונותן, הצדקה לא תועיל".
"אמנם העצה היא, שיפריש מעשר כספים, ויקנה בהם את המצוות שממילא חייב לקנותם, ויכול גם לשלם בהם את דמי הלימוד של בניו, אמנם אם לא נהג כן עד עכשיו, יעשה התרת נדרים על המעשר כספים, ושוב יקבל על עצמו, להפריש מעשר כספים, ובתנאי שיוכל גם לעשות בהם מצוות שהוא חייב בהם ממילא, וכדברי הפתחי תשובה (יו"ד סימן רמט סק"ב) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן קצה) כתב שלבני הישיבות אפשר להקל כשיטת הכנסת הגדולה, להוריד תחילה מהסכום שהרויח, את הוצאות הבית המינימאליות ואח"כ להפריש מעשר".
"לסיכום: מי שיש לו חובות, מעיקר הדין פטור מן הצדקה וממעשר כספים, חוץ משלישית השקל בשנה, שזה כל אדם חייב, אולם אם יש באפשרותו להפריש מעשר כספים, ולקנות בהם דברי מצוה שממילא קונה אותם, לכמה שיטות יוצא בזה מצות מעשר כספים".
"אמנם אם כבר יש לו התחייבויות לצדקה, לכאורה יש כאן נדר, והוא חייב לקיים נדרו, אך מצינו בתשב"ץ (ח"ב סימן קלא) שמי שנדר לצדקה, ויש לו בנים שהוא צריך לפרנסם הם קודמין, דקיימא לן עניי עירך קודמין, ועל זה אמרו בכתובות (דף נ ע"א) 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת', וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת, זה הזן בניו ובנותיו קטנים, ואפילו אין לו בנים, והוא צריך למזונותיו להתפרנס ממעשה ידיו, הוא קודם לכל אדם, וכמו שאמרו בבבא מציעא (דף סב ע"א) חייך קודמין לחיי חברך".
"אמנם כתב שם שמהטוב ביותר שיתיר את נדרו, גם בעניננו מי שכבר התחייב לצדקה ויש לו חובות, יתיר את נדריו לצדקה, וישלם את חובותיו".
ה. דרך חישוב מעשר כספים
בירושלמי (פאה פ"א ה"א) נאמר: "ר"ג בן אינינוא בעי קומי ר' מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה א"ל בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר".
וכן הביאו את הירושלמי רבים מן הראשונים, אם כי הרמב"ם לא הביאו.
ואף הטור (סי' רמט) כתב: "וקאמר בירושלמי שנה ראשונה חומש מהקרן מכאן ואילך חומש מהריוח בכל שנה".
וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' רמט ס"א): "וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה".
ויש להעיר שאף שהירושלמי דיבר בחומש, הירושלמי נותן את דרך החישוב של חומש שהוא הסכום המכסימלי שיכול לתת לצדקה, וממנו למדו גם לגבי מעשר כספים שהוא ענף מסויים של צדקה עם כל המבדיל ביניהם.
וכך כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור יורה דעה סימן רמט):
"לפי שיש אנשים שמפרישים מממונם מעשר ולא כראוי, כי מתחלה אין מפרישין מן הקרן עד שירויחו, ואחר שירויחו מפרישין מן הריוח לבד, רק ממה שירויחו יותר על הוצאתם מאכילה ושתיה ושאר הדברים הצריכים לפזור ומהמותר יפרישו. לזה אני אומר כי אינם יוצאים בזה י"ח, כי צריך בתחלה כדי שיהא מותר לנסות לש"י ושיזכה בזה למעלת העושר, שיעשה חשבון מכל אשר יש לו ומכל עשרה יפריש א' לא פחות ולא יותר, ואם ישאר איזה מותר שלא יגיע לחשבון עשרה יניחנו בכיס לבדו ולא יערבנו עם השאר, ואחר שהפריש מן הקרן יסתחר במעותיו, ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שירויח יותר על אשר פזר בדברים הצריכים לבית, ויקח המעשר כמו שאמרתי. ואם ירצה עוד לעשות יותר, ימתין לעשות חשבון עד סוף השנה ויפריש מהריוח החמישית. וכ"כ בהדיא בירושלמי דמעשרות, שנה אחת לקרן מכאן ואילך בכל שנה ושנה חומש לריוח, והם שני עשרונים כעין שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ונראה שהתלמוד שלנו סובר כן בפרק מציאת האשה, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".
"סוף דבר תעשה כא' משני אופנים הנז' הוא הטוב, ומה' יבא הטוב ויכין ברכה עד בלי די, ועל אחרים נאמר אולת אדם תסלף כו'. ויזהר שלא יוסיף מהמעשרות וגם לא יפחות, כי כל המוסיף גורע כי למעשר יש סוד יסוד".
עולה מדברי כנה"ג שכדי להיות בגדר 'עשר בשביל שתתעשר', ומפריש מעשר שמותר לנסות בו את הקב"ה, צריך להפריש מעשר כראוי, שנה ראשונה מן הקרן ואח"כ מן הרווח. הרווח הוא מה שנשאר לאחר הצרכים הבסיסיים של ביתו.
