חבל נחלתו יד סא
סימן סא שימוש שואל מול חיובי שמירה
שאלה
[עריכה]מה הדין כאשר חיובי שמירת חפץ שאול מתנגשים עם חיובי השימוש?
תשובה
[עריכה]א. בגליון של 'אמונת עתיך' נדפסה תשובה קצרה לגבי שואל שעשרים דקות לאחר שהתחיל להשתמש ברכב השאול הרכב התחמם למעלה מהמותר וכתוצאה מהחימום נגרם נזק למנוע הרכב. התברר שמשאבת המים התקלקלה אבל שעון החום היה תקין.
הרב המשיב הטיל את כל אחריות הקלקול על השואל ופרט למשאבת המים שעליה נפטר מצד 'מתה מחמת מלאכה' הרי על ההתחממות ונזקים שנגרמו על ידה חייב השואל מכיון שהיה עליו להתבונן בשעון החום ולהבחין שהרכב מתחמם.
ב. תפקיד משאבת המים הוא קירור הרכב. המשאבה מחדירה מים לתוך מעטפת המנוע בצינורות מסביב לבוכנות שם מרכז החימום. המים החמים מחום המנוע מגיעים בלחץ המשאבה למצנן (ראדיטור), עוברים במצנן בתוך צינורות נימיים בהם עובר אויר מחוץ למנוע ומצטננים (זרימת האויר במצנן מוגברת ע"י מאורר השואב או זורק אויר על המצנן).
יכולות להיות במערכת הקירור הרבה תקלות שמחמתן היא לא תצנן את המנוע כראוי. אחת התקלות הוא קלקול במשאבת המים. דבר ברור שנבדק עם מכונאי רכב הוא שמשאבת מים של רכב אינה מתקלקלת בעשרים דקות, אלא כאשר היא מתחילה לפעול שלא כראוי, המנוע מתחיל להתחמם והרכב מאבד מים שהם נוזל הקירור שלו. מפעיל הרכב כשאינו מכונאי ואינו יודע לברר את סיבת ההתחממות מוסיף מים, וכך עד שהרכב מגיע למוסך או עד שהרכב מתחמם ורותח ואז בעל הרכב מבין שאינו יכול לנסוע יותר ברכב ועליו לתקנו.
ג. מהדברים לעיל עולה שהשואל ודאי פטור מקלקול משאבת המים, כיון ששאל את הרכב כשהמשאבה מקולקלת. וסביר להניח שאף המשאיל ידע שמשהו אינו כשורה עם מערכת הקירור של הרכב, אף שלא ידע היכן בדיוק הקלקול. וברשלנותו לא העביר את המידע כראוי לשואל ולכן הרכב התקלקל.
וכך פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' רלב סכ"א) לגבי מקח טעות: "ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני. ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה".
וכן פתחי החושן (פקדון ושאלה פ"ט סכ"ב) כתב: "השואל כלי והוברר שהיה מקולקל ומחמת כן הוזק רכושו של שואל י"א שדינו כגרמא ואין המשאיל חייב בנזקי השואל".
א"כ במקח טעות האחריות נופלת כולה על המוכר ולעתים משלם אף הוצאות נוספות של הקונה, וכן במקרה דנן של שאלה, האחריות נופלת על המשאיל שהשאיל כלי מקולקל.
ד. כאמור, הרב המשיב הטיל את אחריות התיקון כולו על השואל כיון שהיה עליו להבחין שחום המכונית עולה עפ"י שעון החום. עוד הקשו הרי הוא שואל והיה עליו לשמור את הרכב השאול שמירה מעולה מכל נזק, וק"ו שהיה עליו להסתכל בשעון החום כל דקה כדי שלא לפגוע בחפץ השאול.
ונראה שיש לחלק בין שמירה של שואל לבין שימוש של שואל. לגבי שמירה היא צריכה להיות שמירה טובה יותר משומר חינם כיון שהוא נהנה מממון חבירו. וכ"כ הגמרא שבשמירת שומר חינם די בשמירה פחותה אבל שמירת שאר שומרים צריכה להיות מעולה – ב"ק מה ע"א וראשונים שם.
אמנם השמירה צריכה להיות מפגיעה בכלי השאול כגון גניבה ואבידה ונזק חיצוני. אבל שימוש אפילו הוא יכול לגרום נזק או קלקול לכלי השאול אם היה כדרכה של שאילה ולמטרת שאלתה – הקלקול נחשב למתה מחמת מלאכה.
