חבל נחלתו יח יד

<< · חבל נחלתו · יח · יד · >>

סימן יד- חליבת פרות בשכר בחול המועד

שאלה

יהודי שדחוק בפרנסת משפחתו משלים את משכורתו ע"י משמרות חליבה ברפת. האם מותר לו בחול המועד לחלוב בשכר, או שבעל הרפת צריך לחלוב בחול המועד על ידי נכרי?

תשובה

א. בכרך יג סימן יח עסקנו בדין פועל שאין לו מה יאכל – להעבידו בשכר בחוה"מ. והסקנו שם שאין לו מה יאכל "היינו כדי צורך כל אדם, ולא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכל מקום שמבואר מדברי הרמב"ם ז"ל אין לו מה יאכל, כן הוא כוונתו להתיר לו כל צרכו" (לשון קרן אורה מו"ק יג ע"א).

ובמשנה ברורה (סי' תקמב ס"ב) כתב: "וי"א דאפילו יש לו, רק שאין לו צרכי יום טוב ג"כ מותר לו לעשות מלאכה. ועיין במ"א סימן תקל"ד דצריך עכ"פ לעשות בצנעא דהרואה לא ידע שהפועל הוא עני כ"כ".

ולכן מי שמזונותיו ושאר צרכיו דחוקים ונזדמנה לו מלאכה שעל ידה יוכל להוציא את הוצאות החג ברווח יכול לעסוק בה ולהוציא את הוצאות החג כראוי לו. וזה צד אחד להתיר לשואל לחלוב בחול המועד.

ב. חליבת פרות היא דבר האבד, מכמה צדדים. ראשית כפשוטו, שאם לא יחלוב לא יהיה לבעל הפרה חלב ואין זה כיבול פירות וירקות שאם לא יטלנו עתה הפרי עדיין נשאר על הגבעול לפחות כמה ימים. ועוד משום שאם לא יחלוב, הפרה תחלה במחלות מעודף החלב בעטין, או שתתייבש לגמרי. ודבר האבד בפרה שנחלבת מספר פעמים ביום הוא גדול מקציר ובציר מפני שאין לדחותו אפילו בכמה שעות על מנת שהפרה תתן חלב באופן סדיר1.

ג. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקמב ס"א): "אפילו מלאכות המותרות אינם מותרות לעשותן אלא לעצמו או לאחרים בחנם; אבל בשכר, אסור. ומיהו אם אינו נותן לו שכר קצוב, אלא שאוכל עמו בשכרו, מותר".

ורמ"א הגיה: "ודבר האבד מותר לעשות אפילו בשכר קצוב (כל בו)".

וכן הלבוש (או"ח סי' תקמב ס"א) כתב: "ודבר האבוד מותר לעשות אפילו בשכר קצוב".

לפי הגהת הרמ"א צריך לדון מה יהיה הדין בחליבת פרות האם תחשב כדבר האבד או לאו (ועי' להלן מתשובת תרומת הדשן).

ד. כתב בביאור הגר"א (או"ח סי' תקמב ס"א): "ודבר האבד כו'. כמו שהתירו לבעה"ב משום פועל ה"נ לפועל משום בעה"ב וכ"מ בריש פ"ב אלו דברים העושין כו' ומשמע אף בשכר ע"ש וכ"ש בחש"מ דקילא כמש"ש".

ובארו בברכת אליהו (לרה"ג ברוך רקובר ז"ל, המודגש הוא לשון הגר"א): "כמו שהתירו לבעה"ב משום פועל כשאין לו מה לאכול וכמש"ל בס"ב וכמש"ש בסק"ב ה"נ התירו לפועל משום בעה"ב כשיש לבעה"ב הפסד וכ"מ בריש פ"ב דמו"ק דאיתא שם יא ב בברייתא אלו דברים העושין לאבל בימי אבלו זיתיו הפוכין טוענין לו וכדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו לעלות מן היורה וכו'. ומשמע שדברים אלו מותרים לעשותן אף בשכר ע"ש [בהמשך לשון הברייתא דאיתא שם רשב"ג אומר זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא וכו' יתר על כן אמר רשב"ג אם היה אומן לרבים וכו' הרי זה יעשה ובד"א כתב ומשמע שם מפירש"י דמותר ג"כ לקבל שכר ע"ז]. וכ"ש דשרי בחולו של מועד דקילא מימי אבלו וכמש"ש: זאת אומרת דברים המותרין במועד אסורים בימי אבלו".

