חבל נחלתו טז כו
סימן כו
חיובי האב כלפי בנו שוטה
א. חיובי נזיקין של שוטה
שנינו במשנה (ב"ק פ"ח מ"ד): "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין".
כתב הראב"ן (בבא קמא): "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן בין בגופן בין בממונן חייב, מיהו חבלות דגופן אין דנין בבבל, והן שחבלו באחרים בין בגופן בין בממונן פטורין דלאו בני מיעבד דינא נינהו". וכן באור זרוע (ח"ג בבא קמא סי' שמו).
וכך כתב בפסקי ריא"ז (ב"ק פ"ח, החובל סי' י): "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים מלשלם לעולם לפי שאין בהם דעת".
וכך כתב רבינו ירוחם (מישרים ני"ט ח"א): "דין חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה בגזילה ובחבלה ואין נפרעין ממנו כשיגדיל ואחרים שחבלו בהן חייבין ואין נפרעין מהקטן אפילו כשיגדיל ולא מחרש שוטה כשיתרפאו לאו בני עונשין נינהו באותו זמן, ולא דמו לעבד ואשה כי הפטור שלהם משום דאין להם לפרוע ואם נשתחרר העבד או נתגרשה האשה ישלמו, וכן כתב ה"ר יוסף הלוי פ' שבוע' הדיינין שבועות קמא".
וכתב הטור (חו"מ סי צו): "החרש והשוטה דינן כקטן לענין חבלות ונזקין שהם פטורין אפילו אחר שיתרפאו. ולענין עסקי הלואה ומשא ומתן דין החרש כדין הקטן שאם הלוהו בעדים או שמודה חייב לשלם מיד ואם הלוהו שלא בעדים וכפר ממתין לו עד שיתרפא ומשביעין אותו אבל שוטה לאו בר משא ומתן הוא כלל ואפילו אם נתרפא והודה אינו חייב לשלם אפילו אם הלוהו בעדים שאבדה מדעת היא וא"צ לומר שאין משביעין אותו לכשיתרפא".
ובספר התרומות (שער לו ח"א אות ג) כתב: "עוד שנינו במשנתינו העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין ומשלמין לאחר זמן, נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. מכאן למדנו שהעבד והאשה שהן בני דעת בשעת ההיזק משלמין לאחר זמן, אבל החרש והשוטה דלאו בני דעה נינהו בשעה שהיזיקו אפילו לאחר זמן פטורין. דהא לא קתני במשנתינו זמן חיוב להם. דאשה ועבד שניאן, דאריא רביע עליהו ולפיכך מיחייבי לאחר זמן, אבל הני מפטרי לעולם. הלכך בהלואה נמי אם לוו אשה ועבד ונתגרשה האשה ונשתחרר העבד ישלמו. אבל חרשים אף על גב דלגבי חבלות פטרינן להו לעולם, לגבי הלואה אם נתרפאו ומודו שלוו מיחייבו לשלם מיד, אי אית להו מהיכא דפרעי. דחבלה שאני משום דלא מטי להו מינה הנאה, אבל במידי דמטא להו מיניה הנאה, כגון מאי דהוי מחמת הלואה ועסקי משא ומתן מיחייבי לשלם אי מודו החוב לבעל דינם. ואי לא מודו וכפרי ממתינין אותן עד שיתרפאו ומשביעין אותן על טענתן".
"ודוקא חרשים, אבל שוטים כיון דאינן בעסקי משא ומתן, ואף מעמידין להן אפטרופוס לכל דבריו, אף שנתרפאו אין חייבין לשלם, שהמלוה אותם הניח מעותיו על קרן הצבי. ואפילו הלוהו בעדים והעידו שלקח השוטה מעותיו ואכל בהן פטור, דמעיקרא אבדה מדעת היא. ואין צריך לומר שאין משביעין אותן לכשיתרפאו. ולא אמרו בחרש שהוא חייב אלא מפני שהוא בעסקי משא ומתן, כדאמרינן חרש רומז ונרמז במטלטלין, אבל שוטה לא. ודברי הרב ר' משה ז"ל מוכיחין כן בשוטה שאינו בהלואה. ולקמן נאריך יותר בדיני הקטן".
