חבל נחלתו יג כט
סימן כט
האם ביכורים מצוה התלויה בארץ?
שאלה
[עריכה]האם מצות ביכורים היא מצוה התלויה בארץ ומה הנ"מ מכך?
תשובה
[עריכה]א. המשנה במסכת קידושין (פ"א מ"ט) קובעת: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאים רבי אליעזר אומר אף מן החדש".
ובבבלי (לז ע"א) מבאר רב יהודה: "כל מצוה שהיא חובת הגוף – נוהגת בין בארץ בין בח"ל, חובת קרקע – אינה נוהגת אלא בארץ".
ופרש רש"י: "חובת קרקע – שמוטלת על הקרקע או גידוליו כגון תרומות ומעשרות חלה לקט שכחה ופאה שביעית חדש ערלה כלאים". (והשמיט ביכורים!).
ואמנם המשנה בכלים (פ"א מ"ו) מוסרת: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות". ולכאורה דין ביכורים כדין כל מצוה התלויה בארץ.
ב. נאמר בבבא בתרא (פא ע"א) לגבי ביכורים (ב"ב שם): "והא כתיב: אשר תביא מארצך! (דברים כו) ההוא למעוטי חוצה לארץ". ואין מביאים ביכורים מחו"ל.
שואלים תוס': "ההוא למעוטי חוצה לארץ – והכי נמי דריש בפרק ראשית הגז (חולין דף קלו. ושם) ארצך למעוטי חוצה לארץ. ותימה אמאי איצטריך מיעוטא הא אמר בסוף פ"ק דקדושין (דף לו:) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ?"
ועונים: "ויש מפרשים משום דבכורים איתקשו לבשר בחלב דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו, ובמכלתא בהדיא מקיש להו וס"ד שיהו נוהגין אף בחוצה לארץ כמו בשר בחלב. ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה תלויה בארץ דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכך חשובין הן תלוין בארץ אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אף על פי שלא הפריש מהן בכורים ועוד מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו כע"ז דילפינן מינייהו בקדושין (דף לז.) שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם ואפי' בעודן באילן מתחייב כדתנן במסכת בכורים (פ"ג מ"א) כיצד מפרישין בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ואף על גב דאם אין לו [אינו] חייב לקנות מ"מ חובת הגוף נינהו כמו חובת ציצית דאע"ג דאין חייב לקנות טלית כשאין לו חשיב חובת הגוף".
נראה ששני התירוצים בתוס' חולקים בשאלה האם ביכורים היא מצוה התלויה בארץ או לאו. הר"ש משאנץ סובר שביכורים אחד מתנאיהם הוא הבאה מן הארץ אבל אינה מצוה התלויה בארץ אלא היא חובת הגוף וכמה סימנים הוא מביא לכך: הפרשת ביכורים אינה מתקנת את הכרי ואין הפירות טבל. בעודם על העץ חייבים להפרישם, והם חובת הגוף רק אם יש לו פירות.
ג. לעומת הר"ש משאנץ (=רשב"א בתוספות) – תוספות בחולין (קלו ע"א) מביאים על אותו מיעוט בשם רשב"ם: "אלא ארצך ל"ל למעוטי חו"ל – אף על גב דמצוה התלויה בארץ היא מכל מקום אצטריך למעוטי משום דאתקש לבשר בחלב בחד קרא, רשב"ם". וכן מביא את דעת רשב"ם התוספות בחולין (קג ע"ב ד"ה כל הבשר).
וכן בתוספות הרא"ש (יבמות פב ע"ב) מסכים עם הרשב"ם, וז"ל: "ומיהו אין הדעת נוטה ששום חכם יאמר שקדושה שנייה היתה בזמן בית שני מדרבנן לתרומות ולמעשרות ולשביעית ולביכורים ולכל מצות התלויות בארץ ולא מצינו בשום מקום בתלמוד שיאמר כן". וכ"כ בתוספות הרא"ש בחולין (קג ע"ב ד"ה כל הבשר).
עולה שמחלוקת ראשונים היא האם ביכורים היא מצוה התלויה בארץ או שאינה תלויה בארץ אבל נוהגת רק בא"י. והשאלה היא האם 'משמעות דורשין' לפנינו ורק הסבר ללימוד שמובאים רק מא"י או שאף מחלוקת הלכתית מעשית.