ו. לאלו צרכים מותר להשתמש במעשר כספים
כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן עד):
מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים דאע"פ שאינו מה"ת אלא מנהג הא קיי"ל דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ולא יחל מדרבנן [כדאי'] פ' [ואלו מותרים] (ט"ו ע"א) ול"ד להא דרפ"ק דערכין (ו' ע"ב) ישראל שהתנדב נר ומנורה לבית הכנסת מותר לשנותה למצוה אחרת דשאני התם דאידי ואידי מצוה לגבוה אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן דתנן פ"ב דשקלים (משנה ה') מותר עניים לעניים".
וכן בדרכי משה הקצר (יו"ד סי' רמט, ב): "כתב מהרי"ל הלכות ראש השנה (לז ב) ואותן בני אדם הנותנים מעשר שלהן לנירות בית הכנסת שלא כדין הם עושים דהמעשר שייך להנות בו עניים וכן משמע פ"ב דביצה דף כ' ע"א".
ובדומה כתב הב"ח (יו"ד סוף סי' שלא, לאחר שעסק במעשר עני): "אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן ככספים ושאר רוחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן".
עולה מדבריהם שמעשר כספים הוא צדקה לעניים בלבד, במקום שהתנו על כך.
וכך כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור יורה דעה סימן רמט): "ואולם לדעת מה יעשה בו זה דבר פשוט. וראוי לאדם שישתדל לתת חצים או רובם לבעלי תורה או לקרוביו העניים, וגם להשיא יתומות עניות, ולקנות ספרים לבני העניים, ויכול ליתן מחצה לקרוביו העניים. ולענין לקנות מצוה בבית הכנסת מזה, אם המעות שקונים נותנים גם כן לעניים גם זה מותר. הרב מתתיה טריויש בתשובה כ"י".
עוד כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור יו"ד סי' רמט, ב): "המפריש מעשר עני בכל שנה מרווחותיו, אין רשאי להוציא המעות בלמוד בניו ובנותיו וקניית ספרים. שוב מצאתי בתשו' מהר"ר מנחם סימן תנ"ט כך אני רגיל להורות, כל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכנס חתן לחופה וכיוצא בהם, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאיל אותן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר, ובלאו הכי אסור. באר שבע דף ק"ז".
עולה מדברי הבאר שבע שמרחיב את הנתינה גם למצוות שלא היה מקיים לולי נטילת הכספים ממעשר כספים.
הט"ז (סי' רמט סק"א) כתב: "ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת אין זה איסור שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר ה"ל כפורע חובו ממעשר כנ"ל בזה. וכתב בדרישה בשם תשו' מהר"ר מנחם שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה עכ"ל ונראה לי דכשקונה בעדו ספר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם".
והש"ך (סי' רמט ס"ק ג) כתב: "ואין לעשות ממעשר שלו כו'. מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו אבל (צ"ל וכ"ש) לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל ומשמע דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג".
וא"כ הש"ך התיר גם לפרנס בניו ובנותיו הגדולים במעשר כספים, וגם לקנות מצוות ואם אין תקנה אחרת מותר אף לפרנס קטנים.
הובאו לעיל דברי ברכ"י שסבר שחישוב מעשר כספים הוא רק לאחר הפחתת מה שזן את משפחתו. אבל הט"ז (סי' רמט סק"א) כתב: "רק יתננו לעניים. וכ"ש לפרוע בהם מסים דאסור אף על גב דאיתא בפ"ק דבתרא שאפילו מה שא"ה נוטלין בזרוע נחשב לצדקה מכל מקום מיקרי זה פורע חובו מן הצדקה, תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים?!".
אמנם בעל אור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (סי' רמט ס"א לבעל אור החיים עה"ת) חלק הן לגבי המס והן לגבי כלכלת בניו הקטנים: "בהגהה רק יתננו לעניים כתב הט"ז וז"ל וכ"ש לפרוע מסים בהם דאסור אף על גב דאיכא בפ"ק דבתרא שאפילו מה שאו"ה נוטלין בזרוע נחשב לצדקה מ"מ מיקרי זה פורע חובו מהצדקה ע"כ. נראה דעכ"פ לא מחייב לתת המעשר אלא אחר שיטול שיעור המס לא שיתחייב לתת המעשר עליו והוא צריך לתתו למס הגם שהוא ריוח לו הרי הוא נותנו במס דהוי כצדקה ודמי הא לפאה דפטורה מהמעשר כדאיכא התם בפאה ובפסחים".
