חבל נחלתו יג ל
סימן ל
הלכות איסור 'חדש'
פתיחה
איסור 'חדש' והיתרו ע"י העומר בנוי מכמה חיובים שאינם מקבילים זה לזה בפרטי הלכותיהם.
ישנו איסור אכילה מהתבואה החדשה לפני הבאת קרבן העומר המכונה 'חדש', וישנו איסור קצירה לפני קצירת העומר. ישנו חיוב קצירת והבאת העומר למקדש ביום השני של פסח, וישנו חיוב ספירת העומר. בבית המקדש ישנו איסור נוסף של הבאה מנחות מתבואה חדשה לפני הבאת שתי הלחם בבית המקדש (לא נעסוק בדיני סה"ע ודיני המקדש).
כל החיובים הללו: קצירה, אכילה, הבאת עומר וספירת העומר – קשורים אחד לשני.
א. בין איסור קצירה לאיסור אכילה
נאמר בויקרא (כג, י): "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם אל הכהן".
את החיובים הנלמדים מפסוק זה מלמד הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (פ"ז הי"ג): "אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר שנאמר ראשית קצירכם שיהיה תחלה לכל הנקצרים, במה דברים אמורים בקציר שראוי להביא ממנו עומר, אבל בית השלחין שבעמקים הואיל ואינו ראוי להביא ממנו קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש".
למדנו מדברי הרמב"ם שכל תבואה מחמשת מיני דגן שגדלה בארץ ישראל וניתן עקרונית להביא ממנה עומר אסורה בקצירה לפני קציר העומר. ומדייק בחי' הר המוריה (הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ג): "לקצור בא"י. אבל בחו"ל שרי דאין מביאין מהם והוי כבית השלחין שבעמקים".
לעומת זאת איסור אכילת 'חדש' נלמד מן הפסוק (ויקרא כג, יד): "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם".
וכך פוסק הרמב"ם לגבי איסור זה (הל' מאכלות אסורות פ"י הל' ב-ד):
"החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית...".
"האוכל לחם וקלי וכרמל כזית מכל אחד ואחד לוקה שלש מלקיות שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... ".
"כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר אף על פי שלא נגמרה אלא אחר שקרב מותרת באכילה משקרב העומר, ותבואה שהשרישה אחר שקרב העומר אף על פי שהיתה זרועה קודם שקרב העומר הרי זו אסורה עד שיקרב העומר של שנה הבאה, ודין זה בכל מקום ובכל זמן מן התורה".
מתבאר ששני איסורים תלויים בקרבן העומר: איסור קצירה לפני קצירת העומר הנוהג בא"י בלבד ורק בתבואה הראויה לבוא לקרבן העומר, ואיסור אכילה הנוהג בתבואה שלא התירה הקרבת העומר ואיסור זה נוהג בכל מקום בעולם ובכל זמן ללא תלות בבית המקדש.
ב. הבאת העומר אינה מצוה התלויה בארץ
המשנה בכלים (פ"א מ"ו) מוסרת: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות".
מפרש ר' עובדיה מברטנורא: "שמביאין ממנה העומר – דכתיב (ויקרא כ"ג) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, קצירה ולא קציר חוצה לארץ".
ומוסיף בפירוש הר"ש: "העומר – מתני' דלא כר' יוסי בר' יהודה דבפ' כל קרבנות (דף פד א) תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר עומר בא מחוצה לארץ וטעמייהו מפרש התם מקראי".
והגר"א באר: "בכורים לאו משום קדושת א"י אלא שהיא חובת הארץ ואינה נוהגת אלא בא"י. אלא עומר ושתי הלחם מה שאין מביאין אותה אלא מא"י היא משום קדושת א"י".
מתבאר מדברי הגר"א שעומר בא רק מא"י משום קדושת הארץ ולא משום שהוא מצוה התלויה בארץ, ונראה שהוא יותר ממצוה התלויה בארץ אלא שייך לקדושת הארץ ואינו חובת הארץ בלבד כדוגמת ביכורים.
ג. איסור 'חדש' מצוה התלויה בקרקע ונוהגת בחו"ל
המשנה בקידושין (פ"א מ"ט) מוסרת לנו: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים רבי אליעזר אומר אף מן החדש".
מפרש הרמב"ם: "שאינה תלויה בארץ, הן מצות שאינן תלויות בקרקע אלא הן חובת הגוף. ושהיא תלויה בארץ, הן הדברים שהן חובת קרקע... והלכה כר' אליעזר שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואף על פי שהוא תלוי בארץ, כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה".
אמנם ר' עובדיה מברטנורא נוקט לשון מעט שונה: "ר' אליעזר אומר אף חדש – אסור בחוץ לארץ מן התורה, אף על פי שהוא חובת קרקע. שנאמר (ויקרא כ"ג) בכל מושבותיכם, בכ"מ שאתם יושבים. והלכה כר"א". ונראה שבא להדגיש שאינה מצוה התלויה בארץ ישראל שהרי היא אסורה בכל מקום אלא היא חובת קרקע וגידוליה.
