חבל נחלתו טו מד
סימן מד
הלכות אבלות על מאבד עצמו לדעת
א. איסור איבוד עצמו לדעת וחומרו
בב"ק (צא ע"ב) מובאת ברייתא: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש – ר' אלעזר
אומר: מיד נפשותיכם אדרש את דמכם". ובגמרא מבואר שהכוונה להריגת עצמו.
וכן רש"י: "לנפשותיכם אדרוש – מיד עצמכם אדרוש".
בבראשית רבה (תיאודור-אלבק פר' נח פר' לד, ה) דורש: "אך את דמכם
לנפשותיכם להביא את החונק עצמו, יכול כשאול ת"ל אך, יכול כחנניה מישאל
ועזריה תלמוד לומר אך".
היינו אפילו ההורג את עצמו כלול באיסור רציחה פרט לשאול המלך שעשה זאת
כדי שלא יפול ביד הפלישתים. וכן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, בראשית, פרשת
נח פ"ט סי' ה).
וכן הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ב הל' ב) פסק:
"אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו
והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו
שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין".
ובהלכה ג הוסיף: "ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר שופך דם האדם באדם
דמו ישפך – זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח, את דמכם לנפשותיכם אדרוש –
זה ההורג עצמו... ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים".
מתבאר כי המאבד עצמו לדעת עובר באיסור רציחה ודינו מסור לשמים.
הלבוש (יו"ד סי' שמה ס"א) באר: "המאבד עצמו לדעת עבירה גדולה היא ועונשו
גדול מאד, כדכתיב [בראשית ט, ה] ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' והרי הוא
חוטא בנפשו, לפיכך אמרו רבותינו ז"ל [אבל רבתי פ"ב] כל המאבד עצמו לדעת
אין מתעסקין עמו לכל דבר...".
והחכמת אדם (שער השמחה כלל קנו ס"א) כתב: "המאבד עצמו לדעת הוא רשע
שאין למעלה ממנו שנאמר (בראשית ט', ה') ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש
וחמור מכל חייבי מיתות שבתורה שיצרו גבר עליו לתאוה או כעס וכיוצא בו
ובשביל יחיד נברא העולם וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו מאבד עולם
מלא כל שכן שהרשע הזה איבד עולם מלא בידיו, ולכן אין מתעסקין עמהם לכל
דבר...".
ובערוך השולחן (יו"ד סי' שמה ס"א) הוסיף: "גרסינן בשמחות ריש פ"ב: המאבד
עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר ר' ישמעאל אומר קורין עליו הוי נתלה הוי
נתלה, א"ל ר"ע הנח לו בסתמו אל תכבדיהו ולא תקלליהו וכו' עכ"ל. כלומר
דמאבד עצמו לדעת עון גדול הוא ואין לו חלק לעולם הבא ויש ראיה לזה מגיטין
[נ"ז] ע"ש. ולכן ס"ל לר"י שמותר לקללו ולבזותו ואומרים הוי עליך שתלית את
עצמך וזהו כשאיבד עצמו בתלייה, וכן אם איבד עצמו במיתה אחרת מזכירים לו
אותה מיתה. ור"ע סבר לא תכבדו ולא תקללו דמי יוכל לדעת דאולי יצא מדעתו או
אנוס היה מפני איזה יראה ופחד, לכן יניחו סתם לא בכיבוד ולא בבזיון ותמיהני
שהפוסקים לא הביאו זה".
ב. אבלות על עבריינים
הרמב"ם (הל' אבל פ"א ה"א) פותח: "מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר
ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון
בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף
על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה
ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה".
ובהלכות ט-י מבאר לגבי חריגים מסוימים:
"כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגן,
הרי אלו מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כל דבר וממונם למלך ונקברין בקברי
אבותיהן, אבל כל הרוגי בית דין אין מתאבלין עליהן אבל אוננין, שאין אנינות אלא
בלב2, ואין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר וממונם ליורשיהם".
"כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין
בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות
אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין [והמומרים]
והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים
ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקדוש ברוך
הוא, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא".
היינו הרמב"ם מחלק את דיני האבלות לג' מינים:
הרוגי מלכות – כל דיני אבלות.
הרוגי בית דין – אין מתאבלים אלא אוננים בלב.
