חבל נחלתו טו לח
סימן לח
כרם ליין האם חייב במתנות עניים
שאלה
כרם ליין האם חייב במתנות עניים, וכן פירות אחרים אשר נשמרים רק ע"י כבישה
או החמצה או בישול האם חייבים במתנ"ע?
פתיחה
לכאורה, כרם ודאי חייב במתנות עניים, שהרי בכרם מספר מתנות העניים הרב
ביותר: פרט, עוללות, שכחה ופאה (חולין קלא ע"א ורמב"ם הל' מתנ"ע פ"א ה"ז),
וכן נאמר במשנה (פאה פ"א מ"ה): "ובאילן: ...והגפנים... חייבין בפאה".
וא"כ גפנים חייבות בפאה וביתר המתנות המנויות בהן כאמור.
כמו"כ נזכר במפורש שנותנים יין ממתנות עניים שבכרם כגון בתוספתא פאה (פ"ד
ה"א) ובירושלמי פאה (פ"ג ה"ח). וכן לגבי שמן בזיתים (פאה פ"ח מ"ג).
אולם בתנאים לחיוב מצות פאה נאמר (פאה פ"א מ"ד): "כלל אמרו בפאה כל
שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה
והתבואה והקטניות בכלל הזה". וכן מנויים הכללים הללו בספרא (קדושים פ"א,
ז).
ענבים אינם מתקיימים כענבים חיים בין על העץ ובין לאחר הבציר זמן רב, הם
מרקיבים מהר יחסית. אולם, התנאי 'מכניסו לקיום' יכול להתקיים בגפן ע"י ייבוש
הענבים לצימוקים2, אבל צריך לעיין אם מתקיים גם ביין שמפיקים ממנו. מחד אין
לך קיום גדול מיין שיכול להתיישן עשרות שנים, אולם מאידך הקיום לזמן ארוך
נעשה ע"י פעולת האדם לשם כך, וצ"ב האם דריכתו ליין ושמירתו בגת ובאוצרות
נחשבת כקיום התנאי של 'הכנסה לקיום'. ואפילו אינו מתקיים בעצמו צריך לדון
אם מתקיים בפעולות מלאכותיות כגון זית בסחיטה לשמן וכבישה לאכילה או גפן
בסחיטה ליין.
אם יתברר שאין בכך הכנסה לקיום, האם כרם ליין יתחייב מתוקף זה שחלק
מהמין – ענבים – מכניסם לקיום כצימוקים.
מדברי הראשונים עולה שחיוב שאר מתנו"ע שבכרם ושבשדה מותנה באותם
תנאים של פאה, עי' הלכות גדולות (פאה עמ' קה), רש"י (חולין קלד ע"ב ד"ה
חייב) ובעוד ראשונים ואחרונים ועי' חכמת אדם (שערי צדק פכ"ג הי"א).
א. מכניסו לקיום תנאי מדרבנן
הריבמ"ץ (פאה פ"א מ"ד) פרש: "ומכנסו לקיום. פי' אם הוא מין שמכניס אדם
ממנו לאוצר ואינו מרקיב מהרה ואינו יבש3, לאפוקי ירק, ותניא הירק אף על פי
שלקיטתו כאחת אין מכנסו לקיום".
משמע שהמין החייב בפאה מתקיים בעצמו, כמו שהוא ואינו צריך לטיפול מיוחד
לשם שימור או לשימור באמצעים מלאכותיים כגון קירור.
