חבל נחלתו יח יג
סימן יג- יום טוב שני של גלויות לבן א"י בחו"ל
שאלה
[עריכה]הודיעו לבן א"י שנסע לחג לחו"ל שבערב חג נפטר סבו. האם מותר לחזור לא"י ביו"ט שש"ג או צריך להישאר בחו"ל ביו"ט שש"ג ולחזור אחריו?
א. כיצד נוהג שלא במקומו – שיטות הראשונים
כתב הטור (או"ח סי' תסח): "ההולך ממקום שנהגו לעשות למקום שלא נהגו או איפכא יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם אם דעתו להשתקע למקום שבא שם יעשה כמנהגם בין לחומרא בין לקולא ואם דעתו לחזור למקומו ינהג כמנהג אנשי מקומו וה"מ בצינעא שלא בפני אנשי המקום אשר בא שם אבל בפניהם אם יש לחוש למחלוקת אם ישנה ממנהגם יניח מנהג אנשי מקומו וינהוג כמנהגם אפילו נהגו להקל כ"ש אם נהגו להחמיר".
עולה שאם דעתו לחזור למקומו (כבשאלה דנן) נוהג כדיני א"י בחו"ל אבל ינהגם בצינעא בחו"ל.
והב"י (סי' תסח אות ד) הביא:
"ההולך ממקום שנהגו לעשות למקום שלא נהגו וכו'. שם במשנה ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין או ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכתב הר"ן (שם ד"ה ההולך) מתניתין בשדעתו לחזור מיתוקמא וראיה מפרק קמא דחולין (יח:) ופשטא דמתניתין נמי הכי מוכח ומשום הכי קתני ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין כיון שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם מדינא, וממקום שעושין למקום שאין עושין אף על גב דמדינא (עושין) [עושה] כיון שדעתו לחזור מכל מקום אל ישנה מפני המחלוקת וכיון דמפני המחלוקת הוא ולאו מדינא יש לומר דוקא בפניהם הוא דמיתסר הא בצנעה שרי עכ"ל"...
ומוסיף שם הר"ן (על הרי"ף פסחים יז ע"ב): "ועובדא דרמי בר תמרי דאכל כחלי בפומבדיתא כדאיתא פרק כל הבשר (דף קי א) והקשו עליו מדתנן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם ואהדר דחוץ לתחום אכלתינהו בדין הוא דבתוך התחום נמי הוה שרי בצנעא אם היה דעתו לחזור אלא דבעי לשנויי אפי' אין דעתו לחזור נמי שרי דחוץ לתחום אכלתינהו כנ"ל". היינו למי שאינו מתכוין לחזור למקומו מותר לעשות כמנהג עירו רק מחוץ לתחום, ולמי שמתכוין לשוב לעירו מותר אף בתוך העיר ובלבד שיעשה בצינעא.
וכ"פ הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ח ה"כ): "וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלקות".
הרא"ש (פסחים פ"ד סי' ד) כתב אף הוא כרמב"ם: "וכן רבה בר בר חנה אכל תרבא דאייתרא בבבל משום שהיה דעתו לחזור לארץ ישראל ולהכי לא נהג חומרי המקום שהלך לשם. ודוקא בצינעא שלא ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסייה. אבל בפרהסיא לא".
עולה כי הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש וכ"נ בר"ח ורבנו יהונתן ורי"ד (פסחים נא ע"א) ובר"ן (המובא ע"י הב"י) כולם סברו שההולך למקום שמחמירים ודעתו לחזור למקומו עושה במקומם בצינעא כמנהג מקומו ולא החמירו לגבי יו"ט שני של גלויות מבשאר חלוקי מנהגים.
שיטה נוספת מצאנו בחידושי הריטב"א (פסחים נא ע"א) הסוברת להחמיר, שאסור בכל מלאכה בישוב בו נוהגים בו איסור וז"ל: "ובתוספות כתבו דבמנהג התפוס להחמיר יש דינין חלוקים, דמנהג החשוב והוא שנהגו בני העיר על פי תלמידי חכמים ותלמידי חכמים עמהם בזו נותנין עליו לעולם חומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ואפי' שלא בפניהם, ואפי' במקום תלמידי חכמים דליכא משום סירכא, דמנהג חשוב כזה יש בביטולו גרם מחלוקת ואין לו היתר אלא חוץ לעיר וחוץ לתחום, והיינו מתניתין דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם [וחומרי מקום שהלך לשם] ואתיא בכל ענין"...
