חבל נחלתו טז יח
סימן יח
תפילת לחש במוסף של ראש השנה
שאלה
בתפילת מוסף של ראש השנה איזה נוסח מתפללים היחידים בתפילת לחש, האם מתפללים שבע ברכות – היינו כמו תפילת מוסף של שבת ויו"ט, או שמתפללים תשע ברכות בתוספת מלכויות זכרונות ושופרות.
תשובה
א. במשנה האחרונה של מסכת ראש השנה (פ"ד מ"ט) נאמר: "כשם ששליח צבור חייב – כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן".
מפרש ר' עובדיה מברטנורא:
"כשם שש"צ חייב – בין בברכות של ר"ה בין בתפלות של כל השנה, ואינו יוצא י"ח אלא בתפלה שמתפלל הוא בעצמו, כך כל יחיד ויחיד הבקי ויודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, בין בר"ה בין בשאר כל ימות השנה. ואין ש"צ יורד לפני התיבה אלא להוציא את שאינו בקי". כלומר, לפי תנא קמא כל יחיד היודע להתפלל, אשר יודע את התפילה בע"פ או קוראה מתוך סידור ומבינה, וכן שליח הציבור עצמו, חייבים בתפילת לחש בעצמם, ואח"כ הש"ץ מתפלל את חזרת הש"ץ כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.
את דעת רבן גמליאל מפרש רע"ב: "ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתם – בין בקי בין שאינו בקי, בין בברכות של ר"ה בין בתפלות של כל השנה. ולמה צבור מתפללין בלחש, כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו. והלכה כחכמים בברכות של כל השנה שאין ש"צ מוציא אלא את שאינו בקי, אבל בברכות של ר"ה ושל יוה"כ ושל יובל שהן ט' ברכות ארוכות1 ואין הכל בקיאין בהן, הלכה כר"ג שכשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי".
כלומר לפי רבן גמליאל שהלכה כמותו לגבי מוסף של ר"ה ויו"כ של יובל (שאומרים בהם מלכויות, זכרונות ושופרות) מוציא שליח הציבור אף את הבקי ויודע להתפלל.
ב. הרמב"ם (שו"ת, סי' רנו) מבאר את המחלוקת בין חכמים לר"ג כך: "ושמעו עניין הפלוגתא, מה הוא. הכל מודים, רבן גמליאל וחכמים, שכל מי שמתפלל מן הציבור בינו לבין עצמו בלחש, יצא ידי חובתו, ולא יעלה על דעת איש (דבר) זולתו. והכל מודים, שכל מי שאינו מיטיב להתפלל, אם שמע תפלת שליח ציבור וכוון לבו, יצא ידי חובתו. והכל מודים, שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא, שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח צבור על התפלה בקול רם. ועניין הפלוגתא הוא באיש, אשר מיטיב להתפלל, אבל בחר שלא להתפלל בינו לבין עצמו בלחש, אלא סומך על תפלת שליח ציבור לבד וישמענה ויענה אמן ולא יקרא דבר בכלל, אף על פי שהוא מיטיב לקרוא. והנה רבן גמליאל אומר יצא ידי חובתו, לפי שהוא אומר, כשם ששליח ציבור חייב ומוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי. והחכמים אומרים: אין שליח צבור מוציא אלא מי שאינו בקי".
וא"כ לפי הרמב"ם המחלוקת בין חכמים לר"ג היא לגבי הבקי האם יכול להתכוין ולצאת בחזרת הש"ץ. עפ"י רבן גמליאל, שהלכה כמותו לגבי ראש השנה. ומדגיש הרמב"ם שאף לפי רבן גמליאל, יחיד שרוצה לצאת בתפילת עצמו ודאי יצא י"ח, אלא שבר"ה יכול לבחור ולצאת אף בתפילת שליח הציבור. דין זה לפי ר"ג נכון כל השנה, אולם לפי חכמים, שהלכה כמותם כל השנה, אינו יוצא י"ח בתפילת שליח ציבור, ורק בר"ה שאין הלכה כמותם גם הבקי יכול לצאת בתפילת הש"ץ.
מסקנה ברורה העולה מפירוש הרמב"ם למחלוקת היא שהציבור היה מתפלל בלחש בר"ה תפילת מוספין עם תשע ברכות: מלכויות, זכרונות ושופרות. ואם לא נפרש כך, היחיד לא היה יכול לצאת בתפילת עצמו, והיה חייב לצאת בתפילת שליח הציבור בחזרה עם תשע ברכות.