הפורשים מדרכי ציבור – אין מתאבלים אלא שמחים על מיתתם.
את המקור לכך שאין מתאבלים עליהם מסביר הכסף משנה (הל' אבל פ"ב
ה"ח): "וכן כל אותן שאמרו וכו'. ברייתא בתורת כהנים כתבוה הרי"ף והרא"ש,
בעמיו בזמן שהם עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מדרכי צבור". ונראה שהוא דין
מהתורה שהורחב אף לגבי דיני אבלות מדרבנן.
וכן בקרית ספר (הל' אבל פ"א) באר: "הפורשים מדרכי צבור ומאבד עצמו לדעת
אין מתאבלין עליהם ואין מטמאים הכהנים להם כדכתיב בעמיו בזמן שהם עושים
מעשה עמם ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור".
ג. אבלות על מאבד עצמו לדעת
עפ"י המבואר לעיל, מאבד עצמו לדעת הוא עבריין (רוצח) כעין הרוגי בית דין,
ודיני אבלות לגביו צריכים להיות כעין אבלות על הרוגי בית דין, שנהרגים על
עבירות שעשו.
בהלכה יא מביא הרמב"ם דין מאבד עצמו לדעת. וז"ל: "המאבד עצמו לדעת אין
מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו
בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים"...
משמע מדברי הרמב"ם שדיני אבלות במאבד עצמו לדעת דומים להרוגי בית דין
(אמנם הרמב"ם לא הזכיר אנינות בלב). וישנו דמיון ביניהם בסיבת אי-נהיגת דיני
אבלות כיון שהם עבריינים וצריכים כפרה.
אמנם המאירי (מו"ק כט ע"א) השווה מאבד עצמו לדעת לפורשים מדרכי ציבור:
"הפורשים מדרכי צבור והמינים והמשומדים והאפיקורסים והדומים להם התבאר
באבל רבתי שאין מתאבלין עליהם כלל, ולא עוד אלא שראוי לקרוביהם לשמח
במיתתם, וכן המאבד עצמו לדעה אין מתעסקים עמו לכל דבר... ומ"מ כל שהוא
בכלל מאבד עצמו לדעת אין קורעין עליו ולא חולצים ולא מספידין אבל עומדין
עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים"...
במסכת שמחות (פ"ב ה"א) נאמר: "המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו
בכל דבר, רבי ישמעאל אומר קורין עליו הוי נתלה הוי נתלה3, אמר לו רבי עקיבא
הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין
עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד
לחיים, כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין בו, וכל שאינו
לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין בו". וכן בברייתות מאבל רבתי (פ"ג ה"ה).
ובמדרש שכל טוב (בובר, בראשית מקץ – ויגש פמ"ד סי' לד: "כי איך אעלה אל
אבי והנער איננו אתי. כלומר שמא אראה הרעה אשר ימצא את אבי ח"ו שמא יאבד
עצמו מדעת על צערו, ונמצא שאנו מונעין ממנו שלא לכבדו4, ולא לסופדו, ולא
לחלוץ, ולא לקרוע עליו, לכך הוא אומר שאולה, שכל המאבד עצמו לדעת יורד
לגיהנם"...
הרי"ף (מו"ק יח ע"א) כותב באותו סגנון: "המאבד את עצמו לדעת אין מתעסקין
עמו לכל דבר ואין קורעין ואין חולצין ולא מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה
ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים מפני שהוא כבוד לחיים וכל שהוא
כבוד לחיים הרבים מתעסקין בו". וכ"כ הלכות גדולות (סי' כא, הל' אבל עמ'
רנד), הל' רי"ץ גיאת (הל' אבל עמ' רנו), ראבי"ה (ח"ג הל' אבל סי' תתמא), רא"ש
(מו"ק פ"ג סי' צד).
מתבאר מדברי הרמב"ם וסיעתו שעל מאבד עצמו לדעת אין מתאבלים כלל וכל
דיני אבלות יום ראשון, שבעה, שלשים וי"ב חודש – אין האבלים מחוייבים בהן.
ורק פעולות שנעשות לכבוד משפחתו – עמידה בשורה וברכת אבלים ותנחומי
אבלים5 שנעשים לצורך ניחום האבלים עושים אף במאבד עצמו לדעת. וא"כ
מאבד עצמו לדעת שונה מהרוגי בית דין שאין מתאבלים אלא רק אוננים עליהם.