הרא"ש (פאה פ"א מ"ד) פרש: "ומכניסו לקיום – למעוטי רוב ירקות, אבל יש
ירקות שמכניסן לקיום וחייבין בפאה כגון לפת וקפלוט שומין ובצלים4, ובת"כ
ממעט להו מקרא דדריש התם יכול יהא הירק והקשואים והדלועים והאבטחים
והמלפפונין הכל בכלל? ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל וכו' דסתם קציר
יש בו כל דינים הללו. והך דרשא אסמכתא בעלמא דמדאורייתא לא מחייב אלא
תבואה וכרם וזית כדמוכח בחולין פ' הזרוע אלא מדרבנן חייבו כל שאר פירות
בפאה. וא"ת מ"ט לא חייבו ירק ותאנה בפאה כמו שחייבים במעשר, וי"ל דחשו
חכמים להפסד עניים שיצפו לפאת ירק שאין מכניסו לקיום שאינו חשוב ולדבר
שאין לקיטתו כאחד ויפסידו יותר במקום אחר".
שיטת הרא"ש היא שיטת חלק מן הראשונים אשר לומדים שרק דגן תירוש ויצהר
חייבים מן התורה בפאה. כך כתבו תוספות (שבת סח ע"א): "ואומר ר"ת
דמדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא בדגן ותירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי
פאה הוא דגן וכתיב כי תחבוט זיתך, כי תבצור כרמך. והא דדריש בת"כ יכול שאני
מרבה קישואין ודלועין שיהיו חייבים בפאה ת"ל ובקוצרכם את קציר ארצכם מה
קציר שהוא אוכל ונשמר כו' אסמכתא היא דהתם נמי דריש מעשר ירק מקרא אף
על גב דהוי מדרבנן". וכן הר"ש (פאה פ"א מ"ד): "ומדאורייתא לא מיחייב בפאה
אלא דגן תירוש ויצהר דלא שייך קצירה אלא בתבואה ותירוש ויצהר דהוא כרם
וזית דריש בפרק הזרוע מדכתיב אחריך". (וכ"כ תוספות בפסחים נו ע"ב ד"ה כלל,
ר"ה יב ע"א ד"ה דאיידי, ונדה דף נ עמוד א ד"ה למעוטי).
לפי שיטה זו התנאי של מכניסו לקיום הוא תנאי מדרבנן, ויש ללמוד ממנו שגפן
ליין המגדלת תירוש וזית שמן המגדל יצהר הם הקיום העיקרי של אותם פירות
ולכן גפן יין וכרם זיתים לשמן חייבים במתנ"ע. אולם עדיין צריך לדון לפי"ז בשאר
פירות מה הוא גדר מכניסו לקיום – מדרבנן. ונראה לכאורה להקביל זאת לגפן
וזית – אם עיקר שימושו הוא בעיבוד של בני אדם והתקנתו לאכילה בדרך מסוימת
כגון חבושים שאוכלים אותם רק לאחר בישול, הוא יהיה חייב במתנ"ע.
ב. מכניסו לקיום תנאי מן התורה
אולם מן הראב"ד בפירושו על הספרא משמע שהתנאים לחייב בפאה הם מן
התורה שכן תמה מדוע שאר מיני אילן לא נמנו ורק שמונה מיני אילנות נמנו
בספרא5. וכן יש לדייק מתוס' (ברכות לה ע"א ד"ה דבר) שכל פירות שבעת
המינים חייבים בפאה (פרט לתאנה שאין לקיטתה כאחת הגהת בן המחבר תפא"י
– פ"א ס"ק ו).
וכן הר"ן (שבת סח ע"א ד"ה ואלו) כתב: "פירשו בתוס' דכולהו מילי בר מאין
מכניסן לקיום ואין לקיטתו כאחת חייבין בפאה מדאורייתא בין זרעים בין אילנות
דתניא בת"כ קצירך אין לי אלא תבואה קטנית מנין ת"ל בארצכם אילנות מנין ת"ל
שדך יכול הירק והקישואים והדלועים (והמלופפות) [והמלפפונות] והאבטחין הכל
בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו
כאחד ומכניסו לקיום ואפשר שמפני ביטול עניים פטרה תורה מינין הללו שכל
שאין לקיטתו כאחד יהיו עניים צריכים לישב ולשמור מתי (ינוח) [יניח] בעל פאה
כאותה שאמרו בפרק במה מדליקין, ואף נמי ירק מפני שאין עת ידוע ללקיטתו
איכא ביטול עניים ולפיכך פטרה אותן תורה ואף חכמים לא החמירו לחייבן מפני
טעם זה אבל שאר מינין חייבין בפאה מדאורייתא, וכן דעת הרמב"ן ז"ל".