ד. על המשנה בכלים כתב הגר"א: "בכורים לאו משום קדושת א"י אלא שהיא חובת הארץ ואינה נוהגת אלא בא"י. אלא עומר ושתי הלחם מה שאין מביאין אותה אלא מא"י היא משום קדושת א"י".
מתבאר מדברי הגר"א שעומר ושתי הלחם באים רק מא"י משום קדושת הארץ, ואינו חובת הארץ בלבד כדוגמת ביכורים.
מבאר זאת בחידושי הגרי"ז (מנחות מה ע"ב): "במשנה שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה קרבו כבשים בלא לחם, ובתוס' כתבו דהא דלא קרבו שתי הלחם במדבר משום דאיקרו ביכורים ומה ביכורים בארץ אף שתי הלחם כן, וצ"ע דהא דביכורים אינם אלא בארץ הוא משום דהוה מצוה התלויה בארץ וא"כ לא שייך לשתי הלחם אף דאיתקרו ביכורים, דהא שתי הלחם לא הויא מצוה התלויה בארץ, והנראה בזה לפי מה שאמר הגר"ח דבביכורים מלבד דין דהוה מצוה התלויה בארץ יש עוד דין דבעי קדושת הארץ ולא כתרומות ומעשרות דאינן רק מצוה התלויה בארץ, והראיה לזה במשנה כלים (פ"א מ"ו) גבי הא דחשיב עשר קדושות חשיב דא"י מקודשת לענין ביכורים, והגר"א (אות ב') הגיה ע"ז ומחקה, אכן הרמב"ם בפיהמ"ש שם ובהל' ביה"ב (פ"ז הלי"ב) כן נקטה, וע"כ מוכח דס"ל דבביכורים יש דין דתלוי בקדושת הארץ ועל כן חשיב לה, ושאני מתרו"מ דלא חשיב לה משום דהוה רק מצוה התלויה בארץ ולא שייכא לקדושת הארץ, והנה הר"מ בהלכות ביכורים (פ"ב הל"א) חשיב דסוריא חייבת בביכורים כא"י אבל מקומות הסמוכות לא"י אף דחייבות בתרו"מ אין חייבין בביכורים וצ"ב הטעם, וע"כ כנ"ל משום דסוריא נתנו לה דין כא"י מדרבנן דלענין זה הוה ממש כא"י ומשו"ה שייכי גם בביכורים, משא"כ מקומות הסמוכין לא"י דאין להם דין א"י כ"א דחייבו אותן בתרו"מ וע"כ לא שייכי לביכורים דלזה בעינן קדושת א"י, ולפי"ז מבואר שפיר דברי התוס' הכא דשתי הלחם איקרו ביכורים וביכורים בעו קדושת הארץ מלבד הדין דהוי מצוה התלויה בארץ, וא"כ ה"נ שייך למילף לשתי הלחם דין זה דבעי דוקא קדושת הארץ אף דלא הויא מצוה התלויה בארץ".
עולה מדברי הגרי"ז (עפ"י אביו הגר"ח) שיש כמה אבחנות לגבי מצוות הבאות דוקא מא"י. עומר ושתי הלחם באים גם מצד קדושת הארץ ואינם מצוה התלויה בארץ אלא מצות הגוף המוטלת על הציבור כגוף החייב בו ומובאים כמנחות לבית המקדש. ביכורים באים רק מא"י והם מצוה התלויה בארץ אולם יש בהם מעלה גם מצד קדושת הארץ והוקשו לשתי הלחם. תרו"מ תלויים בארץ ואין בהם מעלת קדושת הארץ. וההבדל בין קדושת הארץ לתלוי בארץ הוא לגבי ארצות הסמוכות לא"י שחז"ל הטילו עליהם תרו"מ וחלה אבל ביכורים אין מביאים משם. ואין האבחנה רק בדין דרבנן אלא מצוה שיש בה קדושת הארץ אינה באה מעציץ אפילו הוא נקוב כדברי הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ב ה"ט): "הגדל בעציץ אף על פי שהוא נקוב והגדל בספינה אינו מביא ממנו כל עיקר שנאמר בארצם". לעומת מצוה התלויה בארץ לגביה פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הכ"ג): "עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ, בזמן שהספינה גוששת לארץ הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית כצומח בא"י עצמה". ונראה לפי"ז שאף עומר ושתי הלחם אינם יכולים לבוא מעציץ אפילו נקוב ובכך תשובה לדברי הקרן אורה (מנחות פד ע"ב ד"ה והנה משמעתין).