וכנראה סיבת חומרתו, על אף שהוא עבריין כמותם, או משום קנס או משום
שמעשהו חמור יותר מהם.
לעומת ראשונים אלו כתב הרמב"ן בתורת האדם (שער הסוף, ענין ההספד, יח)
"המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר. ר' ישמעאל אומר קורין עליו הוי
נשלח הוי נשלח. אמר לו ר' עקיבא הניחהו בסתמא אל תכבדהו ואל תקללהו. אין
קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת
אבלים מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר כל שהוא כבוד לחיים הרבים
מתעסקין עמו וכל שאינו כבוד לחיים אין הרבים מתעסקין עמו. ונראה לי דאין
קורעין לכבוד קאמר, אבל קרובים הראויים להתאבל קורעים דקריעה חיובא הוא.
ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו, אף הם לא ינהגו עליו
אבילות, והאיך עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים אם אין נוהגין עליו
אבילות. ולא מצינו אלא בהרוגי בית דין (סנהדרין מ"ו ב') אין מתאבלין אלא אוננין.
והרמב"ם ז"ל כתב שאין נוהגין עליו אבילות כלל".
נראה מדברי הרמב"ן שדוקא חובות אבלות שהן לכבוד המת אין עושים למאבד
עצמו לדעת, אבל חובות שהאבל חייב מצד עצמו במצות אבלות מדרבנן – חייבים
בהם. וטעמו של הרמב"ן נראה מצד שהוא לא נידון בבי"ד, וחוסר אבלות היא
חלק מענישת הנידון ע"י בי"ד למיתה, אבל זה שלא נידון אין עליו דיני חייב מיתה
אלא ככל עבריין בישראל שחייבים עליו כל דיני אבלות, ורק כדי שלא יימשכו
אחריו אין חולקים לו כבוד.
הרדב"ז (הל' אבל פ"א הי"א) באר את המחלוקת כך: "המאבד עצמו לדעת וכו'.
באבל רבתי פ"ב המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר אין קורעין ולא
חולצין ולא מספידין עליו אבל בעומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים
מפני שהוא כבוד לחיים כללו של דבר כל שהוא כבוד לחיים מתעסקים וכל שהוא
כבוד למתים אין מתעסקים עמו לכל דבר ולא שנינו בה אין מתאבלין עליהם והיינו
דקתני סיפא אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ואם אין אבלות
איך עומדין בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וקשיא על רבינו. וי"ל שהכלל לאתויי
שאין מתאבלין עליו שאבלות כבוד המתים הוא אבל לעמוד בשורה או לומר עליו
ברכת אבלים אף על פי שאין שם אבלות יש בברכה שבח להקב"ה והוא כבוד
החיים ואף על גב דאבילות יום ראשון מן התורה לא אמרה תורה להתאבל אלא
בעושה מעשה עמך ומזה הטעם פטורין מן הקריעה. וי"מ דקריעה השנויה היינו
הרחוקים הקורעים משום כבוד אבל הקרובים קורעים דחיובא הוא ומשמע
דמתאבלין עליו נמי דהא אבלות חיובא הוא ואין כן דעת רבינו אלא אין מתאבלין
ולא קורעין עליו כלל".
הכסף משנה כותב בקצרה: "וסובר רבינו דאבילות אינו מדברים של כבוד החיים
והרמב"ן חולק בדבר".
הלחם משנה (הל' אבל פ"א הי"א) הביא ראיה לרמב"ם: "משמע מדברי רבינו
דהאבילות אינו מכבוד החיים וכן מוכח בפרק נגמר הדין דאמרו שם ואי ס"ד כיון
דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו משמע דהאבילות משום כבוד המתים הוא ולכך
הוקשה דכיון דיש להם כפרה ראוי לעשות אבל עליהם וכן פירש"י ז"ל בפירוש
המשנה שם ולא היו מתאבלין עליהם כדי שתהא בזיונם כפרה להן ע"כ, משמע
דאבילות כבוד המתים, אבל הרמב"ן חולק על רבינו ואומר דמדאמרינן ברכת
אבלים משמע דמתאבלים אבל הסוגיא הנזכרת סיועא לרבינו כדכתיבנא".
השולחן ערוך (יו"ד סי' שדמ ס"י) פסק: "מי שצוה שלא יספדוהו, שומעין לו".