"וכתב עוד הרב בסיום דבריו וז"ל תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפ' נערה שנתפתתה שהוא בכלל עושה צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים ע"כ. דברי הרב ז"ל תמוהים בעיני ביותר דהא ההיא דהזן בניו כו' מוקמו לה רש"י והר"ן והביאו הב"י סי' רנ"א וז"ל הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאין חייב במזונותיהם כלומר שהם יותר על שש שנים דאלו פחותים מבן ו' חייב הוא במזונותיהן כדאיכא בס"פ אף על פי דף ס"ה ואמרינן בפ' נערה שנתפתתה דף נ' עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו הקטנים כלומר היתירים על שש שאין חייב במזונותיהם וכשהוא זנם צדקה תחשב לו וכן פי' רש"י עכ"ל. הרי בפי' דכן הוא האמת דיוציא אדם כל יציאותיו לזון בניו הקטנים שהם יתר על שש מהצדקה הרי דההיא דעושה צדקה בכ"ע מיירי שתהיה צדקה ממש שיעשנה ממעשר הצדקה ובאמת כי הא לא מיקרי פורע חובותיו מהצדקה דלא מחייב לזונם אלא דוקא עד ו' שנים ולא יותר וכדאי' התם בפרק אעפ"י בסופו דרש רבי עולא רבה אעפ"י דאין חייב לזון בניו הקטנים קטני קטנים חייב לזונם ע"כ. הרי דלא מחייב מדינא אלא בתורת צדקה וכיון דכן פשיטא דמצי להוציא מעשר צדקה שלו לבניו להושיבם ללמוד תורה וכמו שפסק מרן סי' רצ"א ס"ג יע"ש ולא תקשי א"כ אמאי לא אמרינן נמי ונוגשיך צדקה כהא דעושה צדקה בכל עת דהוי כפשיט' דהוי ממש נחשב צדקה ונראה דשאני ההיא דה"ק דהקב"ה יתחסד עמו להחשיב לו כל הממון שגוזלים ממנו הגוים כאלו נתנם בצדקה אבל לא אשכחן דנק' צדקה להדיא כהא דעושה צדקה בכל עת דמשמע קרא הכי אשרי עושה כו' פירו' שמקיים צדקה האמורה במקומה דהיינו עקר מצות הצדקה שהוא עושה אותה המצוה בכ"ע וקושטא דמלתא דצדקה קאמ' שעושה אותה בכל עת ואיזו היא בהכרח זה הזן כו' משא"כ ההיא דנוגשיך דפרט הכתוב באיזה מציאות קאמר שמחשיב אותו ה' לתת לך שכר עליו כצדקה ולא כפי האמת צדקה הוא לגבותו מממון הצדקה וכל זה לשיטת הרב ולע"ד אין הכרח מכל זה ושפיר מצי' למי' דמנכה ליה מצדקה ויש להוכיח קצת ראיה מההוא עובד' דרבן יוחנן בן זכאי דחזא וכו' עוד יש פירושים אחרים בהאי קרא דונוגשיך ומאין לפרש ונוגשיך סיבתם היא צדקה".
ואם כן דעתו היא שמסים אינם נכללים ויורדים מן הרווח ממנו מפרישים, וכן מה שמוציא על בניו ובנותיו יותר מגיל שש אף הוא צדקה ויורד ממה שחייב למעשר כספים.
בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פה) נשאל אם מותר להוסיף ממעות מעשר כספים כדי לשכור משרתת גדולה ומבינת דבר. ונו"נ ומסיק: "אלא ודאי שאין כאן (=במעשר כספים) חיוב מדינא אפילו מדרבנן ולכן לא נהגו כן בכל המקומות אכן במקום שנתפשט המנהג או מי שרוצה להחמיר על עצמו ונוהג להפריש מעשר ודאי כוונתו שיהא לו דין מעשר עני גמור ולהכי פסק רמ"א בריש סי' רמ"ט כמהרי"ל דאין לעשו' ממעש' דבר מצוה כגון נרות לב"הכ או שאר מצות רק יתן לעניים וכ"פ בתשובת באר שבע סימ' מ"א ואפשר דגם דין נדר לדבר מצוה נגע בו להיות לו דין מעשר עני גמור וא"כ זכינו לדין דאסור לפרע ממנו חובותיו ואל יאמר האומר דהא כבר נתפשט המנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר הכלי זמרי' ומשרתי סעודת נשואין ולא הוי כפורע חובו אי משום הא לא אריא דסמך מנהג שלהם על לשון הרמב"ם וטור שכתבו דמותר ליתן מעשר עני לתגמולין של גמילת חסדים וכבוד אורחים והכנסת כלה בכלל משא"כ שכר פועל ממש בנדון השואל ודאי דאסור וגדולה מזה משנה ערוכה היא פ"ה דפאה משנה ו' לא ישכור אדם את הפועלים ע"מ שילקט בנו אחריו ועי' שם הרע"ב שעל ידי כן מנכה לו מן השכירות ונמצא פורע חובו משל עניים וכן הוא בפ' הר"ש והוא מהירושלמי וכן פסקו כל הפוסקים הראשונים... וכן כל המצו' שאינו לעניים ממש כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה פסקו האחרונים הט"ז והש"כ דאין לשלם ממעות מעשר וכן לקנות ספרים אם לא שאין יכולת בידם ולא היה עושה אותן המצות וכן מסיק שם בתשובת באר שבע ולענין קנית מצות בבה"כ כתב שם בתשובת פני יהושוע דמותר לפרוע מהן עיין בט"ז סי' רמ"ט שמחלק בדבר אבל להקל כולי האי ולשלם שכירות פועלו ומשרתו או משרתת כולי האי ואולי יבא מידי אפרושא מאיסורא לא נ"ל".