הגר"א באר ברמ"א שדבר האבד מותר בשכר, ואע"פ שלגבי הפועל יש לו מה שיאכל, כיון שלגבי בעה"ב הוא דבר האבד מותר לפועל ליטול עליו שכר.

ואף הט"ז (או"ח סי' תקמא ס"ק ג) סבר כדעת הרמ"א ואלו דבריו: "ועל כרחך לו' דהך לצורך המועד דזכר הכל בו היינו שאירע הדבר שא"א להיות במועד בלא זה כגון שנקרע כסותו לגמרי דהוי דבר האבד וכמו שכתבתי בס"ד וזה מותר אפילו בשכר וכן כתב רמ"א בסימן שאח"ז".

ה. וכך כתב החיי אדם (חלק ב-ג כלל קו סעיף ט): "אפילו המלאכות המותרות, אינן מותרות אלא לעשותן לעצמו או לאחרים בחנם. אבל בשכר, אסור. ודוקא בשכר קצוב. אבל כשנותן לו לאכול בשכרו, מותר. דבר האבד, מותר לעשות אפילו בשכר, דכשם שהתירו לבעל הבית ליתן מלאכה לפועל שאין לו מה לאכול כדבסמוך, הכי נמי התירו לפועל שיעשה בשביל בעל הבית (הגר"א). ויש מתירין לצורך המועד אפילו בשכר, אם אינו מעשה אומן (תקמ"ב א"ר בשם כלבו)".

מצד שתי סיבות התיר החיי אדם עבודה בשכר: מצד דבר האבד של בעל הבית שהרי הסיכוי שימצא בחינם הוא מועט, וכן אם אינו מעשה אומן. שני הצדדים הללו מתקיימים בחליבה – כמוסבר לעיל זהו דבר האבד ועוד שאין זה מעשה אומן והראיה שמכניסים למלאכה זו סטודנטים ונערים בחופשה וכד' למשמרות חליבה, מפני שהמלאכה במכונה חשמלית מורכבת מסך מועט של פעולות, וכל אדם יכול ללומדה תוך זמן קצר.

ו. אמנם המשנה ברורה הביא דעה זו ופקפק בה וז"ל:

"(ד) ודבר האבד וכו' – דכמו שהתירו לבעה"ב ליתן מלאכתו לפועל שאין לו מה לאכול ואף כשהוא שלא לצורך המועד התירו לבעה"ב כדי שיהיה טובה לפועל ה"נ יש להתיר לפועל ליטול שכר בשביל טובת בעה"ב".

"(ה) מותר לעשות אפילו וכו' – ר"ל אפילו שלא לצורך המועד והוא מעשה אומן ועיין בבה"ל דאם יכול למצוא עכו"מ לזה נכון שלא ישכור ישראלים".

ובאר עוד בביאור הלכה:

"ודבר האבד מותר לעשות אפי' וכו' – הנה דין הזה מקורו מכל בו [ועיין בביאור הגר"א שנתן קצת מקור לזה מריש פ"ב והוא כעין קצת סמך אבל לא ראיה מוכרחת כמו שכתב בדמשק אליעזר עיין שם] ולענ"ד אין דין זה ברור דבדברי רי"ו מבואר בהדיא בשם רמ"ה דבחנם ומשמע שם שגם דעתו נוטה לזה וכן משמע קצת בחידושי ריטב"א. אכן אם א"א לו להשיג עכו"ם לזה או לישראל בחנם יוכל להקל לסמוך ע"ד ריטב"א הנ"ל שמתיר אפילו בשכר2 בזה".

ז. דברי המשנ"ב מערערים על דברי הרמ"א, אולם נראה לי שלא ניתן לבטל את דברי הכלבו, הרמ"א, הלבוש, הט"ז והחיי אדם שהתירו זאת.

ועוד מצאתי ברבינו ירוחם (תואו"ח נ"ד ח"ה) שעליו הסתמך המשנ"ב לאסור, שהביא וכתב אותה טענה שכתב הגר"א וז"ל: "וכתב הראב"ד ואף על פי שהפועלים הדורכים אינו אצלם דבר האבד דיש להם מה יאכלו מותר משום אבדה דבעל הבית כי היכי דמותר לבעל הבית כשאין לפועל מה יאכל".

