חבל נחלתו טז מה
סימן מה
ארנק צדקה שנגנב
שאלה
אדם התארח במלון בשבת, לאחר כניסת השבת מצא בכיסו את ארנקו. הוא שמטו במקום נסתר אולם לאחר שבת הארנק לא היה שם. בתוך הארנק היו מעות שהפריש לצדקה.
האם צריך להפריש לצדקה מעות אחרות? אם המעות היו מעות שאינם שלו אלא שנתבקש להעבירם לצדקה מה דינו? אם הוא גבאי צדקה – מה דינו?
תשובה
א. אם המעות המיועדות לצדקה הן שלו ודאי שאין צריך לתת בשנית וכד' כיון שעדיין לא יצא מתחת ידו, ואינו חייב להשיב לאף אחד, ולגבי צד הנדר שבדבר נדון להלן.
ב. אם המעות ניתנו לו ע"י אחר כדי להעבירם לצדקה צריך לדון במעמדו כשומר על מעות צדקה.
כתב הטור (חו"מ סי' שא, א): "כל דין השומרים אינו נוהג בעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות בין לענין שבועה כמו שפירשתי למעלה בסימן צ"ה בין לענין תשלומין שאם הופקדו אצלו אחד מכל אלו ונגנב או נאבד או נאנס אינו חייב לשלם אבל נשבעין עליהם מדרבנן".
ובהמשך הוסיף: "וכתב הרמב"ם שלא פטר בהם אלא גניבה ואבידה ואונסין אבל אם פשע בהם ונאבדו חייב לשלם דפושע כמזיק בידים דמי וא"א הרא"ש כתב דאפילו פשע בהם ונאבדו פטור מלשלם ואפילו השואל וכן כתב רב אלפס".
וכך כתב הטור בהמשך (חו"מ סי' שא, ה): "הופקדו אתו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהן בד"א במקום שאין לעניים כל אחד קצבתו ידועה אבל אם יש לכל אחד קצבתו ידועה הוה ליה כאילו הפקיד כל אחד את שלו וחייב".
עולה מדברי הטור ששומר על מעות של צדקה שצריך להעבירם לגבאי המחלקם או שהוא עצמו מעבירם לעניים אבל אין המעות מיוחדות לעניים מסוימים פטור מתשלום המעות שהופקדו אצלו ואפילו משבועת השומרים פטור עליהם וכן פטור משבועה.
ג. באר הב"י (סי' שא, ו): "הופקדו אתו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהם במה דברים אמורים במקום שאין לעניים כל אחד קצבתו ידוע וכו'. בסוף פרק החובל (ב"ק צג.) תניא (שמות כב ו) לשמור ולא לחלק לעניים ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא. ופירש רש"י (בד"ה לשמור) ולא לחלק לעניים דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לאו דמפקיד נינהו ומאן קא תבע ועניים לא מצו תבעי דבכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהבינא אלא לאחריני: קיץ להו. ממון כך וכך לשבת לכל אחד הוה ליה ממון שיש לו תובעים וקרינא ביה לשמור".
"וז"ל הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שאלה (ה"א) מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה במה דברים אמורים בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להם הרי זה הממון שיש לו תובעים וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך השומרים. וכתב הרב המגיד אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים והרי הוא קצוץ להם וכו' נראה שהכוונה היא דתרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע וזהו שכתב והרי הוא קצוץ להם וכן פירש רש"י עכ"ל ועיין במהרי"ק סי' ו' ועיין במישרים נתיב ל' חלק ב' (פג ע"ג). ומה שאמר אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור מעשה בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיז:) וכבר נתבאר בסימן רצ"ב (סי"ג)".