ה. כתב הרמב"ם בראש הלכות שאלה ופקדון (פ"א ה"א)
"השואל כלים או בהמה וכיוצא בהן משאר מטלטלין מחבירו ואבד או נגנב אפילו נאנס אונס גדול כגון שנשברה הבהמה או נשבית או מתה חייב לשלם הכל שנאמר וכי ישאל איש מעם רעהו וגו' ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם, בד"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה, אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה ומתה כשהיא חורשת ה"ז פטור, אבל אם מתה קודם שיחרוש בה או אחר שחרש בה או שרכב עליה או דש בה ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה ה"ז חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה, וכן השואל בהמה מחבירו לילך בה למקום פלוני ומתה תחתיו באותה הדרך, או ששאל דלי למלאות בו ונקרע בבור בשעת מלוי, או ששאל קרדום לפצל בו עצים ונשבר בעת שפצל בו מחמת הבקוע וכל כיוצא בזה, ה"ז פטור שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו והרי לא שינה".
ובאר המגיד משנה:
"בד"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה וכו'. זה הנמצא בספרי הרב ז"ל שהחילוק (הזה) הוא בין נאנסה בשעת מלאכה לנאנסה שלא בשעת מלאכה הוא דבר מתמיה שלא נזכר בגמרא שעת המלאכה אלא מחמת מלאכה ושלא מחמת מלאכה והכוונה שכל שלא שינה בה מהמלאכה ששאלה והיא נתייגעה מחמת המלאכה שעשה בה ומתה אפילו שלא בשעת מלאכה פטור. וכבר השיגוהו בזה הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והדין עמהם דודאי כל שלא עשה בה מלאכה יותר מדאי ולא שינה בה למלאכה אחרת ומתה מחמת המלאכה אפילו שלא בשעת מלאכה פטור שאל"כ היה להם להזכיר בגמרא מתה בשעת מלאכה ועיקר".
וכן בדה"מ הבא באר המ"מ: "או שרכב עליה וכו'. פירוש כגון ששינה ממה ששאלה אפילו היתה מלאכה זו שעשה בה קלה ממלאכה ששאלה חייב וזהו שאמרו בגמרא (דף צ"ו) דלא שנית הכוונה שום שינוי, ואפילו באותה מלאכה אפשר לו לשנות ויתחייב כגון ששאלה לחרוש וחרש בה ביום ובלילה שלא כדרך כל הארץ וכן כל כיוצא בזה וכ"כ ז"ל". ועי' גם כס"מ על אתר.
וא"כ שואל שהשתמש כדרכו ולא שינה בה, ומתה מחמת תקלה שבה, המשאיל חייב והשואל פטור.
ו. כתב הטור (חו"מ סי' שמ): "כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה. כי היכי דפטרינן לההוא דשאיל שונרא מחבריה ואכלה עכברים טובא ומתה אף על פי שלא הרגתה המלאכה גופה, כיון שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה וא"א הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה דלא דמי לשונרא ששאלה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה נאנסה והוי כשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה אבל אם נאנסה ממנו בדרך, אונס אחר הוא ואינו מחמת מלאכה שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו הילכך חייב".
עולה מדברי הרמ"ה בטור שאפילו ממזיק חיצוני אינו צריך לשמור יותר מבעל החפץ או הבהמה גופה, והרא"ש פליג שמחמת ד"א ולא מחמת גופה חייב.
בב"י (סי' ש"מ) הביא תשובת תרומת הדשן (סי' שכח) וז"ל:
"שאלה: חיל שונאים באים פתאום לפני העיר לשלול ולגזול מלקוח כל הבהמות שבעדרי העיר, ובני העיר מזרזים ומזיינים לצאת לקראת שונאים להציל העדרים, ושאל ראובן משמעון שריון ושאר כלי זיין לרכוב גם הוא עם בני העיר לקראת השונאים, ונפלו בני העיר ביד השונאים ופשטו ולקחו את כל כליהם מהם ופשטו ולקחו גם מראובן כל כלי זיין והשריון שהיה לו, חייב לשלם לשמעון מה ששאל ממנו או לאו?"
