חבל נחלתו יב נא

<< · חבל נחלתו · יב · נא · >>

סימן נא

תשלום על הנאה הבאה לאדם בעל כרחו

שאלה

אדם השאיל לחברו ספר קרוע ללימוד. השואל כרך את הספר על דעת עצמו ועל חשבונו, האם הוא רשאי לדרוש את דמי הכריכה מהמשאיל?

תשובה

א. לכתחילה נראה שהוא אינו רשאי לתקן את הספר עבור המשאיל ללא רשות מפורשת של המשאיל. שהרי הוא עושה בשל חברו ללא רשותו ואולי אין המשאיל רוצה בכך כלל, או שאין לו ממון בשביל לשלם עבור התיקון עתה, וא"כ הוא מחייב את חבירו שלא ברצונו.

וראיה מדברי הרמב"ן (בבא בתרא ד ע"ב): "ועדיין יש לדקדק בה כיון שאינו יכול לכופו לסייע עמו לגדור אותו הגדר החיצון למה מגלגלין עליו עכשיו, וכי מפני שקדם הלה ובנה משלו הפסיד זה, ולדידי לא קשיא שהרי זה דומה במקצת ליורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות, שאלו מתחלה בא לימלך ומיחה על ידו אינו רשאי ליגע בה ואפשר שאינו חייב לו כלום אלא יטול עציו ואבניו וישלם כחש קרקעו של זה, ואפילו בשדה העשויה ליטע".

השאלה היא בדיעבד, אם כבר תיקן ללא רשות וללא התנאה מראש, האם יכול לדרוש מבעל הספר שישלם לו עבור התיקון.

ב. לכאורה, ניתן ללמוד דין זה מדין היורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות. אף שם היורד לא תאם ולא התנה עם בעל השדה ואעפ"כ חייב בעל השדה לשלם ליורד את הוצאותיו, ושמים לו את ההוצאות לעומת השבח וידו של היורד על התחתונה, שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח, וכל זאת בשדה שאינה עשויה ליטע (ב"מ קא ע"א, שו"ע חו"מ סי' שעה), ובעשויה ליטע צריך לתת לו כפי שיעור השבח.

וכך כתב הרמב"ן (שם): "ואלו עמד מעצמו ונטעה שמין לו וידו על העליונה ואינו יכול לומר לו טול עציך ואבניך כיון שהיא עשויה ליטע, אף כאן כיון שירד וגדר ושדה העשויה לגדור וצריכה לכך היא, אינו יכול לסלקו אלא שמין לו כיורד שלא ברשות, שאלו אחד מן השוק גדר, על שניהם לשום לו וידו על העליונה דהא צריכה היא לגדור. ודמי לההוא דאמרינן (ב"מ ק"א א') לסוף חזייה דקא גדר ומנטר לה ואמר גלית אדעתך דמינח ניחא לך, והאי נמי מיגליא דעתיה דניחא ליה בשמירה, והיינו דפליגי אמוראי בגמרא מר אמר הכל לפי מה שגדר דבהכי ודאי ניחא ליה ושדה העשויה לכך היא ודיניה כיורד לשדה העשויה ליטע ששמין לו הכל ומר סבר אדם עשוי לגדור בקנים ובנטורא בר זוזא ואין סתם השדות עשוים לגדור בנין, לפיכך דנין אותו כיורד לשדה שאינה עשויה ליטע שיכול לומר לו טול עציך ואבניך ולך, ואינו משלם אלא קנים או נטורא דזוזא".

אולם נראה שכל זה בשדה שאין אדם משאירה בורה לאורך זמן, ובדיעבד ניחא ליה במעשה חברו ועל כן הוא חייב בתשלומים. אבל במקום שכלל לא ניחא ליה ובא השואל והעמיס עליו הוצאות ודאי שאין הוא חייב בתשלומים.

אמנם מצאנו שהסכמה בדיעבד מחייבת אותו ומחילה הלכות על מה שנעשה בשמו, כגון האמור בתוספתא תרומות (פ"א ה"ה): "כיזה (=כאיזה) צד תורם את שאינו שלו ירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם אינו חושש תרומתו תרומה כיצד יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם היו יפות אינו חושש משום גזל ואם לאו הרי זה חושש משום גזל אם היה בעל הבית מלקט ומוסיף עליהן בין כך ובין כך אינו חושש משום גזל". (והובאה בעירובין עא ע"א, קידושין נב ע"ב, ב"מ כב ע"א).

