חבל נחלתו טז מד
סימן מד
שביעית משמטת את השבועה
שאלה
אלו שבועות שביעית משמטת?
תשובה
א. נאמר במשנה במסכת שבועות (פ"ז מ"ח): "ואלו נשבעים שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית. אמר לו מה את טועניני רצוני שתשבע לי חייב. חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביעו. נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל, והשביעית משמטת את השבועה".
מבאר ר' עובדיה מברטנורא (שבועות פ"ז מ"ח): "והשביעית משמטת את השבועה – לאו אהנך שבועות דשותפין קאי, דהא אין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה. אלא מלוה ושבועתה היא משמטת".
עולה מדברי הרע"ב שלא כל שבועה נשמטת, ושבועת שותפין אריסין ואפוטרופין אינה נשמטת, אלא דוקא מלוה ושבועתה נשמטים.
ב. בתוספתא (שביעית פ"ח ה"ו) נאמר: "וכשם שהשביעית משמטת מלוה כך שביעית משמטת שבועה, דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אין משמטת שבועתו"... לא ברור מה נוסף במשפט השני בתוספתא.
הרא"ש (גיטין פ"ד סי' יח) הביא את התוספתא: "תניא בתוספתא כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמטת שבועה שנאמר וזה דבר השמיטה דבר שהשביעית משמטתו משמט שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו".
מתבאר עפ"י התוספתא שהשביעית כיון שמשמטת את המלוה משמטת גם את השבועה ה'מחוברת' עם אותה הלוואה.
וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' סז ס"ו) עפ"י התוספתא: "כל דבר ששביעית משמטת, גם כן משמטת שבועתו. לפיכך שבועת הדיינים1 וכיוצא בה, שאם היה מודה בו היתה שביעית משמטתו, משמטת שבועתו. אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם, שאם היה מודה בו לא היתה שביעית משמטתו, לפי שהם פקדון ולא מלוה, אין שביעית משמטת שבועתו".
ג. התומים (סי' סז ס"ק ז) כתב אודות התוספתא: "כל דבר ששביעית משמטת וכו'. הרא"ש בפרק השולח (גיטין פ"ד סי' ח) העתיק התוספתא (שביעית פ"ח ה"ח), וזה דבר השמיטה דבר ששביעית משמט, משמט שבועתו, ודבר שאין שביעית משמטו אף שבועה אינו משמט. וכתב הכנה"ג (הגב"י אות יח) קושיא בשם מהרי"ט (סי' ס), דהקשה דלמה לו להרא"ש להביא תוספתא, הלא משנה שלימה היא (שבועות מה א) ושביעית משמטת השבועה, וע"ש בכנה"ג שתירץ בדוחק. ולא הבנתי קושיא שלו, דהרא"ש להורות נתן כדעת הפוסקים דוקא שבועת מלוה משמטת ולא שבועת שומרין, ולכך הביא התוספתא דבר ששביעית משמטתו דהיינו מלוה, אף שבועה שעליו משמט, אבל דבר שאין שביעית משמט דהיינו פקדון ביד אחר, אף שבועה שעליו דהיינו שבועת שומרין אינו משמט, וטובא קמ"ל מהך תוספתא מה דלא נאמר כלל במשנה, כי שם נאמר סתם שביעית משמט השבועה, ולק"מ ופשוט".
עולה מן התומים שהפטור משבועה הוא רק במלוה ובשבועתו אבל פקדון אינו נשמט ולכן שבועת שומרים אינה נשמטת וכן שכר שכיר אינו נשמט וממילא אף שבועת שכיר אינה נשמטת2.