"תשובה: יראה דאין ראובן חייב לשלם ואף על גב דשואל חייב באונסין, מ"מ כה"ג מיקרי מתה מחמת מלאכה. ואף על גב דלא נתקלקל ונשבר מחמת המלאכה, כיון דע"י אותה המלאכה ששאל בשבילה נפסד ונאבד חשיב כמתה מחמת מלאכה. וראייה מפ' השואל (ב"מ צז ע"א) ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה חביר עלה עכברי וקטלוה, יתיב רב אשי וקאמר כה"ג מאי, אמר ליה רב מרדכי הכי אמר אבימי הני גברי דנשי קטליה לית דין ולית דיין. ומקשים שם התוספ' מאי קמבעיא ליה הא הוא ממש מתה מחמת מלאכה. ומתרצים דקמבעיא ליה אם שינה והוליכה במקום שרוב עכברים מצויין שם אי חשיב כה"ג פשיעותא ע"כ. הא קמן דאי לאו משום פשיעה חשוב בפשיטות מתה מחמת מלאכה, ואף על גב דלאו מחמת מלאכה ששאל עליה, דהיינו שתצוד העכברים ותאכלם מתה"...
ועי' שו"ע (חו"מ סי' שמ ס"ג) שהביא את המחלוקת בין הרמ"ה לרא"ש וחילק שם הרמ"א כרא"ש בין לסטים וחיות רעות לבין חתול שאכלוהו עכברים, עי"ש.
עולה לפי"ד שיש לחלק בין אונס שמחמת גוף הדבר השאול לבין אונס חיצוני. ועולה ששימוש שמחמתו נאנס הדבר השאול אינו מוטל על השואל אלא על המשאיל.
ז. ובס' דף על הדף (בבא מציעא כט ע"ב) מביא: "והנה בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סימן ע') דן במעשה שהיה אצל הגר"ז מולוז'ין ששאל ספר תנדב"א ונקרע מחמת עיונו הרב, ופטר עצמו מלשלם משום מתה מחמת מלאכה... ובספר משפטי החושן על הלכות שאלה (סי' ש"מ), יישב דעת הגר"ז ע"פ המבואר מדברי הראשונים הנ"ל, שאדרבה בשואל ברשות מותר ללמוד בעיון בספרים שנצרכים לכך שאדעתא דהכי השאילו, ואינו דומה לשומר אבידה שלא קיבל רשות הבעלים והלכך אסור בכל שימוש שעלול להזיק. ובפרט במעשה זה שידע המשאיל שהגר"ז מתמיד ויגע עצום, כמבואר במעשה בתולדות אדם שם".
ח. וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סי' שמ ס"א): "השואל מחבירו בהמה או מטלטלים ונאנסו בידו, כגון שמת או נשבר או נשבה, חייב".
ורמ"א הגיה: "ודוקא שאירע האונס מכח השואל; אבל אם אירע האונס מכח המשאיל, פטור".
במקרה הנוכחי ודאי האונס שהתקלקלה לגמרי משאבת המים הוא ודאי מחמת המשאיל, וא"כ אפילו היה השואל מבחין שמד החום עולה וממשיך בנסיעתו יכול הוא לטעון: השתמשתי בה כדרכו של המשאיל והקלקול נגרם בעטיו של המשאיל שנתן לי מכונית פגומה ומדוע אשלם? הרי לא שאלתי על מנת לאוקמה בכילתא (ב"מ צו ע"ב).
וכתב בביאור הגר"א על המילה 'ודוקא' ברמ"א שזו סיבת פטור מתה מחמת מלאכה. והפנה לדברי הש"ך (על ס"ג ס"ק ה) שפסק כדעת הרא"ש לעיל, וכתב: "וי"ל דשואל ודאי חייב באונסי' אבל לא בפשיע' דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילו למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה".
נראה עפ"י זה שלכאורה שואל רכב יכול לנסוע בו ולא להסתכל לא בשעונים ולא בנורות אזהרה שנדלקות ואין הוא חייב בנזקים מצטברים שנגרמו מחמת שימושו ברכב, כיון שאין הוא המזיק לרכב אלא המשאיל שנתן לו רכב עם תקלות. ורק ממידת חסידות הוא צריך לעיין בשעונים ובנורות וכד' אבל כל שהשתמש בכלי השאול כדרכו, והכלי התקלקל וכש"כ מחמת פשיעת המשאיל – מעיקרא דדינא השואל פטור לגמרי.
ט. אלא שיש להעיר על מסקנה זו.