ומסיים: ונשאר לנו לפרש דמאי דאמרינן לקמן בדרב ספרא במדבר מותר והתם גבי עובדא דרמי בר תמרי (חולין ק"י א') אמרו חוץ לתחום אכלינהו כולה חדא מילתא היא, ודוקיא דלישנא הכי הוא מסתמא דיישוב תוך התחום ומדבר חוץ לתחום, אי נמי דהתם דלא נהגו אלא בפומבדיתא נקט חוץ לתחום דבחוץ לתחום סגי, אבל הכא שפשט מנהג יום טוב שני בכל בבל צריך שיהא חוץ לתחום לכל [ה]מדינה, והיינו מדבר מן הסתם, ע"כ לרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל".
עולה שבניגוד לראשונים שנמנו לעיל, הריטב"א עפ"י רבו הרא"ה ועפ"י תוספות מחמיר במנהגים שאינם בטעות וכד' שאסור לעשות כנגדם בתוך הישוב ולכן גם לגבי יום טוב שני של גלויות יש להחמיר ולא לעשות בתוך התחום והישוב בחו"ל.
וכן כתב אף מהר"ם חלאווה (פסחים נא ע"א): "והכי משמע לקמן דאמרי' בישוב לא עביד מפני המחלוקת במדבר עביד. וכיון דבמדבר עביד על כרחין דעתו לחזור הוה דאי לא הא נעשה בן עיר וקבל עליו מנהג הישוב ואפי"ה בישוב לא עביד מפני המחלוק' מפני שהוא מנהג של איסור והכי נמי משמע בפ' כל הבשר רמי בר תמרי דאכל כחלי חוץ לתחום ואף על גב דדעתו לחזור הוה כדמשמע התם ואפי"ה לא אכל בעיר מפני המחלוקת ואין חלוק בזה בין תלמידי חכמי' לבני מדינה".
דעה זו אינה מחלקת בין דעתו לחזור או לא ומעת שנכנס לתחום העיר אסור במלאכה ביו"ט שני.
שיטה שלישית נמצאת ברז"ה. כתב במאור הקטן (פסחים טז ע"ב מדפי הרי"ף): "אבל בחומרי מקום שהלך לשם בזה יש דרכים הרבה שאם הם כותאי או בני מדינה אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת והוא נוהג היתר לעצמו ביחיד אם דעתו לחזור... והני דנחתי ממערבא אסור להו למעבד עבידתא ביום טוב שני ביישוב אפי' דעתו לחזור לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו ובמדבר מותר אפי' אין דעתו לחזור כל זמן שלא הגיע לישוב לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם".
ודבריו הראשונים שהתיר בצינעא בתוך התחום סותרים לאמור בסיפא לגבי יו"ט שני ונראה שההסבר תלוי בחומרת יו"ט שני ושיטתו למעשה מסכימה עם שיטת הריטב"א לגבי יו"ט שני שאין לעשות בתוך התחום שום מלאכה.
ונראה כי המאירי (פסחים נא ע"א) הסכים עם שיטת הרז"ה (ואף לשונו של הרז"ה ניכרת בתוך דבריו). וז"ל: "ויש דברים שאף בדעתו לחזור צריך לחומרי מקום שהלך והוא בבא מארץ ישראל לבבל שאסור ביום טוב שני של גליות מפני שהוא מנהג כל הגולה ואין לפרוץ בו ומ"מ במדבר מותר אף באין דעתו לחזור שמאחר שעדיין לא הגיע לישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותם והוא שאמרו למטה במדבר מותר בישוב אסור". וכשיטה זו כתב באורחות חיים ובכלבו (סי' מח): "ובני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב אפילו דעתו לחזור לפי שזהו מנהג שנהגו כל הגולה ואין לפרוץ בו, וכל זמן שלא הגיע לישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר לפי שעדין לא הוקבע להיות כמותן אבל הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואוסר בין במדבר בין בישוב עכ"ל (=הרז"ה)".
