חבל נחלתו י נה
סימן נה- העברת ידע על סמך הבטחת שותפות
שאלה[עריכה]
אדם עסק בשיווק מוצרים ובהכנסת אותם מוצרים לשווקים חדשים ומבטיחים מבחינה כלכלית (=יזמות). משקיעים שמעו באקראי מפעילותו העסקית, התלהבו מהרווח הצפוי בה, ופנו ליזם כדי להקים חברה המייצרת אותו מוצר שהיזם בקי בו, ובעיקר בקי בדרכי שיווקו, והבטיחו לו שהוא יהיה שותף מלא ואף האחראי על השיווק בחברה שתייצר ותמכור. אגב הפניה אליו הם שמעו ממנו את כל רזי היצור והשיווק ולמי הוא קשור ועם מי היה בקשר ע"מ להקים שווקים חדשים. בפועַל לאחר ששמעו ולמדו את סודות הייצור והשיווק מן היזם פנו אליו עורף ונתקו כל קשר עמו, והתחילו לייצר בעצמם על מנת לשווק בלא היזם. טענת בעלי הממון היא שלא חתמו עם היזם שום חוזה, והכל היו דברים בעל פה בשיחות ישירות, בטלפון ובדואר.
האם הוא יכול לתבוע מהם ממון על סמך הידע שהעביר להם? אם כן לפי מה הוא נמדד?
תשובה[עריכה]
ראשית צריך לקבוע האם בעלי הממון חייבים בממון או בהתחייבות שקבלו לעשותו שותף ואח"כ לדון בשומת הידע שהועבר אליהם. ונראה שצריך לדון על התחייבות מצד מכירת חכמה, התחייבות מדין עָרֵב, התחייבות מצד הנאה הבאה לידו ע"י חברו, התחייבות מדין שותפות ועל דין פסקת לחיותי.
ידע הוא שוה כסף[עריכה]
ידע הוא שוה כסף, לעתים הרבה מאד כסף. המוכר ידע כלכלי הרי זה כמוכר נכס לחבירו. כגון: נוסחה של חומר, דרך ואופן הרכבתו, או שרטוט של מכונה מסויימת, כל אלה הם בעלי ערך כלכלי. וכן בערוצי שיווק טלפונים או כתובות של המעוניינים במוצר אף הם בעלי ערך כלכלי וכש"כ קשרים כלכליים. מתווכים למיניהם משרדי יעוץ כלכלי וכד' כל אלה מוכרים או מקבלים משכורתם על הבאת ידע כלכלי לנצרך אליו או למשקיע ועל זה הם גובים את שכרם.
כתב הרמב"ן (יבמות קו ע"א ובשינוי לשון בתורת האדם, שער המיחוש, ענין הסכנה): "ושמעינן מינה דמי שהוא חולה וסמנין ביד חבירו שוין עשרים, והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהן, אבל רפאהו יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה". היינו, כל מה שהתנה הרופא בשכרו והסכימו ביניהם צריך לשלם לרופא, שכן הרופא הוא שכיר המצווה על קניית תרופות ואוסר פעולות ומתיר פעולות אחרות המתאימות להבראת החולה וכד'. אבל בעצם הוא מוכר את חכמתו והיא שווה דמים מרובים. ולכן הקונה-החולה צריך לשלם כפי שהתנה עמו ואינו יכול לטעון 'משטה אני בך', לא התכוונתי לסכום כסף כה גדול וכד'.
והביאו את דברי הרמב"ן: רשב"א (יבמות קו ע"א), מאירי (שם), ריטב"א (קידושין ח ע"א), אהל מועד (שער הרפואה הארוך דרך א), טור (יו"ד סי' שלו), מגיד משנה (הל' גזלה ואבדה פי"ב ה"ז), כפתור ופרח (פמ"ד), שו"ת תשב"ץ (ח"א סי' קמה), שו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תקנו).
והים של שלמה (בבא קמא פ"י סי' לח) כתב: "אבל רופא יש לו שכרו משלם, שהרי חכמתו מכר לו. והוא שוה דמים הרבה, בלי קצבה. וכן דעת רוב הגאונים, ועיקר. וכן בכל שארי מלאכות, חייב לתת לו ככל אשר התנה, כן פסק מהרי"ח בהג"ה מיימונ"י פ"ט דשכירות (אות ל') וכן המרדכ"י (סימן קע"ד) בשמו, ובעל הוראה הוא, וראוי לסמוך עליו, וצורתה דשמעתא מסייע לן, דאמר הבורח מבית האסורים כו'".