ורמ"א הגיה: "אבל אם צוה שלא לנהוג עליו ז' וגזירת שלשים, אין שומעין לו
(מהרי"ו סימן ד' /י"ז/)".
והעיר רבי עקיבא איגר (על אתר): "סעיף י' בהג"ה אבל אם צוה שלא לנהוג.
מקור דין זה במהרי"ו (סי' ז' [י"ז]) והעתיקו בד"מ שכתב וז"ל אבל תוך ל' כיון
דאשאר מתים נמי מתאבלים עליהם ואסמכינהו אקרא לא נתברר לי אי יקרא דחיי
או יקרא דשכבי דהא ודאי אבילות גופיה אינה יכולה למחול דא"כ בטלת כל דיני
אבילות עכ"ל הנה בודאי עיקר טעמא דידיה לאו מכח סיומא דידיה דא"כ בטלת
כל דיני אבילות דמה בכך אם יבוטל בכה"ג היכא דצוה שלא להתאבל וכמו
אבילות י"ב חודש דמודה הרי"ו דשומעין לצוואתו, אלא ודאי עיקר טעמא דידיה
מחמת ספיקתו אם אבילות הוא יקרא דחיי או דשכבי. ובהיות שכן תמה אני דהא
דבר זה מחלוקת רבותינו הוא דבדין מאבד עצמו לדעת דאיתא בברייתא דאבל
רבתא (רפ"ב) דכל שהוא כבוד לחיים מתעסקין בו וכל שאינו כבוד לחיים אין
מתעסקין בו ובזה דעת הרמב"ם (פ"א מהל' אבילות) דאין מתאבלין עליו וע' בכ"מ
שם דס"ל להרמב"ם דאבילות כבוד המתים הוא [ומשמעות הרמב"ם דאף אבילות
יום א' דהוא דאורייתא לדעת הרמב"ם ג"כ אמרינן טעמא דקרא משום כבוד
המתים וצ"ע] אך דעת הרמב"ן בת"א דמתאבלין עליו דכבוד החיים הוא הרי דהוא
ספיקא דרבוותא וכיון שכן למה דפסקינן בפשיטות (רס"י שמ"ה) כדעת הרמב"ם
דהמאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו הרי דקי"ל בפשיטות דאבילות הוי כבוד
המתים או דקיי"ל מספיקא להקל באבילות עכ"פ נפסוק דמצוה שלא להתאבל
מהני ולא הו"ל להרמ"א להעתיק דברי הרי"ו לדינא. וראיתי בת' הראנ"ח (סי' נ')
שכתב לענין אחר בפשיטות ג"כ דהאבילות ז' ול' הוי כבוד לחיים ולא הרגיש דהוא
מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל וצ"ע לדינא וע' בת' שבות יעקב (ח"ב סי' ק"ב)".
עולה מרעק"א שסובר שזוהי מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן האם אבלות היא כבוד
החיים או כבוד המתים. לפי הרמב"ן היא כבוד החיים וע"כ במאבד עצמו לדעת
חייבים בהלכות אבלות ורק מעשים שהם לכבודו של מת אין עושים למאבד עצמו
לדעת, לעומת זאת לפי הרמב"ם אבלות היא כבוד המתים ולכן אין מתאבלים עליו
ואין מספידים ורק פעולות שהן תנחומי האבלים כגון שורה וברכת אבלים כתב
לעשות גם במאבד עצמו לדעת.
ועי"ע בהיכל מלך וביד המלך [לנדא] (הל' אבל פ"א הי"א).
ד. פסיקת ההלכה לגבי מאבד עצמו לדעת
הטור (יו"ד סי' שמה) פסק: "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר: אין
קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת
אבילים פי' מפני שהוא כבוד לחיים וכל שהוא כבוד לחיים מתעסקין בו וכל שאינו
כבוד לחיים אין מתעסקין בו והאי אין קורעין פירוש לרחוקים לכבוד אבל
הקרובים הראויין להתאבל קורעין עליו".
נראה מדברי הטור שפסק כרמב"ם ואעפ"כ חייב קריעה אף על מאבד עצמו
לדעת, והבאר היטב באר שפסק כרמב"ן ולא כרמב"ם.