לפנינו שלש שיטות, ולגבי יו"ט שש"ג נחלקו לשתי הלכות חלוקות:
א) שיטת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ועוד ראשונים שאין הבדל בין יו"ט שני לשאר דיני מקום שנהגו, ומי שאינו במקומו יכול לעשות כמנהג מקומו בצינעא מפני המחלוקת.
ב) שיטת הריטב"א שכל מנהג חשוב צריך לעשות כמנהג המקום שנכנס אליו אפילו דעתו לחזור, ולכן לגבי יו"ט שני אסור לבן א"י לעשות כמנהג א"י בחו"ל במקום ישוב ישראל אלא אם נמצא מחוץ לתחומם אבל בתוך התחום נוהג כמנהג חו"ל.
ג) שיטת הרז"ה שבמקום שנהגו סבר כרמב"ם, ובמנהג יו"ט שני סבר כריטב"א משום שהוא מנהג כל הגולה ואין לפרוץ בו.
ב. השולחן ערוך ופסיקתו
בשולחן ערוך (או"ח סי' תסח ס"ד) פסק: "ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת; אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושין, לא יעשה. ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל, מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת".
משמע מן השו"ע שצריך לנהוג כאנשי מקומו בין להקל ובין להחמיר, אולם לפני אנשי המקום בו הוא נמצא אסור לו להקל מפני המחלוקת, שיראו אותו שהוא מיקל.
אבל בהלכות יום טוב (סי' תצו ס"ג) פסק השו"ע כך: "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם".
עולה לכאורה מדברי השו"ע לגבי יו"ט שש"ג שכל שנכנס בחו"ל לתחום שיש בו אנשים מישראל חייב לנהוג כחו"ל, ורק אם נמצא מחוץ לתחום מותר לו לעשות מלאכות ולנהוג כבן א"י. נמצא איפוא שהשו"ע נטה מהכלל שהציב לנהוג עפ"י רי"ף רמב"ם ורא"ש, והחמיר יותר מרוב הראשונים ופסק לאסור כל מלאכה בחו"ל במקום ישוב יהודים אע"פ שרוב הראשונים הקלו במלאכה בצינעא. והוא פסק לפי שיטת הארחות חיים – כלבו המחמירה.
האחרונים על השו"ע התייחסו לפחות בעקיפין לחומרת השו"ע.
הט"ז (סי' תצג ס"ק ב) העיר: "נראה הטעם מפני המחלוקת כמ"ש סי' תס"ח ס"ד וא"כ יש היתר אם עושה מלאכה בצינעא וכ"ה ברש"ל פ"ק סי' ח' וז"ל: אין לו להקל בפנינו לעשות מלאכה ובעל הש"ע ה"ל לבאר זה ואפשר שסמך על מ"ש סי' תס"ח".
נראה מדבריו שאין הבדל בין יו"ט שש"ג לבין דיני חומרי המקום, ועושה כמקומו בצינעא אפילו מלאכה, ונראה שכך פרש אף בשיטת השו"ע ולכן כתב שעל השו"ע היה לבאר דבריו.
אמנם המגן אברהם (סי' תצג ס"ק ד) העיר: "כל סעיף זה הוא ל' המאור פ"ד דפסחים וכתב אף על גב דשאר דברים כל שדעתו לחזור שרי לעשות בצנע' (כמש"ל סימן תס"ח) הכא כיון שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה אין לפרוץ בו גדר עכ"ל והתו' כתבו דמלאכה אסור דא"א לעשות בצנעא וכ"כ בכ"ה בשם רדב"ז ח"א ע"ג ורנ"ח ומ"צ ח"ב ע"ט ורשד"מ ט"ו דלא כמבי"ט ח"ב קמ"ט".
ומלבד שמביא את המקור לשיטת השו"ע להחמיר ביו"ט שש"ג מכל מקום שנהגו, כותב סיבה נוספת לאיסור מלאכה בצינעא מפני שאי אפשר לעשותה בצינעא.