וכ"פ בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלו ס"ג): "אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים".
מידע כלכלי ושיווקי אף הוא שווה כסף ולכן היזם מכר להם את חכמתו שהיא שווה הרבה כסף, והם נשלוהו ולא שלמו על החכמה שקנו ממנו ומתכוונים להפיק ממנה את מלוא ערכה.
וכך כתב בשו"ת הריב"ש (סי' תעו): "אבל הנודר לרופא שכר הרבה, אע"פ שעשה כן מחמת אונס חליו, אין זה יותר משויו. שחכמתו מכר לו, וחייב לתת לו, כל מה שנדר לו משלם ומכל מ"ש מתבאר: שאם החזן התנה בשעת שכירותו: שמלבד התנאי שנותנים לו, יפטרוהו מן המס; והם הודו לו; אע"פ שהתנאי זה היה על פה, ולא נכתב בשטר השכירות; כיון שהיה התנאי בשעת קיום השכירות, חייבין הקהל להשלים תנאם. ואין זה צריך קנין, אלא בדברים בעלמא, מתחייב השוכר למשכיר, במה שנדר לו". וברור שלשון נדר כאן אינה התחייבות בשבועה וכד' אלא אמירה רצינית. וה"ה לדידן. וכן הרמ"א על שולחן ערוך (חו"מ סי' רסד ס"ז) פסק: "י"א הא דאין לו אלא שכרו היינו בדבר שאין רגילות ליתן עליו הרבה, אבל בדבר שדרך ליתן הרבה, כגון השבעת שדים או רפואה, חייב ליתן לו כל מה שהתנה עמו (תוספות והרא"ש פרק מצות חליצה). ובשדכנות אין לו אלא שכרו*, אף על פי שהתנה עמו לתת לו הרבה (הרא"ש כלל ק"ה סי' א' ומרדכי פ' הגוזל בתרא בשם מוהר"ם)".
והסמ"ע (ס"ק כ) הוסיף: "עיין פרישה [סעיף ח'] ודרישה [סעיף ג'], שם הוכחתי מדברי הרא"ש [ב"מ פ"ב סי' כ"ח] והטור [סעיף ח'] והרמב"ם [פי"ב מגזילה ואבידה ה"ז] דכל מאי דפסק עמו ממש קאמר, אפילו אין נראה לעינים שהיה לו ריוח כל כך אם היה צודה דגים, מ"מ כיון דעכ"פ היה לו לצוד דגים, ואפשר שהיה עולה במצודתו כל כך דגים כשיעור פסיקתו שכר זה, משו"ה צריך ליתן לו כל שכרו, ע"ש ודוק".
נראה על כן שמטעם מכירת חכמה מגיע ליזם ליטול את חלקו בשותפות כפי שהתנו עמו. ולהלן נדון כמה צריך להיות חלקו.
התחייבות מדין ערב[עריכה]
כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פכ"ה ה"ב): "אמר לו בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב נשתעבד הערב ואינו צריך קנין, וכן אם ב"ד עשו אותו ערב נשתעבד אע"פ שלא קנו מידו, כגון שהיו ב"ד רוצין לגבות מן הלוה ואמר להם הניחוהו ואני ערב לכם הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו ב"ד באותה הנייה שִׁעֲבֵּד עצמו". וכ"כ בשו"ע (חו"מ סי' קכט).
הערב משעבד עצמו לאחריות על המעות שהועברו מיד מלוה ללווה באמירה בלבד, אע"פ שלא קנו מידו, בגלל ההנאה שנחשב אדם מהימן ולכן אם הלווה לא ישלם – חייב הערב לשלם למלוה.
על דברי הגמרא בבבא מציעא (עג ע"ב): "אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה – משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט". היינו ביוקר, ואע"פ שהשליח לא התחייב בקנין על כך שיעשה שליחותו.
מבאר הריטב"א (וכן מובא בשטמ"ק משמו): "ומורי הרב תירץ דהכא אע"פ שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב, וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול". למדנו מדבריו לגבי מקרה דידן, שכיון שהיזם מסר את המידע שברשותו ליד המשקיעים עקב התחייבותם אליו שיהיה שותף בעסק, אין הם יכולים לומר שהיו אלו מילי בעלמא. וכדוגמת הפועלים ובעה"ב שסמיכתם ההדדית מחייבתם זה בהפסדו של זה.