וברור שהמלאכה בשכר מעצם ההשוואה לפועל שאין לו מה יאכל.

וא"כ רבנו ירוחם עצמו, עליו נסמך המשנ"ב, הסתפק והביא דעות חלוקות בהלכה זו.

וכן הקרן אורה (מועד קטן יב ע"א) התיר כרמ"א וז"ל: "והרמ"א ז"ל (באו"ח) בסי' תקמ"ב (סע"א) כתב בשם הכלבו דבדבר האבד מותר ליטול שכר, ולענ"ד דעת הכלבו דבכל דבר מותר ליטול שכר, כמו שכתבתי לעיל, וכן מסתבר, דאטו אם נצרך לאחד (אינו) [איזו] מלאכה לצורך המועד3 והוא אין יכול לעשותה מחויב אחר לעשות לו בחנם, וצריך לעיין בכלבו, ואיננו תחת ידי".

נראה איפוא, שמטעם דבר האבד אצל בעל הבית ומצד שחליבה במכונה אינה מלאכת אומן, ניתן להקל במלאכה בשכר. וא"כ גם במקרה שלפנינו כשמצד הפועל הוא נצרך לשכר ומצד המלאכה אין איסור ליטול עליה שכר מותר לו לחלוב בחול המועד.

ח. וכן התיר במפורש בפסקי תשובות בשם הגרשז"א וז"ל: "ובסיום דבריו (וכן בביה"ל ד"ה וכן) שמ"מ יש להעדיף נכרי בשכר או יהודי בחינם, ונראה שאם הפועל היהודי רוצה לעבוד בשכר כדי שיהיה לו יותר כסף להוצאת שמחת יום טוב שפיר דמי ומותר לקחת לכתחילה פועל כזה (אם אכן ישתמש עם הכסף שמקבל להוצאות יום טוב), מידי דהוי לענין צרכי מצוה שהתירו (לקמן סי' תקמ"ה סעי' ג') לעשות בשכר כדי שיהיה לו הוצאות בריוח לשמחת יום טוב (שש"כ פס"ו הערה ל"ח בשם הגרש"ז זצ"ל)".

"ואין הדברים אמורים אלא בעבודות לצרכי אוכל נפש או דבר האבד או צרכי מצוה. אבל בשאר עבודות אף שהם לצורך המועד אין לקחת לכתחילה פועל יהודי בשכר אא"כ הוא בגדר 'אין לו מה יאכל' (כדלהלן אות ד'), או שאין מוצא נכרי בשכר או יהודי בחינם".

והוסיף הפסקי תשובות בהערה (הע' 8)" "ועיין שו"ת באר משה ח"ז סי' י"ד שכמו"כ לצרכי הגוף שהם בכלל צרכי נפש, ולכן מתיר לבייביסיטר (שמרטף) לקחת שכר עבור שמירתה על תינוקות בחוה"מ (ודווקא עבור יהודים, וכדלהלן), וה"ה לעניני רפואה שבכלל צרכי הגוף, ולכן אחיות ורופאים וכיו"ב כל המתעסקים בעניני בריאות היחיד והציבור מותרים לקחת שכר עבור עבודתם בחוה"מ. אך דווקא עבור יהודים, אבל עבור נכרים – עיין לעיל אות א' שבמקום איבה מותר ויקח השכר בהבלעה".

וא"כ אף הגרש"ז אוירבאך התיר על ידי פועל הנצרך לצרכי החג בשכר.

ט. ועדיין ניתן להקשות מדוע לא נחייב את בעל הרפת שיש לו פועלים נכרים, שיחלוב בחול המועד על ידי נכרים.

בתרומת הדשן (סי' קנג) שאל: "בט' באב שרי לחלוב הפרות ושאר בהמות או צריך לעשות על ידי נכרים?"

והשיב: "יראה דלכאורה משמע דשרי. דהא בחוה"מ דאיכא איסור בעשיית מלאכה לר"ת ור"י מדרבנן, ולמקצת הגאונים מדאורייתא, אפ"ה היתר פשוט דחולבין הבהמות בעצמן".