וכן אמנם מביא בכנה"ג (הג' ב"י סי' תצו אות' ד, ו):
"ד. שטה נ"ב: אסורים לעשות מלאכה ביום טוב וכו'. נ"ב: אפשר דהיינו דוקא בפרהסיא, אבל בצינעא מותר. הר"ם מטראני ז"ל חלק שני סימן קמ"ב. אבל הרדב"ז ח"א [ח"ד] סימן ע"ג ורנ"ח כתב, דאפילו בצינעא אסור. וכן כתב בעל משפט צדק בחלק שני סימן מ"ט דף קמ"ה, ועיין ברשד"ם חלק אורח חיים סימן ט"ו".
"ו. יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ והגיע לישוב חוצה לארץ אבל עדיין לא נכנס במדינה, אם יש ישוב ישראל באותו המקום שהגיע לו, אסור בעשיית מלאכה. אין שם ישוב ישראל, אם אין דעתו לחזור אסור לעשות מלאכה, אם דעתו לחזור מותר בעשיית מלאכה. הרדב"ז חלק ראשון [ח"ד] סימן ע"ג. ובסוף התשובה כתב, דאפילו דעתו לחזור בשעה שנכנס לתחום חוצה לארץ, אסור לעשות מלאכה לדעת הרא"ה ז"ל".
וככנה"ג הורה המג"א בס"ק ז: "חוץ לתחום. דחוץ לתחום מקרי (מדבר) כמ"ש במלחמות ולכן אם דעתו לחזור מותר לעשות ואם אין דעתו לחזור עדין לא הוקבע להיות כמותן: בני א"י שבאו לח"ל ועשו מלאכה אין מנדין אותן (מבי"ט ח"ב סי' קמ"ט) ומתפללין י"ח כמקומן ולובשין מלבושי י"ט וכשחל י"ט ע"ש מבשל בלא עירוב תבשילין"...
אמנם בביאור הגר"א (או"ח סי' תצו ס"ג) כתב בקצרה: "בני א"י כו'. ע"ל סי' תס"ח ס"ד מש"ש".
ושם בפירוש כתב שנוהג לפי מקום שיצא משם ומתכונן לחזור אליו. וא"כ דעת הגר"א להקל כט"ז שאסור רק מפני המחלוקת ומותר בצינעא.
בביאור הגר"א (סי' תס"ח ס"ק ט) הפנה לר"ן (על רי"ף פסחים יז ע"ב) שכותב שת"ח שעשה בצינעא מותר. וכך בארו בס' ברכת אליהו:
"וכי תימא אם כן היכי אמר אבוה דשמואל שוינכו ככותאי הא מדינא הוה ליה למכסייה כדי שלא ישנה מפני המחלוקת ליתא כיון דבצנעא הוה אכיל ליה דאיהו לא ידע דליעיילי גביה אפילו מצאוהו אוכל ויושב לא היה נופל מחלוקת בכך בין תלמידי חכמים שכבר היו יודעין שבדין היה עושה ומשום הכי אמר אבוה דשמואל שוינכו ככותאי שאין מתירין לפניהם מה שהם סוברים שהוא אסור כי היכי דלא ליתו לסרוכי מילתא למילתא".
וכן הביא באליה רבה (סי' תצו ס"ק ה): "אסורים לעשות וכו'. משמע אפילו בצנעה, וכ"כ כנסת הגדולה [הגהות ב"י] ומג"א [סק"ד] בשם הרבה פוסקים, דלא כט"ז [סק"ב] בשם רש"ל [פ"א סו"ס ח]. כתב מבי"ט [ח"ג סי' קמט] דאף שעושה בפרהסיא אין מנדין אותו כיון שהוא מארץ ישראל, והביאו עולת שבת [סק"א] ומג"א [סק"ו] לפסק הלכה".
ועי' בפמ"ג.