ד. וכן נראה מהר"ן (על רי"ף שבועות לב ע"ב) שבאר: "ושביעית משמטת השבועה. לא קאי אהך שבועה דהשותפין דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה אלא מלוה ושבועתה. ואיכא למידק שבועת מודה מקצת דמלוה פשיטא דכיון דממון אין כאן שבועה אין כאן ונ"ל דהכא בשתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אף על פי שעברה שביעית עליו אינו משמט והכי איתא בפירוש בירושלמי במסכת שביעית מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' שמטה ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית וסד"א כיון שתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותו מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית קמ"ל דשביעית משמטת שבועה זו כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה שכיון שהממון נשמט אף הדבור של שבועה שבא מכחו נשמט". ואע"פ שהממון שכפר בו לא נשמט.
אמנם נראה מדברי הר"ן ששבועת היסת על הכפירה יכול להשביעו אחר שביעית כיון שחלק הכפירה לא נשמט. ודבריו הובאו בתוספות יום טוב. ולשיטתם שבועת מודה במקצת נשמטת מצד גזירת הכתוב וחלק ההודאה נשמט, וחלק הכפירה במקומו עומד ולדעתם נראה ששבועת היסת אינה נשמטת משום שהכפירה לא נשמטה.
ה. וכן נראה בבירור שהבין יד המלך (לנדא, הל' טוען ונטען פ"א): "ויש לי ראיה נכונה להכריע ספק זה ממתניתין דפרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה ע"א) דקתני שם דהשביעית משמטת את השבועה, והרא"ש פרק השולח [גיטין סי' יח] הביא בשם התוספתא [שביעית פ"ח ה"ח] דכשם שהשביעית משמטת את המלוה כך משמטת את השבועה, שנאמר [דברים טו, ב] וזה דבר השמיטה, דבר שהשביעית משמטת משמטת גם את שבועתו, ודבר שאין שביעית משמטת אינה משמטת גם את שבועתו. והנה כל ענין הכוונה של השמטת שבועה ע"כ לא קאי רק על שבועת מודה במקצת, וההשמטה הוא על המקצת שהודה, וכיון דנפטר בכח ההשמטה מאותו מקצת שהודה הרי נשאר ממילא על המקצת שכפר דין כופר הכל, וממילא אין כאן שבועה דאורייתא. ולפי זה אין ההשמטה על גוף השבועה אלא דההשמטה הוא על ממון, רק דע"י ההשמטת ממון בא לו ממילא פטור השבועה מצד שבא לו דין כופר הכל. דאין לומר דההשמטה הוא על גוף חיוב השבועה שנתחייב על המקצת שכפר, ומשום דהטענה והכפירה עצמה נשמטת בשביעית, וממילא אין כאן תביעה שיתחייב עליה שבועה כלל, דאי אפשר לומר כן דהרי בפירוש שנינו בירושלמי שביעית [פ"י] דמלוה ונעשה כפרנית אין שביעית משמטתו. וכמו כן אין בידינו לומר דהשמטת שבועה קאי על שבועת עד אחד, דהא גם שבועה להכחיש את העד דהנתבע כופר בה הוא בכלל כפרנית"3.
עולה שכפירה אינה נשמטת וכיון שכן אף שבועת היסת שחדשו חכמים אינה נשמטת, וכן שבועת עד אחד להכחיש את העד, כיון שבאה בעקבות כפירה אינה נשמטת בשביעית.
ו. הכפתור ופרח (פרק מט) כתב:
"וכן השביעית משמטת חוב של שבועה לחודה דהכי אמרינן פרק כל הנשבעין (שבועות מה, א) השביעית משמטת השבועה. ובאור זה שאם נתחייב לו שבועה לחוד כשבועת מודה מקצת או שבועה בעד אחד שאין כאן ממון שהרי כפר לו ולא נתחייב לו אלא חוב של שבועה בלבד, אפילו הכי שביעית משמטת השבועה ההיא, דאף בה קרינן לא יגוש, דהא קא נקיט ליה בכובסיה ואמר קום אשתבע לי".