ד. וכך כתב הב"ח (חו"מ סי' שא, ה) "הופקדו אתו מעות לעניים וכו'. בסוף פרק החובל תניא לשמור ולא לחלק לעניים פירוש דוקא בנותן פקדון לשמור אותו להשיבו ליד המפקיד התם הוא דחייב עליהם אבל לא במוסר לו מעות לחלק אותם לעניים דכיון דאמר ליה חלקהו תו לאו דמפקיד נינהו ועניים נמי לא מצו תבעיה דמצי אמר לכל חד וחד לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני והוי ליה ממון שאין להם תובעים אבל אם יש לכל אחד מעניי העיר קצבתו ידועה אם כן הוי ליה ממון שיש לו תובעים דכל אחד בא לתבעו לתת לו קצבתו. והרב המגיד דקדק בדברי הרמב"ם פרק ה' משאלה דתרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע עכ"ל ואיני מבין מה צורך שיהיו אנשים ידועים כיון שהקצבה היא ידוע לכל עני ועני הפושט יד יתנו כך וכך לכל שבת ושבת הרי ממון שיש לו תובעים הוה דכל עני תובע הקצבה המגיע לו. והא לא קשה אפילו קצבתן ידוע ליפטר מדכתיב (שמות כב ו) רעהו ולא של הקדש דיש לומר דשל עניים בכלל רעהו הוא וכן כתב המרדכי פרק המפקיד (סי' רפז)".
ה. פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שא ס"א): "ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים, אינם לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות ולא בנכסי עובדי כוכבים ולא בהקדשות של מזבח או של בדק הבית. שומר חנם אינו נשבע, נושא שכר או שוכר או שואל אינם משלמים, ומכל מקום שומר שכר מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי. וכן פטורים אף מפשיעה (והכי קיי"ל)1. ויש מחייבים בפשיעה. וכל אלו, חוץ מן ההקדשות, פטורים אפילו משבועה שאינם ברשותו".
והוסיף בדרכי משה (הקצר חו"מ סי' שא, א*): "ובהגהות מיימוניות פרק ב' דשכירות (אות ב) [כתב] דהא דנשבעין על הקדש מדרבנן היינו בהקדש גמור אבל מעות עניים אפילו מדרבנן אינו נשבע במידי דלא קייץ לעניים דהוה ליה ממון שאין לו תובעין ועיין שם, וכן הוא במרדכי סוף פרק הזהב (סי' שט) בשם מוהר"ם".
ו. כך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שא סעיף ו) לגבי שומר על מעות צדקה: "מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו, פטור, שנאמר: לשמור (שמות כב, ט), ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון שאין לו תובעין. במה דברים אמורים, בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים ידועים. אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להם, הרי זה ממון שיש לו תובעים, וישלם אם פשע, או ישבע שלא פשע, כדרך כל השומרים".
ורמ"א הגיה: "וכן אם הגבאי אמר לשומר: שמור לי, חייב כשאר שומר (מרדכי פרק החובל)".
היינו מי שקיבל צדקה לעניים לשמור עליה ולהעבירה לעניים שימצא לנכון, ונגנב או אבד אפילו בפשיעתו פטור משום שלא היה שומר כיון שממון לחלוקה אינו בדיני שומרים וכן העניים אינם יכולים לתובעו כיון שאינו מיוחד לעניים מסוימים הרי זה ממון שאין לו תובעים.
ובביאור הגר"א (ס"ק יא) הדגיש: "כ' המ"מ נראה דתרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כ"א ידוע וכפרש"י עכ"ל". ולא כב"ח שהובא לעיל. ורק אם הצדקה שמורה לאנשים מסוימים וידוע הסכום לכל אחד – דינו כדיני שומרים. והוסיף הרמ"א שכל זה דוקא בשומר המחלק צדקה, אבל אם גבאי הפקיד צדקה לשמירה ביד שומר דינו ככל דיני שומרים.