וכך מסיק החכמ"א לגבי מצות חדש שאינה ממצוות התלויות בארץ (שערי צדק, שער משפטי הארץ, חכמת אדם, הקדמה):
"אמר המחבר: לא יתפלא המעיין שלא סדרתי דין כלאים וערלה וחדש בשער מצות הארץ, כדאיתא בסוף פרק קמא דקידושין [משנה ט, לו ע"ב] כל מצות התלויות בארץ כו' חוץ מן הערלה כו'. וכן כתבו תוס' להדיא ביבמות דף פא [ע"א] ד"ה מאי דלריש לקיש דתרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן הוא הדין כלאי הכרם, ואם כן כל שכן ערלה וחדש".
"ואמנם אני הולך בעקבי הרמב"ם דפסק בפ"י מהל' מאכלות אסורות [ה"ב] דחדש בזמן הזה הוא דאורייתא אפילו בחוץ לארץ, והרי הוא פסק [פ"א מתרומות הכ"ו] דתרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן. אלא על כרחך דסבירא ליה דהכי קאמר מתניתין חוץ מן הערלה כו', דאע"ג דהם בפירות הארץ, אפילו הכי אינם נקראים תלוים בארץ, דומה להרכבת אילן דאסור אפילו לבני נח".
במשנה האחרונה בערלה נאמר: "החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים".
ופרש הרמב"ם: "החדש אסור מן התורה בכל מקום, שנ' ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ולא תלה את זה בארץ". וכ"כ רע"ב.
והר"ש כתב: "החדש אסור – קודם לעומר בכל מקום אפי' בחוצה לארץ ובירושלמי (בפרקין הל' ז) קאמר דמתני' כר"א דסוף פ"ק דקדושין (דף לז ב)". וכ"כ הרא"ש.
והאור שמח (הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ג) דייק: "אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני התבואה כו', שנאמר ראשית קצירכם. הנה זה פשוט דהוי מצוה התלויה בחובת הקרקע, ואינו נוהג רק בארץ ישראל, ורק באכילת חדש כתיב (ויקרא כג, יד) ולחם כו' לא תאכלו בכל מושבותיכם, ולא על הקצירה".
וניתן לדחות את דברי האור שמח שקצירה היא לאו הבא מכלל עשה של מקדש שכל הראוי לבוא לעומר במקדש חל עליו איסור קצירה קודם העומר, אבל אינו חיוב התלוי בארץ ואינו חובת הארץ. ולגבי עומר כבר הבאנו לעיל דברי הגר"א שהוא מובא רק מא"י בגלל קדושתה ולא בגלל היותו חובת הארץ.
עפ"י המובא לעיל איסור קצירה קודם העומר נוהג רק בא"י ורק בתבואה של ישראל, ואיסור אכילה מתבואה חדשה ('חדש') קודם הבאת העומר אינו מצוה התלויה בארץ אלא נוהג בכל מקום בעולם, ועל כן נוהג אף בשל נכרי!
כפסיקת השולחן ערוך (יור"ד סי' רצג ס"ב): "איסור החדש נוהג בין בארץ בין בח"ל, בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים". ועי' ט"ז וגר"א שם.
לפי"ז שני איסורים מתייחסים לעומר – איסור קצירה ואיסור אכילה והם שונים מאד זה מזה. איסור קצירה חל רק בא"י ורק בתבואה של ישראל ואינו אוסר בדיעבד את התבואה. ובחו"ל מותר אף לישראל לקצור את שדותיו לפני העומר. ואילו איסור אכילה קודם לעומר הוא מצוה הנוהגת בכל מקום בעולם בישראל ובנכרי.
מתוך ביאור זה יובנו היטב דברי שו"ת 'דובב מישרים' (ח"א סי' קי) שמסיק שיש איסור אכילת 'חדש' גם בעציץ שאינו נקוב:
"אך הנ"ל דהא דנסתפקנו אם איסור חדש נוהג בגידולי עציץ שאינו נקוב יהיה תליא בזה אם חדש אינו נוהג בחו"ל משום דבעינן קדושת הארץ, שפיר אינו נוהג חדש בגידולי עציץ שאינו נקוב כיון דאינו יונק מקדושת הארץ, משא"כ למאן דס"ל [קידושין ל"ז ע"א] דגם בחו"ל חדש נוהג, גם בגידולי עציץ שאינו נקוב חדש נוהג, וז"ב".
ונלענ"ד שה"ה אף בגדל בבית שלא התירו העומר יחול עליו איסור 'חדש'.
וכך מצאתי שכתב הגרשז"א (מנחת שלמה ח"ב סי' קא, ו): "עוד נלענ"ד דסברא הוא דלא ממעטינן מלשון שדה בית אלא דוקא בכה"ג דהוי רק מצוה התלויה בארץ, משא"כ אי הוי נוהג חובת תרומה בכל מקום לא היינו ממעטים כלל בית, ומעתה בשלמא תרו"מ דלא נוהג בחו"ל משום טעם אחר לכן ממעטינן שפיר בית מלשון שדה, משא"כ כלאים דהך קרא גופא דשדך אתי למעוטי חו"ל, בכה"ג אמרינן דרק חו"ל הוא דממעטינן ולא בית שבארץ". ודבריו מתאימים לדברי שו"ת דובב מישרים.