חבל נחלתו טז כז
סימן כז
ברכה על שילוח הקן
א. כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' יח): "וכן כל מצוה שהיא באה מתוך עברה כגון השבת הגזלה וחזרת הרבית שלא צונו לגזול כדי להשיב, וליקח את האם כדי שנחזור ונשלח אותה ועל כיוצא באלו". ודבריו לקוחים מתשובת הר"י אבן פלט לרב אב"ד ומופיעה אף בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קפט ובאבודרהם, ועוסקת מדוע על חלק מן המצוות מברכים על קיומן ועל חלק אין מברכים.
ובדומה בספר הפרדס (שער המעשה) כתב: "תשובה: על מצות עשה שיש בה אזהרה, כגון לא תקח האם על הבנים שלח תשלח וכן עזוב תעזוב עמו, וכן בפריקה וטעינה ומוכיח חבירו ובחליצה וביבום, שבכל אלו יש בהם אזהרה, (ש)אין מברכין עליהן".
ב. הברכ"י עסק בשאלת הברכה שלש פעמים באותו סימן:
כך כתב הברכי יוסף (יו"ד סי' רצב ס"א): "הרשב"א בתשו' סימן י"ח, והר"י בן פלט הביאו הר"ד אבודרהם בתחילת ספרו שער ג', נתנו טעם אמאי אין מברכינן במצוה זו, דמצוה הבאה בעבירה היא, דכתיב לא תקח ואם לקחת שלח תשלח. וכבר השיג הראב"ד על הר"י בן פלט שם, וכתב אמר אברהם הא לא מחוורא, שאם נטלה ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא. עכ"ל. והיה אפשר לומר דדעת הר"י בן פלט והרשב"א דכיון דבמצוה איכא אופן דיש עבירה, לא פלוג רבנן, ובכל אופן אין מברכין, כמו שכתבו הם ז"ל שם בגירושין. ומ"מ משמע מדבריהם שכלם שוים שאין מברכין, אלא דמהדרי אטעמא שאין מברכין, ומשו"ה השיגו הראב"ד דאין בדבריו בנותן טעם להיכא דנטלה ע"מ לשלחה, מוכח דגם להר"י בן פלט בכל גוונא אין מברכין, ומשו"ה הקשה עליו. וכ"כ הרב כנה"ג, דלהר"י בן פלט והראב"ד והרשב"א אין מברכין, והוקשה לו על מ"ש בתמים דעים דמברך. וכל זה פשוט. והוזקקתי לזה לאפוקי ממה שפסק בשו"ת סמא דחיי סימן ג', דמברך, ותמה על הרב כנה"ג שהביאו בספר בני חיי. ע"ש באורך. והדבר ברור כמ"ש הרב כנה"ג, דמוכח מדברי הר"י בן פלט והראב"ד והרשב"א שאין לברך. והכי נקיטינן".
ובקונטרס אחרון הוסיף הברכי יוסף (יו"ד סי' רצב ס"א): "לפנים אות א' כתבתי דלדעת הר"י ן' פלט והרב אב"ד אין מברכין על שלוח הקן. ועתה ראיתי בשו"ת כ"י תשובת הר"י ן' פלט ושאלת הרב אב"ד שהביא הר"ד אבודרהם, והם יותר באורך, ומשם מתברר יותר כמ"ש, דשוים הם דאין מברכין על שלוח הקן כלל. וכן ראיתי לר' אשר בר חיים בספר הפרדס כ"י שער ט' ושער י', שכתב בפשיטות שאין לברך, וכתב שכן כתבו הרב העיטור (הל' ציצית ש"ג ח"ב) ומהר"ם מרוטנבורק. ותו לא מידי".
ובשיורי ברכה (יו"ד סי' רצב ס"א) פקפק מהי דעת העיטור והמהדיר עליו כתב שאמנם בעיטור כתוב לברך אבל אולי גם זוהי הוספה לא מוסמכת. והוסיף הרב חיד"א: "הגם הלום נדפסו מחדש שו"ת הרשב"א ח"ג, וראיתי שם סימן רפ"ג1, שכתב דיש אומרים דמברכין עליה. ומ"מ המדקדק בדבריו יראה דלא פסיקא ליה מילתא, שכתב בתוך דבריו וז"ל, ואם מברכין אלא על השלוח שהוא העשה. ע"ש. ומ"מ לענין דינא פשיטא דנקיטינן שלא לברך, כיון דאיכא כמה רבוואתא שכתבו בפירוש שאין מברכין. והכי נקיטינן".