"ואפילו כפר בכל, דמגלגלין עליו אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר, כל שעברה עליו שביעית אין מגלגלין עליו, כדתניא (שבועות מח, ב) לוה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין דאתי שביעית ואפקעיה לשבועה. והיינו דאמרינן בירושלמי (שבועות סוף פרק ז) כל ששביעית משמטתו משמט שבועתו, וכל שאין שביעית משמטתו אין משמטת שבועתו, כגון שנעשה לו שותף ערב שביעית וחלקו ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין עליו, הרי שהשביעית אינה משמטת שבועה אלא שבועת חוב, אבל שבועת הדיינין וכיוצא בהם משבועות שאם יודה ישלם הרי זה נשבע אחר השמטה. וכן כתב רש"י סוף פרק כל הנשבעין (שבועות מח, ב) השביעית משמטת את השבועה. ולאו אהך שבועה דשותפות קאי, דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועה אלא מלוה ושבועתה".
היינו הכפו"פ סובר שהן שבועת היסת והן שבועת עד אחד נשמטות, וכיון שהן נשמטות אם יבוא אחר שמיטה לגלגל אותן שבועות שנשמטו בגלגול שבועה – אינו יכול.
ז. אולם בתלמוד בבלי (שבועות מט ע"א): "והשביעית משמטת כו'. מנה"מ? אמר רב גידל אמר רב, דאמר קרא: וזה דבר השמטה, ואפילו דיבור משמטת". ומשמע שהדיבור נשמט כדבר בפני עצמו.
וכן משמע משו"ת הרשב"א (ח"ד סי' רח): "שאלת: לפרש לך, מה ששנינו בפרק כל הנשבעין (מ"ח): השביעית משמטת השבועה. ה"פ: כגון שנתחייב לו שבועה, מודה מקצת, או שבועה בעד אחד שאין כאן ממון, שהרי כפר לו, ולא נתחייב לו ממון, אלא חוב של שבועה4. ואפ"ה, השביעית משמטת אותה שבועה, דאף בה קרינן ביה: לא יגוש. דהא קא נקיט ליה, ואמר: קום אשתבע לי. ואפילו כפר בכל, שמגלגלין עליו אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר, כל שעברה עליו שביעית, אין עליו"...
עולה מדברי הרשב"א שכיון ששבועת היסת היא חלק מה'טיפול' בהלוואה וכיון שההלוואה נשמטה אף שכפר בחלקה – אף שבועת היסת נשמטה עמו, ולא יהא כח שבועת היסת גדול מכח שבועת עד אחד שצריך להישבע להכחישו, וכשם ששבועת עד אחד נשמטת אף שהיא כולה על כפירת ממון, ה"ה גם שבועת היסת נשמטת. ונראה שהבין את השמטת השבועה כדבר בפני עצמו ולכן שבועת עד אחד נשמטת וכן תשמט שבועת היסת.
ח. אמנם רבינו יהונתן (על רי"ף שבועות, משניות דף לב ע"ב) נראה שהבין ששבועת היסת נשמטת אולם רק כשבועה על המלוה מפני שהכפירה היא חלק מהמלוה. וז"ל: "והשביעית משמטת את השבועה, כלומר שבועה דמודה מקצת, כיון דבאה מחמת הלואה אתי שביעית ומפקע ליה, וכ"ש שבועת היסת הבאה מחמת הלואה משום דכתיב וזה דבר השמיטה אפילו דיבור דהיינו שבועה משמטת כי היכי דמשמטת גוף ההלואה5, אבל בשבועת השותפין שאינה באה מחמת הלואה אין השביעית משמטתא, והכי תני בבריתא נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, כלומר וחלקו ולא היה יכול להשביעו שבועת השותפין והאריסין, למוצאי שביעית לוה ממנו והודה לו במקצת, אי נמי שכפר בכולו אחר שנתקנה שבועת היסת מגלגלין עליו שבועת השותפין והאריסין ושבועות אחרות שלא באו מחמת הלואה, אף על פי שהם של תביעת ממון אין שביעית משמטת אותם"...
