חבל נחלתו טז ז
סימן ז
ברכה על קשת בראיה במראה
שאלה
אדם נסע במכוניתו על כביש מהיר וראה במראה מאחוריו קשת בענן – האם מברך עליה?
תשובה
א. בילקוט יוסף (נט"י וברכות סי' רכט – דיני ברכת הקשת והחמה, ס"א) כתב: "הרואה את הקשת מברך בשם ומלכות: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו ביותר. אבל מותר לומר לחבירו שיש קשת, כדי שגם חבירו יוכל לברך על הקשת"2.
והוסיף: "ומברכים על הקשת אפילו אינו רואה אלא חלק ממנה. אבל הרואה את הקשת בתוך שלולית מים, וכדומה, ואינו רואה את הקשת בעצמה מפני שיש איזה דבר המסתיר לראות הקשת, וכן הרואה את הקשת דרך ראי, אינו מברך. אבל אם רואה את הקשת דרך חלון ביתו או המכונית, מברך אף שיש הפסק זכוכית". וכ"כ בילקוט יוסף קצוש"ע (או"ח סי' רכט – דיני ברכת הקשת והחמה). בהערות הביא מקורות לדבריו אולם לגבי מראה לא הביא כל מקור.
ובדבריו לא נימק אלא מדוע אין בכך איסור, אבל לא מדוע אסור לברך על ראיה בראי.
ב. בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' פב) דן על "עדים שראו עובר עבירה בתוך מה שנצטייר במראה של זכוכית לבנה והכירו הכל בפירוש מהו?"
והסתפק מעדי קידוש החודש (ר"ה כד ע"א) ששם הגמ' כתבה שאם ראוה במים אין מעידים עליה משום חשש טעות.
דברי שו"ת הלק"ט הובאו בברכי יוסף (חו"מ סי' לה ס"א) והביא אף דברי שו"ת דבר שמואל (סי' רמב) ושו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קכו) שיש לחלק בין ראיה דרך עששית לבין ראיה במראה שאין רואים ישירות אלא רק את השתקפותו במראה. וכן שבעדות החודש החמירו בגלל קלקול הביתוסים, ובקידוש החודש שמא ראו השתקפות בעבים ('כוביתא דעיבא'). ומסיק: "ומ"מ נראה דעת הרב דבר שמואל והרב שבות יעקב דבכה"ג לא מקרי ראיה. ומיהו עדיין יש להסתפק, דשאני התם דיש מציאות דראו בוכיתא דעיבא, וגם הרב דבר שמואל בלבנה אמרה, אבל בנ"ד אם הוא באופן שלא יש להסתפק בשום מציאות אפשר דמקרייא ראיה".
ולדעתו ראיית עדות במראה אפשר שדינה כראיית עדים רגילה.
ג. בפסקי דין – ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ג עמ' סו סימן ג) דנו אם תמונת צילום תהווה ראיה ואגב כן הביאו את הדיון במראה. והביאו הלק"ט וברכ"י וציינו לעי' בפת"ש חו"מ סי' לה, ושע"ת או"ח סי' תכו ס"ק א. והביאו משו"ת עין יצחק ושבות יעקב שזו הלכה מיוחדת בדיני קדוש החודש שצריך ראיה ממש אבל לעדות בדיני ממונות מתקיימת העדות בידיעה בלבד בלא ראייה. והביאו לכך מקורות. ולכן יש מקום לומר שעדות ע"י מראה תועיל בדיני ממונות.
ד. בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' יח) דן לגבי "דין ברכת המלך לרואה את המלך בטעלעוויזשן".
והביא: "בס' פתח הדביר (או"ח סי' רכ"ד אות י') נשאל ברואה את המלך דרך מראה האספקלריא הנקרא איספיז"ו (ראי) שרואין בתוכו כל מה שהוא מנגה נגדו אם חייב לברך ברכת שחלק מכבודו, וכ' שכבר נסתפק בזה בס' בית עובד (מערכת הבית) לפימש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (פ"ל דכלים מ"ב) דאספקלריא שאינה מאירה הוי ספק ראי' שלא יראה בשיעורו ובקומתו האמיתי וציין לערוך ערך ספקלרא ולקונ' יעקב לחוק שבסו"ס שבת של מי לימוד ל', ובפתה"ד כ' עליו שנעלמו מעיניו דברי תשו' הלק"ט ח"ב סי' פ"ב ע"ש".