ג. בפ"ת (יו"ד סי' רצב ס"ק ב) כתב: "בעוף טהור – עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש אם מברך על מצוה זו כו'. ועיין בספר בני חיי מ"ש בזה בשם הרב מהר"ח בנבנשתי ז"ל [ועיין בספר עיקרי דינים חא"ח סימן יו"ד אות מ"ט הביא בשם תשובת סמא דחיי סימן ג' דמסיק דדוקא הלוקח האם ומשלחם אינו מברך דהוי מצוה הבאה בעבירה אך אם שלחה מתחלה ולקח הבנים ודאי מברך על גוף המצוה וגם שהחיינו כיון דאינו דבר מצוי ותדיר הוי כדבר שקבוע לו זמן (עש"ך לעיל סי' כ"ח סק"ה) ובחי"ד סי' ל"ב אות ט"ז הביא בשם תשו' תורת נתנאל סי' ט' שאין לברך על מצוה זו דשמא יהיו הביצי' מוזרו' ואין לברך מספק ע"ש]".
ד. ונראה לומר ששורש המחלוקת שבראשונים והאחרונים נוגע למצות העשה: 'שלח תשלח'. בתורה (דברים כב ו-ז) נאמר: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים".
והשאלה היא האם 'שלח תשלח' הוא חיוב בפני עצמו או שהוא עשה המנתק ומתקן את הלאו. אם הוא עשה בפני עצמו מברכים עליו כאשר הוא בפני עצמו ואין מברכים כאשר הוא מנתק את הלאו. אולם אם כל עניינו של העשה הוא רק ניתוק הלאו אין לברך עליו כלל. או בפעולה המעשית האם המוצא קן ציפור ומשלח את האם מקיים מצות עשה, או שאינו עובר על ל"ת של 'לא תקח'.
ה. כשנעיין בראשונים נראה התיחסויות שונות לעשה זה.
הרמב"ם בספר המצוות (מצות ל"ת שו) כתב: "והמצוה הש"ו היא שהזהירנו מקחת קן הצפור בכללו בעת הצידה האם והבנים והוא אמרו (תצא כב) לא תקח האם על הבנים. וזה הלאו ניתק לעשה והוא אמרו (שם, מ"ע קמח) שלח תשלח את האם. וכל זמן שלא יהיה אפשר לשלח ולקיים עשה שבה כגון שמתה האם קודם שישלחה לוקה".
והחל בכך הרמב"ם בשורש הששי בספר המצוות:
"השרש הששי שהמצוה שיהיה בה עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מצות עשה ולאו שבה עם מצות לא תעשה:
"דע שהדבר האחד יהיה בו עשה ולא תעשה על אחד משלשה פנים. אם שיהיה מעשה מן המעשים מצות עשה והעובר עליו יעבור על מצות לא תעשה כמו שבת ויום טוב ושמטה שעשיית מלאכה בהם מצות לא תעשה (ר"כ – ג' ש"כ – ט') והמנוחה בהם מצות עשה (קלה קנד קס קס"ב – ז) כמו שיתבאר. וכן תענית צום כפור מצות עשה (קסד) והאכילה בו מצות לא תעשה (קצו)".
"ואם שיהיה לאו שקדמו עשה כמו אמרו באונס ומוציא שם רע (תצא כב יט וכט) ולו תהיה לאשה והיא מצות עשה (ריח – ט) ואמר אחר כן (שם) לא יוכל לשלחה כל ימיו וזו מצות לא תעשה (שנח – ט)".
"ואם שיהיה לאו קודם ואחר כן ינתק לעשה כמו אמרו (שם ו – ז, ל"ת שו וע' קמח) לא תקח האם על הבנים ואחר כן שלח תשלח את האם".