וכן בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף ו): "עוד השיב בראובן שאמר לחברו קח בגדים אלו ואהיה שותף עמך בהם. שאחר שלקחם זה אינו יכול לומר משטה הייתי בך ועל כרחו יפרע חלקו דשליחא שוייה. ואי זה דבר עשה לו עד שיאמר לו משטה אני בך? דהוי כערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין ואינו יכול לומר משטה הייתי כשאמר תן לו ואני ערב".
והר"ן על הרי"ף (קידושין ד ע"ב) הביא התחייבות מדין ערב בקידושין ובממון וז"ל: "וכתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרי' תנם על גבי סלע אינה מקודשת תנהו לכלב אינה מקודשת לאו בחד גוונא נינהו דבתנם על גבי סלע אפי' אמרה ואתקדש אני לך לאו כלום הוא משום דלאו מידי עבד אפומה אבל בתנהו לכלב אילו אמרה ואתקדש אני לך – מקודשת, שכיון שהוציא ממון על פיה מקודשת מדין ערב. וכן בדיני ממונות האומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך חייב שעל פיו הוציא".
וז"ל הר"ן בשטמ"ק (בבא מציעא צח ע"ב): "שלחה לי ביד בנך ביד עבדך וכו' ואם תאמר במה נתחייב. ויש לומר דהכא לאו מדין שליחות הוא אלא מדין ערב שכיון שאמר לו להוציא פרתו מרשותו ולשלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב דכל מוציא ממון מרשותו על פי חברו נתחייב לו חברו כדין ערב והכי מוכח בפרק קמא דקידושין". ועי"ע שו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף טז), נתיבות המשפט (סי' שמ ביאורים ס"ק יא), ובאבני מילואים (סי' ל ס"ק יב).
הוא הדין למקרה שלפנינו המשקיעים התחייבו מדין ערב שהרי את הידע שהיה ברשותו יכול היה למסור לאחר בחינם או למוכרו לאחר בממון רב או לשמרו לעצמו, והיזם מסר דוקא להם משום הבטחתם שהוא יהיה שותף מלא בחברה שתוקם.
וכ"כ בערוך השולחן (חו"מ סי' שו סי"ד): "וה"ה אם ראובן שאל לשמעון אם לוי הוא אמוד ובטוח להלוות לו מעות וא"ל שהוא אמוד ובטוח והלוה לו על פיו אם א"ל עליך אני סומך או שהענין מוכיח כן שסומך עליו ואח"כ נמצא שלא היה אז אמוד ובטוח חייב לשלם לו מדין ערב כמ"ש בסי' קכ"ט ואם לא א"ל אני סומך עליך ולא היה הענין מוכיח שסומך עליו פטור [ש"ך]".
וכך פסק הרמ"א בהגהותיו לשו"ע (חו"מ סי' קפב ס"א): "ולכן האומר לחבירו: קח סחורה זו ואשתתף עמך, והלך וקנאה, לא יוכל לחזור בו, דהוי כשלוחו (תשובת הרשב"א סי' אלף ו')".
והעיר על כך בנתיבות המשפט (ביאורים ס"ק ג): "וה"ה אם אמר קח סחורה סתם במעותיך ואשתתף עמך, אפילו לא ייחד לו שום סחורה, נעשה שותף תיכף כשקנה. אכן אם קנה סחורה יותר מן הרגילות, דודאי לא אסיק אדעתיה דמשלח ליתן מעות כ"כ, אינו יכול לכפות להמשלח, כעין שכתב בהג"ה סעיף ג', ע"ש".
ברור במקרה שלפנינו שהיזם לא גילה את סודותיו אלא מחמת הבטחת השותפות, וא"כ מה לי אם הוציא מעות וקנה בשבילם או שהעביר להם ידע, ולכן בעלי הממון חייבים לשלם לו על הידע שהעביר להם.
מצד נהנה[עריכה]
הנאה שבאה לאדם באמצעות אדם אחר אפילו לא התנה לא על ההנאה ולא על שכרו חייב הנהנה לשלם למהנה שכר על כך שנהנה ממנו. וק"ו במקום שהתנה על ההנאה, כמו במקרה שלפנינו, שהמשקיעים ביקשו את היזם להעביר להם את המידע שהם חייבים לו שכר על כך.
נאמר בבבא מציעא (קא ע"א): "איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא: ולא פליגי; כאן – בשדה העשויה ליטע, כאן – בשדה שאינה עשויה ליטע. והא דרב לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שום ליה! – אמר ליה: לא בעינא. – אמר ליה: זיל שום ליה, וידו על התחתונה. – אמר ליה: לא בעינא. לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה. – אמר ליה: גלית אדעתיך דניחא לך – זיל שום ליה, וידו על העליונה".
