חבל נחלתו יא מט
סימן מט
אומן בחנם שקלקל
שאלה
אדם ביקש מחבר אומן שיסייע לו בתיקון דבר מה בחינם, החבר קלקל ולא תיקן, האם החבר צריך לשלם על הקלקול שגרם לבעל החפץ?
תשובה
א. אומן בשכר הוא שומר שכר, ואם הוא עושה בחינם חייב על נזקי החפץ כדין שומר חנם שחייב בפשיעה.
אולם צריך לדון מה סוג התקלה שיצאה מתחת ידו, אם זהו קלקול שיצא בפשיעת האומן אין זה משנה אם עושה בשכר או בחינם הוא ודאי חייב.
השאלה היא לגבי פעולה שאינה פשיעה בעליל אלא היא בין התרשלות לאונס. סתם הדיוט שנקרא לעשות פעולה שאינו מבין בה הוא פושע ולכן חייב לשלם על נזקו כדין פושע. לעומת זאת לגבי אומן באותה מלאכה תקלה כזו אינה פשיעה אלא סוג של אונס ולכן אם עשה בחינם פטור, ואם עשה בשכר חייב.
ב. נאמר בבבא קמא (צט ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: טבח (=שוחט) אומן שקלקל – חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון, ואמר ליה: זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך! לא קשיא: כאן בחנם, כאן בשכר; כי הא דאמר רבי זירא: הרוצה שיתחייב לו טבח, יקדים לו דינר. מיתיבי. המוליך חטים לטחון, ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה – חייב, מפני שהוא כנושא שכר! אימא: מפני שהוא נושא שכר".
מפרש רש"י:
"טבח אומן שקלקל חייב - וכ"ש הדיוט דלא היה לו לשוחטה הואיל ואינו בקי".
"דקעביד בשכר – דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד מדקרי ליה מזיק לחייבו באונס ש"מ באותו שכר קאמר וקמ"ל דפושע הוא דלא חשיב ליה אונס אלא פשיעה דהוה ליה למירמיה אנפשיה שמא תפרכס הבהמה ויזהר בה".
"אומן פטור – דאנוס הוא".
העיר על רש"י הפני יהושע: "בפרש"י בד"ה אומן פטור דאנוס הוא עכ"ל. וצ"ל דהאי אנוס לאו דוקא דא"כ בשכר נמי ליפטר, ואין לומר דחייב משום אדם המזיק דקי"ל אדם מועד לעולם אפילו באונס דא"כ בחנם נמי ליחייב, אלא על כרחך דהאי אנוס היינו כעין גניבה ואבידה ולגבי פשיעה קרי ליה אונס, וכ"כ התוספות בר"פ המניח באריכות [כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל]"... וכעין דבריו העיר בתורת חיים על אתר.
ג. בשיטה מקובצת (ב"ק צט ע"ב) כתב בשם גאון כך: "אשתכח השתא דלא שנא טבח ולא שנא שלחני היכא דגרמו לאפסודי לבעל הבית אי עבדו בחנם אומן פטור היכא דלא צריך למגמר דכי קסמיך אנפשיה לאו פושע הוא והדיוט חייב דפושע הוא דכיון דלא גמר לא איבעי ליה למסמך אנפשיה ושמע מינה חייב בפשיעה. ואומן דצריך למגמר גבי שלחני חייב וגבי טבח פטור ומאי שנא אמרי גבי שלחני כיון דמחסר היכרא פושע הוא דלא איבעי ליה למסמך אנפשיה כיון דלא גמיר כל צרכו אי נמי מעיין טפי אפשר דטעי ואמטו להכי חייב, ואלו גבי טבח על כרחך כדגמיר כולהו הלכות שחיטה עסקינן ולא מחסר אלא זריזות ידא הילכך אף על גב דלית ביה זריזותא יתירתא לאו פושע הוא דהא בדידיה קאי לעיוני ומשחט וסבר מעיינא שפיר ושחיטנא. והני מילי בחנם אבל בשכר אפילו אומן שבאומנים נמי חייב דנהי דפושע לא הוי אנוס נמי לא הוי דכיון דחזינן דטעי ואיכא דידע ליה לטעותיה איבעי ליה לעיוני טפי אי נמי לאחוויי לחבריה דאמר ליה להכי יהבי לך אגרא לנטוריה נטירותא יתירתא".
עולה מן הדברים שאותה תקלה אצל אצל הדיוט תחשב פשיעה, אבל אצל אומן תחשב כפעולה שבין פשיעה לאונס ולכן בחינם יפטר, ואצל העושה בחינם הקובע לתשלומים אם הזיק הוא האם הוא מומחה או אינו מומחה לאותה מלאכה. אם הוא מומחה פטור – כיון שלגביו אין זו פשיעה אלא אונס ואם אינו מומחה חייב כיון שזו פשיעה.
וכך כתב הרשב"ם (ב"ב צג ע"ב): "וכן הלכה דאומן בשכר חייב בחנם פטור כדאמר רבי יוחנן התם".
ד. וכך פסק הרמב"ם (הל' שכירות פ"י ה"ה): "המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן נתן הקמח לנחתום ועשאו פת נפולין בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם דמיהן מפני שהן נושאי שכר, לפיכך אם היה טבח מומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואינו מומחה אף על פי שהוא בחנם חייב לשלם, וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר ראהו חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד, ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אף על פי שהוא בחנ' והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים, טבח שעשה בחנם וניבל וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהן להביא ראייה שהן מומחין ואם לא הביאו ראייה משלמין".
וכתב על כך הבית יוסף (חו"מ סי' שו): "וכתב הרב המגיד למד הרב ז"ל מההוא דאמרינן (צט:) גבי טבח בחנם שנבל ואמר לו רבי יוחנן אייתי ראיה דמומחה את ואפטרך אלמא עליו להביא ראיה ואם לאו ישלם וקל וחומר הוא לשולחני ומה טבח שאמרו חכמים (חולין ג:) רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם עליו להביא ראיה שולחני לא כל שכן ופשוט הוא עכ"ל".
ה. פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שו ס"ו):
"המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבינו יצחק והרא"ש). ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר)".
ובסעיף ז הוסיף: "טבח שעושה בחנם וניבל, וכן שולחני שאמר: יפה, ונמצא רע, וכן כל כיוצא בזה, עליהם להביא ראיה שהם מומחים, ואם לא הביאו ראיה, משלמין".
מסקנה
נראה שאם החבר אומן באותה מלאכה כגון שעבר הכשרה לאותה מלאכה ושגג, כיון שעשה בחינם והוא יודע את המלאכה – פטור, אבל אם זה מעין תחביב וידיעתו אינה מקיפה – חייב בתשלומים כשקלקל.