וא"כ לפי דעת הרמב"ם אין לעשה של שילוח חיוב עשה אלא רק כמתקן את הלאו. ומי שנפגש בקן עם אם ובנים ושילח את האם – לא קיים מצות עשה אלא לא עבר על הלאו של 'לא תיקח'.
ו. אבל ספר החינוך במצוה תקמ"ה כתב: "לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר [דברים כ"ב, ז'], שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך".
וא"כ הבין שיש מצוה עשה חיובית עוד קודם לקיחת הבנים שישלח את האם. ועל מצוה כזאת נראה שיש לברך.
וכן נראה מסוף דברי החינוך באותה מצוה: "ועובר על זה ולקח האם בעודה על הבנים ביטל עשה זה מלבד שעבר על לאו דלא תקח האם, ואם מתה האם קודם שישלחנה או ששלחה אדם אחר אין לו תקנה לקיים העשה ולתקן הלאו. אבל אם שלחה הוא קודם שתמות נתקן לאויה בכך ופטור, שזה הלאו ניתק הוא אל העשה".
ונראה שכחינוך הבין הסמ"ק (מצוה רנא) שכתב: "לשלח הקן דכתיב (דברים כ"ב) שלח תשלח את האם".
ז. מחלוקת הראשונים שלפנינו מקבילה למחלוקת האחרונים האם חייב לרדוף אחר מצוה וכן מי שנקרה לפניו קן האם צריך לשלח או שיכול שלא לשלח.
בחולין (קלט ע"ב) נאמר: "תנו רבנן כי יקרא קן צפור לפניך מה ת"ל לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? ת"ל כי יקרא – במאורע לפניך". משמע מהלשון שאדם אינו חייב לקיים מצוה ובודאי אינו צריך לרדוף אחריה.
ובתורת חיים (חולין קלט ע"ב) כתב: "ונראה דרישא דברייתא דקתני יכול יחזור בהרים וגבעות ת"ל כי יקרא נמי אסמכתא בעלמא היא, דאין סברא שיתחייב אדם לחזור בהרים לקיים מצות שלוח הקן".
ונראה שהבין שהעשה הוא רק כדי לתקן את הלאו.
ח. אמנם הברכי יוסף (יו"ד סי' רצב ס"ח) כתב: "אף על גב דלפי משמעות הש"ס דקתני יכול יחזור בהרים וכו', מוכח דאינו חיוב לחזור לקיים מצוה זו, מ"מ כי יקרא קן צפור לפניו חייב ליזקק ולהטפל בו לשלח האם וליקח הבנים לקיים מצות ה'. הרב חוות יאיר בתשובותיו סימן ס"ז. ומדברי האר"י זצ"ל משמע שצריך להשתדל לקיים מצוה זו ודכוותא".
כלומר, לפי האר"י והחוות יאיר לא רק שאם ארע ומצא קן צריך לקיים את המצוה, אלא צריך אף לחפש ולקיים מצוה זו, אם מצא קן, ובודאי שלדידהו היא מצוה חיובית ככל המצוות וממילא צריך לברך עליה.
וכן בהגהות רבי עקיבא איגר (יו"ד סי' רצב ס"א) העיר: "בת' חו"י (סי' ס"ז) העלה דבקרה קן צפור מחוייב להזדקק לה ולשלוח האם ואין רשאי לילך לדרכו (וכן הוא בת' ח"צ סי' פ"ג2)".
וא"כ הבין שאי"צ לרדוף אחר המצוה אבל אם נקרה לפניו אינו יכול שלא לקיימה.
אולם החתם סופר (חולין קלט ע"ב) כתב: "יכול יחזור בהרים וכו' נראה דהוה סד"א טעמא משום לעורר רחמי השכינה כמ"ש בתשובת חו"י סי' ס"ז בשם הזוהר ולאותו הטעם ה"א דגם יחזור בהרים קמ"ל כי יקרא. ועכשיו דגלי רחמנא כי יקרא נימא אין זה הטעם ונעמו מעגלותי' לא תדע וליתא להנ"ל אלא אם צריך לעופות ישלח וכאשר הוכיח בתשובה הנ"ל משיטת תוס' לקמן ק"מ ע"ב ד"ה שני סדרים וכו' ע"ש וק"ל".