סיכם זאת הנצי"ב בחידושי מרומי שדה (תענית ט ע"א, הו"ד מתשובה לבנו):
"בענין אם מותר ליקח כסף מעשר כספים ולקנות ספרים יקרים שאינם נצריכים לכל אדם, רק שאם יזדמן מי שהוא שיבקשם לא ימנע מלתת לו. לדעתי הוא גזל עניים, דכיון דהמעות שייך להם מחויב לקנות דבר השוה לכל נפש ולהרבות הנאתם. הרי למה זה דומה, להא דתנן בפ"ד דשביעית משנה י', מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית כו', ופי' הרמב"ם ז"ל משום גזל עיין שם, [ולא כפירש"י והר"ש שכתבו משום לאכלה ולא להפסד, דס"ל דזה לא נאמר אלא על פירות שהן כבר מבושלין וראוין לאכול, או לענין שלא יאכל אלא בראוין לאכילה, אבל לא שיהיה המצוה שיבא לגמר בישול]. הרי דס"ל דכשמונעין שיהנו בני אדם ממה ששייך להם הוי גזל, אף על גב דשביעית גם הבעה"ב מותר ליהנות מהפירות. וה"נ מה שמונע שיהנו בני אדם ממעות מעשר עני הוי גזל. ובשאלתנו זאת הלא הבע"ב מרבה חלקו והנאתו בהם יותר מאחרים. ועל כיוב"ז אמרו בשבת דף קי"ט יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה, ועי' במרדכי פ"א דב"ב סי' תק"ב שפי' משום דמחלקין לקרובים יותר עיין שם, אף על גב דמותר לתת לקרובים".
"אולם כל זה אם נימא דמעשר כספים המצוה שיהא כל אדם שוה בו, ואין לבעלים בהם אלא טובת הנאה. אבל כבר פקפקתי בזה כבר ועתה אבאר יותר. הנה עיקר מעשר כספים אינו אלא מנהג, כמבואר בתשו' ר"מ מרוטנבורג ז"ל סי' ע"ד, וסמכו במדרש תנחומא עה"פ עשר תעשר. וא"כ הוא קרוב לענין מעשר שני דעיקר הפרשה מיירי במע"ש. וז"ל הספרי שם אין לי אלא מעשר שני שבו דיבר הכתוב. ומשו"ה נהגו להפריש לעמלי תורה ביחוד, כמו מעשר שני דעיקרו אינו אלא בשביל תלמוד ויראה, כמוש"כ התוס' בקדושין דף כ"ד א' בשם הספרי. וכשם שבזמן הבית מי שהיה בן תורה ישב בירושלים כל משך אכלו מכסף מעשר שני, ואם היה סוחר ולא יכול להתמהמה היה נותן לעמלי תורה בירושלים, ועל אופן זה נהגו בימי המדרש במעשר כספים. ולא הלומדים מכלים אותם לצורך עצמן, אלא שיהו לומדים בהרוחה בלי עמל פרנסה כל משך אכלם".
"ואולם בימי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל בתשובה הנ"ל מבואר, שכבר נהגו שיתנו לצדקה לעניים ממש, וכתב שאסור לשנות לצדקה אחרת משום דבר שמותר ואחרים נהגו בהן איסור. ואולי סמכו יותר על הדרש שבירושלמי פאה פ"א הל"א, כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך דהיינו תרומה גדולה, והביאו הגר"א זצ"ל ביו"ד סי' רמ"ט בשם המרדכי, [משום דבירושלמי שלפנינו יש פקפוק, ועי' מהר"א פורקאן], וכיבוד מיקרי בצדקה לעניים כדכתיב במשלי י"ד עשק דל חרף עשהו ומכבדו חנן אביון. וכן בנרות לביהכנ"ס כדכתיב בישעיה כ"ד י"ד על כן באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפנסיה יקרו ה', והובא בטור או"ח סי' תר"י. ולקנות ספרים יקרים או לעשות שארי מצות הוי בכלל זה אלי ואנוהו. ודרשו אנוהו במצות נאות כידוע. משא"כ ללמוד ולאכול בהם אין ניכר כבוד ה' בזה, שהרי אין ניכר פזרונו לשם ה'. והנה בימי מהר"ם ז"ל הנ"ל נהגו לתת לעניים ממש. ובאותה תשובה אסר לעשות מהם איזה מצוה. וכן עיקר כוונת מהרי"ל ריש הל' רה"ש, וז"ל והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת תפלה, שלא כדין עושין כי המעשר שייך לעניים עכ"ל. והכוונה משום שכבר נהגו, וכתשובת מהר"ם ז"ל. מיהו בימי האחרונים ז"ל נהגו לקנות ספרים ולהשאילן, כמוש"כ הדרישה בשם הר"ר מנחם ז"ל, וממילא ה"ה לעשות מצות אחרות שיש בהם כיבוד ה'. וע"כ הסב הבאר הגולה דעת המהרי"ל ז"ל לכונה אחרת משום שכבר הפריש. ומיירי בנרות שבלא זה הוא מחויב ליתן כגון שנדר, ודמי להא שאין מביאין קרבנות חובה ממעשר שני. ולזה רמז גם כן רבינו הגר"א זצ"ל בסי' הנ"ל סק"ד".
"ועתה הדין היוצא מזה אם יש מנהג בעיר אסור לשנות, כמוש"כ מהר"ם מרוטנבורג ז"ל. ואם אין הדבר פרוץ להפריש מעשר כמו בימי הגאונים הנ"ל, אזי מי שרוצה להפריש לכתחילה יכול להפריש ע"ד התנחומא הנ"ל או ע"ד הירושלמי הנ"ל, שיהא בהם ניכר שעושה לכבוד ה' ולתורתו, ויכול ליקח ספרים לעצמו ולהחזיק בהם רק שאסור לו למוכרם לצרכיו. ולכן ראוי לרשום שהם ממעות מעשר למען לזכור שלא למכרם, כי משמע מסקנת המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג דמותר למכור ספרים לצרכיו. ואם כבר הפריש הרי הפריש. ועי' בש"ך וט"ז רבותינו האחרונים ז"ל. ולפי כל הנ"ל מחויב לקנות ספרים השוים לכל נפש, ולהשאילם לכל מבקש דבר ה'. ואם לא, הוי גזל עניים".