צריך לחלק בין שימוש לבין אדם המזיק. הוא קיבל חפץ לשם פעולה מסוימת, הפעולה הזו הותרה לו אם אינו מזיק לחפץ בידיו ובידיעה שהוא מזיק. ולכן נראה לי שאי-הסתכלות בלוח שעונים והבחנה שחום המנוע אינו תקין היא לכל היותר רשלנות, ועליה במקרה זה נראה שקיים הפטור של 'מתה מחמת מלאכה', אולם אם נדלקו נורות או שהיה רעש שלא ניתן שלא לשומעו, והשואל המשיך בנסיעה ברכב כאילו לא קרה כלום הרי זה אדם המזיק. משול הוא למגיע למחסום בדרך המציין שיש בור עמוק או שטפון והחליט השואל לעבור בו, ונשטף או נפל לבור. במקרה כזה נראה שאם נדלקה נורת אזהרה היה עליו להפסיק ולפעול בכלי שהשאילו על אף ששאל לצורך נסיעה כיון ששימוש מתיר נסיעה אבל אינו מתיר היזק בידים.
וההבחנה בדיני שומרים בין אדם המזיק לפשיעה היא ברורה כדברי הכסף משנה (הל' שכירות פ"א ה"ד): "ול"נ שהטעם משום דפשיעה דמפטר כשבעליו עמו היינו כשהניחה ולא שמרה אבל אם הזיקה בידים פשיטא דחייב".
י. הערה נוספת, כל מה שדיברנו עד עתה הוא בשואל ומשאיל רגילים. כאשר אדם שואל מחבר עפ"י רוב דעתו היא להתחייב אף במתה מחמת מלאכה. כשם שמתנה שומר חינם להתחייב כשוכר כן מתנה שואל להתחייב במתה מחמת מלאכה, ולפי מסקנת קצות החושן (סי' שמ ס"ק א) מתחייב אף בדיבור ולא רק בכתיבה. וצ"ב במקרים כגון אלו האם אמנם ניתן לומר שבסתמא הוא משתעבד אף לנזקים שפטור עליהם במתה מחמת מלאכה כיון שאדעתא דהכי שאל, והרי אדם יכול להתנות תנאי שבממון על דבר הכתוב בתורה, או שלשם כך חייב הסכמה מלאה בדיבור מפורש. עכ"פ ברבות מן ההשאלות מחבר, זה המצב ששואל על מנת להתחייב אפילו מתה מחמת מלאכה.
במכתב שכתב אלי הרב אריאל בראלי כתב שהרב ליאור וכן הרב צבי בן יעקב סברו שבמוסדות מסוימים שכך מסוכם שהשואל והשוכר משלמים על מתה מחמת מלאכה כן הדין, אבל לא בכל שכירות או השאלה.
יא. מסופר במלכים (ב' ו, א-ה): "ויאמרו בני־הנביאים אל־אלישע הנה־נא המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך צר ממנו. נלכה־נא עד־הירדן ונקחה משם איש קורה אחת ונעשה־לנו שם מקום לשבת שם ויאמר לכו. ויאמר האחד הואל נא ולך את־עבדיך ויאמר אני אלך. וילך אתם ויבאו הירדנה ויגזרו העצים. ויהי האחד מפיל הקורה ואת־הברזל נפל אל־המים ויצעק ויאמר אהה אדנִי והוא שאול".
מפרש הרלב"ג: "ויהי האחד מפיל את הקורה והברזל נפל אל המים – ר"ל שבעת הכותו בגרזן להפיל הקורה נשל הברזל מיד הגרזן ונפל במי הירדן וצעק ואמר אהה אדני זה הגרזן לא היה שלי אך שאלתיהו מאחר".
וצריך לדון מה כ"כ נחרד אותו אחד מבני הנביאים – הלא זהו 'מתה מחמת מלאכה'? וכך מפורש כתב הרמב"ם (והו"ד לעיל): "או ששאל קרדום לפצל בו עצים ונשבר בעת שפצל בו מחמת הבקוע וכל כיוצא בזה, ה"ז פטור שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו והרי לא שינה". וכן אצל בני הנביאים הרי לא שינה ו'מת' הגרזן בשעת מלאכה. (ועי' ס' אולם המשפט סי' שמ ס"ג שסובר שחייב מדינא ואין זה מתה מחמת מלאכה). ונראה שכיון שהכלי היה שאול וקיבל עליו תשלום אף של מתה מחמת מלאכה היה חייב בתשלום, ולכן צעק, והנביא הושיעו.