חבל נחלתו טז יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן יט

עם שבשדות

שאלה

האם חיילים בפעילות מבצעית בראש השנה ביום, יוצאים ידי חובה בתפילת מוסף של חזן בבסיסם או שצריכים להתפלל בעצמם?

תשובה

א. במסכת ראש השנה לה ע"א: "אמר רב אחא בר עוירא אמר רבי שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות. ולא מיבעיא הני דקיימי הכא? אדרבא, הני – אניסי, הני – לא אניסי, דתני אבא בריה דרב בנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים – אינן בכלל ברכה! אלא: כי אתא רבין אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי שמעון חסידא: לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, מאי טעמא – משום דאניסי במלאכה, אבל בעיר – לא".

ופרש רש"י:

"פוטר היה כו' – ששליח צבור מוציאם".

"אינן בכלל ברכה – ואף על פי שעם שבשדות בכלל ברכה, הני דמצו למיתי קמי כהנים, ויפנו כהנים אליהם ויברכום, והם לא באו – אינן בכלל ברכה".

"אבל דעיר לא – משום דלא אניסי, ויכולין להסדיר תפילתן".

היינו, לפי רבן גמליאל שש"ץ מוציא גם מי שבקי וגם מי שאינו בקי, עם שבשדות שאנוסים ואינם יכולים להגיע ולשמוע את תפילתו יוצאים ידי חובה – ללא שמיעה כלל. לעומת זאת גם אלה שאינם בקיאים ומתגוררים בעיר צריכים להגיע לבית הכנסת ולשמוע את שליח הציבור מתחילת החזרה עד סופה.

ב. הרמב"ן (ראש השנה לה ע"א) מביא דעת הגאונים: "והגאונים ז"ל פירשו דלא פטר ר"ג מי שלא שמע תפלת ש"צ אלא העם שבשדות דאניסי ולא מצו למיעל לבי כנישתא, אבל דעיר שלא בא לבית הכנסת לא דהא לא אניסי ומצו למיעל לבית הכנסת, אבל אותם שבאו לבית הכנסת כולן פטורין".

וכן בהלכות גדולות (סי' יז, הל' ראש השנה עמ' רכח): "כי אתא רבין א"ר יעקב בר אידי אר"ש חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות בלבד משום דאניסי".

וכן בסדר רב עמרם גאון (הרפנס, סדר ראש השנה): "והני בני העיר שאין באין לבית הכנסת חייבין, שלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, הואיל ואניסי. והני דקיימי בבית הכנסת, ששומעין משליח צבור. אבל הני דעיר לא".

ג. הרי"ף (ראש השנה יב ע"א) פסק: "ועם שבשדות דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא בר"ה וביוה"כ ש"צ נמי מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין ש"צ מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליחא דצבורא מתחילה ועד סוף: ירושלמי ר"ג אומר ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן וכו' רב הונא צפוראה בשם ר' יוחנן אמר הלכה כר"ג באילין תקיעתא והוא שישנן שם מראש התפלה ומאי שנא ברכות של ר"ה ויוה"כ שש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן משא"כ בשאר ימות השנה משום דנפישי ברכות דכל שבתות וי"ט של שאר ימות השנה שבע והני תשע". וכ"פ הרא"ש (ראש השנה פ"ד סי' יד).

וכן הר"ן (חידושים ר"ה לה ע"א) כתב: "לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי. פי' לא פטר אותן שלא שמעו סדר ברכות מפי שליח צבור אלא אותן שבשדות דאניסי אבל דעיר דלא אניסי ולא אתו לבי כנישתא אין שליח צבור מוציאן אבל כל אותן שהן בבית הכנסת ואפילו של עיר כיון שהן שומעין מפי שליח צבור פטר ר"ג וכדאמרי ליה לדברך למה צבור מתפללין דאלמא לדברי ר"ג אין הצבור צריכין להתפלל אלא כדי שיסדר שליח צבור את תפילתו".