ז. דרך חישוב הוצאות במעשר כספים
מעשר עני מפרישים מכלל הפירות שגדלו בשדהו. וכן שאר מתנות עניים שבשדה לוקטים אותם העניים ללא שום התחשבות9 בהוצאות הגידול10. אולם לגבי מעשר כספים (או אף חומש) צריך לעיין האם ההכנסה כלומר חייב בנתינת עשירית של כל הממון שנכנס לרשותו או שמחשבים מה מן הנכנס הוא רווח ומה הוא כיסוי הוצאות. אם נאמר שמעשר כספים הוא ממסחר או מבית חרושת11 יש לשאלה שהעלינו משמעות גדולה. כיון שהן במסחר והן בבתי חרושת ישנם חומרי גלם ועבודה שהושקעה כדי לקנות וכדי למכור את התוצרת, ולעתים רבות בעל המפעל נוטל הלוואות כדי להתחיל בייצור, וכי נתחשב רק בהכנסות?! והלא לעתים מתברר שלא הרויח כלל אלא הפסיד.
כתב בפסקי ריא"ז (כתובות פ"ו סימן ח): "המבזבז ממונו לצדקה אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות, כיצד בתחלה מבזבז חומש לקרן, מכאן ואילך חומש לשכר מה שמשתכר בכל שנה". נראה שההוספה במילים 'מה שמשתכר בכל שנה', הוא מפני שמצרפים את הרווחים וההפסדים במשך כל השנה וכך יודעים מה הוא השכר.
כתב בהפלאה (כתובות נ ע"א תוד"ה אל יבזבז וכו'): "בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח. הטעם דשאני ממעשר הדגן דהי' נותן מן הכל ולא הי' מנכה הזריעה היינו משום שכבר הי' זרעו כלה והג[י]דולים [ה]חדשים כולו ריוח מקרי, ולפ"ז נפ"מ כשעושה מו"מ ומפסיד וחוזר ומרויח צריך ליתן מעשר מן הריוח, וכן אם גבה חוב שהי' כבר לאחר יאוש אצלו כיון דדמי למעשר דגן דאפי' אם לא הי' גדל אלא כשיעור הזריעה הי' צריך ליתן מזה מעשר כיון דלאחר שכלה זרעו הי' נפסד"... (ומביא הסברים נוספים עי"ש).
היינו במתנות מן התורה הזרע כבר כלה, ולכן אין מחשיבים אותו, אבל מו"מ הוא בנוי על השקעה שהיא הוצאה של בעל הממון והכנסה, ולכן גם ההוצאה מחושבת ונותן מהרווח בלבד.
בשו"ת חוות יאיר (סימן רכד) מביא תשובת רבי דוד אופנהיים רב העיר ניקלשבורג שנשאל: "ילמדינו רבינו אם העוסק בפרקמטיות. ויוצא השדה לצוד ציד מאכלו משוט בארץ ומתהלך בה ללקוט אורות ולאסוף לפי הטף. ומשתכר מעה כסף ושוה כסף. והנה על המו"מ היה מוציא הוצאות דרך הולכה והובאה. מהו מותר לנכות מן הריוח כל ההוצאות. ומה שהרוויח יותר על הקרן והוצאות שהוציא מאותו הסך מפריש מעשר כספים. או לא. דצריך להפריש כל מה שהרוויח שמה שהוציא הוצאות הוא כמו שאדם מוציא הוצאות בתוך ביתו ג"כ ההוצאה ההיא יחשב. וכל מה אשר חנן אותו אלקים מהכל בכלל צריך להפריש ממנו המעשר?"
הגר"ד אופנהיים מביא ממנחות (ע ע"א) שבדבר שאין זרעו כלה, מעשר את הכל על אף שמה שזרע היה מתוקן והוא מוסיף ולא כלה, ואע"פ שבפועַל יעשרו אותו פעם שניה וכ"פ הרמב"ם (הל' מעשר פ"ו ה"ד): "ליטרא בצלים שתקנם וזרעם אינו מעשר לפי חשבון התוספת אלא מעשר לפי כולו". ואפילו מי ששתל דבר שאין זרעו כלה שהוא טבל צריך לעשר את הכל, ועל הטבל צריך לעשר פעם נוספת ממקום אחר כאמור בנדרים (נח ע"ב) וכן פסק הרמב"ם בתחילת ההלכה שהובאה לעיל.