וכתב הבית יוסף (יו"ד סי' שמה): "ומ"ש והאי אין קורעים פירוש לרחוקים וכו'. כך
פירש הרמב"ן בתורת האדם (עמ' פג) ונתן טעם לדבר דקריעה חיובא הוא ואם
תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו עליו אבלות ואיך
עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים אם אין נוהגים עליו אבלות
והרמב"ם כתב בפרק א' (הי"א) שאין מתאבלים עליו כלל: [בדק הבית] כתב
הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' רלו) כשאמרו בכל מקום אין מתעסקים עמהם לכל
דבר לא לענין קבורה ותכריכין אמרו אלא שאין קורעים ולא חולצים ולא מספידים
וכו' כדתניא באבל רבתי [עד כאן]".
השו"ע (יו"ד סי' שמה ס"א) פסק: "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל
דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין
עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים".
נראה מהשו"ע שפסק לגמרי כרמב"ם ולא חייב אף קריעה לרחוקים.
וכתב הפתחי תשובה (סי' שמה ס"ק א): "ועי' בתשובת ח"ס (יו"ד) סי' שכ"ו
שהראה פנים שדעת הרמב"ן הלכתא היא, ודחה ראיית הלח"מ ספ"א מאבל. אך
להלכה למעשה מי ירים ראש נגד הסכמת הרב"י בש"ע שסתם כהרמב"ם ובשגם
שהלכה כדברי המיקל באבל.
ומוסיף הפ"ת בשם החת"ס: "אמנם מ"מ אומר אני היכא דאיכא כבוד משפחה
נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו, אבל אם
יתיר להם המורה להתאבל אז יאמרו הבריות קמו ביה רבנן במילתא ונתבאר שלא
היה לו דין מאבד עצמו אזי יכול המורה להורות לכתחלה להתאבל אפילו אם
באמת נתברר לו שהיה לו כל דין מאעל"ד וראיה מסנהדרין מ"ז כו' ועוד דהעיקר
כהרמב"ן ונהי דלענין אבל הלכה כדברי המיקל אבל לענין פגם משפחה אין
הלכה כהמיקל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב עי' בא"ח סי' קל"ט ס"ג בהגה"ה
עכ"ד ע"ש] ועי' בשו"ת לחמי תודה ממהר"י באסאן ז"ל סי' י"ח מ"ש בזה".
והחכמת אדם (שער השמחה כלל קנו ס"א) פסק: "לא קורעין ולא מתאבלין ולא
מספידין אותן אבל קוברין אותן ולובשים אותן תכריכין ומטהרין אותן (דרכי משה
סימן שמ"ה ס"ק א') ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים כללו של
דבר כל דבר שהוא משום כבוד החיים עושין להם (סימן שמ"ה ובש"ך בס"ק ב'
כתב דלרמב"ן (תורת האדם ענין ההספד) והטור קורעין עליו ולפי זה הוא הדין
דמתאבלין עליו אלא שאין מספידין עליו עיין בית יוסף אבל להשולחן ערוך סעיף
א' שכתב כרמב"ם דאין מתאבלים דסבירא ליה דאבילות אינו כבוד החיים ואם כן
אף הקרובים אין קורעין עליו ועיין שם ברמב"ם פרק א' מהלכות אבל הלכה י"א
ובלחם משנה שם)".
הרב חיד"א בשו"ת חיים ביד (סי' קי) פסק ג"כ כרמב"ם, וז"ל: "הוה עובדא באחד
ששתה סם המות ומת וקי"ל דהמאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר
ואין מתאבלים עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדים עליו
בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים זהו ל' הרמב"ם ה'
אבל פ"א הי"א, והנה הרמב"ן ס"ל דקורעים הקרובים הראוים להתאבל וכ"כ הטור
והוא משם הרמב"ן אלא דנשמט שם הרמב"ן כמ"ש הרב ש"ג וכ"כ הרב כ"מ שם
שהרמב"ן חולק בדבר וכ"נ דעת הטור וכמ"ש הרב ש"ך סק"ב יע"ש. אבל לדעת
הרמב"ם שכתב סתם אין מתאבלים ולא קורעין משמע כלל כלל לא וכ"כ
הרשב"א בתשו' ח"א סי' תשס"ג עיין בס' תורת השלמים בלחמי תודה סי' ח"י.