והביא דברי הלק"ט והסיק: "ועפי"ז נלענ"ד כי דוקא בהך דר"ה שראו הלבנה במים או בעששית, וכן בעדים שראו בראי אדם עובר עבירה, שאין אנו דנין בכל אלו על הראי' כדבר נפרד לעצמו, אלא אנו דנין אם לקדש את החודש בזמנו או לעברו, ואם לענוש לפלוני כדרך שעונשין לעובר עבירה או שלא לענשו, וזה תלוי כמובן, אם נראית הלבנה בזמנו, ואם עבר פלוני אותה עבירה באמת, וזאת עלינו לברר עפ"י עדים. נמצא אין ראית העדים בזה אלא לשם בירור וכן בכל דבר שיגמר עפ"י בי"ד על יסוד הגדת עדים, ובכל אלה שפיר מקום לומר שלא הקפידה תורה שיראו העדים עצם הדבר שמעידים עליו, דכל שראו אותו ראי' ברורה שאין להסתפק בטעות וכהך שראו במראה אדם עובר עבירה והכירו הכל בפירוש, סגי דגם זה חשיב בירור"... והזכיר שבעדות די בידיעה ברורה.
ה. ומחלק שם בשו"ת בצל החכמה בין עדויות לבין ברכות הראיה שבהן צריך לראות ממש ולא רק לראות בבואה. וז"ל (אות ג):
"ואמנם כ"ז לענין עדות, משא"כ לענין ברכות הראי' שתקנו חז"ל לברך על ראית דברים מיוחדים, כגון ראית מלך, הרים, גבעות, ימים ונהרות ועוד, א"א לברך רק כשרואה עצם הדבר עליו הוא מברך. כי ראי' זו אינה כדי לברר מציאות הדבר, שהרי מציאות הדבר ואמיתותו ברור לו בלא"ה, ואפ"ה אינו מברך עד שיראהו. וא"כ מה יוסיף תת לו אם יראה את הים בראי הרי מ"מ עדיין אינו רואהו בעצמותו ואיך יברך כנלענ"ד נכון בס"ד".
ומוסיף: "גם להמבואר במג"א (סי' רכ"ד סק"ו)3 שאפי' סומא שיודע שהמלך עובר מברך כדמשמע בגמ' (ברכות נ"ח א) מעובדא דר"ש, הרי דגם בזה סגי בידיעה בלי ראי', פשוט דהתם מיירא שמרגיש בכבוד המלך בחוש השמיעה במקום חוש הראי' כמבואר במהרש"א בחד"א (שם ד"ה חזי) אבל כל שאינו רואה את המלך עצמו וגם אינו מרגיש בעצם כבודו רק ע"י אמצעי וכגון ע"י ראי' במראה אינו מברך".
ומביא מהגהת זכרון אברהם הכתובה בילקוט הגרשוני (חאו"ח סי' רכט אות א) שאין לברך על בבואה של קשת במים או במראה. וכן מסיק להלכה.
ו. לפי דעתי נראה שצריך לברר לשם מה נצרכת הראיה באותו בירור או מצוה או ברכה ועפי"ז לדון אם ראיה במראה ראויה ומקיימת את התנאים. וכשם שהאחרונים חילקו בין עדות החודש לבין עדות בדיני ממונות. ונראה שבכל מקום שהראיה בעין אינה מתנאי הדבר, אף ראיה במראה תחשב לראיה מספיקה כדי לקיים את ההלכה או לברך וכד'.
כך כתב הרד"ק (ישעיהו ג, כג): "והגליונים – המראות נקראו כן לפי שנגלים בו הפנים לרואה בהם, וכן תרגם יונתן ומחזייתא, וכן תרגם אנקלוס במראות הצובאות במחזיית נשייא".
ז. במס' עבודה זרה (כט ע"א) נאמר: "ת"ר: ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה... היכי דמי? אי ברשות הרבים, ל"ל מראה? ואי ברשות היחיד, כי רואה מאי הוי? לעולם ברה"י, וכיון דאיכא מראה – מתחזי כאדם חשוב".
וכתב על כך רבינו יהונתן (על הרי"ף ע"ז ט ע"ב): "רואה במראה כמו [שמות ל"ח] במראות הצובאות, זכוכית שכל מה שעושה האדם כנגדו נראה מתוכו, מיד"ל בלע"ז וקס"ד השתא דמשום הכי מצריכו מראה שאם ירצה להרגו יכיר במראה כשיתקן ידו להרגו וירים קולו ומשום הכי מקשי' ליה אי ברשות הרבים למה לי מראה אי [ברשות היחיד כי רואה במראה מאי הוי] מה מועיל לו מראה הלא אין שם מושיע ועוזר ומה הועיל צעקתו, ומשני להכי מועיל לו המראה אפי' ברשות היחיד שכיון שרואה הגוי שזה הישראל המסתפר ממנו קפיד בתגלחת אם מספר אותו היטב אם לאו סובר שאדם חשוב ונכבד הוא שיש לו גואלים ואם יהרגנו יבוקש דמו מידו"...
ח. ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב, או"ח סי' יא) כתב: "הסתפקתי בהא דאיתא בש"ע או"ח רס"י ע"ה דטפח מגולה באשה אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, אם עומד כנגד המראה שקורין שפיעגעל והאשה אחריו ורואה אותה דרך המראה אי הוי כקורא נגד הערוה, ולדעת הב"ח לא מהני עצימת עינים. וליכא למיפשט מהא דערוה בעששית דב"ה שם דשאני התם דרואה אות' בעצמה דרך דפנותי' כמבואר שם, דהיינו שהיא עומדת באמת תחת דפני העששית, משא"כ בנ"ד אין שם גופה אלא מראה שלה"...
ומוסיף: "ויש להביא לענ"ד מד"ק של האריז"ל בלקוטי תורה פ' ויקהל ע"פ ויעש את הכיור נחשת במראות הצובאות ז"ל. הנה בשעת הקרבת הקרבן, הי' הכהן מכיר בפניו מקום שפגם ובמחשבתו והי' מנקה אותו מחטאו, ובאשה שאסור להסתכל בפניה, הביא אותה לפני הכיור שעשו במראות הצובאות, ורואה שם צורתה ומכיר במחשבתה והי' מנקה חלאתה עכלה"ק. הרי ידים מוכיחות יש דע"י מראה אין חשש".
ט. ונלענ"ד שבברכות הראיה מברך ברכת שבח לקב"ה על שזוכה לראות אחד ממעשי הבריאה, או במלך על שנפגש במלך שקיבל מהקב"ה תפארת המלכות ואינו מברך על הידיעה אלא על פגישתו שלו עם מעשה הבורא. אבל ראיה ברורה במראה שאינה מעוותת לדין זה הוא כראיית העין. וכשם שלענין ראיית כהן בביהמ"ק או לערוה במראה הראיות הללו תחשבנה כראיית העין או להו"א בע"ז שיראה אם הגוי רוצה להורגו ה"ה לגבי ראית הקשת או בריה משונה או מלך. ובטלויזי' במעגל סגור כיון שהתמונה כאן אינה מיוחדת לזמן ומקום זה ויכול לראותו בכל עת אינו מברך.
ועי' הכתב והקבלה (במדבר פרק יב; מלבי"ם יחזקאל א, כו וביאור המילות יחזקאל מג, ג).
י. וראיה נוספת שלברכת השבח אי"צ בראיה לפרטי פרטים מן המגן אברהם (ריש סי' תכו) שכתב: "סומא חייב לקדש הלבנה (רש"ל בתשו'): וכ"פ החיי אדם (כלל קיח ס"ד).
מסקנה
אם רואה קשת במראה ואין לו אפשרות לעצור ולהביט בעיניו לאחור צריך לברך בשם ומלכות 'זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו' על ראייתו במראה.