ובאר הסמ"ע (ס"ק ט): "מעות עניים כו' פטור. פירוש, אף על פי שאין למעות עניים דין הקדש וכמ"ש הטור והמחבר סוף סימן צ"ה [טור סעיף ט"ו ומחבר סעיף א'] ובסימן רי"ב [טור סעיף י"ג ומחבר סעיף ח'], מ"מ פטור מדכתיב לשמור, ולא לחלק, ר"ל לא חייבה התורה כי אם כשבא לידו בתורת שמירה דהיינו שישמרנו לו בידו לזמן מה ואח"כ יחזירהו לידו, משא"כ ממון זה דהנותנו בידו לשמור אינו רוצה שיחזירהו לו לאחר זמן. וא"ת א"כ יהיה זה שומר של עניים שיחלק להם הממון, ע"ז קאמר שהוא ממון שאין לו תובעים שהרי לא ניתן לידו לחלקו לעניים מיוחדים, וכיון שמה"ט הוא פטור, משו"ה מסיק דאם היה זה הממון מופקד בידו לחלקו לעניים דמקום זה וגם קצץ כמה יתן לכל אחד, מיקרי שומר דידהו כיון דאין לממון זה דעניים דין הקדש וישלם כו', ומה"ט נמי הוא שמסיק מור"ם ז"ל וכתב דאם הגבאי א"ל שמור לי חייב, דהרי גילה דעתו שיהיה שומר לו דהיינו שיחזירהו לידו והוא יתנו למי שירצה".
ז. וכתב נתיבות המשפט (חידושים ס"ק ז): "מעות עניים. ודוקא שהשומר יהיה המחלק, דכיון שהשומר יכול לחלק למי שירצה הוי ממון (שיש) [שאין] לו תובעים, ומה"ט מסיים בהג"ה כשאמר לשומר שמור לי דחייב, כיון שהמפקיד יכול לחלק לכל מי שירצה הוי ממון שיש לו תובעים, וכן מעות ציבור שנתנו לגבאים לחלק לעניים או לשאר דבר מצוה חייב הגבאי בפשיעה כשפשע, ועיין ביאורים [סק"ו – ז']".
וא"כ אם המפקיד הוא גבאי צדקה המחלק לעניים והפקיד אצל שומר אין פטור שומרים ואף הלימוד 'ולא לחלק' לא שייך ולכן חייב השומר בשמירה ובשבועה ובתשלומים.
והוסיף נתיבות המשפט בביאורים (ס"ק ו): "מעות עניים. ודוקא שהשומר הוא המחלק אז הוי ממון שאין לו תובעין, שכל עני שיבוא יכול לומר לא לך אתן כי אם לאחר, אבל הציבור שנותנים מעות לגבאים שהן נותנין לכל עני כדינו וכפי אומד דעתם, ואם יתרבו עניים צריך הציבור להוסיף ואם יתמעטו עניים וישאר ממון נוטל הקהל המעות לצורכם, וגם יש להקהל רשות לשנות המעות, ודאי דמעות הציבור הוא והוי כיש לו תובעין דחייב. וכן שאר מעות מצוה של ציבור, כגון מעות שהכינו לבית העולם או לבית הכנסת, מעות ציבור הוא ויש לו תובעים וחייב, וכן מבואר בב"י בטור סוף סימן (צ"ו) [צ"ה, סעיף ט"ו] דממון הדיוט הוא לענין שבועה, וה"ה לזה, דשבועה ותשלומין שווין".
ח. הפתחי תשובה (סי' שא ס"ו) הביא דעה החולקת על הנתיבות וז"ל: "ועיין בנתיבות המשפט [סק"ו] שכתב ודוקא שהשומר יהיה המחלק דאז הוי ממון שאין לו תובעין, ולכן מסיים בהגה כשאמר לשומר שמור לי דחייב, כיון שהמפקיד יכול לחלק למי שירצה הוי ממון שיש לו תובעין וכן מעות ציבור שנתנו לגבאין כו' ע"ש. אולם בתשובת חות יאיר סי' קצ"ט דעתו דאפילו ביש גבאי צדקה והוא המחלק, מצד זה לא נקרא ממון שיש לו תובעים לולי דקיץ להו כו' [אך כתב, ומ"מ נ"ל דאם הצדקה שייך לבני עיר, יכולים להעמיד מורשה, דלא גרע כחם משאר תובעים רבים בשותפות מן יחיד אפילו לא קיץ להו, ואחר שיש לו תובעין חייב לשלם כו'] ע"ש. וכן מבואר בתשובת שיבת ציון [סי' צ"ט] שיובא לקמן סק"ח. ולדינא צ"ע, ועיין בנחלת צבי מה שכתבתי בזה". ולדעתו אפילו גבאי המפקיד אצל שומר אם אינו מחלק לאנשים ידועים פטור השומר.