ועי' שו"ת ב"ח (ישנות, סי' סב); שו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד, עניינים כלליים סי' יג) בענין אחריות שיכור וקטן.
נראה ששוטה פטור מכל התחיבות בין אם חבל והזיק ובין ממשא ומתן. ואם חבלו בו או הזיקוהו חייבים, והוריהם מוציאים מהפוגע בהם, או שבי"ד (אביהם של יתומים ושוטים) מעמידים להם אפוטרופוס שיוציא מהחובל בהם או מזיקם.
ב. שמירה על שוטה שלא יזיק
כתב בשו"ת מגן שאול1 (סי' קמו): "ומעין זה הוה מעשה, שמטורף לגמרי אחד שהלך ומזיק באור שמבעית לקטנים, וגם יש חשש מפני דליקה ממנו ומבטל מתורה ותפילה, וגם הוא עצמו בחשש סכנה תמיד כידוע דרך המשוגעים מזיקים, והוא בעודו בשכלו הניח מעות תחת ידי אחד על נדוניא לבתו הבוגרת להשיאה, ועשתה שידוך ונתבטל, ובאה לפני שאלה אם יכולין ליקח ממונו מתחת ידי השליש הנ"ל ולהעמיד לו שומר לשמרו, או שזכתה בתו הנ"ל ואין רשות לקחת ממונה ע"ז. והנה קי"ל דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, כמ"ש סי' תכ"ד ס"ח, אך היינו דעבד שכבר הזיק, אבל לכתחילה צריכין ב"ד לגדור בעדו, ולא עדיף מקטן שבאו"ח סי' שמ"ג הנ"ל ובחו"מ סי' שמ"ט ס"ה וכן בעבדים שראוי לב"ד להכות הקטנים וכו' וכן בעבדים וכו', ובמטורף לא שייך להכותו, אבל לגדור בעדו נ"ל דיכולים ומחוייבים ב"ד ע"ז. ובסי' ת"ו בטור דאם שוורים של חש"ו הוחזקו נגחנים מעמידים להם אפוטרופוס, ובב"ק דף ל"ט ע"א, והטעם [כתב] ברא"ש [פ"ד דב"ק אות ד] דנזקקים לטובת העולם שלא ירבה להזיק נזקקים לנכסיהם אף באופן הזה, וע"ש סמ"ע [סק"ד], ולטובת עצמו מעמידין אפוטרופוס כמו בקטן בסי' רל"ה ס"כ, ובשבו"י רפ"ב ס"ב. והממון שמונח תחת יד הנפקד לטובת בתו, בודאי לא אמר האב להנפקד זכה לבתי כנצרך, כמ"ש סי' קכ"ה ס"ז, שזה לא שכיח והדין אינו יודע, ובודאי אמר קבל המעות או אני מניח אותן, ובכל כה"ג יש שני דיעות, וממונא בחזקת האב קיימא עדיין ולא זכתה הבת בהממון".
ובשו"ת תשובות והנהגות (כרך ג סי' תעז) כתב לגבי האחריות על קטן: "אמנם לפי דברינו כשהילד אין בו דעת כלל ויש כאן רשלנות פושעת מצד אביו דידוע ומצוי שיזיק ואביו פשע ממש (אף שאינו ודאי) שהביאו למקום שעלול להזיק, בין היה זה אביו או אדם אחר חייב כדין 'מעמיד'2 ומפני חסרון שמירה, או מדינא דגרמי, ורק בהלך הקטן מעצמו לבית חבירו והזיק נאמר שחש"ו פגיעתן רעה, ולא מצאתי כעת במפרשים דין זה".
וכן בפסקי דין – ירושלים (דיני ממונות ובירורי יוחסין ח עמוד רנ) כתבו באותו נידון של אחריות על נזקי קטן: "אך בנידון זה שהילד עצמו הדליק את האש מגחל כבוי שמצא באשפה והזיק לעצמו, הרי בכה"ג שנינו בב"ק פז א חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, וביאר בנ"י שם לט א דאפילו יש להם אפוטרופוס אינם חייבים לפי שלא אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו".