ה. בכיוון זה צעד אף במקדש דוד (תרומות סי' א, ב), וז"ל: "והנה בכלים שם חשיב ג"כ בכורים, והגר"א ז"ל בהגהותיו כתב ובכורים נמחק, אך הרמב"ם והר"ש ז"ל גרסי נמי ובכורים. והנה הטעם דהגר"א ז"ל מחקו הוא בפשוטו דמאי שנא בכורים משאר מצות התלויות בארץ דלא קא חשיב להו, וזה דהר"ש והרמב"ם ז"ל גרסי לה נראה דתלוי בב' תי' התוס' (ב"ב פ"א. ד"ה ההוא) שהקשו שם על הא דאמרינן בבכורים דאשר תביא מארצך הוא למעוטי חו"ל, דלמה לי קרא תיפוק ליה דכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ותי' דאצטריך משום דבכורים אתקוש לבשר בחלב, ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה התלויה בארץ דאין החיוב תלוי בפירות כי אם באדם והוא חובת הגוף, וזה דאם אין לו פירות אינו חייב לקנות הוא משום דהוי כמו ציצית דאם אין לו אינו חייב לקנות טלית ומ"מ הוי חובת הגוף ע"ש, א"כ לפ"ז דבכורים הוא חובת הגוף הוי כמו עומר ושתי הלחם דאינן משום חובת קרקע, רק צריך להביאן מארץ ישראל דכתיב ממושבותיכם תביאו, וה"נ בכורים דבעינן אשר תביא מארצך וזה ודאי אינו תלוי בהעפר כי אם בהמקום כיון דאין זה משום חובת קרקע, אבל להתירוץ הא' בתוס' דבכורים הם ג"כ חובת קרקע אין נ"מ בין בכורים לשאר מצות התלויות בארץ. והנה באליהו רבה (כלים שם) כתב דבכורים אינן רק חובת קרקע ולא קדושת ארץ ישראל ע"ש, והנה אין לומר דאין זה משום קדושת ארץ ישראל כלל דהא כל חובת קרקע אי נוהגין בזה"ז תלוי בקדושה ראשונה אי קידשה לע"ל אלמא דחובת קרקע הוא משום קדושת ארץ ישראל, רק צריך לומר דאין זה קדושת המקום רק קדושת העפר".
היינו המקדש דוד מבחין – מצוה התלויה בארץ היא מצוה התלויה בעפר של א"י (ואף עציץ נקוב), מצוה שבאה מצד קדושה תלויה במקום המוגדר כא"י, ועל כן עציץ אפילו נקוב אינו ראוי להביא ממנו לא ביכורים (למ"ד שאינה תלויה בארץ) ולא עומר ושתי הלחם.
המלבי"ם (דברים כו, א) בפירושו מדגיש עוד צד מיוחד במצות ביכורים שנהגה מיד לאחר ירושה וישיבה אף בגדולי הארץ שלא ישראל זרעו ונטעו. בניגוד לערלה וחלה. וז"ל: "והיה כי תבוא. בפ' ערלה (ויקרא י"ט כג) ובפ' נסכים (במדבר טו ב) כ' כי תבואו ולא נאמר והיה, ובספרי עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנוס לארץ, ודרשו כאלו אמר הכתוב מפני מה תבוא אל הארץ בשביל שעתידים אתם לקיים מצות הביכורים, ובנוסחא הישנה אין והיה אלא מיד, אין הפי' שתכף בבואם אל הארץ נתחייבו בביכורים שהרי נאמר וירשתה וישבת, שהוא אחר הכבוש והחלוק, אלא פירושו דלא כערלה שלא נתחייבו בהנטוע כבר, ולא כחלה שלא נתחייבו רק מהעיסה שלשו, אבל הביכורים נתחייבו מכל שנתבכר בידם אף ממה שמצאו זרוע ונטוע". ועי' בפירוש פנים יפות לבעל הפלא"ה (דברים כו, א) שפרש באותו כיוון.
סיכום
בעקבות מחלוקת הראשונים האם מצות ביכורים היא מצוה התלויה בארץ, ניתן להבחין שמצות ביכורים תלויה במקום המוגדר כא"י ולא בחיבור לעפר א"י, והיא מעין מצוה מחברת בין מצוות התלויות בארץ לבין מצוות שבמקדש הבאות רק מא"י.