וברש"י:
"ונטעה – אילנות.
"ידו על התחתונה – אם השבח יתר על הוצאה – יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח – אין לו אלא שבח.
"בשדה העשויה לנטעה – אילנות, שיפה לאילן יותר מזרעים – איתא דשמואל. "לא בעינא – איני חפץ בנטיעתה, שדה לבן היתה לי.
"גלית אדעתך דניחא לך – ועשיתה שדה העשויה ליטע, וידו על העליונה הוא – כשאר שתלי העיר, כמנהג המדינה".
הדברים פשוטים ומבוארים בש"ס ופוסקים בהרבה דוגמאות. וכן במקרה שלפנינו, הרי הם חקרו ודרשו מהיזם הן על דרך הייצור ועלותה, ובקשו ממנו תחשיבים כלכליים ובקשו ממנו ערוצי שיווק נמצא שנהנו ממנו רבות. וכל זה אף אם לא היו מבטיחים לו שותפות בחברה, גם אז היו חייבים לשלם לו על שנהנו ממנו, שכן דרך העולם אינה ליהנות בחינם, וק"ו שכאן הם אלו שבקשו מהיזם להשתתף עימם ולהביא את כל הנתונים המתאימים. נביא משו"ת הרשב"א (ח"ד סי' קכה) שאלה שיש בה ללמד הרבה על השאלה שלפנינו:
"שאלת: ראובן הביא כותים אוהביו לחנותו של שמעון. וקנו ממנו בגדים. ותבע ראובן את שמעון ליתן לו מנה בשכירותו: שכן מנהג בעלי חנויות ליתן שכר למביאי הקונים לחנותם. השיב שמעון: שאינו חייב בכלום, לפי שלא התנה לו כלום. ואע"פ שנהגו בעלי חנויות. הדין עם מי?"
"תשובה: הדין עם ראובן התובע. שכל שנהגו בעלי החנויות בכך, כל שמביא קונים לחנות, סתמן כפירושן, שעל דעת כן מתעסק זה במלאכת בעל החנות. ומביא לו ריוח ומשביח מקחו. וכל דברים מה שנהגו בהם הרבים סתם, הרי הוא כתנאי מפורש. וכיוצא באלו קראו חכמים: דרישת לשון הדיוט. והן המוזכרין בפרק המקבל (ק"ד ע"א). ומקום שנותנים שכר על האבידה, אע"פ שאינו מפסיד מלאכתו על ידי טרחו בהשבתה, מן התורה חייב בעל האבידה ליתן לו שכר עליה. ולא עוד, אלא שאם היה בעל האבידה מודר הנאה מן המחזיר, ולא רצה המחזיר לקבל ממנו שכר, צריך המודר ליתן השכר להקדש. וכמו שמוזכר בר"פ אין בין המודר (ל"ג ע"א). וכן כל כיוצא בזה. ועוד: מה בין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, ונטעה והשביחה, ליורד לחנותו והשביח מקחו, במקום שנהגו ליתן שכר על זה?"
נראה מהרשב"א שני טעמים שמי שמביא קונים לחנות חברו צריך לקבל שכר על כך. ראשית כך מנהג המדינה (עליו נדון להלן), ושנית משום נהנה. ונראה שה"ה אם סרסור או מתווך מפגיש בין יצרן לבעל רשתות מכירה המעוניין למכור את המוצר ו'סוגר' עסקאות בין יצרן לבעל רשתות שווק, ודאי שהסרסור רשאי לתבוע שכר על כך וכש"כ אם היזם 'הכניס' את המשקיע לעסק ולמדו לייצר ופתח לפניו ערוצי שיווק שחייבים לשלם לו על כל התיווך וק"ו שהתנו עמו לעשותו שותף.
שותפות של ידע ופעילות[עריכה]
יש לדון במקרה הנוכחי, האם זה שהמשקיע כבר התחיל ביצור המוצר אינו מתחייב מצד תחילת השותפות. ז"ל הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' קעו ס"ג) בדרך יצירת שותפות: "וי"א דאפילו קנין אינם צריכין, אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים, אפילו באמירה בעלמא, ואינן יכולין לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו (מרדכי פרק הגוזל בתרא והגהות מיימוני פ"ג דשלוחין ופ"י דגזילה וב"י בשם הר"ן). ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אח"כ, אבל לא לענין מה שהרויחו כבר, ואינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהן (נ"י פ"ק דב"ב וריב"ש סימן תע"ו בשם הרמב"ן והרשב"א). וכל זה בשנים שנשתתפו זה עם זה ועוסקין שניהם בשותפות, וכל אחד יתן לחבירו מה שירויח, ולכן גמרו ומקנו אהדדי, אבל מי שנותן לחבירו מחצית שכר עיסקא, ומתנה שיתן לו כל הרווחים שיגיעו לו אפי' ממקומות אחרים, אינו אלא כמתנה בעלמא ואינו נקנה אלא בקנין גמור (מרדכי פרק השואל והג"א פרק האומנין)".