עולה מדבריו שבגלגול שבועה אינו יכול לגלגל שבועת היסת והיא נשמטה לעומת שבועת שותפין ואריסין שיכול.
עולות כמה שיטות לגבי השמטת שבועה בשביעית:
שיטת הר"ן ששבועת מודה במקצת נשמטת, אבל שבועת היסת על חלק הכפירה בהודאה אינה נשמטת, ומן הסתם אף שבועת עד אחד אינה נשמטת.
שיטת רבינו יהונתן שזהו מכלול אחד הן של הלוואה והן של שבועה ולכן הן שבועת מודה במקצת והן שבועת היסת נשמטות ואי אפשר לגלגל אותן שוב.
שיטת הרשב"א והכפו"פ הסוברים ששבועה היא תביעה בפני עצמה ולכן כל השבועות הקשורות למלוה נשמטות: שבועת מודה במקצת, שבועת עד אחד ושבועת היסת. וכל שבועות אלו לא ניתן אף לגלגל עליו אחר השביעית.
ומצאתי שבמרכבת המשנה (חעלמא, הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"ח) הסיק: "...ולפ"ז בזמן הזה אם תבעו ונתחייב היסת שהרי יכול לנוגשו השבע או שלם שביעית משמטת ואם לאו אינה משמטת".
ח. וצריך לעיין לכאורה, אם זו גזרת הכתוב להשמטת שבועה היא לא תחול אלא על שבועות מן התורה שהן בסה"כ שלוש: שבועת מודה במקצת, שבועת שומרים ושבועת עד אחד. וא"כ אין הו"א שתחול על שבועת אפוטרופין וכד' שהן שבועות מדרבנן שהטילו חכמים על העוסקים בממון אחרים ואף לא שבועת היסת שאף היא הונהגה רק בימי רב נחמן6.
וכן נראה מהר"י מיגאש (שבועות מח ע"ב) שכתב: "ודחינן לא תימא הא בשאר שני שבוע מגלגלין אלא אימא הא נעשה לו שותף ערב שביעית ולמוצאי שביעית לוה הימנו ונעשית ביניהן טענה וכפירה באותה מלוה ונתחייב בה שבועה מן התורה מגלגלין בה עסק אותה שותפות שהיתה ביניהם ערב שביעית משום דלא משמטא שביעית אלא חוב שהוא ודאי דקרינא ביה לא יגוש אי נמי שבועה שהיא מן התורה דכתיב וזה דבר השמיטה אפילו דבור משמיט אבל שבועה שהיא מדרבנן לא משמיט דהא לא קרינא ביה לא יגוש".
ועולה מדבריו ששבועה מדרבנן אינה כלולה בכתוב בתורה 'דבר השמיטה' ואינה נשמטת, ולכן גם היסת לא יישמט.
ט. הצפנת פענח (תניינא, הל' עבודה זרה פ"ה) באר בקצרה: "ובאמת זה תלי' אם שבועה הוי רק גדר בירור או דין... וזה ג"כ הנ"מ בין גמר' דילן שבועות דמ"ח דשביעית משמטת שבועה דיליף שם מקרא וזה דבר השמיטה ובירוש' שם יליף מן בעל דברים ור"ל אם השביעית משמט השבועה או התביעה שיש מהשבועה וזה ר"ל רבינו בהל' שמיטה ועיי' בירוש' ב"מ פ"ג בהך דר"י לא חייבה שבועה אלא להקל ופ"ז דשבועות ע"ש".
ונראה מדבריו שזו מחלוקת בבלי וירושלמי. לירושלמי השבועה צמודה להלוואה ומבררת את ההלוואה, וכיון שההלוואה נשמטה גם השבועה נשמטה, אולם לבבלי השבועה היא דין בפני עצמו והתורה קבעה שתישמט בשביעית.