ג. לעומת דברי הרמב"ם הרי בעל המאור (ראש השנה יא ע"א) טען בסוף דבריו בר"ה: "ואל תתמה על מה שאמרנו שנשתנו המנהגות בדורות האחרונים מדורות הראשונים, כי אני זכור כי ראיתי בילדותי כל הצבור מתפללין במוספין שבע וש"ץ לבדו היה מתפלל תשע, והיו תולין מנהגם במנהגי ישיבות הגאונים כי כן מצאו כתוב בספריהם2, וכן תמצא בהלכות ה"ר יצחק בן גיאת ועכשיו חזרו הכל להיות מתפללים תשע ברכות".
היינו הרז"ה מעיד כי בספרד בילדותו היו מתפללים בלחש במוסף רק שבע ברכות ובחזרת הש"ץ תשע ברכות עפ"י הגאונים ורק בסוף ימיו חזרו לתשע ברכות בתפילת לחש. אמנם הגר"א (סי' תקצא ס"ק א) כותב שמשמעות הגמרא בר"ה היא שבכל התפילות בראש השנה היו מתפללים תשע ברכות וכותב שכן כתב הרז"ה.
ד. כך כתב הרי"ץ גיאת (הל' ראש השנה עמ' מ): "נמצאת למד מדבריו (=של רב האי גאון) שאין היחיד מתפלל בצבור אלא ז' בלבד. ואנו קבלנו מחכמים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו אף הם מחכמים שלפניהם וכגון רבינו שמואל הלוי שקבל מהרב ר' חנוך וזקנים שבדורו הלכה למעשה שאין מתפללין בתפלת המוספין של ראש השנה כלל ז' אלא ט' ברכות מתפללין וכן היו מורין ועושין ומתניתין דכשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב מסייע להו דבט' ברכות קיימא ולא בז', והכי פרושיה כשם ששליח צבור חייב ט' ברכות כך כל יחיד ויחיד חייב ט' ברכות רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן אמרו לו לדבריך למה צבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו הכי קאמרו לו אם כדבריך ששליח צבור פוטרן למה הם מתפללין ט' ברכות בלחש אמר להם כדי להסדירם שליח צבור ואח"כ יעבור לפני התיבה ואומרן בקול רם כדי להוציא ידי חובת הצבור. אחוז לך מעתה שכשהצבור מתפללין בלחש ט' ברכות מתפללין ולא ז' שהסדרת ש"ץ לט' היא שהוא צריך לומר בקול רם ולא ז' ואי איפשר לומר שכך אמרו לו למה צבור מתפללין ז' מפני תשובתו כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו ותפלתו ט' היא והוא והן שוין בה. ועוד אם איתא דז' מתפללין היה לו להשיב כלום צבור ט' מתפללין שאין צריכין לירידת שליח צבור ז' הוא שמתפללין וחכמים עצמן איקים להו דז' מתפללין והיאך היו מקשין למה צבור מתפללין ותפלתן לא היא תפלתו של שליח צבור, ועוד מדברי רבן גמליאל שמקשה על חכמים למה שליח צבור יורד כך הוא אומר לדבריכם שאתם סוברים שכבר יצאו הצבור ידי חובתן בתפלת ט' ברכות שהתפללו ולא נתכוונו אלא לצאת ולא להסדרת שליח צבור (ולא) מפני מה הוצרך לירד ולשנותה לפניהם והם כבר יצאו אמרו לו להוציא ידי חובת שאינו [דף מא] בקי. ועוד חזוק לדבר ממה שנפסקה הלכה כר"ג בר"ה וביום הכפורים מכלל דהם הכי סבירא ליה בשאר ימות השנה דש"ץ מוציא ידי חובת רבים דאי לא נימא הכי אלא שוה היה עם חכמים בשאר ימות השנה ואין חלוקה ביניהם אלא בראש השנה וביום הכפורים בפירוש לימא הלכה כרבן גמליאל סתם ואנן ידעינן דבראש השנה וביום הכפורים הוא דהא ליכא פלוגתא בנייהו בחד מהני אלא ש"מ דאף בשאר ימות השנה אין הלכה כמותו אלא כחכמים ומינה מה בשאר ימות השנה תפלה שמתפללין בלחש הצבור היא עצמה מסדרה שליח צבור ועובר לפני התבה ואומרה אף שלשני פרקים הללו תפלה שמתפללין הצבור היא גופה מסדר שליח צבור וחוזר ויורד לפני התיבה ואומרה בקול גדול ותו לא מידי".