היינו עצם התחלת ההתעסקות בשותפות על סמך תנאים ביניהם מחייבת. לפחות לגבי העבר.
אלא שבמקרה שלפנינו בעבר היו רק השקעות, ועוד שלגבי היזם דובר ביניהם שהוא יתעסק בשיווק, בו התמחה בעיקר, ולא בייצור וא"כ לכאורה עדיין כל הרווח עתידי ודבר שלא בא לעולם. אולם נראה שאף במקרה זה הם שותפים ואין זה נחשב עיסקא, שכן ישנן שותפויות בהן ההשקעה ההתחלתית היא של צד אחד והשני מביא את הידע או שהוא אחראי על השיווק, כנאמר ע"י הירושלמי (דמאי פ"ו ה"ח): "כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהן חולקין". כלומר זה הביא ממון וזה הלך ברגליו למכור ובכ"ז הם שותפים, וכן כאן זו שותפות על מה שייצרו וישווקו, אע"פ שעדיין השיווק הוא דבר שלא בא לעולם.
וכך כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' קעו ס"ח): "ממה שנתבאר דעסק שותפות א"צ קניין על העבר לרוב הפוסקים ולדעת הטור אם התחילו במלאכה אין יכולים לחזור גם על להבא למדנו במה שמנהג הסוחרים כשעומדים על קניית איזה מקח או לקבל איזו מלאכה או עסק שמשתוים ביניהם שאחד יקבל העסק ויתן לאחרים איזה ריוח שלא יקלקלו לו בקבלת העסק דמתקיימים הדברים באמירה בעלמא מפני שזה הוא כעסק שותפות וכשזה קיבל העסק הוי התחלת עסק בעניין כזה ונחשב החזרה בזה כחזרה על העבר ואף שיש מי שפיקפק בזה מ"מ נ"ל שכן עיקר לדינא וכן הוא מנהג קבוע בין הסוחרים שמקיימים דבריהם בזה בלא שום קניין ואף כשלא השלישו בטוחות על זה וכן יש להורות".
על כן אף במקרה שלפנינו אע"פ שהמשקיע מתעלם מהשותף עמו סיכם לייצר ולשווק נראה לומר שהשותפות כבר החלה, ואין המשקיע יכול לומר לא התכוונתי לעשותך שותף. ועי' להלן לגבי הזמן של שותפות זו, והאם יכול לטעון שהוא רוצה לפרק את השותפות.
פסקת לחיותי[עריכה]
טענה נוספת שהיזם טוען היא פסקת לחיותי. כיון שהיזם מתעסק בשיווק מוצר מסויים והמשקיעים נכנס לתחום זה עצמועל סמך המידע שהעביר להם ברמאות. נושא זה גדול מאד ועסקו בו בהרחבה המהרש"ל (יש"ש קידושין פ"ג סי' ב ושו"ת מהרש"ל סי' לה, לו) וכן החת"ס (חו"מ סי' עט). האפשרויות הן ממצב שהדבר מותר לבין מצב שהדבר אסור וגזל ומחייב את היורד לאומנות חברו להשיב את מלוא נזקיו של הניזק. במקרה הנוכחי היזם מסר את כל המידע השווקי ליד המשקיע. נמצא שהלה נכנס לתחומי חיותו של היזם ועלול לגרום לו לסגור את עסקיו כיון שהמשקיע ילך וישווק ללקוחות הקבועים של היזם, וללקוחות המתוכננים שהרי מסר למשקיעים את דרכי התקשורת עימם.