י. ומעין ראיה שהבנת הבבלי היא ששבועה היא מעין חוב של הלווה למלוה ולכן היא נשמטת, מהכלבו (סי' קכד, כט) מדברי התשב"ץ7 שכתב: "דין, ראובן תבע לשמעון חוב ושמעון משיב השמטה כבר עברה ואינו יכול לפרוע ולעבור על דת משה. אם התובע אומר פרוזבול היה לי ואבדתי אותו חייב הנתבע לפרוע אבל אם לא טען פרוזבול פטור, אבל הזמן הזה שאין רגילות לכתוב פרוזבול הפסיד תביעתו, וכן פסק בספר היראים, והר"ף ז"ל הגיה אך ר"ת פסק בגיטין שיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפילו שבועת היסת לא בעי, ומיהו הני מילי בתביעה בשטר אבל בתביעה בלא שטר שהנתבע יכול לטעון שביעית ליפטר מן השבועה ואין התובע נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד והשביעית משמטת שבועות, וגם כדאי הוא ספר יראים לסמוך עליו לענין שבועה".
וכאן שבועת היסת כלל אינה קשורה להלוואה או לכפירתה אלא לטענת 'פרוזבול היה לי ואבד' ואעפ"כ היא נשמטת מדין שביעית ויכול לטעון טענת הפרוזבול. מובן מדבריו ששמיטת שבועה אינה דוקא ביחס להלוואה אלא כל שבועה הקשורה אף בעקיפין להלוואה – נשמטת.
יא. הרמב"ם (הל שמיטה ויובל פ"ט הל' ו-ז) כתב שתי הלכות בענין שביעית משמטת את השבועה. וז"ל: "והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ"מ לא לשלם ולא להשבע. בד"א בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן, אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם ה"ז ישבע אחר השמטה".
הרמב"ם הביא כבי' סיבה אחרת לכך ששביעית משמטת את השבועה: "לא יגוש לא לשלם ולא להשבע". והשאלה אם יש כאן מקור נוסף ודרך הבנה שונה לתלות שבועה בשביעית או שרק בחר לתלות זאת בפסוק אחר.
יב. מהר"י קורקוס (על אתר) כתב שהרמב"ם סבר כרש"י ששבועה תלויה במלוה שנשמטת בשביעית וכדעת התוספתא שהשבועה קשורה למלוה, והוסיף לגבי מקור הרמב"ם: "ומה שכתב רבינו שנא' לא יגוש לא שתהא זו עיקר הראיה דהא מ'דבר' ילפינן לה כאשר כתבתי אלא כלומר דבשבועה נמי שייך נגישה וקרינן ביה לא יגוש וקרא סתמא כתיב ובירושלמי למדו כן מדכתיב בעל גבי שבועה וכתיב בעל גבי שמיטה לומר דשמיטה שייך בשבועה". וכ"נ מדברי הרדב"ז והכס"מ.
יג. אמנם מן התומים (סי' סז ס"ק ט) נראה שלמד ברמב"ם שחיוב השבועה אינה לבירור ההלוואה אלא חובת שבועה שהוטלה על הנתבע ועד שלא נשבע עדיין חל עליו חוב להישבע והתובע נוגשו. ואותה שבועה אפילו היא היסת שחדשו חכמים – נשמטת בשביעית. וז"ל: "ולכן נראה בפשוט דגם הרמב"ם ס"ל כל כמה דלא נשבע הרי זה בכלל לא יגוש, ולכך שביעית משמט שבועה, והטעם דאף דאין יכול לתבוע בממון דהא כופר, מ"מ יכול לנגוש שיעשה שבועה בב"ד או ישבע או ישלם, א"כ הרי כאן נגישה, וכמש"כ הרא"ש בכמה דוכתין (שבועות פ"ז סי' ג) שבועה היינו ממון, דאם אינו נשבע צריך לשלם, והרי זה בכלל לא יגוש, ולכן שבועה משמט, אבל בכופר במקום דאין צריך שבועה כגון קודם רב נחמן בכופר בכל, ועכשיו דעד אחד מסייעו, או דאין עליו טענת ברי, או דפטרו משבועה, א"כ אין כאן נגישה כלל, דממון כפר ושבועה ליכא, ולכך לא שייך לא יגוש, ולאחר שביעית כשהודה חייב לשלם, וא"ש. ובזו האופן מיירי ירושלמי מלוה ונעשה כפרנית דאין שביעית משמט, וגם הרמב"ם מיירי בכה"ג, ולכך לא הזכיר משבועה כלל, רק סתם כפר ומיירי באופן דליכא שבועה, וזה ברור ונכון לדינא בלי פקפוק".