ועולה מדבריו שאין חייב לחזור על המצוה ואפילו נקרה לפניו קן אינו חייב לקיים המצוה אלא רק אם צריך את הבנים או הביצים מצווה לשלח את האם אבל אם אינו רוצה בבנים אינו מצווה לשלח. וכ"כ בחזו"א (יו"ד סי' קעה, ב). ועי' פ"ת (סי' רצב ס"ק א).
ט. בקונטרס אחרון (יו"ד סי' רצב ס"ב) כתב הברכי יוסף: "עמ"ש לפנים משם הרב חוות יאיר באות ח'. ועתה ראיתי להרב המפורסם מהר"ר פנחס עניו זלה"ה בשו"ת גבעות פנחס כ"י ח"א סי' ל"ג, שחלק על זה, דאם אינו רוצה ליקח האם או הבנים אין עליו מצות שלוח הקן, וכתב דהמתחסד בזה לא טוב עשה בעמיו והיא מדת אכזריות. ואני בעוניי כמעט שעברתי על דבריו לא מצאתי ראיה החלטית, ואמינא ולא מסתפינא דאשריו לזה שמקיים מצות עשה, ומה צורך יותר יש לאדם כי אם לקיים מצות בוראו. וקבלת רבינו האר"ז זצ"ל תכריע".
עולה מחלוקת גדולה בין האחרונים האם מן הראוי לרדוף אחר המצוה על מנת לשלח. ומחלוקת נוספת אם כבר נקרה לפניו קן, האם ישלח או שאם אינו רוצה את הבנים יכול לעבור עליו ולא לשלח. ונראה שלשתי הדעות שצריך לרדוף או שאם נקרה חייב לשלח – זוהי מצות עשה שאינה תלויה בלאו וא"כ יקיים את המצוה בברכה. אולם לשיטה שאם אינו נצרך לבנים לא ישלח נראה שאין זו מצות עשה חיובית אלא רק מצות עשה שבאה להכשיר את הדרך הנכונה שלא יעבור בלאו.
י. כתב הברכי יוסף (יו"ד סי' רצב ס"ב) "אין לברך שהחיינו על מצוה זו, כמתבאר ממ"ש הרב ש"ך והפר"ח גבי כיסוי לעיל סימן כ"ח. ודלא כמ"ש בשו"ת סמא דחיי סימן הנז' לברך. ומיהו לפי מה שהכריע הרב מהר"י בספר כרתי ופלתי לעיל סימן כ"ח, דשאני ציצית ותפילין דחייב לקיימם, משא"כ כיסוי דאינו מחוייב להמציא עצמו לשחוט ולכסות, ורוב ישראל אין שוחטין ומכסין, ולכן כשבא מצות כיסוי לידו יברך בשמחה. עכ"ד. כ"ש דיברך על מצות שלוח הקן, דרובא דרובא אינם מקיימין אותה, אמנם מידי ספיקא לא נפקא, וספק ברכות להקל. ועמ"ש בשו"ת חוות יאיר סימן רל"ז".
וא"כ מביא אחרונים שסברו שלא לברך כי אין היא מצוה חיובית שחייב אדם לרדוף אחריה, ואחרונים כנגדם שסברו שאם איתרע לידיה שילוח הקן יברך. ותמוה עפ"י הברכ"י ששהחיינו יברך ועל המצוה לא יברך, וצ"ע.
יא. ונראה שלאותם ראשונים שאין מברכים על המצוה גם אין מברכים שהחיינו שאיך יאמר שהוא שמח שזכה לקיים את המצוה. והרי לשיטתם כל מצות העשה היא רק לתקן את הלאו. ורק לאותן שיטות שמקיים מצות עשה חיובית כשם שמברך על קיומה כן מברך עליה שהחיינו.
ולהלכה נלענ"ד שאין לברך לא זו ולא זו מפני שספק ברכות להקל וכיון שאינו יכול לברך על השילוח לא יברך גם שהחיינו.