כתב בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' רנט): "ומעתה הנני בא לבאר שיש כח לבעל הבאטניש (בית מלאכה לבגדי צמר ולשיפורם) הראשונים לעכב ביד מי שירצה לעשות שם באטאן, ולא לבד שיעשה זה בכוחו וכההיא דכתב מהררי"ק אלא גם מן הדין. והטעם דגרסינן בקדושין פ' האומר: רב גידל הוה מהפך בההיא ארעא (=לקנותה) אזל רבי אבא זבנא, אזל ר"ג קבליה לר' זירא, אזל ר' זירא וקבליה לר' יצחק נפחא, אמ"ל המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמ"ל המהפך בחררה ובא אחר ונטל הימנו מאי א"ל נקרא רשע, ופרש"י מהפך בחררה מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר כו' נקרא רשע שיורד לחיי חברו ע"כ משמע דלא מקרי מהפך בחררה אלא מי שמחזר אחריה ועדין לא זכה בה כלל אבל אם זכה כבר מי שיטול ממנו הוי גזלן. עוד כתב שם מהררי"ק וז"ל ועוד בר מן דין ובר מן דין כיון דראובן טרח והוציא מעותיו באותו ישוב נלע"ד דלדברי הכל אין לשמעון ליכנס שם בלתי רשותו כו' עד הרי לך דכיון דטרח איכא משום גזל מפני ד"ש וכ"ש הכא דטרח טובא והביא עוד ראיות לזה וחתם וז"ל ומ"מ מטעמי אחריני דכתבתי נראה דמוציאין ע"כ. וזה כי אני אומר שפשיטא והוא דבר שאין בו ספק שלא עלה בדעת המלך יר"ה לעשות בטאן אלא שהיהודי הא' המציאו וטרח להוציא הענין לפועל ומכח זה נתרבו בגדים ועושים אותם והוי ממש כההיא דכתב רבנו מאיר מהמביא דג מת ומסבתו מתאספים הדגים וא"כ הבא לפרוש שם מצודה הוי גזלן הכ"נ עשיית הבטניש הוא הדג מת שבשבילם עושים הבגדים והמנטאש ומתאספים והוי כאלו כבר זכה בהם והבא להמציא עתה בטאן צריך (לפתוח) [לפתות] לעושי הבגדים שיתנו לו והנה הוי גזל בידו שיש עתה כ"כ שנים שכל הבגדים והמאנטאש נעשים באלו הבטאניס דומה זה ממש למ"ש הרשב"א בתשובה הביאה הב"י וז"ל נשאל להרשב"א חייט אחד היה רגיל אצל ערוני מכמ' שנים שהוא לבדו עושה מלאכתו ובא חייט אחר ורצה להכני' עצמו עם הערוני הזה לעשות מלאכתו בזול יותר והראשון מתרעם עליו והשיב אין מוציאין מידו שהערוני נתן מדעתו אבל מסתברא שמוחין בידו כו' עד דכל מכר הרי הוא כבא לידו וההולך ומפתה את הגוי לעשות מלאכתו כפוסק לחיות זה וגוערין בו ומוחין בידו ע"כ א"כ בנ"ד נמי זה היה רגיל כמה שנים וזה הבא לבנות היה צריך לבנות ואח"כ לפתות לבני אדם יתנו לו בגדים והוי כמו גוזל את חברו במה שזכה כבר".
עולה מדבריו שאם הראשון הוציא הוצאות כדי 'ליצור לעצמו שוק' ויצר קשרים עם לקוחות ובא השני ונכנס לאותו עסק והולך ללקוחות חברו הרי הוא רשע, ואם הלה הוציא הוצאות כדי ליצור לעצמו חוג לקוחות הרי הוא נקרא גזלן ומוציאים ממנו את מה שגזל מחברו.
ונביא כמה משפטים מהים של שלמה (קידושין פ"ג סי' ב, שו"ת מהרש"ל סימן לה, לו) שדעתו שאין מוציאים מן היורד לאומנות חברו לאחר שהלה כבר הוציא עליה דמים, אבל נקרא רשע ומנדים אותו. וז"ל: "ואפילו לפי' רשב"ם בפ' ח"ה (ב"ב נ"ד ע"ב) על הא דאמר שמואל, נכסי הגוי הרי הם כמדבר, וכל הקודם בהן זוכה כו'. ומפרש התם בסוגיא, שאם קנה ישראל הקרקע מגוי בכסף, ולא נכתב לו עדיין השטר, אם כן מאחר שקנייתו של גוי הוא בכסף, ומיד אסתלק מן הקרקע, וישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה, דלא סמכא דעתיה של ישראל מה שקיבל הגוי הכסף, שכל דבריהם שוא ותפל, והרי הם כזבים לכל דבריהם. אם כן המחזיק בהן בקניין ממש זוכה. וכתב הרשב"ם (ד"ה הרי הן) וזה לשונו, ומיהו נראה בעיני דההוא (עני) [שני] נקרא רשע, כיון דיהיב ליה זה ראשון זוזי, דלא גרע מעני המהפך בחררה כו' ע"כ, אלמא אף על פי שנכסי גוי הרי הם כהפקר, אפילו הכי שייך ביה דין חררה, ולא כפי' ר"ת, שכתב גבי מציאה והפקר לא שייך ביה דין רשע דמהפך בחררה, מכל מקום, אי דייקת שפיר, תמצא, שרשב"ם מודה לדברי ר"ת. ודווקא התם הוא דפליג, לפי שהישראל הוציא את מעותיו, ומחזיר לגמור מקחו, הוא דנקרא רשע, אבל בשארי מציאות והפקר מודה, וכן מחלק מהררי"ק בשורש קי"ח, אבל ראיה לא הביא לדבריו.