הרי"ץ גיאת מבאר שהגאונים סברו שצריך בתפילת לחש של מוספין בר"ה להתפלל בלחש שבע ברכות. לעומת זאת ר' שמואל הנגיד שקיבל מר' חנוך למדו והנהיגו שבתפילת לחש צריך להתפלל תשע ברכות. הרי"ץ גיאת מוכיח מן הסוגיא בראש השנה שרבן גמליאל סבר שמטרת תפילת הלחש היא להסדיר את תפילת שליח הציבור שתהא מסודרת בפיו ואם תפילת הלחש היא של שבע ברכות אין כאן הסדרה ועל כן חייבים לומר שאף בימי התנאים והאמוראים היו מתפללים בלחש תשע ברכות. וראיה נוספת שלדברי חכמים שאינו מוציא את שאינו בקי כיצד הבקי יצא בתפילת שבע ברכות?! וראיה נוספת מעצם המחלוקת שלפי ר"ג בכל ימות השנה ג"כ מתפלל בלחש ואח"כ חוזר ומתפלל בחזרת הש"ץ ולא חלקו ביניהם. עכ"פ עולה מהרי"ץ גיאת שאף הציבור בלחש מתפלל תשע ברכות ולא שבע.
ה. מסוגיית הירושלמי ניתן אולי ללמוד האם היו מתפללים במוסף בלחש בר"ה שבע ברכות או תשע ברכות.
בתלמוד ירושלמי (ר"ה פ"ד ה"י) נאמר ביחס למשנה כך: "רבן גמליאל אומר שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, ר' חונה רבה דציפורין בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתה. רבי זעירה ורב חסדא הוון יתיבין תמן בתקיעתא מן דצלון את צלותא קמי רב חסדא בעי מצלייה אמר ליה ר' זעירא לא כבר צלינן אמר ליה מצלינא וחזר ומצלי, דנחתון מערביים ואמרין תמן בשם רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתה ואנא דלא כוונית. אילו כוונית נפק ידי חובתו. אמר רבי זעירא ויאית כל תנייא תני לה בשם רבן גמליאל ורבי הושעיה תני לה בשם חכמים. רבי אדא דקיסרין בשם ר"י והוא שיהא שם מראש התפלה אמר רבי תנחום ברבי ירמיה מתניתא אמרה כן סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם".
לא ברור מן הנאמר מה היתה הטעות של רב חסדא ומה התחדש לו בדברי ר' יוחנן.
קרבן העדה מבאר כך:
"באילין תקיעתה. שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות".
"מן דצלון. לאחר שהתפלל הש"ץ תפילת מוסף קם ר"ח להתפלל".
"לא כבר צלינן. תפלת מוסף קודם שהתפלל הש"ץ ולמה לך להתפלל שנית".
"א"ל. ר"ח צריך אני להתפלל שנית דבתפלת מוסף שהתפללתי קודם תפלת הש"ץ לא התפללתי רק ז' ברכות ובברכות דמלכיות זכרונות ושופרות סמכתי על תפלת הש"ץ".
"דנחתון מערבייא. דת"ח שבאו מארץ ישראל אמרו משמיה דר"י הלכה כרבן גמליאל שהש"ץ מוציא ברכות אלו אפי' הבקי ובשעת תפלת הש"ץ לא כיוונתי וצריך אני להתפלל שנית משום ברכות אלו מלכיות זכרונות ושופרות שלא התפללתי בתחלה".
"אילו כוונית. אילו הייתי מכוין ודאי שהייתי יוצא בברכת הש"ץ".
עולה מפירושו שרב חסדא התפלל בפעם הראשונה בלחש שבע ברכות, ובפעם האחרונה בלחש תשע ברכות. ומתפילתו האחרונה לאחר הש"ץ היה פטור ויכול לצאת בתפילת הש"ץ אם היה מכוין לה. ברור, לפי' קרבן העדה, מדוע היה חייב לפרש שר"ח התפלל בתחילה שבע ברכות שאל"כ כבר יצא י"ח, אולם לא ברור מה היתה ההו"א של רב חסדא ומה סבר לפני ששמע דעת ר' יוחנן. הרי אינו יוצא בתפילת שבע ידי חובת מלכויות זכרונות ושופרות, ואם סבר בתחילה ששליח ציבור אינו מוציא את הרבים, היה בתפילתו בלחש צריך להתפלל תשע ברכות, ומדוע בתחילה לא התפלל תשע?!
על כן נראה שפירוש הפני משה הוא הנכון, שרב חסדא התפלל בתחילה תשע ברכות אולם לא התכוין בהם כיאות. הוא קם והתכוין לצאת בתפילת שליח הציבור וזה מה שהשמיע לר' זעירה שר' יוחנן בא ולימד שאף הבקי כרב חסדא יכול לצאת ידי חובה בתפילת הש"ץ.
