חבל נחלתו יד מז
סימן מז אם בנו, אשר בנו מתאבל עליה ואביו אינו מתאבל עליה .
א. הרמב"ם (הל' אבל פ"ב ה"א) מביא שיש כאלה שחיוב האבלות מן התורה ויש שחיובם מדרבנן. וז"ל: "אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו, בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאמו".
היינו לפי הרמב"ם על קרבת בשר של אב ובן או אם ובן מתאבלים מן התורה. על קרבת בשר של אחוה מתאבלים מן התורה רק על קרבה מאב, אבל אחוה מאם ולא מאב, או אשה על בעלה ולהיפך – חיוב איבול מדרבנן.
הנ"מ היא לגבי חיוב כהן להטמאות ולהתאבל, שעל קרובים דאורייתא חייב להיטמא ועל קרובים שחיוב איבול מדרבנן אסור להטמאות. פרט לאשתו עליה כותב הרמב"ם (שם ה"ז): "אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים, עשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה, ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד אבל הארוסה אינו מטמא לה".
ב. בהמשך כותב הרמב"ם (הל' אבל פ"ב ה"ד): "כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מדברי סופרים, כיצד הרי שמת בן בנו או אחי בנו או אם בנו חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו, אבל שלא בפניו אינו חייב וכן בשאר הקרובים".
ודבריו צריכים ביאור הלא המדובר בבנו ובאיזה מצב הבן מתאבל על אמו, והאב אינו צריך להתאבל עליה?
ג. ניתן להסביר את הרמב"ם בפשטות בגרושתו. כך נאמר במסכת שמחות (פ"ד ה"ג): "גרושה אף על פי שיש לו בנים הימנה לא מתאבל ולא אונן ולא מטמא". וא"כ יש היכי תמצי שהבן מתאבל על אמו, אבל אביו פטור מלהתאבל על גרושתו, ומביאים זאת: המרדכי (מו"ק רמז תתקי), אגודה (מו"ק פ"ג סי' סא), הל' שמחות (למהר"ם סי' צח). והטעם מפני שאבל בן על אמו נובע ממכך שהוא שאר בשרה, בעוד שאיש על אשתו קרבתם משום החיתון ביניהם.
אמנם הב"י מקשה שמברייתא זו עולה להלכה שאף האיש מתאבל על גרושתו. וז"ל: "והמרדכי [כתב] במועד קטן (סי' תתקי) בשם מסכת שמחות אשתו גרושה אף על פי שיש לו בנים [ממנה], אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מתאבל ולא מטמא, ויש לתמוה על הרמב"ן והרא"ש למה דחו ברייתא זו דמסכת שמחות ואפשר דמשום דלא מייתי לה משמע להו דלאו דסמכא היא".
אולם ממסכת שמחות עולה ששתי בריתות נפרדות לפנינו הברייתא הראשונה עוסקת בגרושה, ובה נאמר: 'לא מתאבל ולא אונן ולא מטמא'. והשניה זו לשונה: "אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מתאבל ואונן ולא מטמא".
ד. בהלכה הקודמת – הלכה ג פוסק הרמב"ם: "בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו מתאבל עליהן כלל, וכן מי שנתגייר הוא ובניו או נשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה, וכן אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה ולא אונן וכן היא לא אוננת ולא מתאבלת עליו".
וא"כ אי אפשר לפרש שהבן אשר מתאבל על אמו ואביו אינו מתאבל עליה היא שפחה או נכרית.
ה. ניתן להסביר את הלכה ג על פסולות, כדברי הרמב"ם (הל' ט) לגבי כהנים: "אשתו הפסולה אינו מטמא לה, לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה ונשאת ובא בעלה, שניהן אין מטמאין לה שהרי היא פסולה לשניהן, אבל מטמא הוא לאמו אף על פי שהיא חללה, וכן מטמא לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו אף על פי שהן פסולין אפילו היו ממזרים מטמא להן". ולמדו מטומאה בכהנים לאיבול אצל כל אדם. וכן כתבו שאין מתאבלים על אשה פסולה: הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל, ענין קרובים המתאבלים אות מ), רא"ש (מו"ק פ"ג סי' לה), רבינו ירוחם (תואו"ח נכ"ב ח"ב), אורחות חיים (הל' טומאה אות א), לקט יושר (ח"ב עמ' צא), נמוקי יוסף (מו"ק יב ע"ב), טור (יו"ד סי' שעד) ושו"ע (יו"ד סי' שעד ס"ד).