"ומההיא תשובה של הרוקח (ה' תשובה, אות כ"ח) וז"ל, והוי זהיר, ולא תסיג גבול רעיך, ולא תקח מחייתו, ואם קנה איזה סחורה או מטבע מן השלטון, ויבא אחר ויוסיף, כדי ליקח מחבירו, זה לא ניתן למחול, ונקרא רשע, ואין לך גזלן כמותו. ואם לא ישמע קול מוריהו, יש להבדילו ולנדותו, עד (שיתן) [שיתקן] עיותיה עכ"ל, אין להביא ראייה שצריך להחזיר, מאחר שכתב בה ואם לא ישמע לקול מוריהו כו'. ז"א, דהא פשיטא דפשיטא, דהרוקח לא איירי אלא בדבר שבא לידו כבר, וקנה אותו בקנין גמור, בלי חסרון שום דבר מגמר המקח, וקדם אחר עם השלטון, ובטל מקחו, להוציאו מידו, דאז שפיר הוי כגזלן, ויוצאת ממנו בדיינים. אבל היכא שנחסר דבר מגמר המקח, אז אין דינו אלא כרשע, כמו שמשמע מדברי מהר"ם דפרק ח"ה שהבאתי, ואין לומר דלמא הרוקח בקעה מצא, וגדר בה גדר, כאשר כתב הרמב"ם אף על פי שאין דנין דיני קנסות, כגון אונס ומפתה, ול' של עבד, גזילות, וחבלות, מכל מקום למגדר מילתא קונסין הבית דין, לפי תיקון השעה, וצורך הזמן, וכן פסק המרדכי בפרק השולח (גיטין סימן שפ"ד), ז"א, מדכתב נקרא רשע, ואין גזלן כמותו, משמע דדין גזלן ממש יש עליו, וזה פשוט, אלא כדפרישית, ועוד מצאתי להדיא בה"ג מיימוניות פ"ה דהלכות חובל (אות א') וז"ל, פסק רא"מ, עני המהפך בחררה, ובא אחר ונטלה ממנו, נקרא רשע, שיש לחזן ב"ה להכריז עליו ברבים, וכן היה מורה רבינו מאיר משמו ע"כ, אלמא רק לעניין לקרותו [רשע], ולא לעניין כפיית ממון, דאטו בתרי קטלי קטלית' לי', וגם כן הוא דומיא דמגביה ידו על חבירו כו'. מכל הלין נשמע, דאין שייך דין עני המהפך בחררה, אלא לקרותו רשע ולא להוציא מידו כלל".
נשמע ממקורות אלו לגבי מקרה דידן שאם המשקיע הרמאי אינו מוכן לשלם מותר להכריז עליו שהוא רשע, ולפי המהרשד"ם אף חייב להשיב למי שירד לפרנסתו את מה שגזל.
השומה ומנהג המדינה והערות נוספות[עריכה]
אדם שפיתח תרופה למחלה מסוימת, כאשר הוא מוכר את הזכות לייצר את התרופה הוא אינו מוכר חומרים או מכונות, אותם המפעל שיוקם יקנה, יפתח וימכור אלא מוכר בעיקר מידע נוסחאות כימיות והוראות לייצורן בתור תרופה, והחברה הקונה צריכה לקנות את החומרים והמכונות ולשווק את התרופה לציבור הרחב. כמובן שהערך הכלכלי של התרופה אינו נמדד בניר והדיו שעליו הם רשומים אלא בשווי כלכלי לפי תחזית המכירות. כלומר הוא מוכר ידע שיתן פירות שעדיין לא באו לעולם. אף שותפות כגון זו שלפנינו אינה נאמדת בשנה הראשונה בה יש השקעות מרובות, אלא לפי תחזית לכמה שנים עפ"י האומד של הרווחים.