ומכאן עולה שאף בימי האמוראים בבבל היו מתפללים בתפילת לחש תשע ברכות ולא שבע. ומסייע הירושלמי לרי"צ גיאת ולרמב"ם וקשה לכאורה לבעל המאור.
ו. הרמב"ן פרש את דברי רב חסדא ור' זעירא בצורה שונה.
הרמב"ן (מלחמת ה', ר"ה יב ע"א) סבר שבתפילת לחש צריך לברך שבע ברכות. ומביא את הירושלמי כראיה לדעתו: "והרי פירושא ברור למי שעינו יפה שפסקו תחלה הלכה כר"ג בתקיעות ופי' רב חסדא דדוקא במכוין לצאת הא אם לא נתכוין לצאת אף על פי ששמען מש"צ לא יצא ובא רב אדא והוסיף והוא שיהא שם מראש התפלה כלומר מתחלת אבות הא אם היה שם מתחלת תקיעות ושמע מלכיות זכרונות ושופרות בלבד לא יצא, וא"ר תנחום מתניתא אמרה כן סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם דאלמא סדר תפלה זו מתחלת אבות היא ועד הסוף כדקתני נמי ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים עמו. נלמוד מכאן שלא פסקו כר"ג אלא במלכיות זכרונות ושופרות בלבד והוא מה שאמרו הלכה כר"ג באילין תקיעתא אבל לא בשאר התפלה ולפיכך הוצרכו לומר שהוא צריך להיות שם מראש התפלה שלא תאמר כיון שאינו מוציאו אלא ע"י מלכיות זכרונות ושופרות לא יהא צריך להיות שומע אלא אלו בלבד בא להודיעך שיש סדר לתפלה זו וצריך להיות שם מתחלה ועד סוף ומכל הענין הזה נלמוד שצריך היחיד להתפלל ז' שהם חובת היום ואפי' אם תמצא לומר שש"צ פוטרן מכולן בר"ה אפ"ה מאחר ששנינו למה צבור מתפללין ואמר להן ר"ג כדי להסדיר ש"צ את תפלתו נמצא שלדבריו אין צבור מתפללין אלא להסדיר לפיכך אם רצו להתפלל ז' מתפללין ז' כדי שיסדר ש"צ תפלתו בלבד. ובימים הראשונים לא היו רובן בקיאין לפיכך נוהגין להתפלל ז' כדי שיסדיר ש"צ תפלתו. ועכשיו נהגו להתפלל ט' ומי שאינו בקי קורא בסידורין הכתובין בסדר היום ואין בזה שנוי עיקר המנהג ואף שהרבה מן הראשונים שנהגו בט' לעולם כמו שמצוי בחבורי תשובותיהם, אבל אילו היו ישראל חייבין להתפלל ט' בכל תפלות ר"ה ערבית שחרית ומנחה היאך נשתבשו השבוש הגדול הזה בהסכמת כולן והגאונים הראשונים שקבלו מרבנן סבוראי דבסוף הרואה למה לא הנהיגו כן והיאך אפשר שלא נשאר בשתי ישיבות סדור אחד מסדורי בעלי התלמוד האחרונים. ובאמת שכל המפקפק בדבר הזה מבטל שלשלת הקבלה שזה המנהג מקובל ומוסכם ופשוט הוא בכל ישראל ולא ערער אדם בדבר מעולם וכבר הראיתיך מפורש מן הגמ' שאף בימי רבותינו חכמי התלמוד כן הוא ולמדת שכל הפורש מדבריהם של ראשונים כפורש מחיים והאל יכפיל שכר טרחנו אשר טרחנו לדונם לזכות וידין אותנו לזכות".
אגב דבריו, הרמב"ן דוחה את ראית הרי"ץ גיאת וסובר שהציבור המסדיר את תפילת הש"ץ היה מתפלל שבע ברכות ולא תשע3. ולדעתו אם בתפילת הלחש במוסף מתפללים תשע, היה ראוי שיתפללו כך אף בשאר התפילות: ערבית שחרית ומנחה. ונראה כי לפי דעתו רב חסדא התפלל בתחילה שבע אלא שלא כיוון בתפילת הש"ץ מהתחלה אלא רק ג' ברכות אמצעיות ולכן חזר והתפלל ביחיד תשע ברכות. ובדרכו של הרמב"ן כתב הריטב"א (ראש השנה לה ע"א).