ולענין הלכה נרא' דיש לפסוק כדעת הרמב"ם והרשב"א וכדפסק מרן בש"ע
שקיבלנו הוראותיו והוא בשב ואל תעשה, וגם הלכה כדברי המקל באבל. והגם
שהרב לח"מ בפ"ח מה' אבל כ' דהלכ' כדברי המקל באבל אמרו ולא בקריעה
כמו שיע"ש. מ"מ היכא דמצינו פלוגתא בפוסקים ואין לנו מכריע הלכה בדברי מי
בזה אמרינן הלכה כדברי המקל אף בקריעה וכמ"ש הרב"ח ביו"ד סי' ש"ם סעי'
י"א ובס' פחד יצחק מער' ה"א דכ"ג ע"ב יע"ש". ועי' שו"ת תשובה מאהבה (ח"א
סי' רז).
ה. איסור טומאת כהנים
מובא במסכת שמחות (ברייתות מאבל רבתי פ"ה ה"א): "כל שאין מתאבל עליו
אין הכהן מטמא לו, שנאמר בעמיו בזמן שעושה מעשה עמך, ולא בזמן שפרשו
מדרכי צבור".
וכן פסק הרמב"ם בהלכות אבל (פ"ב ה"ח): "וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין
עליהן כגון הרוגי בית דין ושפרשו מדרכי צבור והנפלים והמאבד עצמו לדעת אין
הכהן מטמא להן"...
וכתב הרדב"ז (הל' אבל פ"ב ה"ח): "לא נתבאר בדברי רבינו אם עבר ונטמא
לאחד מאלה אם לוקה או לאו? ונראה דאינו לוקה מדכתיב בהך בבא הסמוכה לה
לוקה, משמע דבהאי בבא אינו לוקה ותו מדתלי טעמא באבלות ואין אדם חייב
להתאבל על אלו לענין טומאה נמי אינו חייב להטמא על אלו אבל אם נטמא אינו
לוקה. וטעמא דמילתא כיון שהוא חושב דמצוה קעביד שהרי מצוה לקבור את
המתים ולהתעסק בהם ולפיכך פטור מן המלקות כנ"ל אף על פי שלא נתבאר
יפה בדברי רבינו".
הסיבה שאינו לוקה לפי הרדב"ז אע"פ שעבר ונטמא, אינה משום שהוא קנס
מדברי חכמים אלא משום שטועה בדבר מצוה.
והכסף משנה באר: "ומ"ש והמאבד עצמו לדעת. נראה שהטעם שמאחר שנדחית
הטומאה כדי שיתאבל כיון שסובר רבינו שאין מתאבלים עליו ממילא משמע שאין
מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב"ד".
וביד המלך (לנדא, הל' אבל פ"ב ה"ח) כתב: "וכתב מרן הכ"מ על הא דהרוגי ב"ד
והפורש מדרכי ציבור דזה הוא ברייתא בתורת כהנים, דבפרשה של טומאת כהנים
כתיב [ויקרא כא, א] בעמיו, בזמן שעושה מעשה עמיו... והטעם דאין מטמאין
למאבד עצמו לדעת היינו משום הך טעמא המובא בברייתא של התורת כהנים,
דבפרשת טומאת כהנים כתיב בעמיו בעושה מעשה עמיו, ובודאי גם מאבד עצמו
לדעת אינו בכלל עושה מעשה עמיו, ועכ"פ יש לו בדין שמים דין רוצח גמור, ואיש
כי יכה כל נפש אדם [ויקרא כד, יז] קרינן ביה. וגדולה מזו גם בבן נח מצינו נדרש
בתורת כהנים על קרא דואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה המאבד עצמו
לדעת. הרי לנו בפירוש דהוא בכלל שופך דמים, רק דאין בידינו להענישו בידי
אדם, אבל בכל זאת בודאי לא עדיף מכל הרוגי ב"ד דמבואר בברייתא דת"כ דאין
מטמאין להן, ומשום דאינו עושה מעשה עמיו".
ו. קדיש על מאבד עצמו לדעת
בימינו ברוב בתי הכנסיות אומרים כל האבלים יחדיו קדיש יתום וקדיש דרבנן,
והשאלה עולה אם יש אבלים שרוצים לעבור לפני התפילה כשליחי ציבור ויש
אחד שאחד משבעת קרוביו איבד עצמו לדעת רח"ל האם יכול להתפלל.