מבירורים שנערכו מהו מנהג המדינה עולה כי שותף שהוא יזם כדוגמת המקרה שלפנינו זכאי ל-% (עשרים אחוז) מהרווח הנקי מכלל המכירות. כל זאת עבור הידע שהעביר למשקיע. בנוסף אם עובד בפועל בחברה הוא זכאי למשכורת של עובד בתפקידו ובמעמדו. ישנה עוד אפשרות שהועלתה לשותפות והיא שכיון שהיזם עיקר עיסוקו הוא בשיווק, מלכתחילה היה מן הראוי להקים שתי חברות: חברת ייצור וחברת שיווק כשהיזם שותף רק בחברת השיווק ומקבל % מהרווח הנקי, ושוב אם הוא עובד בפועל בחברה ולא רק בעלים עליה מקבל משכורת בהתאם לתפקידו ומעמדו בחברה. וחברת השיווק קונה את המוצר מחברת הייצור במחיר המקובל ומוכרת אותו לפי המחיר שתשיג.
כאמור לעיל כיון שהמשקיעים הציעו שותפות ליזם והוא העביר להם ידע רב, רשאי בית הדין לכפות שותפות ברווחים על המשקיעים אפילו יאמרו שאינם מעוניינים להמשיך את השותפות עם היזם זאת לאור הטענה שהשותפות בעצם החלה אע"פ שלא נעשה הסכם מפורש בין הצדדים.
שיקולים נוספים[עריכה]
במידה ובית הדין יפסוק שלא מגיע לו אחוז מסויים ברווחים כפי שהובטח לו, שייכת טענת 'פסקת לחיותי' שכן זהו התחום בו היזם מתעסק והוא הכניס את המשקיע לשם שותפות ועתה המשקיע נוטל את כל התחום בו עסק היזם אליו. במקרה זה צריך בית הדין לפסוק על המשקיע שיתרחק מן התחום ולא יפגע בפרנסתו של היזם. כמו"כ צריך להכריז עליו שהוא רשע ולחייבו בתשלום הגזלה.
אולם נראה שהחלטה זו קשה לאוכפה, הלא המדובר בחברה בע"מ המייצרת ומוכרת, ומי מפריע למשקיע לפתוח חברה אחרת בבעלות אחרים ולקטוף את עמלו של היזם. וניתן למצוא עוד דרכים עוקפות שהמשקיע כביכול יפסיק כל פעילות בתחום זה, ואעפ"כ יכנס לתחום בעקיפין ויטול את פירות עבודתו וידיעותיו של היזם.
גם אם יפסוק בית הדין שהיזם זכאי להיות שותף ברווחים, עדיין צריך לתת את הדעת שהמשקיע יכול ל'שחק' עם המספרים ולהפיל הוצאות גדולות על תהליך הייצור ולהקטין את הרווח הנקי מן העסק. ולכן צריך ביקורת חיצונית על פעולת המשקיע שאמנם המספרים שהוא מראה ליזם הם המספרים האמתיים. ורצוי שיקבע יום בשנה, או יומיים כל חצי שנה, בהם רואה חשבון חיצוני, עם אדם ניטרלי המצוי בתחום ייצור ושיווק זה, יבדוק שהנתונים על פיהם מפריש המשקיע לשותף את חלקו הם אמנם נתונים נכונים. ואז יקבל היזם את החלק המגיע לו.
כמו"כ בית הדין צריך לקבוע זמן לשותפות עד אימתי השותפות קיימת. ונראה לומר שכל זמן שאותו משקיע מתעסק בתחום הזה שעליו היזם העביר לו את המידע עליו לשתפו ברווחים. ואם יפסיק אחרי שנה או שנתיים הרי היזם צריך לקבל את שלו והמשקיע אסור בהעברת המידע לאחרים.
סיכום[עריכה]
א. ניתן לחייב את המשקיעים מכמה וכמה סיבות שכל אחת עומדת בפני עצמה: . ראשית מטעם התחייבות בדיבור כדיני ערב ומטעם נהנה. . מטעם התחלת השותפות. לפי טעמים אלו המשקיע צריך לשלם ליזם עפ"י החלק בשותפות המגיע ליזם מצד מנהג המדינה, ואע"פ שהרווח הוא דבר שלבל"ע.
ב. בנוסף קיים כאן הטעם של 'פסקת לחיותי' במקרה שנדחו הטעמים הקודמים על בית הדין להורות למשקיעים שיפצו את היזם על נזקו ולהפסיק פעילותם בשטח חיותו של היזם.
ג. כמו"כ אם המשקיעים מסרבים לעשות כן, הרי הם רשעים וצריך לפרסם זאת בעיתונות הדתית, ולא רק להכריז עליהם בבית כנסת שלהם שהרי תחום פעילותם אינו דוקא במקומם.