וכן המאירי (ר"ה לה ע"א): "עם שבשדות שהם אנוסים ואין יכולים לבא לבית הכנסת אם אינם בקיאים יוצאים בתפלת שליח צבור אף על פי שלא היו שם בר"ה וביום הכפורים1 אבל לא בשאר ימות השנה עד שיהו שם מתחלה ועד סוף ואם הם בקיאים בר"ה וביום הכפורים של יובל לא יצאו עד שיהו שם מתחלה ועד סוף ובשאר ימות השנה לא יצאו אם היו שם עד שיתפללו הם עצמם ושל עיר אף שאינם בקיאים ואף בר"ה ויום הכפורים לא יצאו עד שיהו שם מתחלה ועד סוף כמו שביארנו בשם תלמוד המערב".

ד. את ההגיון שבכך מבאר בפסקי הרי"ד (ר"ה לה ע"א): "אמ' ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפילתו ואחר כך יתפלל. אמ' ר' אבא מסתב' מילתיה דר' אלעזר בברכות שלראש השנה ודפרקים, אבל דכל השנה כולה לא. כי אתא רבין אמ' בר מר אמ' ר' שמע' חסידא לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, דאניסי, אבל כולי עלמ' דשכיחי בעיר לא, עד דאתו לבי כנישתא וענו אמן על כל ברכה. ורבנן לא פליגי עליה בהא, דהא לא פליגי עליה אלא בבקיאין דאיתנהו בכנסת דלא פטרי להו [בשליח ציבור, ורבן גמליאל פטר להו], אבל בהני דאניסי לא פליגי. ודווקא בתפילה פוטר שליח ציבור את עם שבשדות, אבל לא בשאר מצות כגון תקיעת שופר ומקרא מגילה והלל, וטע' דתפלה משום דתפילות כנגד תמידין ומוספין תיקנום, וכי היכי דקורבנות מיחייבי להביא כל ישראל למיעבדינהו, ועבדי כהנים ומשמרות ופטרי כל ישראל הם, הכי נמי בתפילת המוספין כיון דאניסי, מתפלל שליח ציבור תפילה יתירה כדי להוציאן ידי חובתן".

עולה מדבריו שדוקא בתפילה של ר"ה שהיא ארוכה קבעו חכמים שש"צ מוציא את שאנוסים מלבוא כמו אדם ששולח את קרבנותיו לבית המקדש וכהנים מקריבים עבורו.

ה. הרי"ץ גיאת (הל' ראש השנה עמ' מ) הסיק אחרת: "ועם שבשדות האנוסין מלבא שאינן בקיאין להתפלל והוא הדין לחולה ולזקן שאנוסין מלבא אבל עם שבשדות הבקיאין להתפלל מתפללין לעצמן שם ויוצאין. ובני אדם העומדים בעיר ואינם בקיאים בתפלת ט' ונתעכבו מלבא מאין אונס אינן יוצאין עד שבאים ושומעין. והבקיאין להתפלל ונמנעו מלבא והתפללו במקומם יצאו אלא שלא עשו מצוה כתקנה. ובשאר ימות השנה כל יחיד ויחיד חייב ואין שליח צבור מוציא אלא ידי מי שאינו בקי ובלבד שיהא מצוי ושומע אבל ידי הבקי ושאינו מצוי ואנוס אינו מוציא".

ועולה מדבריו שעם שבשדות בקיאין ואנוסים מלבוא אינם יוצאים בתפילת הש"ץ אלא צריכים להתפלל תשע מעצמם, ומוסיף לאלו שש"ץ מוציאם י"ח גם חולה וזקן שאנוסים מלבוא. וכ"כ הכלבו (סי' סד).

וכן בשכל טוב (בובר, בראשית, פרק כב): "דקיי"ל כר"ג דאמר שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן, וכשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי, וא"ר יוחנן הלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויו"כ, ולא עוד אלא אפי' מי שאינו2 אנוס ואינו נמצא בעיר, כגון עם שבשדות ואינן בקיאין בסדר תפלות וברכות היה פוטרן ר"ג בתפלת שליח ציבור, אף על גב שלא שמעו הברכות, אבל הנמצא בעיר אינו יוצא ידי חובתו עד שמתפלל בעצמו סדר ברכות או שומע ומתכוין לתפלת שליח ציבור, ומה שפטר ר"ג עם שבשדות שבתוך התחום לא פטרן אלא מן הברכות שהן מדרבנן, אבל מתקיעות אינן פטורין, כי התקיעות הן מן התורה"...