ודן הגר"ד אופנהיים: "הנה לכאורה בהשקפה ראשונה משמע דיש להוכיח מהש"ס דחיובי מחייב לעשר מכל מה שהרוויח ואין לנכות ההוצאות מה שהוציא. דהא הוא הנדון ממש כדאמר הגמ'. מ"ש מחיטי ושערי. ואף על פי שמשני הש"ס דהתם זרעו כלה וכו'. מ"מ צא וחשוב מי שזורע עשרה כורין חיטי ושערי בשדה. והוציא הוצאות בתבואה וניר וחרש וזרע וכל מצטרכי השדה. וכשבא לזמן האסיפה ה"ל לנכות מה שהוציא הוצאות על השדה. ומה שהוציא ששבח יתירה על ההוצאה מזה ה"ל לאפרושי תרומה ומעשר למקומות הראוים. ומדציוה הקרא להפריש תרומה ומעשר בלי שום ניכוי. ע"כ גזירות הכתוב שמההוצאה שהוציא לא ינוכה כלל. רק מה שמוציא השדה בכלל מחדש התחייב הקדוש ברוך הוא ליתן לכהן התרומה וללוי המעשר. וההוצאות הם עלי' דידיה רמיא ממה שמשייר לו אחר הפרשות תרומה ומעשרות... אלא ע"כ ס"ל דהכי קים להו לרבנן דגזירות הכתוב הוא שצריך להפריש מכל מה שיוציא השדה שנה שנה בלי ניכוי שום דבר".
ומניח: "ומעשר כספים דומי' דמעשר קרקע כאשר יבואר בס"ד. ואף לדעת דמעשר כספים דרבנן. מ"מ כעין דאורייתא תקנו. נמצא לכאורה הדין פשוט כמו שכתבתי".
אולם מסיק: "אמנם כד נחתינן לעומקא דדינא. נלע"ד שהדין מהיפך להיפך... אבל מה שהוא דרך משא ומתן ויש לו הוצאות. י"ל דעל זה הוא פשוט דהוצאות יוחשב אל הקרן והרווחים אשר יעלו אחר זה הם נקראי' חידוש ומהם צריך להפריש".
ממשיך הגר"ד אופנהיים:
"והנה דין של מעשר שאנו מפרישין מכספי' ומריוח פרקמטי' וכו'. הוא לדעת הב"ח שכתב בטי"ד סי' של"א ס"ק י"ח וז"ל מיהו אין זה אלא במעשר עני מזרע הארץ שהוא מעשר עני מן התורה. אבל מה שאדם מעשר ממה שמרוויח במו"מ בכספי' ובשארי רווחי'. אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה וכו'. שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן עכ"ל. וט"ז משיג עליו בסי' הנ"ל ס"ק ל"א שחיוב גמור הוא מדרבנן וכו' ע"ש. נמצא שמה שאנו מעשרים מעשר מכספי' אינו אפילו מדרבנן לדעת הב"ח. ולדעת הט"ז הוא מדרבנן. וא"כ לפ"ז איך יהי' מקום לחומרא זו להחמיר ולומר שלא ינכה הזרע אשר הוא מה שהוציא הוצאות לא ינכה. דבוודאי גבי מעשר זרע שהוא דאורייתא החמירו חז"ל שלא ינכה מה שזרע בקרקע ומה שהוציא הוצאה כיון שהוא גופא מדאורייתא. משא"כ מעשר כספים הא גופא מדרבנן. ולדעת הב"ח מדרבנן נמי לא. והאיך נחמיר חומרא זה שלא ינכה ההוצאה תחלה מהריוח. כי רבנן בדרבנן קיימא לן דלא החמירו מכ"ש חומרא שאינו אפי' מדרבנן לדעת הב"ח".
"אמנם על הב"ח יש לתמוה האיך נעלם ממנו דברי התוס' במס' תענית דף ט' ע"א והאיך לא דק ולקולא לא דק. דאי' התם ד"ה עשר תעשר הכי אי' בספרי עשר תעשר את כל תבואת זרעיך אין לי אלא תבואת זרעיך ריבית פרקמטי' וכל שארי רווחי' מניין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מה כל לרבות וכו' עכ"ל. נמצא שהוא מדאורייתא ואף אם נימא שהוא רק מדרבנן. והקרא הוא רק סמך בעלמא. מ"מ קשה על הב"ח דקאמר שאינו אפי' מדרבנן ומכח דברי ספרי הנ"ל הב"ח נשבר ואנחנו נמלטנו. דהא מ"מ עכ"פ נימא דראי' שמביא תוס' בשם ספרי הוא רק אסמכתא מדרבנן. וא"כ הדין דין אמת שבמעשר כספים מנכה ההוצאות שהי' מוציא. דכיון שהוא מדרבנן. רבנן בדרבנן לא גזרו כאשר כתבתי לעיל וכן מצאתי מפורש במדרש תנחומא ובמדרש ילקוט פ' ראה שמעשר כספים ופרקמטי' הוא רק רמז מדאורייתא. וז"ל עשר תעשר א"ר אבא רמז לפרקמטוטין ולמפרשי ימי' שיהיו מוציאי' אחד מעשרה לעמלי תורה עכ"ל. נמצא שהפרשות מעשר מפרקמטיו' וכספי' הוא רק אסמכתא בעלמא. דהא קאמר ר' אבא רמז לפרקמטוטין וכו'. משמע דהוא רמז בעלמא"...
והחוות יאיר עצמו מצטרף בסוף התשובה לדעת הגר"ד אופנהיים שכל ההוצאות הכלולות פוחת אותן מן ההכנסה הכוללת. וממילא יצא שיש מצבים שלא הרויח כלל וממילא פטור מלהפריש אלא שליש השקל בשנה ככתוב ברמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה) ובשו"ע (יו"ד סי' רמט ס"ב).