ז. אף בחידושי הר"ן (ר"ה לה ע"א) דן בירושלמי: "אלא משום דאוושי ברכות. פי' שהן תשע ברכות דכי אמרינן הלכה כר"ג בר"ה ויוה"כ היינו במוספי ר"ה ויוה"כ של יובל דאיכא תשע ברכות דבמלכיות זכרונות ושופרות בלבד הוא שש"צ מוציאין והיינו דגרסינן בירושלמי ר' זעירא ורב חסדא הוו יתבן תמן באלון תקיעת מן דצלין אתא צלותא קם רב חסדא א"ל ר' זעירא א"ל כבר מצלי' א"ל מצלי והדר מצלי דנחתן מערביא להכא אמרי בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באלין תקיעתא".
"וכך פי': דר' זירא הקשה על רב חסדא כיון דכבר מצלי יוצר למה ליה לצלויי תו דבשלמא יוצר היה צריך להתפלל דכיון שאינו אלא שבע ברכות אין שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן אבל מוסף שהוא תשע כיון דאוושי ביה ברכות לא היה צריך להתפלל שהרי שליח צבור מוציא בו את הרבים ידי חובתן ואהדר ליה דהלכה כרבן גמליאל באלין תקיעתא פי' לברכות של מלכיות זכרונות ושופרות קרי תקיעתא לפי שתוקעין בהן והנהו קיימ"ל כר"ג אבל שבע ברכות של מוסף עצמו צריך כל יחיד להתפלל ומשום הכי אף על גב דכבר צלי יוצר הדר מצלי' למוספין שבע שבמלכיות זכרונות שופרות בלבד הוא ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן".
"ולפיכך יש שהיו נוהגין להתפלל שבע ואח"כ שומעין תפלת המוספין משליח צבור מתחלה ועד סוף והיו יוצאין בה ידי מלכיות זכרונות ושופרות ששליח צבור מוציאן ועכשיו נהגו כולם להתפלל תשע".
נראה מהרמב"ן והר"ן שסברו כי לפי רבן גמליאל אין שליח הציבור מוציא בברכות ראשונות ואחרונות אלא דוקא במלכויות זכרונות ושופרות, אבל כל אחד צריך להתפלל תפילת לחש להוציא עצמו. כמו"כ כל יחיד צריך להתכוין בתפילת שליח הציבור מהתחלה עד הסוף אע"פ שהש"ץ מוציא אותו רק בשלש אמצעיות. ורב חסדא לאחר שהתפלל עמידה של שחרית לימד את ר' זעירא שצריך להתפלל אף שבע במוסף בלחש מפני ששליח ציבור מוציא רק בשלש אמצעיות.
וכן נראה מדברי הר"ן בפירושו על הרי"ף (ראש השנה יב ע"א): "ירושלמי ר"ג אומר אמר רב הונא צפוראה בשם רבי יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא. פירוש דכי אמר הלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויוה"כ דוקא באילין תקיעתא כלומר בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהם אבל הם חייבין להתפלל שאר הברכות והיינו דגרסי' בירושלמי רבי זעירא ורב חסדא הוו יתבין לאילין תקיעתא קמאו דצלו [כלומר לאחר שהתפללו תפלת יוצר בא בתפלת המוסף עמד ר"ח להתפלל] אתא צלותא קם רב חסדא א"ל ר' זירא ולאו כבר מצלינן אמר ליה מצלי אנא והדר מצלי דנחתין מערביא להכא אמרי בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא וכך פירוש דרבי זעירא הקשה על רב חסדא כיון דכבר צלי יוצר למה לי לצלויי תו דבשלמא יוצר היה צריך להתפלל דכיון שאינו אלא ז' ברכות אין ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן אבל מוסף שהן ט' כיון דאוושי ביה ברכות לא היה צריך להתפלל שהרי ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן ואהדר ליה דהלכה כר"ג באלין תקיעתא פירוש לברכות של מלכיות זכרונות ושופרות קרי תקיעתא לפי שתוקעין בהן ובהנהו קי"ל כר"ג אבל ז' ברכות של מוסף עצמו צריך כל יחיד להתפלל ומש"ה אף על גב דכבר צלינן יוצר הדר מצלינן למוספין ג' ברכות שבמלכיות זכרונות ושופרות בלבד הוא ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן".
"ולפיכך יש שהיו נוהגין להתפלל [ז'] ואח"כ היו שומעין תפלת המוספין משליח צבור מתחלה ועד סוף והיו יוצאין בה ידי חובתן מלכיות זכרונות ושופרות שש"צ מוציאן ומיהו דוקא כששמעו את כל התפלה מתחלה ועד סוף אבל לא שמעו אלא אותן ג' ברכות בלבד לא יצאו ידי חובתן וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל והוא שישבו שם מראש התפלה והכי איתא בירושלמי ועכשיו נהגו הכל להתפלל תשע".