בשו"ת אבקת רוכל (סי' כו) למרן הב"י כתב שפרט למלאכה שמותר לעשות רק בצינעא מפני המחלוקת הרי מנהג הבאים לא"י לעשות מניינים בפרהסיא ביו"ט שני ואין בכך בעיית מחלוקת. וז"ל בפתח תשובתו: "דבר פשוט הוא דכל שדעתו לחזור נוהג כמקום שיצא משם אפילו להקל ובלבד שלא יעשה בפני בני מקום שהלך לשם וכמו שהוא מבואר ברא"ש פ' מקום שנהגו ובפ"ק דחולין וכתב הר"ן בפ' מקום שנהגו גבי רבה בר בר חנא אכל דאייתורא משום דדעתו לחזור הוה דכיון דבצנעא הוה אכיל ליה דאיהו לא הוה ידע דליעיילו לגביה לא הוה צריך לכסויי וכיון שכן הדבר פשוט ומבואר שלעולם כל שדעתו לחזור אנו רואים אותו כאלו הוא עדיין במקום שיצא משם לכל דבר ובלבד שיעשה בצנעא מפני המחלוקת וא"כ תפילה דבצנעא היא פשיטא ופשיטא דנוהג כמקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור וזה דבר פשוט לא ניתן ליכתב לעוצם פשיטותו".
וכך כתב המשנה ברורה (סי' תסח ס"ק יד): "כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג מקומו. ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר ואפילו אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא ועתה נבאר בפרטיות". ופסק המשנ"ב כמג"א.
בסיכום פרק זה, מרבית האחרונים הורו שבן א"י אסור לעשות מלאכה בצינעא בחו"ל משום המחלוקת וביניהם גדולי האחרונים שהביאו בכנה"ג וערוה"ש ומשנ"ב. אולם יש מן האחרונים שהתירו זאת. ובמיוחד שדוקא בראשונים – רוב הראשונים – מתירים לעשות מלאכה בצינעא.
ג. דעת הפוסקים בימינו
בימינו ישנו שינוי גדול מאד באמצעי התעבורה (רכב מנועי ומטוסים) מעת נגזרה הגזירה של יו"ט שני ונפסקו דיני מקום שנהגו ובא לשם אדם שלא בן המקום. ולכן ההכרה מי בן המקום ומי הוא תייר מא"י היא ברורה, ולכן החשש למחלוקת ולזלזול ביו"ט שש"ג הוא קטן.
כך העיר הגר"א נבנצל על משנ"ב (סי' תצו ס"ק ט): "דנותנין. נראה דזה שייך במילתא דאית בה פלוגתא או בחלוקי מנהגים או דאינו ידוע דהוא ממקום אחר, אבל בימינו דשכיח טובא תירים, וכו"ע מודים דבני א"י אין חייבים ביו"ט שני ובני חו"ל חייבין, אולי לא שייך כאן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, דהא דעתו לחזור"...
היינו ההכרה שבן א"י לפנינו היא ברורה וידועה לכל, ולכן דן האם מותר לעשות כמנהג מקומו אף בפרהסיא.
וכך דן בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' כד ד"ה ובן א"י): "ובן א"י שנמצא בחו"ל בעיר שדרים שם רק כמה יהודים, אף שדר חוץ לשכונת היהודים, אין להחשיבו כנמצא במדבר (שו"ע או"ח סימן תצ"ו סעיף ג', ועי' מג"א ס"ק ה') ואסור לעשות מלאכה בפרהסיא ביום טוב שני. וגם כשאינו ניכר כיהודי עדיין אסור דסוף סוף נכלל בתוך דיני העיר. ואין לטעון שהוי כל כך שכיח שבני א"י נמצאים בחו"ל, שיהיה נכלל בהיתר של שתי בתי דינים (יבמות י"ד ע"א, אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה). דקודם כל, במציאות גם בזמן חז"ל היה שכיח והיו יכולים לדון לכף זכות שאינו בן חו"ל, כי הא דפסחים נ"א ע"ב מימר אמר כמה בטלני איכא בשוקא, ואף על פי כן אסרו לעשות מלאכה בפרהסיא. ולדינא העיקר הוא שההיתר דשתי בתי דינים מצריך שיהיה מנהג קבוע באותו עיר, ולא די בידיעה לחוד שיש בעולם עוד מנהגים (ועי' עוד בדברות יבמות פרק א' סימן י"ב)". היינו אף הוא חוכך להתיר מלאכה בפרהסיא משום שני בתי דינין ומסיק שלא להתיר בפרהסיא אבל מתיר בצינעא, ומההו"א של הגר"מ פינשטיין, אנו שומעים שכיון שבני א"י ידועים וידועים הלכותיהם השונות אין חשש מחלוקת, ובכ"ז כיון שאין בית דין של יושבי א"י בחו"ל הוא אינו מתיר מלאכה בפרהסיא.