וצ"ע מה יעשה מי שלוקח הלוואה גדולה כדי לפתוח מפעל, איך יקזז את ההשקעה שלו, והרי החזר ההלוואה מתפרש על מספר שנים. ונראה שכיון שהחזר ההלוואה מתחלק על כמה שנים בכל שנה יפחות מכלל הרווח את החזר ההוצאה השנתי ורק אחרי כן יבדוק אם וכמה חייב במעשר כספים.
וכך כתב הברכ"י (סי' רמט אות ו):
"מי שעושה פרקמטיא היתה כאניות סוחר, ויש לו הוצאות על זה משכר הספינות ופועלים וכיוצא, ומנהגו להוציא מעשר כספים. יכול להפריש בתחלה הקרן וכל ההוצאות שהוציא, והיה הנשאר מהריוח נקי ובר, ממנו יקח מעשר. מהר"ד אופנהיים בתשובה, הובאה בספר חוות יאיר סימן רכ"ד. והסכים עמו הרב המחבר שם. אך הרב שבות יעקב ח"ב סימן פ"ו, חילק בין מוציא הוצאות בדבר המצוי לקנות, אז גם ההוצאה בכלל קרן, ובין מוציא הוצאה על הספק, כגון לילך ולהיות סרסור וכיוצא, אז אינו מנכה ההוצאה. ובספר בית לחם יהודה חלק עליו, דבכל גוונא יחשב וינכה ההוצאה, ומהנשאר מהריוח יוציא מעשר. ובמקום אחר נשאתי ונתתי במאי דשקיל וטרי בתשובת מהר"ד אופנהיים הנז'. ועמ"ש שאלת יעבץ סימן ו'. ומה שהביא שם ראיה ממ"ש (עירובין סד א), המחזיק בנכסי הגר וכו'. ע"ש. יש לדחות כאשר יראה המעיין".
ח. קיזוז מכמה עסקים של אדם אחד
בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קצח) נשאל האם יכול לקזז הפסדים מעסקאות אחרות מסך מעשר הכספים שנותן, ומסתפק מאד, ומכריע: "אבל הנלע"ד במה שאפשר לו להמציא איזה הכרעה ובראיות מן הראשונים הוא שאם הריוח וההפסד הם בשנה אחת ינוכה זה בזה אבל בשתי שנים אין לנכות מזה על זה".
וכך כתב הברכ"י (סי' רמט אות ז): "אם היה לו היזק בסחורה אחת וריוח באחת, דעת הרב חוות יאיר בהשמטות דף רע"א, דעד שלא עשה חשבון ינכה ההיזק מהריוח. וכן נראה דעת הרב שער אפרים סימן פ"ו. אך הרב שבות יעקב ח"ב סי' פ"ו, חלק עליהם, וס"ל דאין לנכות ההיזק ממה שהרויח בדבר אחר, זולת אם עשה בפעם אחת משא ומתן גדול בכמה דברים, שאז כיון שהכל קנה בבת אחת יכול לנכות ההיזק, אבל לא מקניה אחת לקניה אחרת. ועיין בספר בית לחם יהודה".
וכך כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' רמט, א): "ואם היה לו בעסק אחד ריוח ובעסק אחד הפסד עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם שער אפרים סימן פ"ד שאם בשעה שהיה לו הפסד היה לו חשבון שהיה לו הפסד ואם כן מה שהיה לו ריוח אח"כ הוא ענין אחר ואינו ממלא הריוח את ההפסד אבל אם לא היה לו חשבון עד תום השנה וחשב כל החשבונות הריוח וההפסד מכל השנה אז ימלא ההפסד מן הריוח ע"ש. וכיוצא בזה כתב (בתשובת חות יאיר) בהשמטות לדף רי"ג ע"ש ועיין (בתשובת נו"ב תניינא סימן קצ"ח) שלא פסק כן אלא אם הריוח וההפסד היה בשנה אחת לעולם ינכה זה בזה אבל בשתי שנים לא ינכה וע"ש בהג"ה מבן המחבר ועיין עוד בתשובת חוט השני סוף סימן צ' מזה. ומ"ש הבה"ט בשם (חו"י) אם הוא נוסע לשוק כו' גם הוצאה בכלל קרן יחשב ועיין (בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו') שפקפק בזה ודעתו שאין מנכה ההוצאה בכל ענין".