כתב על כך בשו"ת חתם סופר (ח"ב, יו"ד סי' שכו, ג):
"אודות אמירת קדיש לא מצאתי כעת דבר בספרן של צדיקים שדברו מזה וכיוצא
בזה, ומ"מ נ"ל לפי מה שפירש"י בסנהדרין מ"ו ע"ב אהא דקא' התם ת"ש לא
יספדו ולא יקברו פירש"י ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם ומשני דלא תהוי להו
כפרה ופירש"י לא ניחא להקב"ה דתהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברן לא
היה חוזרים עד כאן לשונו. אם כן כל שכן שהקב"ה אינו חפץ שנעשה דבר
שיתכפר בו המאבד עצמו לדעת שהרשיע על פתח קברו ואם כן אם הבנים יודעים
בעצמם באמת שאביהם איבד עצמו לדעת אפילו אין האבלים האחרים יודעים
מזה כלום אם אומרים קדיש הרי הם גוזלים המתים הכשרים וק"ו ממה שכתב
מג"א סימן קל"ב בשם תשו' בנימין זאב בשני אונסי' שא' נהרג וא' מת שבן הנהרג
דוחה לבן המת שזה איתכפר לי' בהריגתו מכ"ש שבני הכשרים ידחו לבן מי שאין
הקדוש ברוך הוא חפץ שיתכפר לו ואין כאן לחוס על כבוד משפחה במקום גזילת
מתים האחרים [והנה יש לדון קצת והנה בלי ספק שהוא עון פלילי אחד מג'
החמורות עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים וכל העוברים אפילו מתו ברשעתם
מ"מ מיתה ממרקת וזה במיתתו רצח את עצמו וצא ולמד מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"ז
דאע"פ שהיה מצר מאד ומיתתו טוב לו מחייו שהרי האספיקלטור שקירב מיתתו
בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העוה"ב מ"מ הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו
האש יאמר מוטב שיטלנו מי שנתנה ואל ישליט הוא בעצמו (ובזה נזדייף6 ס'
בשמים רא"ש סי' שמ"ה) ומוכח דאפי' המיצר ביותר מ"מ רוצח הוא ומת ברשעו
והנה לרמב"ם אין קורעין עליו וכ' רמב"ן בתורת האדם ומייתי לי' ב"י סי' שמ"ה
דא"כ דן אותו כאינו עושה מעשה עמו א"כ אמאי מברכין ברכת אבילים ועומדים
בשורה ע"כ פסק דרק לענין תכריכים וקבורה אין מתעסקין עמו אבל הקרובים
קורעים ולא גילה לן הרמב"ן א"כ אם אינו נדון לענין זה כאינו עושה מעשה עמיו
מ"מ אין מתעסקים עמו לקבורה ותכריכים... ואחר הוצעה זו אומר מה שמורגל
דאין אומרים קדיש אחר המאבד עצמו לדעת לא ידעתי טעם הגון וכי מפני שלא
עשה מעשה עמיו לא נצילוהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ומי לנו אינו עושה
מעשה עמו כאבשלום ודהע"ה אמר ז' פעמים בני להעלותו מז' מדורי גהינם
ואלישע אחר לא עשה מעשה עמו בחיים חיותו ור' מאיר העלה עשן מקברו ור"י
הוציאו מגיהנם וא"כ לפי טעם הרמב"ם הי' ראוי לומר קדיש עבורו אך נ"ל
נשתרבב המנהג לטעם השני לא יניחוהו שארי אבילים לחלוק עמהם בקדישים כי
יטענו לאו כל כמיניו להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתו עלינו ואולי היה חי כמה
שנים והיה מת בזמן אחר או במקום אחר ע"כ אבילים דהשתא מעכבים בדין אלא
דלפ"ז נ"ל פשוט דאם הבן מקבל עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבילים יכול
לומר קדיש כל י"ב חודש דטעמא מאי אינו אומר רק י"א חודש דלא לשוי' לאביו
רשע האי גברא שוי נפשי' רשיעי וניחא לי' דתהוי לי' כפרה]".
עולה מדברי החת"ס שבדורנו שהאבלים אומרים כולם יחד קדיש גם האומר אחר
המאבד עצמו לדעת יאמר, ויאמר י"ב חודש, ואם אין אבל המעוניין להתפלל
כשליח ציבור – יתפלל כשליח ציבור.