ח. הטור (או"ח סי' תקצא) דחה בצורה חריפה את דברי הרמב"ן וז"ל: "ובענין תפלת המוסף של צבור כתב הרי"ץ גיאת שנהגו בב' ישיבות בבבל שאין הצבור מתפללין אלא שבע וש"צ יורד ומתפלל תשע והביא תשובות הרבה לגאונים לרב נטרונאי ולרב עמרם שמעולם לא התפללו צבור בר"ה אלא שבע ורב האי ורב שרירא כך אמרו. והוא כתב קבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו גם הם מחכמים גדולים שלפניהם כגון רב שמואל הלוי שקבל מרב חנוך גדול שבדור הלכה למעשה שמתפללין תשע והרמב"ן ז"ל דחק להעמיד דברי הגאונים כי אמר שכך היה המנהג ברוב ישראל עד שבא הרי"ץ גיאת והחזיר מקצת המערב למנהג שלנו על כן דחק ליישב מנהג הראשון ולא נהירא לא"א ז"ל וכתב אדרבה מי שמתפלל שבע הוי ברכה לבטלה כיון שמחסר מהברכות ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות".
ונראה שהרא"ש והטור סברו שתקנו לציבור תשע ברכות בתפילת לחש של מוסף, ועל כן אם התפללו שבע אלו ברכות לבטלה, ותקנו שש"ץ מוציא את הציבור בכל תשע הברכות.
וכך כתב הב"י לאחר שהביא מדברי הר"ן (על הרי"ף): "ואין נראה כן מדברי רבינו אלא לגמרי הוא מוציא ידי חובתן כל תפלת מוסף דאם לא כן ל"ל לאהדורי אטעמא דמי שירצה לצאת בתפלת שליח צבור וכו' תיפוק ליה דאפילו אם ירצה לצאת בתפלת שליח צבור אינו נפטר בכך מידי תפלת מוסף שעל כל פנים צריך כל יחיד ויחיד להתפלל תפלת מוסף שאין שליח צבור פוטרו אלא מאותן שלש ברכות בלבד וא"ל דאאותן שלש ברכות שהוא מוסף יהיב טעמא דמי שירצה לצאת בתפלת שליח צבור דהא אמאי דכתב ומתפללין הציבור בלחש תפלת מוסף קאי וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תפלה דמכל תפלת מוסף לגמרי מוציא שליח צבור ידי חובתן".
וע"כ הב"י מוסיף: "ולפי זה צריך לומר דהא דקאמר בירושלמי הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא לא למלכיות זכרונות ושופרות בלבד קאמר כדברי הר"ן אלא לתפלת מוסף כולה קרי תקיעתא על שם שבתפלה זו תוקעין ובגמרא דידן (לה.) משמיה דרב חנא ציפוראה נמי איתמר רבי יוחנן אמר הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ויום הכפורים משמע דאכל תפלת מוסף קאמר והירושלמי שהביא הר"ן הכי איתיה"... ומביא את הירושלמי ומוסיף: "ואפשר לפרש על דרך זה דשליח צבור מוציא ידי חובתן כל תפלת מוסף והכי קאמר מצלינא והדר מצלי דנחתון מערבייא וכו' כלומר א"ל ידענא דהלכה כרבן גמליאל ששליח צבור מוציא ידי חובתן כל תפלת מוסף, ואפילו הכי אני מתפלל תפלת מוסף ואיני רוצה לצאת בתפלת שליח צבור מפני שאיני יכול לכוין לכל דברי שליח צבור שאילו הייתי יכול לכוין לכל דבריו הייתי יוצא ידי חובתו בתפלתו ולא הייתי מתפלל תפלת מוסף ורב אדא דקיסרין אתא למימר דע"כ לא אמר ר' יוחנן ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן אלא כשהיה שם מראש התפלה ולא שיאמר אתפלל שבע ברכות לעצמי ואשמע משליח צבור מלכיות זכרונות ושופרות לבדן שאם הוא עושה כן לא יצא שאין שליח צבור מוציא אלא אם כן שמעו ממנו התפלה מראש ועד סוף וזהו שכתבו הרי"ף והרא"ש והוא שישבו שם מראש התפלה".
וא"כ רב חסדא אף שיכל לצאת י"ח בתפילת שליח הציבור העדיף להתפלל מעצמו בלחש כיון שחשש שלא יכוון כראוי.