וכך מבאר הבית יוסף (יו"ד סי' שעד): "ומ"ש ודוקא אשתו כשרה ונשואה וכו' אבל בנו ובתו וכו' אפילו הם פסולים מתאבל [עליהם] חוץ מבנו ובתו וכו' משפחה ונכרית שאין מתאבל עליהם. כן כתבו הרמב"ן והרא"ש ז"ל (שם) וטעמא מפני שכך הדין לענין טומאה כמו שנתבאר בסימן שע"ג (שה:) ובאשתו ארוסה תניא בהדיא פרק ארבעה אחין (יבמות כט:) שאינו אונן עליה ואינה אוננת עליו".
אמנם לכאורה היה צריך להבחין בין חייבי כריתות לחייבי לאוין וכן הברייתא שהובאה לעיל לגבי גרושה וחלוצה לכהן כתבה שאונן ומתאבל אבל לא מטמא. אולם לדעה זו נראה שנלמד ק"ו חייבי כריתות מחייבי לאוין, אע"פ שבחייבי כריתות אין תופסים קידושין, ולכאורה אינה אשתו.
והלחם יהודה (הל' אבל פ"ב ה"ט) כתב: "נראה אפי' פסולה מדרבנן כגון שניות דהיא אשתו מדאורייתא אעפ"כ אינו מטמא לה כיון דקיימא לאפוקיה ורבנן מצו לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וממילא כיון דאינו מטמא ה"ה נמי דאינו מתאבל וכדאיתא סי' שע"ד. וא"ת כיון דאשתו פסולה ירית לה בעל כמ"ש התוספות בפרק האשה בד"ה כיון דלא (ירתי) לה וכו' באלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט יעו"ש וכן כתב מור"ם סי' י"ז בדין אשה שהלך בעלה למדינת הים וניסת דאם מתה בעלה הראשון יורשה אף על גב דאינו מטמא לה הא חשיבא מת מצוה ותירוץ התוס' שם לא שייך לדעת רבינו וכדכתיבנא לעיל. וי"ל כיון דמ"מ קיימא למיפק לא מיקרייא אשתו ודוק".
ו. אמנם הקרן אורה (מו"ק כ ע"ב) מביא שיש מחלקים באשתו פסולה שאִם נְשאה בידיעת פסלותה כן מתאבל עליה ורק כזו שפסלותה נוצרה לאחר הנישואין אין מתאבל עליה.
וז"ל: "ובאשתו פסולה פסק בטור (יו"ד סימן שע"ד) וש"ע (שם סע"ד) דאין מתאבל עלי', ובאבל רבתי (פ"ד ה"ד) תניא אלמנה לכהן גדול אונן ומתאבל ולא מיטמא, אלמא דאיכא אבילות באשתו פסולה, ועיין בבית יוסף בבדק הבית שהביא בשם ארחות חיים דדווקא באמרו לה מת בעלך (=והתברר שהוא חי ושניהם אינם מתאבלים עליה) הוא דאין מטמא ואינו מתאבל, אבל אם נשא אשה פסולה מתאבל ומטמא, והוא תמוה, דלענין טומאה ודאי אין חילוק כיון דפסולה היא לו אינו מטמא לה, כדכתיב (ויקרא כ"א, ד') לא יטמא בעל בעמיו, אבל לענין אבילות אפשר לחלק כדברי הארחות חיים, ואתי שפיר הא דאבל רבתי".
עולה שלשיטת רוב הראשונים ניתן להסביר שבנו מתאבל על אמו, ואבי הבן אינו מתאבל על אשתו – פסולה, פרט לשיטה שמביא הקרן אורה שאז בחייבי לאוין אף האיש מתאבל על אשתו.
ז. וישנה עוד אפשרות שלישית שהיא אמו של בן אבל לא היתה אשת האב מעולם כגון בנו מן הפנויה מרצון או מאונס ואף אז הוא אינו מתאבל עליה אבל בנו מתאבל על אמו.
והטעם שאיבול על אשתו הוא מחמת קשר נישואין כתקנו שהיה קיים בשעת מיתת האשה. אבל איבול הבן על אמו הוא מצד שאר בשר ולא ניתן לשינוי, ולכן נוצרים המצבים הנ"ל.