וסיוע לדבריו ניתן להביא מדברי הר"י מיגאש (שבועות מט ע"א): "פיסקא והשביעית משמט את השבועה דייקינן בגמרא מנא הני מילי אמר רב גידל אמר רב דאמר קרא וזה דבר השמיטה שמוט וגומר אפילו דבור משמט. פירוש ואף על פי שאינו חוב ממון דקרינא ביה לא יגוש אלא חוב שבועה אפילו הכי משמט דחוב שבועה נמי לא יגוש קרינא ביה דהא קא נקיט ליה ואמר קום אשתבע לי".
יד. בביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא, עשין עשה סא) הרכיב את שני הפסוקים וסובר שהטעם של 'לא יגוש' כולל יותר מן הטעם של 'דבר השמיטה' ועל כן נקטו הרמב"ם. וז"ל:
"אלא שיש לכאו' לדון לפי מאי דאמרינן (סו"פ כל הנשבעין) דשביעית משמטת השבועה מדכתיב וזה דבר השמטה דאפילו דבור משמט עיין שם. ומשמע מזה קצת דבשבועה ליכא לאו דלא יגוש. ולית בה אלא עשה דוזה דבר השמיטה. אלא דגם בזה כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות שמיטה ה"ו) וז"ל והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מכל מקום לא לשלם ולא להשבע עכ"ל עיין שם. הרי דס"ל להרמב"ם דגם בזה לא מייתי קרא דוזה דבר השמיטה אלא לגלויי דגם שבועה בכלל אזהרת לא יגוש. משום דבלשון העשה כתיב שמוט כל בעל משה ידו וכתיב ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידך. ובודאי אין השבועה שאינה אלא דבור לא בכלל משה ידו ולא בכלל שמיטת היד. וע"כ דלא רביי' קרא אלא ללאו דלא יגוש את רעהו. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל (סוף שבועות) שכתב וז"ל אתי קרא להגיד דאף השבועה משמטת שביעית (כצ"ל עיין שם) דאף השבועה בכלל לא יגוש דהא א"ל קום אשתבע לי עכ"ל עיין שם. וכן כתב הסמ"ג (לאוין ר"ע) וז"ל שנינו בשבועות השביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ"מ. פי' לא לשלם ולא לישבע. ורב גידל א"ר דורשו בגמרא מוזה דבר השמיטה אפילו דבור משמטת עכ"ל עיין שם. נראה דכוונתו דר"ג אמר רב דריש להא דאמרינן דלא יגוש כולל נמי שבועה. מדכתיב וזה דבר השמיטה. דמשמע דאפילו דבור הוא בכלל אזהרה זו דלא יגוש. כן נראה מוכרח בכוונת הסמ"ג. דאל"כ דבריו תמוהים דהא בגמרא ליכא אלא דרשא זו דר"ג א"ר. ולפמש"כ דבריו מבוארים".
"וראיתי למהר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם (בהלכות שמיטה שם) וכן ביקר תפארת להרדב"ז שם ובתשובות הרדב"ז (ח"ד סי' רי"ד) שנדחקו הרבה בביאור דברי הרמב"ם אלו עיין שם בדבריהם. ועל כל פנים גם לפי דבריהם עיקר ילפותא אינו אלא מקרא דלא יגוש עיין שם. והעיקר בכוונת הרמב"ם והסמ"ג כדכתיבנא".