בחשוקי חמד (ב"ק פז ע"א) שאל: "ילד אוטיסט שניפץ מראה של רכב חונה, מי ישא בנזק האם האחראי עליו או שמא אביו?"
והשיב: "נאמר במסכת ב"ק דף פז ע"א החרש השוטה והקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורים. ולכן הילד האוטיסט עצמו פטור מלשלם על נזקיו, וכן לכאורה אביו והאחראי עליו פטורים".
"אך יש לדון דאולי האחראי עליו המלווה אותו ברחוב חייב, וכדין המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו... ".
ומסיק: "מסתבר שהאחראי חייב לשלם את נזקיו, ועדיין צ"ע".
נראה ללמוד מדברי הפוסקים שמוטלת חובה על הוריו ואם לאו על בי"ד ששוטה לא יזיק. אמנם נראה שדוקא אם מועד להזיק ולחבול בין באחרים ובין בעצמו, אולם אם הוא בדר"כ אינו מזיק ונשמר מחבלות לו ולאחרים אם ההורים העמידוהו במקום שהוא ראוי להזיק יש מקום לעיין אם לא ניתן לחייבם, אולם אם הם שמרוהו והוא ניגש בעצמו למקום אחר והשתגע והזיק אין חייבים בכך. כמו"כ אם יש לו שומר שנמצא עמו צריך לשמור עליו שלא יזיק ואז יש מקום לחייב את השומר.
ג. מצות חינוך בשוטה
כתב הפרי מגדים (או"ח, פתיחה כוללת, ח"ב אות ט): "הסוג ומין השלישי קטן פטור מכל מצות התורה, ומכל מקום אביו מצווה להפרישו, משא"כ חרש ושוטה אף על פי שהם קטנים אין מצווה כי לא ישמע לו ואינן בני דיעה כלל. ועיין סימן שמ"ג בב"י [ד"ה כתב] וב"ח [ד"ה כתב הרמב"ם], ומ"א שם [ס"ק א] ובסימן תרי"ו [ס"ק ב], דהאב חייב לחנך לבן ולא לבת ולא האם, אבל בילקוט אמור [רמז תרכז] משמע דאף בתו מחויב לחנך יע"ש".
"ומה שכתב המ"א בסימן רס"ט [ס"ק] א' וסימן תרי"ו [ס"ק ב] במצות עשה אין צריך לחנכו, קשה מציצית ותפילין מצות עשה שב ואל תעשה חייב לחנכו, כל שכן מצות עשה קום ועשה, חוץ לסוכה דאביו חייב לחנכו".
"והמתבאר מתוך דברי הראשונים בסימן שמ"ג ולבוש שם דיש אומרים טומאה ודם ושרצים יש בהם אזהרה מן התורה גדולים על הקטנים, ובשאר מצות לא ילפינן מינייהו דהוה ג' כתובים, רק מדרבנן, ויש אומרים באלו ג' דברים גופא אזהרה שלא יאכילו בידים, ועיין ר"א מזרחי פרשת אמור".
"ואזהרה גדולים על הקטנים אם להאכילו בידים, כל ישראל מוזהרים, ואם למונעם, רק אב כשיש לו, ואם לאו בית דין".
"ולפי זה באלו הג' (טומאה ודם ושרצים) אפילו חרש ושוטה וקטן כל הג' איתנהו ביה חייב אביו או בית דין למונעם מאחר דמן התורה הוא, משא"כ בשאר דהוה מדרבנן על האב לחנכו. יראה בקטן שהוא שוטה אין אביו מצווה על כך".
למדנו מדבריו שאין מצוה על האב לחנך שוטה למצוות ולא מצוה להפרישו אפילו מאיסורי תורה, אלא בשלושת אסורים אלו (טומאה דם ושרצים) שמצווים גדולים על הקטנים.