ט. הפתחי תשובה מוסיף (ס"ק ו) מתשובת החוות יאיר: "עיין בתשובת חות יאיר סי' קצ"ט שכתב דהא דקיי"ל לשמור ולא לחלק לעניים ולכן פטור הנפקד אם פשע, היינו מדיני אדם משום דליכא מאן דמצי תבע ליה, אבל לצאת ידי שמים חייב, וק"ו, אם מיחייב באמירה שאומר ליתן לעניים כדרשת רז"ל בריש ר"ה דף ו' [ע"א] בפיך [דברים כ"ג כ"ד] זו צדקה, דה"ל כאילו נמסר להם, עיין תוס' ב"ק דף ל"ו [ע"ב ד"ה יד עניים], איך יפטר זה שפשע בממון של צדקה הנמסר לו, זה אי אפשר להעלות על לב, רק ודאי בדיני שמים חייב לפרוע לעניים הן עניי עיר או דעלמא כו', ולכן קיי"ל ביו"ד סימן ס"א סעיף ט"ו האוכל מתנות כהונה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כו'".
לפי החוות יאיר צריך לצאת ידי שמים כיון שהיו מעות צדקה מידו, אולם נראה שתפישה ע"י עניים לא תועיל כיון שאין לו חוב ממוני לצאת ידי שמים כמו בקים ליה ברבה מיניה או במקומות אחרים שמועילה תפישה.
עוד הוסיף הפתחי תשובה מדברי החוות יאיר: "וכתב שם שנשאל במעשה בשמש שהיה דרכו לסבב בקלפי2 בבה"כ יום יום, ובכל ערב שבת הביאה לגבאי הצדקה, והגבאי צדקה פותחה וסופר ומונה הנמצא וכותבו בפנקסו ומחלקו לעניי עיר, ונתוודע אח"כ שהשמש היה גונב בכל שבוע מתוך הקלפי דרך החריץ שלמעלה, והורידו להשמש והוקנס בבזיונות, ובממון לא קנסוהו כי אמרו הלואי שישיב את הגזילה. ומ"מ חקר השמש אצל בעל תורה אחד אם כשתשיג ידו מחויב להשיב הגזילה וכמה ישיב, כי הגיד לו למדן אחד דפטור מהשבה כמ"ש רז"ל לשמור ולא לחלק לעניים. והשיב ע"ז באריכות, ומסיק שצריך השמש לשלם ולהוציא מתחת ידו כסך מה שגנב לפי אומדנא, ואם ירצה לצאת נקי ככסף צרוף, ישלם עד שברור לו שגניבתו לא היתה יותר כמ"ש במשנה [מנחות פי"ג מ"ד] ובטור ושו"ע יו"ד סימן רנ"ח סעיף ג' נדרתי ואיני יודע מה נדרתי כו', ויחזיר מעות השבה ללשכה ההיא שממנה גנב באופן שיבואו המעות ג"כ לעניי אותה עיר. וכתב עוד שכבר אירע לפניו מעשה כיוצא בזה בחבורה לומדים שהיו נותנים כל אחד דבר קצוב לקלפי בכל שבוע, והמעות יהיו ב' שלישים לסעודה שיעשו בכל סיום ספר ושליש לעניי העיר ע"פ גבאי החבורה וחבירו, ויהי היום שהוצרך אותו הגבאי שבידו הקלפי ליסע למרחוק, נתן הקלפי שבה המעות לערך חמישים ר"ט לחבירו הגבאי, ופשע בשמירתה ונגנבה, וצעקו בני חבורה על הגבאי והגבאי על חבירו, ושאלו אותו להגיד להם ע"פ הדין. והשיב שהגבאי לא פשע באשר חבירו היה ג"כ גבאי פעמים, וגם זאת הפעם לא קפדו בני חבורה ביד מי משניהם הפנקס או הלשכה, רק חבירו שפשע מחויב לשלם לפי אומדנא מה שהיה ממון בלשכה, שני חלקים לבני החבורה דה"ל ממון שיש לו תובעים כשותפים או ע"י הרשאה, וחלק שליש השייך לעניים פטור מדיני אדם, ומ"מ לצאת ידי שמים צריך ג"כ לשלם לעניים הרגילים ליטול מזה, ע"ש. והנה משמעות לשון התשובה שם דגם במעשה הראשון לא הצריך להשמש לשלם רק לצאת ידי שמים אבל לא מדיני אדם [עיין בנחלת צבי] ובזה מבואר דס"ל בפשיטות לאו דוקא אם פשע ה"ה מזיק בידים, וכן מבואר דעת התומים לעיל סימן ס"ו ס"ק ס"ט ובנתיבות המשפט בסימן זה סוף סק"ב ע"ש, ועיין בתוס' ב"ק דף צ"ג [ע"א] בד"ה ורמינהי ודו"ק".
ולענ"ד יש לחלק בין שני המקרים במקרה הראשון הרי הוא גזל בידים ואף אם חייבו רק מדיני שמים תועיל תפיסה, אבל במקרה השני שהגבאי שקיבל שמירה פשע יחזיר את הממון של העניים מדיני שמים בלבד ואין מי שיתפוס. ועי"ש בס"ק ח לגבי איבוד מעות צדקה ע"י גבאי.
עולה לדינא שסתם שומר מעות צדקה שעומד לחלקם פטור מכל חיובי שומרים. ואם הוא מחלק והממון קצוב לעניים הרי הוא שומר וחייב בחיובי שומרים, וגבאי צדקה שהפקיד השומר ככל שומר. ולפי החוות יאיר צריך השומר מצד לצאת ידי שמים לשלם את הממון שנמסר בידיו ולחלקו לעניים.
י. עד עתה דנו מצד דיני ממונות, וצריך לדון מצד דיני נדרים (ועי' יו"ד סי' רנח מדיני נדרי צדקה).
ונראה שאדם שאיבד ממון שייעד לצדקה, אם לא הוציא בפיו שממון זה לצדקה אינו חייב לפרוע כיון שאין כאן נדרי צדקה ואפילו ששם בארנק או בקופה המיועדת לצדקה אין זה נדר אלא רק מנהג טוב.
עוד נראה שאפילו אמר 'ממון זה לצדקה' אין זה נדר המונח על כתפי הנודר אלא נדבה כלומר נתפס במעות מסוימות, וכיון שאלה אבדו לא נותר עליו שום חיוב. ואף לצאת ידי שמים נראה שאינו חייב. ורק אם לווה מהם על מנת להחזיר כשיוכל נראה שיהיה חייב בהשבתם. אולם אם הם היו בקופה ואבדו אינו חייב באחריותם.
אולם אם אמר שסך ממון מסוים יתן לצדקה, והממון שנתן אבד, נראה שחייב באחריותו מדין נדרי צדקה, ולכן צריך לתת ממון אחר לצדקה לפי מה שנדר3.
וכן אם נוהג לתת מעשר כספים והרי הוא כנדר עליו, והניח מעות ליתנם לעניים והמעות אבדו חייב ליתן מעשר במקום המעשר שאבד. (ויפחית את האובדן מכלל המעות מהם צריך לתת מעשר).