וכן בס' חזון עובדיה לגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב (הערות בעמ' קיב): "וע' בספר מטה אשר (דף קלז ע"ב) שהביא דברי הרדב"ז, וכתב, אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ומרן ס"ל שאף במלאכה אם דעתו לחזור לא"י מותר לעשות בצינעא. וכ"כ הר"ן, וכן נראה מדברי הריב"ש (סי' מד). עכת"ד. ולפ"ז העושה בצינעא יש לו על מה שיסמוך. ובפרט שכן דעת מרן שקבלנו הוראותיו".
וא"כ דבריו ברורים שיש לסמוך1 על כל הראשונים המתירים מלאכה בצינעא אף בזה"ז.
והביא בסוף דבריו את דברי שו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' סה) שכתב: "ולהלכה הנה בט"ז סי' תצ"ו ס"ק כ' כתב בשם מהרש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' ח' להקל וז"ל: אין לו להקל בפנינו ולעשותו חול, ולשון זה אפשר לפרש על שאר דברים כתפילה ומלבושים ותפילין, שזה ג"כ זלזול וזה ודאי לא אסור אלא לפנינו ולא בצינעא, אבל מלאכה י"ל דגם בצינעא אסור, איברא בלשון המהרש"ל ביש"ש פ"ח סי' נ"ג הכי יראה דעיקר האיסור במלאכה רק לפנינו לא בצינעא, אמנם המג"א מחמיר כדעת התוס' והר"ן בחד תי' ודעת הרז"ה כפי הבנת הרדב"ז דגם בצינעא אסור".
"ולהלכה אנן קיי"ל כמג"א דאסור גם בצינעא, וכמש"כ במ"ב והפוסקים, מ"מ יראה דהאי פיסקא להחמיר גם בצנעא דרך ספק להחמיר נשנה לא דרך ודאי, וה"ט כיון דלהרי"ף ורמב"ם וחד ת' להר"ן ודאי מותר, ולהתוס' ולהר"ן בתי' השני אסור, ולהרז"ה פליגי בי' הפוסקים, כנ"ל. ובפוסקים הט"ז ומהרש"ל והמבי"ט מקילים, והרדב"ז ומג"א וכנה"ג ודעמי' מחמירים מכ"מ מידי ספיקא לא נפקא, וכן יראה לי מלשון הפר"ח אחר שהביא דברי המבי"ט כ' והעיקר שראוי למנעו ולהחמיר בדבר משמע כנ"ל".
ואמנם בשו"ת שרידי אש (ח"א סי' נא) מחמיר במלאכה בצינעא. וכן בשו"ת אור לציון (ח"ג פרק כג – דיני יום טוב שני ס"א), וכן בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' לה), וכן בפסקי תשובות ובס' יו"ט שני כהלכתו (לרב ירחמיאל דוד פריד) וכן בשו"ת קנה בשם (ח"ד סי' לא). אולם נראה שהמיקל לצורך מצוה לעשות מלאכה מן התורה או מלאכה מדרבנן יש לו על מי לסמוך.
נראה על כן שמלכתחילה אסור לבן א"י לעשות מלאכה אף בצינעא ביו"ט שש"ג. אבל לשם מצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים מותר לעשות בצינעא. וכן לגבי השאלה שלפנינו, אם מזמין מונית הלוקחת אותו לשדה התעופה וטס לא"י ביו"ט שני זו מלאכה בצינעא ואף שמשפחתו בחו"ל יודעת שהוא טס לא"י מותר הדבר לפי כל הפוסקים המתירים מלאכה בצינעא.
ד. מהו פרהסיא ומהו בצינעא
הרא"ש והמבי"ט כתבו במפורש שלעשות מלאכה בפרהסיא אסור ובצינעא מותר, וצריך לברר מהו פרהסיא ומהו צינעא.