וכך כתב בערוך השולחן (או"ח סי' תקפט ס"א): "הכל חייבין לשמוע קול שופר בר"ה חוץ מנשים ועבדים וקטנים וחרש ושוטה דנשים פטורות משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא ועבדים הוקשו לנשים דכל מצוה שאין האשה חייבת אין העבד מחוייב. וקטנים לאו בני מצוה נינהו לבד קטן שהגיע לחינוך שהאב מחויב לחנכו במצות וחרש ושוטה פשיטא שאינן בכלל מצות ולא בכלל חינוך וחרש הוא שאינו שומע ואינו מדבר אבל שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם וחייב וטומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק שמא הם זכרים אבל מדבר ואינו שומע כיון שאינו בר שמיעה פטור".
ד. האכלת איסורים בידים
בשו"ת חתם סופר (ח"א, או"ח סי' פג) דן: "ע"ד יתום קטן עתיר נכסין בר שטי' וקרוביו בקשו לו מנוח אשר ייטיב לו בעה"ז למוסרו בבית חינוך חרשים ושוטים ללמדם דעת ותבונות יודיעום, אך הוא מסור בידי בעלי דת אחר אשר לא מבני עמינו ואי אפשר להמציא לו שם מאכליו ומשקיו ויתר צרכיו עפ"י דתה"ק והוא עתה כבן ז' שנים, ונשאל מאת פר"מ (=פאר רום מעלתו) נ"י אם רשאי למוסרו בידיהם לרפאותו להביאו לכלל דעת, ופר"מ חשף זרוע עזו בכח דהתירא והראה פנים לכל צדדי קולא ובקש ממני לחות דעתי הקלושה גם אני, ולעשות רצונו חפצתי גם כי אינני כדאי להכריע"...
ומשיב: "ואומר אם הוא שוטה כמ"ש והאריך פר"מ, דמובן מדבריו שאם יגדל כך בשטותו לא אתי לכלל מצות לעולם כי שוטה כזה פטור מכל המצות, ועי"ז שאנו מכניסים אותו לבית החנוך הנ"ל נביאהו לכלל דעת ויתחייב וישמור מצות ה' ותורותיו, היה נראה לכאורה בפשטות להתיר"...
"נחזור לענינינו הנ"ל אם הוא שוטה כל כך שיהיה פטור מכל מצות, נהי דמ"מ אסור למיספי לי' איסור בידים, ואפילו נניח דהמסירה לבית החינוך הוי כמיספי איסור בידים, מ"מ שרי כדי להוציאו משטיותו ולהכניסו לדת יהדות, ומוטב שיחלל תורה זמן מה כדי שישמור מצות הרבה"...
"ומ"מ נ"ל דשאני הכא דלא הוא ולא אחרים עבדי איסורא עכשיו בשבילו מהיכי תיתי לא נעביד כל טצדקי להכשירו לתורה ולמע"ט, ואף על גב דאנן עבדינן איסורא זוטא במה שמאכילין איסור בידים והתורה אמרה לא תאכילום, י"ל היינו כשאין לצורך מצוה אבל לצורך מצוה שרי וכ"כ תוס' פסחים פ"ח ע"א ד"ה שה לבית אבות"...
ומסיק להלכה: "מ"מ בהא סלקינן דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות דבמה שמעמידו אצל נכרים אינו כמאכילו בידים וכן כתב רי"ו סוף ח"א אלא שהצריך שיהיה קצת חולה כמ"ש מג"א [סי' שמ"ג סק"ג] בשמו, אבל בנוסחא שלפנינו כ' בשם הרמ"ה וז"ל: אין למחות בגויות המאכילות אותו נבילות אבל אין לומר לגוי להאכילו דבר איסור וכו' עכ"ל, והכא נמי בנדון שלפנינו אין אומר דבר אלא שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה וה"ל כמעמיד אצל נבילה או כנותן לו ערב שבת עם חשיכה אף על פי שודאי ילך בשבת ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים וד' אמות ברשות הרבים מ"מ שרי אי לא עביד על דעת אביו, א"כ הכי שרי ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם עכ"פ, זה נלע"ד מעיקר הדין, ומ"מ העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו".