היינו אף הסוברים שמלאכת מועד אסורה בחוה"מ מן התורה או לפחות מדרבנן לגבי חליבת בהמות בחוה"מ התירו על ידי בעליהם ישראל ולא חייבו אותו לשכור נכרי לצורך החליבה.

והבית יוסף (או"ח סי' תקלג, ה [ב]) הביא זאת: "כתוב בתרומת הדשן סימן קנ"ג היתר פשוט דחולבין הבהמות בחול המועד אפילו על ידי ישראל ונראה דאפילו שלא לצורך המועד קאמר משום דהוי דבר האבד".

וכן הגיה הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תקלג ס"ה): "ומותר לחלוב הבהמה אפילו שלא לצורך המועד דהוי דבר האבד (תה"ד סימן קנ"ג וב"י)".

וכן הלבוש (או"ח סי' תקלג ס"ד) כתב: "מותר לחלוב הבהמות אפילו שלא לצורך המועד דהוי דבר האבוד, שהרי אם לא יחלבן יזוב חלבן".

וכן הפרישה (או"ח סי' תקלז אות טז) סמך על תרוה"ד וכתב: "כתב בתרומת הדשן סימן קנ"ג שמותר לחלוב הבהמות בחול המועד אפילו שלא לצורך המועד ואפילו על ידי ישראל משום דהוי דבר האבוד והביאו ב"י סוף סימן תקל"ג".

ואף בערוה"ש (סי' תקלג סו"ס ז) כתב: "וכן לחלוב בהמות אפילו הרבה שהכל רואין שאינן צורך יום טוב מותר שזהו דבר האבד דאם לא יחלבום תתקלקל החלב בתוכן ועוד מפני צער בעלי חיים שהרי מטעם זה התירו לומר לא"י לחלוב בשבת".

י. אמנם הפרי מגדים (משבצות זהב סי' תקלג ס"ה) כתב שכל שאפשר על ידי נכרי עדיף וז"ל:

"ולחלוב פרות, לבוש כתב דבר האבד שיזוב חלבן, ועיין אליה רבה בתרומת הדשן קנ"ג משמע הטעם דמעשה הדיוט ואין טורח. ועיינתי שם, וי"ל הכי פירושו, דיש לחלק בין מלאכת חול המועד דלא אסרו מעשה הדיוט (ואלו) [ואילו] בט' באב אסרו, אלמא אין לדמות זה לזה. ומיהו חליבת פרות לאו הטעם הזה, אלא משום דבר האבד, וכמו שכתב הבית יוסף. די"ל טורח ומעשה אומן לחלוב יפה, וכדומה. ועיין סימן תקנ"ד במג"א כ"ה הביא הא דתרומת הדשן, ומשמע כמו שכתבנו. ודבר האבד שרי בט' באב ומ"מ כל שאפשר ע"י עכו"ם לאו אבד מקרי ואסור בעצמו, ומינה הוא הדין לחול המועד כה"ג אבד אם אפשר ע"י עכו"ם אין הכי נמי דאסור ע"י ישראל, ובסימן תקל"ח אי"ה יבואר. ולפי זה אם רוצה החלב לפרורי פת וכדומה י"ל אסור לחלוב כך, עיין סימן תק"ה, וצ"ע כעת".

ועי' שו"ת שמחת כהן (או"ח סי' קסד).

ונלענ"ד, שספקו של הפמ"ג אינו עומד בפני כל האחרונים שצדדו שמותר לחלוב בעצמו ואינו צריך להביא פועל נכרי, כיון שזהו דבר האבד. ואף שברפתות בישובים דתיים המחזיקים נכרים נותנים להם לחלוב בשבת וביו"ט, וא"כ מדוע שלא ינהגו כן אף בחול המועד, נראה שאינם חייבים לעשות כן, ויכולים לחלוב ע"י אנשי הצוות מישראל העובד ברפתות. ובודאי בשאלה שלפנינו מותר להסתמך על מה שהבאנו לעיל ולחלוב ע"י אדם הנצרך להוצאות החג ובשכר.

מסקנה

מותר לנצרך להוצאות החג לחלוב פרות בתשלום בחול המועד וק"ו ע"י מכונה חשמלית.