והעושה עבור האחר הוא כשליח לעשות מטעם בעל נכס וע"כ מחייב את בעליו. אולם כל זאת אם הוא נהנה מכך, אבל במקום שלא נוח לו ולא גילה דעתו שנוח לו נראה שאין הוא חייב למתקן מאומה.

ג. כמו כן בשדה, התשלומים שהוא משלם עתה ליורד שלא ברשות יצמיחו לו רווחים, וא"כ זו השקעה שנכפתה עליו והוא צריך לסדר את תשלומיו עם המשקיע עבורו, אבל במטלטלין שאינם משמשים אלא את בעליהם ואינם משמשים להשכרה, ויכול להשתמש בהם כפי שהם, וא"כ אין בתיקון הצמחת רווחים לעתיד – אין מוטל על המשאיל בעל הספר לשלם מכיון שהלה הלך ותקנו שלא מדעתו.

ונראה שאותה טענה תהא לגבי היורד להציל ממון חברו או המקיף שדה חברו בגדר, בכל המקרים הוא מציל חברו מנזק או מסייע לו ברווחים, אבל במקום שאין לו תועלת בהוצאה שהוציא חברו עליו, ויכול להשתמש בחפץ או בנכס ללא שום תיקון – אין התיקון ע"י חברו מחייבו בתשלומים.

ד. נכתב באנציקלופדיה תלמודית (כרך כג, יורד לנכסי חברו שלא מדעתו [טור תיח]):

"זה שבעל הנכסים חייב בתשלומים ליורד אף על פי שירד שלא מדעתו, מצינו כמה טעמים לדבר: א) יש ראשונים שנראה מדבריהם שהוא חייב מטעם נהנה, שבאה הנאה לידו, שהרי השביח לו הלה את נכסיו. ב) ויש שכתבו שחייב מטעם "משתרשי" – שהרויח לו ממון שהיה צריך להוציא כדי להשביח שבח זה – היינו שהממון שחסך בעל השדה בזה שהוציאו היורד על הנטיעה במקומו, נעשה כממונו של היורד, ויכול לתבעו מבעל השדה. ג) ויש שכתבו שחיובו מפני שהיורד אומר לו: ממוני אצלך, שהרי האילנות [טור תיט] של הנטיעה ואבני הבנין שייכים הם ליורד, ואם בא בעל הקרקע לזכות בהם הריהו חייב בדמיהם, ולא עוד אלא שהוא נעשה לשותף עם בעל הקרקע בשבח שהושבחו הנכסים על ידי הנטיעה והבנין, הואיל והשבח בא על ידי מעשיו, וכדין אומן שקונה בשבח הכלי שעשה – לסוברים כן – ואף לסוברים שאין אומן קונה בשבח כלי, הרי זה לפי שחשוב כאילו התנה עמו בעל הכלי לסלקו בדמים, אבל היורד שלא מדעת הבעלים והשביח, איך יזכה בעל הקרקע בשבח בחינם. וכן נראה מדברי גאונים שכתבו בבונה בחצרו של חבירו שלא מדעתו, שכשרוצה הבונה למכור את הבנין לבעל החצר, דין הוא שיקנהו ממנו בדמיו. ויש מהאחרונים מחלקים, שהיורד ומשביח בשל חבירו באופן שהשבח בעין, חיובו של בעל הנכסים הוא מפני שהיורד תובעו את גוף השבח, אבל כשאין השבח בעין – לסוברים שאף בזה חייב – אין חיובו אלא מטעם נהנה, וכן כשעושה פעולה עבור חבירו, ולא השביח את ממונו אלא שעשה עבורו פעולה שהוא זקוק לה, לסוברים שחייב לשלם לו כדין יורד, אין חיובו אלא מטעם נהנה. ויש שכתבו חילוק אחר, שכשמשביח בשל חבירו חיובו מפני שתובעו גוף השבח, אבל כשמשביח בשל עצמו וממילא הושבחו נכסי חבירו, שאף בזה חייב חבירו, אין חיובו אלא מטעם נהנה, כיון שאין חבירו זוכה בשבח. ד) ויש שכתבו [טור תכ] שחיובו של בעל הקרקע לשלם ליורד מדין פועל הוא, כשנטע בשדה העשויה ליטע, לפי שהוא כאילו שכרו בעל השדה בפירוש לנטעה, שזכות היא לו וזכין-לאדם-שלא-בפניו, וראשונים כתבו שהואיל והשדה עשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו, ודאי נוח להם במעשי היורד וכאילו ירד לנטעה מדעתם, ומטעם זה נוטל בשבח כאריס, לדעתם, והרי זה כאילו עשאו אריס בפירוש, ומטעם זה נוטל היורד את ההוצאה כולה אפילו היא יתירה על השבח, לסוברים כן".