וכן בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' פח) דן בענין בת שוטה אם רשאי האב למוסרה למוסדות של המדינה שאוכלין שם איסורין. ומסיק עפ"י תשובת החת"ס: "שבמה שמוסרו לנכרים אינו כמאכילו בידים וממילא אינו אסור מדינא, משמע דמדין חינוך שעל האב ליכא בשוטה שאינו בר חינוך. ומש"כ שם כשיגיע לבן י"ג שנה ויום אחד יוציאוהו משם (=בתשובת החת"ס), נראה דהוא רק בעובדא דידיה שלא היה שוטה ממש אלא דעתו קלישתא שבבית חינוך מורים מחנכים לכאלו שיעלה מעלה אחר מעלה בדעת, שמצד זה יש ספק שמא אינו בדין שוטה ממש אלא כפתי ביותר שחייב במצוות, אבל לשוטה ממש אין שום עדיפות במה שתהיה גדולה לפי השנים דגם גדולה הרי פטורה ממצות וכמבואר בחת"ס עצמו ששוטה גרע מקטן. וכן הוא מפורש בשבת דף קנ"ג שוטה וקטן לשוטה ורק בחרש וקטן פליגי שם דלחד מ"ד לקטן יהיב דחרש אתי לאיחלופי בגדול פיקח, אלמא דבשוטה ליכא חשש זה דאתי לאיחלופי בגדול פיקח משום דלכל אדם ידוע ששוטה לא שייך לחייבו בכלום ול"ד לחרש שדעתא קלישתא אית ליה לא ידוע זה לכל אדם מה שפטור ממצות ואתי לאיחלופי בפיקח, ולכן ודאי שרק בעובדא דהתם שהיה ספק לו שמא אינו שוטה ממש אלא שהוא דעתא קלישתא החמיר החת"ס שיוציאוהו משום קודם שיבא לשני גדלות, אבל בשוטה אין שום חלוק ויש להתיר אף בגדלותה".
"ונשאר רק מה שמסיק החת"ס בסוף שאף שזהו מעיקר הדין מ"מ שהעידו קדמונינו שעל ידי מאכלות אסורות מתטמטם הלב ומוליד לו טבע רע אין לעשות זה ומוטב שיהי' שוטה כל ימיו ואל יהי' שעה אחת רשע, אבל פשוט שהוא רק בעובדא דידיה שירפאוהו בהחנוך של המורים ההם למדרגה להיות בעל אנושי שיתחייב אז במצות שנמצא שע"י טימטום הלב דמאכלות אסורות שאכל בימי שטותו יעשה דברים אחר שיתחייב במצות שיהי' בהם רשע לפני המקום, אבל בעובדא דידן שלפי דרך הטבע לא תתרפא ולא תבוא לעולם לחיוב מצות הרי אף בטמטום הלב לא תהי' רשעה לפני המקום לעולם אין שום קפידא בזה ואם השי"ת יעשה נס שתתרפא ותעשה פיקחת ודאי לא נטמטמה לבה כי לא יעשה השי"ת נסים להרבות רשעים, ולכן הוא כדין מפורש בדברי מרן החת"ס להתיר".
"ובעובדא זו יש להתיר בפשיטות גם מטעם אחר, דאף אם הי' על האב חיוב חינוך לחנך אף בתו כזו שהיא שוטה הרי ברור שתדחה מפני פיקוח נפש שחיוב חינוך אינו מהדברים שיהרג ואל יעבור וכיון שהוא איש חולה שהטפול והצער הגדול יגרום לו סכנה כפי שמרגיש בעצמו וכפי דעת הרופאים הרי ודאי נדחה חיוב החינוך מעליו וגם אם נחשוב המסירה לשם כספי לה בידים לא הי' שייך לאסור וכ"ש שלא נחשב כספי בידים כמו שמסיק החת"ס שלכן ודאי יש להתיר לאביה למסרה להאינסיטושאן".
וא"כ הותר לסייע לשוטה אפילו אם יאכילוהו אחרים איסורים אבל אסורים לתת לו בידים.