"וראיתי להרב בעל התרומות (שער מ"ה ח"א סי' י"ב) שכתב וז"ל השביעית משמטת השבועה וכו' כדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט אפילו דבור משמט. ועוד דכתיב לא יגוש ודרשינן לא לשלם ולא לישבע עכ"ל עיין שם. ובלתי ספק מקור דבריו הוא מדברי הרמב"ם והסמ"ג. והבין ששני דרשות בפ"ע הן. ודבריו ז"ל תמוהים מאוד דדרשא זו השניי' לא אשכחן בשום דוכתא. והרמב"ם והסמ"ג הבינו כן בדרשא דוזה דבר השמיטה כמו שביארנו. ומצאתי להר"ב מגלת ספר על הסמ"ג שם שעמד בדברי הסמ"ג ובעל התרומות. והבין שהיה להראשונים ז"ל גירסא אחרת בגמרא שם עיין שם. ולא יתכן כלל וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל גופי' (בפיה"מ סו"פ כל הנשבעין) עיין שם. ואין כאן מקום להאריך בזה. ועל כל פנים מבואר דגם תביעת שבועה בכלל אזהרת לאו דלא יגוש. וכן ראיתי להר"ב כפתור ופרח (פרק מ"ט) שכתב וז"ל שביעית משמטת השבועה דאף בה קרינן לא יגוש. דהא קא נקיט ליה בכובסי' ואמר קום אשתבע לי וכו' עכ"ל עיין שם. וכן מבואר בתשובות מהר"ת אור זרוע (סי' ק"פ) בשם רבינו אביגדור ז"ל בתשובה. שכתב בתוך דבריו וז"ל מלוה כפרנית אין שביעית משמטתו דלא קרינן בי' לא יגוש. ומטעם זה אם אדם מחוייב לחברו שבועה אין שביעית משמטת השבועה. ודלא כפירש"י שפירש וזה דבר השמיטה אפילו הדיבור משמט ופירש"י דבור זה חיוב השבועה ולא נהירא וכו' עכ"ל עיין שם. דסוף דבריו שם מגומגמים ויש בהם חסרון והשמטה וצריכים תקון ואין כאן מקום להאריך בזה. ומ"מ מבואר בדבריו ז"ל דדעתו כדעת הרמב"ם וסמ"ג דעיקר מילתא אקרא דלא יגוש סמיך. ולא מגופי' דקרא דוזה דבר השמיטה נפק"ל הכי. ואם כן על כל פנים מתבאר דגם מצד זה אדרבה לאו דלא יגוש כולל יותר מהעשה דתשמט ידך".
ומוכיח דבריו אף מהרא"ש בגיטין שהלאו של לא יגוש כולל יותר מ'וזה דבר השמיטה'.
מסקנות
א. לכו"ע שבועת השומרים ושבועות השכיר וחנוני על פנקסו וכד' אינן נשמטות בשביעית.
ב. יש אומרים ששביעית משמטת רק שבועה מן התורה וכנראה כוונתו רק לשבועת מודה במקצת (ר"י מיגאש).
ג. יש אומרים שרק שבועת מודה במקצת נשמטת (כ"מ מרש"י ור"י מיגאש, ר"ן, יד המלך), ויש אומרים שאף שבועת היסת (רבינו יהונתן), ויש אומרים שאף שבועת עד אחד (רשב"א, כפו"פ).
ד. יש אומרים ששבועה היא תביעה בפני עצמה ונופל עליה לא יגוש (תומים וגר"י פערלא ברמב"ם), וי"א שהיא צמודה להלוואה עצמה (מהר"י קורקוס רדב"ז וכס"מ ברמב"ם).
ה. יש אומרים שמחלוקת התלמודים היא האם שבועה צמודה להלוואה ונשמטת כאשר ההלוואה נשמטת או שהיא חיוב בפני עצמו (צפנת פענח).
ו. שבועה שנשמטה א"א לגלגלה אחרי שביעית עם שבועה אחרת.