אולם כאמור אין בכל הטעמים הללו כדי לחייב את בעל הספר כאשר הספר אינו עומד לעשיית רווחים והוא ראוי לשימוש גם כשאינו כרוך ומתוקן.

ה. כתב בשולחן ערוך (חו"מ סי' רסד ס"ד): "ירד להציל (=חמורו של חברו שנשטף בנהר) ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו".

והרמ"א הוסיף: "ודוקא שהתנה עם הבעלים, אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל, אפילו שכרו אין לו, דהא לא הועיל לו. וכן אם עלה חמורו מאליו... וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות)".

ונראה שהטענה של בעל הספר אינה 'בחנם עשית עמדי'. היינו, באמת לא צפית לתשלום, ועתה שנית דעתך ואתה רוצה תשלום, וכיון שלא בקשתיך לעשות זאת אף שאני נהנה ממה שעשית עמדי איני מוכן לשלם. אלא טענתו היא איני זקוק למה שעשית עבורי ובעצמי לא הייתי עושה זאת, ואף אם אני נהנה עתה – טול את השקעתך והחזר לי את הספר כפי שהשאלתי לך. וא"כ אף שהרמ"א כתב שאין הנאות חינם זהו דוקא בפעולה וטובה המועילות לו, אבל פעולות שלא נזקק להם מדוע שישלם עליהן.

וה"ה למקרה דידן שהוא משתמש בספר קרוע, אם זה ספר מיוחד שמשתמש בו מידי יום ביומו יש מקום לומר שאף בעל הספר היה כורך אותו בעצמו ולכן השואל שכרך ראוי לשכר על הכריכה והוא כשלוחו לכרוך את הספר. כמו"כ ספר שמשכירים אותו מן הסתם זקוק לכריכה. אולם אם המשאיל אינו נזקק לספר וניחא ליה אף בספר כשהוא קרוע, אין הוא צריך לשלם על הכריכה.

וכן כתבו באנ' תלמודית באותו ערך: "וכן הצובע צמרו של חבירו בסממניו של חבירו, נוטל שכר מלאכת הצביעה, הואיל והיתה דעת הבעלים לצבוע הצמר בסממנים אלו". ומקורם מהר"מ מסרקוסטה (שטמ"ק ב"ק קא ע"א). והמדובר בגזלן! שמקבל החזר על הצביעה בגלל שבכוונת הבעלים היתה לצובעו. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף נו) לגבי סופר שהגיה ס"ת הצריך לכך אלא שלא נתבקש לעשות זאת. אולם כאמור הכל מותנה בצורך הבעלים לכך.

ו. צריך להוסיף שבכל עניין מסוג זה אם יש מנהג מדינה צריך ללכת אחריו. ולכן נוהגים לתת אפילו לשדכן שלא התנה מראש והצליח בשידוכו לשלם דמי שדכנות. אולם כל זה בנושא שיש בו מנהג מדינה אבל אם אין מנהג מדינה ועשה לו בחינם אין החייב צריך לשלם. ועי' שו"ת מהר"ם פדואה (סי' סג).

ז. בשאלה שלפנינו יש פגם מוסרי. שואל – כל ההנאה שלו, והוא קיבל גמילות חסד מהמשאיל והוא בא לחייב את המשאיל?! אם היה עושה זאת בחינם הדבר מובן שהוא רוצה לגמול עמו חסד על חסד שקיבל ממנו ולא להרגיש חייב, אבל לחייב את המשאיל בממון על שהשאיל לו ועשה עמו חסד נראה שאסור.

וכך דרש רבא על איוב (ב"ב טז ע"א): "ברכת אובד עלי תבא – מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן". אבל ודאי שאיוב לא דרש תשלומים מן היתומים דא"כ מה הזכות הגדולה במעשהו?!

מסקנה

המשאיל אינו צריך לשלם לשואל את ההוצאות על כריכת הספר.