כתב בשו"ע (או"ח סי' רמד ס"א) בהלכות שבת: "פוסק (פירוש מתנה) עם האינו יהודי על המלאכה, וקוצץ דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר; בד"א, בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת, אסור שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות מלאכה בשבת; לפיכך הפוסק עם הא"י לבנות לו חצירו או כותלו, או לקצור לו שדהו, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום, אסור לו להניחה לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק".
עולה מדברי השו"ע שאם הדבר ידוע מאופי המלאכה שהיא נעשית בשביל ישראל נחשבת בפרהסיא ואסורה לעומת זאת אם אין ידוע למי היא נעשית היא נחשבת בצינעא. וכן הוסיף בשו"ע בסעיף ד: "מלאכת פרהסיא, אפילו במטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל, דינה כמו מלאכת מחובר".
וכ"נ משו"ע או"ח סי' שכה סי"ד.
ואמנם הרמ"א הגיה בסעיף א: "ואפי' אם דר בין העובדי כוכבים, יש לחוש לאורחים הבאים שם, או לבני ביתו שיחשדו אותו (ב"י בשם תשובת אשכנזים); ואם היתה המלאכה חוץ לתחום, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום, שעושים בו מלאכה, מותר".
אבל במקרה שלפנינו אנשי ביתו יודעים בבירור שהוא בן א"י ואינו חייב כלל ביו"ט שני אלא בגלל המחלוקת ולכן ידיעתם לא תהפוך זאת לפרהסיא.
במשנה ברורה (סי' שפה ס"ג) לגבי מחלל שבת בפרהסיא פסק: "ופרהסיא מקרי כשחילל בפני עשרה מישראל או שידע שיתפרסם ביניהם".
וכן בהלכות חול המועד פסק השולחן ערוך (סי' תקלט ס"י): "מוכרי תבלין או ירק וכל דבר שאינו מתקיים, פותחין ומוכרים כדרכם בפרהסיא, שהכל יודעין שהם לצורך המועד".
נראה שפרהסיא לגבי יו"ט שני בבן א"י היא: האם הרואים יודעים שהוא אדם מישראל או לאו. (ואם הם יודעים שהוא בן א"י שהלכותיו שונות המלאכה מותרת.)
בס' יום טוב שני כהלכתו (עמ' קלא הערה יא) דן על ביקור חולה ביו"ט שני על ידי אחיו בן א"י. ומציע שישנה לבושו ללבוש נכרי וייסע במכוניתו לבקרו, בהסתמך על שיטת הראשונים והט"ז המתירים מלאכה בצינעא, ומביא דעת הגרשז"א שדרך זו נחשבת בצינעא.
וכן במקרה דנן אם כל הישוב של ישראל בלבד, צריכים לצאת ממנו ומשם לנסוע לשדה התעופה. ואם יש דירות ישראל ודירות נכרים בין בתי ישראל יכולים לנסוע במונית מתוך מקום מגוריהם, כי יתלו את המונית כנוסעת לצורך הגויים.
ה. יום טוב שני לגבי מת – כחול שויוה רבנן
ניתן להוסיף כסניף את הנאמר בביצה (ו ע"א): "יום טוב שני לגבי מת – כחול שויוה רבנן, אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא".
וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תקכו). ואמנם הגעת מלוים בעשיית מלאכה ביו"ט אפילו הם קרובי משפחה לא הותרה, מפני שאין היא מצרכי המת וקבורתו, אבל במקרה דנן שאין בהגעת הקרוב להלויה איסור מלאכה שהרי הוא מבני ארץ ישראל, וכל איסורו משום מחלוקת, ובימינו שידוע לכולם שהוא אינו מבני חו"ל, וכל מעשיו ביו"ט שני הם בצינעא, נראה שסיבה זו מצטרפת כסניף להתיר זאת.
מסקנה
[עריכה]מותר לבן א"י הנמצא בחו"ל לטוס ביו"ט שש"ג כדי לחזור לא"י להשתתף בהלוית סבו ובתנאי שיצא מחו"ל בצינעא.