ולכן הטור (או"ח סי' תקצא) סיים שם: "מ"מ מוטב שיתפללו יחידים כי מי שירצה לצאת בתפלת ש"צ צריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ ואם חסר אפלו מלה אחת שלא כיון לה לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה".
ט. מוסיף הטור: "וכ"ש לבעל העיטור שכתב שאין ש"צ פוטר אלא מי שאינו בקי אבל בקי אפילו אם הוא בב"ה אינו פוטרו הלכך טוב הוא שיתפלל כל יחיד ויחיד וכן נוהגין".
והבית יוסף תמה על דעת העיטור: "ומ"ש רבינו וכל שכן לבעל העיטור שכתב שאין שליח צבור פוטר אלא מי שאינו בקי אבל בקי אפילו אם הוא בבית הכנסת אינו פוטרו. יש לתמוה על סברת בעל העיטור דהא בהדיא פסקינן בגמרא (לג:) הלכה כרבן גמליאל בראש השנה ורבן גמליאל הא אמר כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי (שם) ועוד דאי לשאינו בקי לרבנן נמי שליח צבור מוציאו אפילו בשאר ימות השנה כדאיתא בגמרא (שם) ושמא יש לומר דסבר בעל העיטור דכי אמרינן לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות אבל דעיר לא, היינו בבאו לבית הכנסת ושמעו מפי שליח צבור ואם כן דעיר כל שהוא בקי לרבן גמליאל נמי אין שליח צבור מוציאו אפילו בבית הכנסת ודשדות שבאו לבית הכנסת בין בשאר ימות השנה בין בראש השנה אם הם בקיאין אין שליח צבור מוציאן ולרבן גמליאל שליח צבור מוציאן ואיפסיקא הלכתא כרבן גמליאל בראש השנה הילכך דשדות שבאו לבית הכנסת ושמעו מראש ועד סוף שליח צבור מוציאן אף על פי שהם בקיאין אבל דעיר אם הם בקיאין אפילו שמעו מראש ועד סוף מפי שליח צבור אין שליח צבור מוציאן לכולי עלמא ובעל העיטור בבני העיר איירי כנ"ל".
עולה שהב"י הסביר את שיטת העיטור שאף לר"ג אין הש"ץ מוציא י"ח את הבקי (ולא הבנתי את חילוקו בין של עיר לשל שדות שבאו לבית הכנסת) ולכן הבקי חייב להתפלל תשע בעצמו ורק שאינו בקי או בקי מהשדות צריך להקשיב לש"ץ מתחילת התפילה עד סופה.
י. בשו"ת הרמב"ם (סי' רנו) שהבאנו לעיל היתה השאלה כך: "ואנחנו מנהגנו, שלא יתפלל הציבור תפלת מוסף של ראש השנה בלחש, מחשש שמא לכשישלימוה ויתחיל שליח הציבור [להתפלל] התפלה, שבה יוצאים ידי חובתן, יסיחו, ואולי יצאו מקצתם לחוץ בסמכם על מה שנוהגים בשאר ימות השנה, אשר יוצאים [בהם] ידי חובתן לעצמם בתפלת לחש, אלא [המנהג הוא שיתחיל] בה שליח ציבור מתחלתה ועד סופה מלה במלה והציבור שותק ושומע אל דבריו ומקדשים במקום הקדושה כמנהגם בשאר ימות השנה בסדר התפלה והכהנים פורסים [כפיהם]. האם יש בזה דבר, או דינה כדין תפלת לחש ותתבטל אמירת הקדושה ופריסת [הכפיים של] הכהנים? ואם אין בזה כלום, היענה הציבור אמן על כל ברכה וברכה או די להם לשמוע? ואם די להם, היהיו, כשיענו אמן, במדרגת עונה אמן אחר ברכותיו אם לאו? ושליח ציבור כיצד יסדיר תפלתו באותה העת, היתפללה לעצמו בהזכרת השם ומלכות או יחוש דילמא מיפקיד דינא עליה ומידחי? ואם הדבר כך ואינו מתפלל אותה אלא בהסדרה לבד, היצא ידי חובתו לעצמו בתפלתו לציבור בקול רם אם לאו?"
היינו באותה קהילה לא התפללו כלל תפילת לחש, אלא מיד פתחו בתפילת שליח הציבור שלפי ההלכה אליבא דר"ג היה מוציא י"ח אף את הבקיאים.