וכן בראב"ן (ראש השנה), ספר העיטור (עשרת הדיברות, הל' שופר דף קד טור ב), ועוד ראשונים.

ועולה מכל הראשונים שש"ץ מוציא את בני עירו האנוסים מלבוא לבית הכנסת אפילו הם בקיאים ויכולים להתפלל בעצמם תפילת לחש בתשע ברכות.

ו. הרמב"ם לא הביא דין עם שבשדות ומבאר הכסף משנה (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ח ה"ט): "ויש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק זה. ונראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות לאו אתפלות דראש השנה ויום הכפורים איתמר אלא אתפלות שאר השנה הוא דאיתמר דיקא נמי דקתני דאניסי במלאכה ומאחר דבתפלות שאר השנה לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דלא מפלגי בין עם שבשדות לעם שבעיר כדין עשה שלא חילק בכך". וא"כ להבנת הכס"מ לא נפסק שפוטר עם שבשדות. וכ"כ מרן הר"י קארו בב"י לסי' תקצא.

הב"ח (או"ח סי' תקצא) באר מטעם אחר את פסיקת הרמב"ם: "ויותר נכון בעיני לפרש דעת הרמב"ם דסבירא ליה דהך עם שבשדות כיון דאיתמר בגמרא (לה א) משמיה דרבי שמעון חסידא ומתניתין סתמא תנן משמע דתנא דידן פליג עליה ולפיכך פסק כסתם מתניתין כדרכו ולא כיחידאי בגמרא".

ז. הטור (או"ח סי' תקצא) פסק: "ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבא לבית הכנסת כגון עם שבשדות וזקן וחולה הוא פוטרו אפילו לא בא לב"ה מ"מ מוטב שיתפללו יחידים כי מי שירצה לצאת בתפלת ש"צ צריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ ואם חסר אפלו מלה אחת שלא כיון לה לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה וכ"ש לבעל העיטור שכתב שאין ש"צ פוטר אלא מי שאינו בקי אבל בקי אפילו אם הוא בב"ה אינו פוטרו הלכך טוב הוא שיתפלל כל יחיד ויחיד וכן נוהגין".

ח. השו"ע השמיט את דין עם שבשדות ואולי משום שנסמך על הרמב"ם.

בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תקצא ס"ב) פסק: "...ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבא לבית הכנסת כגון עם שבשדות וזקן וחולה פוטר הש"ץ אף על פי שלא שמע ממנו התפלה".

אולם הוסיף בסעיף ג: "ועכשיו שהש"ץ מפסיק בפיוטים באמצע התפילה אין אדם יוצא בתפילת הש"ץ אפילו אם הוא לא שמע הפיוטים מכל מקום הוא שוהה כדי לגמור את כל התפילה וצריך לחזור לראש כמ"ש בסי' ס"ה ואפילו אם אינו שוהה כל כך מכל מקום לכתחילה אסור לפסוק אפילו מעט בתפילה".

אמנם כל זה למי שנמצא בבית הכנסת וצריך לצאת בתפילת הש"ץ שהפיוטים מעכבים. אולם נראה שמי שאינו נמצא בבית הכנסת והוא אנוס מלבוא כחיילים במארב וכד' אותם יכול להוציא הש"ץ שהרי בלא"ה אינם יוצאים י"ח.

ט. בערוך השולחן (או"ח סי' תקצא ס"ד) כתב: "ולכן נלע"ד דאם אחד נשאר בר"ה בדרך ומתפלל ביחידות ואין לו סידור תפלה ואין יודע כל המוסף בע"פ מ"מ מחוייב להתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע שבה נכלל גם מלכיות ולומר ומפני חטאינו עם הקרבנות, אם יודע זה בעל פה דכיון דלדברי הגאונים והירושלמי היתה כן תקנה ראשונה לא בטלה גם עתה באין ברירה אחרת ואם כי כן נ"ל מ"מ למעשה יש להתיישב בזה דאולי לא היתה התקנה אלא כשאח"כ ישמעם מש"ץ ואף על גב דלא גרע מעם שבשדות א"כ יסמוך בכל התפלה על הש"ץ ומ"מ הסברא נותנת דבכל מה שיכול להתפלל בעצמו מחוייב להתפלל כיון שבזמן הגאונים התפללו כך".