"וכתב עוד במעות נדוניא שנוהגים האבות לחלק המעשר כפי הישר בעיניהם שפיר עבדי והבנים יוצאים בזה י"ח והם מרויחים בכך שאינו נקבע בחובה להפריש מעשר מכאן ואילך דאילו עשו כן מעצמם נעשה נדר ומיהו ה"מ כשהאבות מתחייבים במעות מעושרים אבל אם הכניסו סתם כך וכך מעות להזוג ואח"כ בהגיע זמן החתונה נוטלין המעשר י"ל דאין זכות לאבות במעשר אם לא מדעת הזוג דמצוה דידהו היא ושמא כיון דהכי נהוג אדעתא דהכי נתחייבו מעיקרא להיות להאבות טובת הנאה שבהן ע"ש. ועיין בשל"ה דף רס"ב ע"א שכתב דגם מירושה שירש מאביו צריך ליתן מעשר אף שאביו היה נזהר כל ימיו במעשרות מ"מ צריך הוא ליתן מחדש ע"ש. ועיין (בתשובת נו"ב קמא חי"ד סי' ע"ג) שנשאל במי שנהג מעשר כספים כל ימיו והיה לו פנקס מיוחד לזה כתוב בו כל הכנסות שלו כמה מעשר מגיע וכמו כן רשום חלוקת הצדקות ממעות מעשר ולפעמים הוא מקדים ליתן לעניים ואח"כ כשהרויח מנכה מן המעשר. ואחר מותו נמצא החשבון שהמעשר חייב לו איזה סך אם יש ביד היורשים לנכות זה ממעשר שלהם והשיב שאפי' אביהם היה חי בחייו לא בריר כולי האי שיכול לנכות מה שכבר הקדים לעניים ודברי הרמ"א לקמן סי' רנ"ז ס"ה הם במלוה ולעני דרך הלואה ולא בדרך נתינה. אמנם הואיל ונהגו כן י"ל סתמא כפירושו שנותן לו בענין שיפרע ממעשר שלו וכל זה בעודו חי אבל בניו לא. אכן אם הוא שעת הדחק להם יש להקל גם בזה אבל עכ"פ צריך היורש להפריש המעשר ואח"כ יעכב לעצמו ע"ש ועיין בספר משנת חכמים סוף הלכות יסוה"ת מ"ש בענין זה".
"ועיין עוד בשאילת יעב"ץ שם שנסתפק באשה שמכנסת לבעלה מעות שיש לה בעצמה שירשתו וכה"ג באופן שאין רשות אביה שולטת בה אם מחויב הבעל לעשור מעות נצ"ב ונכסי מלוג שלה והדר פסיק לקולא דמסתייעא דעביד בהו מידי דמצוה אבל אינו מחוייב לתת מעשר לעניים מ"מ המחמיר תע"ב. וכתב עוד דאם מתה האשה וירש הבעל את כתובתה בעי עישורי נכסי דירית מינה מיהו אי לא ירית רק כתובה דאורייתא אינו מחויב לעשר ושם בהשמטות כתב דאולי יש להחמיר במה שהיתה שוה להמכר בטובת הנאה שלפי שומא זו יעשר ע"ש. ועיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' ו' שנשאל באחד ששהה מעות מעשר שלו אצלו עד דאיתרמי ליה לעניים הגונים או קרוביו שיתן להם וביני ביני הוציא המעות לצרכו ואח"כ כתב אליו אחד מקרוביו שישלח לו איזה סך לסיועת נשואי בתו וזה לא היו לו מעות מזומנים ושלח לו סחורה ע"י איש נאמן ונגזל הסחורה בדרך אם המשלח חייב באחריות או לא והשיב דאילו לא השתמש האיש הזה במעות לצרכו רק אותם המעות שהפריש לשם מעשר היה שולח לעני ונאבד בדרך ודאי דאינו חייב באחריות ואף אם היה קונה סחורה באותם המעות לשלוח לעני כדי להרויח היה ג"כ פטור ולא אמרינן דפשע בקניית הסחורה אבל מאחר שנשתמש בהמעות לצרכו וכאן בא האונס מחמת הפשיעה שאילו שלח מעות קרוב לודאי שלא היה נגזל שהיה יכול להטמין א"כ המשלח חייב עכ"פ מדיני שמים ליתן מעות אחרים לעני זה ע"ש".
סיכום
א. מצות עשה לתת צדקה (ויש אומרים שתי מצוות עשה) ומל"ת על הנמנע מנתינתה. (פרק א)
ב. גדר המצוה: 'כדי מחסורו' לפי הרמב"ם מוטל על כל יחיד אליו פונה העני, ולפי שאר הראשונים מוטל על היחיד כחלק מן הציבור, דרך קופת צדקה. (פרק א)
ג. שיעור צדקה חומש מן המובחר, מעשר – עין בינונית, ושלישית השקל המינימום – מדרבנן. (פרק א)
ד. יש ראשונים שלא הזכירו כלל מעשר כעין בינונית. (פרק א)
ה. כמה מקורות בדרשות למעשר כספים, כאשר המקורות היותר מחייבים באים על ידי ראשונים בודדים בלבד. (פרק ב)
ו. מרבית הראשונים לא הביאו כלל דין מעשר כספים. (פרק ב)
ז. מעשר כספים מוזכר כחובה רק במקורות מחסידי אשכנז ולפני כן מוזכר כמידת חסידות. (פרק ג)
ח. חובת מעשר כספים יש אומרים שהיא מדרבנן ויש אומרים שהיא מנהג. (פרק ד)
ט. חובת מעשר כספים מוטלת על סוחרים גדולים ולא על שכירי יום ואומנים שמוציאים מעשר ויותר לכלכלת בני ביתם. (פרק ד)
י. הנוהג מעשר כספים נותן בפעם הראשונה מן הקרן ואח"כ כל חצי שנה או שנה מהרווחים. (פרק ה)
יא. המצוות שעושים במעשר כספים תלויות במנהג המקום, אם נותנים רק לצדקה, ובהתניית הנותן לפני שהתחיל לתת (פרק ו).
יב. כלכלת בניו הקטנים ממעשר כספים במחלוקת בין הפוסקים. (פרק ו)
יג. הוצאות אינן נכללות לא בקרן ולא ברווח ויש לחסרם לפני חישוב מעשר הכספים. (פרק ז)
יד. ניתן לקזז הכנסות והוצאות מכמה עסקים שיש לאדם אחד. (פרק ח)