הרמב"ם השיב להם: "ומה שהזכרתם בדבר תקנתכם בתפלת מוסף של ראש השנה, הרי זה מנהג יפה, שאין בו דופי כלל. וכן ראינו המנהג בכל מקום שעברנו בו. ושליח צבור יוצא בו ידי חובתו, אף על פי שלא הסדיר קודם לכן, לפי שמי שהתפלל ולא הסדיר תפלתו, יצא בלא ספק. ולא הצרכנוהו להסדיר [תפלתו] אלא מחשש שמא יטעה. וידוע לכם, ששומע כעונה בכל מקום, ועונה אמן כמברך ואין זה דומה לעונה אמן אחר ברכותיו, משום שכל עונה אמן חייב לשמוע ברכה בהכרח, ולולא זאת, היתה אמן יתומה. וכל מי ששומע ברכה, חייב לומר אמן, אף על פי שאינו מחוייב באותה הברכה וכבר יצא ידי חובתה משום שהוא מרבה לשבח ולפאר ולרומם לשם הנכבד והנורא בזה, שלא [יזכרהו] ולא ישמע זכרו מבלי לצרף לו שבח או אמירת אמן למי שרוממו. ומענין מנהגנו אנו, שראינוהו מחוייב וראוי, לפי מה שאירע לאנשים מן המנהגים הרעים באלו העתות ובאלו המקומות, הרי הוא כפי שאתאר לכם. והוא, שבתפלת שחרית ומוסף בשבתות וימים טובים לבד בגלל ריבוי האנשים אעשה אותה לתפלה אחת כמנהגכם במקומכם במוסף ראש השנה, וכן אם אירעה לנו תפלת מנחה באיחור מאד, עד שאחוש שמא תשקע החמה, אעשה, ששליח צבור יסדיר התפלה בקול רם וקדושה. וראינו, שאין בזה הפסד כלל, לפי שמי שאינו בקי יצא בשמיעת התפלה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מלה במלה".
וא"כ הרמב"ם אינו מגנה את העושים כן, וכותב לנהוג עפ"י התנהגות הציבור.
יא. הב"י מוסיף: "כתב הריב"ש בתשובה (סי' לז) אין ספק שהמנהג היפה הוא שיתפללו הציבור תחלה והשליח צבור יתפלל עמהם בלחש כדי להסדיר התפלה ואחר כך יחזור שליח צבור להתפלל בקול רם כמו שמפורש בסוף ראש השנה (לג:) וכן המנהג בקטלוני"א ובכל מקום שהם בני תורה אבל בארגו"ן לא נהגו כן אלא מתפלל השליח צבור תפלת המוסף מיד עם הציבור יחד מבלי שיתפללו הציבור תחלה ונראה שנהגו כן מפני שרובן עמי הארץ ולא יוכלו להתפלל [אפי'] מתוך הספר אלא בעמל גדול משום דאוושי ברכות ולזה מתפללין כולם יחד עם השליח צבור כמו שאחר מקרא אותו ע"כ".
עולה שהריב"ש כותב שהראוי לנהוג כפי שכתב הרי"ץ גיאת ואחריו הרא"ש. אולם מעיד שבארגו"ן מתפללים כולם עם השליח ציבור. וא"כ בארגו"ן נהגו כרמב"ם.
יב. השולחן ערוך (או"ח סי' תקצא ס"א) פסק: "יתפללו הצבור בלחש תפלת מוסף ט' ברכות, ושליח צבור יתפלל גם כן עמהם בלחש".
והמשנה ברורה (ס"ק א) באר: "יתפללו הצבור וכו' ט' ברכות – לאפוקי מאיזה פוסקים שסוברין שבלחש לא יתפללו רק ז' ברכות כמו בשחרית. מקום שנוהגין שהקהל מתפללין עם הש"ץ בשוה והש"ץ תוקע וטעה אסור לשוח באמצע ולגעור בו דכבר יצאו בתקיעות דמיושב ואף אם לא שמעו התקיעות דמיושב יחזרו ויתקעו אחר התפלה אותו סימן שטעה ודיו".
בביאור הגר"א (סי' תקצא ס"א) האריך בביאור כל הסוגיא והביא את המקורות שהבאנו ומסיים בדבריו על הרמב"ן – "עיין שם שהאריך מאד אבל עתה אין נ"מ בכ"ז שא"א יכולין לכוין לצאת בברכת דש"ץ4".
וא"כ אע"פ שדעת הגאונים היתה שהקהל מתפלל לחש במוסף רק שבע ברכות והרמב"ן ועוד ראשונים אחזו בשיטתם, קשה מאד לכוין מתחילה ועד סוף בכל חזרת הש"ץ של ראש השנה5 ולכן לכו"ע נפסקה הלכה שבימינו כל הציבור מתפלל בלחש תשע ברכות.