י. בכף החיים (סי' תקצא ס"ק ב) כתב שאף אנוסים שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת אם יכולים להתפלל יתפללו במקומם ואע"פ שש"ץ מוציאם כדין עם שבשדות בכ"ז טוב שיתפללו בעצמם.

מסקנה

נראה שחיילים במארב וכד' שאינם יכולים להתפלל מוסף של ר"ה במקומם יכולים לסמוך על תפילת ש"ץ שבבסיסם או אם לא מתפללים שם, יכולים לומר לש"ץ פלוני שיתכוין להוציאם בחזרת הש"ץ שלו במוסף. ואינם יוצאים ידי חובת תקיעות ללא שמיעתם בפועל3.


הערת הרב הגאון יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן

האם חיילים שאינם יכולים להתפלל יוצאים בחזרת הש"ץ מדין 'עם שבשדות'?

לענ"ד הדבר תלוי במצבים השונים.

כי צריך להבין, מה הגיון בכך שש"ץ מוציא את העם שבשדות? א"א לומר שיוצאים מדין שומע כעונה שהרי הם אינם במקום ולא שומעים את הש"ץ. וע"כ צ"ל שמכיון שתפילות גם כנגד תמידים תקנום יש ללמוד הלכות תפילה מהלכות קרבנות ציבור. קרבנות הציבור באים משקלי כל הציבור ומוקרבים בשם כל הציבור. כשהקרבן מוקרב במקדש בשם כל הציבור הדבר נחשב כאילו כולנו הקרבנו את הקרבן. הציבור נחשב כאישיות אחת. הדבר בולט בעיקר בשעיר יוהכ"פ שמכפר על כל ישראל, ווידויו של הכה"ג נחשב וידוי של כולנו, ובעברות קלות כולם מתכפרים, אפי' מי שלא עשה תשובה (רמב"ם הל' תשובה פ"א). כי הכה"ג במקדש ועם ישראל כולו די בכל אתר ואתר נחשבים לאישיות אחת וכאילו כולנו התוודינו על השעיר ושילחנו אותו.

לתפילות הציבור יש מעמד דומה, אם כי במסגרת מצומצמת יותר של הקהילה המקומית. כל קהילה שיש לה מסגרת משותפת וביכנ"ס משותף (שמעמדו הוא "מקדש מעט") היא מעין כלל ישראל בזעיר אנפין. הש"ץ הוא מעין כהן המקריב את קרבן הצבור בשם כל הציבור. ולכן גם מי שלא יכול לבוא לביהכנ"ס כי הוא נמצא כרגע בשדה הוא חלק מהציבור ויוצא בתפילת הציבור אליו הוא משתייך.

לפי"ז רק מסגרת יחידתית מגובשת היא קהילה לעניין זה, כגון פלוגה או גדוד. חיילים מאותה יחידה שאינם יכולים לבוא לתפילה בגלל עיסוק בטחוני דחוף יכולים לצאת בתפילת הש"ץ המשרת כמותם באותה יחידה. אך חיילים שאינם חלק מהיחידה, הנמצאים במקרה במקום, או בסיס המשמש מעבר לחיילים מיחידות שונות, אין זו קהילה שבה הש"ץ יכול להוציא את אלו שאינם יכולים להתפלל.

תשובת המחבר

לפענ"ד גם עם שבשדות הם לא 'חברי קהילה' הם מהכפרים הנגררים אחר העיר הקרובה ולנים בדר"כ מחוץ לעיר, וכן חיילים המסופחים באותו ראש השנה לאותה יחידה או בסיס יכולים לצאת בכך. ובדרך כלל ראש השנה אינו יום אימונים בצה"ל ולכן חיילים, או שנמצאים בבסיסיהם, או בפעילות מבצעית, או שיוצאים לחופשה.