וכשיטה זו כתב המנחת חינוך (מצ' רטז) שנראה מדברי הרמב"ם וספר החינוך
(מצוה רטז) שכל המינים חייבים מן התורה, פרט למנויים לפטור במשנה ובספרא.
לשיטה זו – אם מדמים זאת לירק – כל דבר שאין לו 'חיי מדף' ארוכים אלא נרקב
מעצמו אינו חייב בפאה. ונראה כי לפי שיטה זו לא דנים בדרכי עיבודו, ועל כן
מלפפונים יהיו פטורים אע"פ שמחמיצים אותם ומתקיימים כך זמן רב. ולכן גם
אמצעי שימור וקיום מלאכותיים כמו קירור לא יגרמו לחייב מין זה בפאה.
לשיטה זו נראה שגפנים המגדלות ענבי יין תהיינה לכאורה פטורות מפאה מן
התורה, כיון שאין מכניסים אותן לקיום בדרכים שהתורה קבעה6.
ג. קיום ע"י דבר אחר
במשנה (פסחים פ"ד מ"ח) נאמר: "ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו
בידם ועל שלשה לא מיחו בידם... ואלו שמיחו בידם... ונותנים פאה לירק ומיחו
בידם חכמים".
ובתלמוד (פסחים נו ע"ב): "ונותנין פיאה לירק. ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן,
כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת,
ומכניסו לקיום – חייב בפיאה. כל שהוא אוכל – פרט לספיחי סטיס וקוצה. ונשמר
– פרט להפקר, וגידולו מן הארץ – פרט לכמהין ופטריות, ולקיטתן כאחת – פרט
לתאנים, ומכניסו לקיום – פרט לירק. – אמר רב יהודה אמר רב: הכא בראשי
לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי. מר סבר: מכניסו לקיום
על ידי דבר אחר – שמיה קיום, ומר סבר: לא שמיה קיום. תנו רבנן: בראשונה היו
נותנין פיאה ללפת ולכרוב. רבי יוסי אומר: אף לקפלוט7"...
ופרש רש"י:
"ראשי לפתות – עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות".
"ללפת – לעלין, דבאימהות כולי עלמא מודו דהא מתקיימין".
לפי רש"י דרך הקיום עליה נחלקו אנשי יריחו וחכמים אינה ע"י פעולה חיצונית,
אלא ע"י עקירתם עם הבצל, ואז העלים הירוקים מתקיימים משום שיונקים מן
הבצל. וכרש"י פרשו רבינו יהונתן (על רי"ף פסחים) ומאירי (על אתר).
לעומתם רבינו חננאל מפרש: "האי ירק דקתני במתני' ראשי לפתות הן דמכניסן
לקיום ע"י ד"א בכבישה כדרך כל הכבושין. אנשי יריחו סברי כי האי גונא מכנסו
לקיום [מיקרי] ורבנן סברי לא".
וכן תוספות רי"ד פרש כרבנו חננאל, והעיר על פירוש רש"י: "הכא בראשי לפתות
עסקינן דמיכנסי לקיום ע"י דבר אחר פי' בכבשין אבל בלא כבשים אינן מתקיימין
כל השנה וזהו מכניסו לקיום ע"י דבר אחר ופתרון המורה לא נ"ל".
לפי ר"ח ותוס' רי"ד נראה שהכנסה לקיום ע"י כבישה וכד' עמדה ביסוד המחלוקת
שבין אנשי יריחו לחכמים, וכיון שהלכה כחכמים, הכנסה לקיום ע"י כבישה,
המלחה, החמצה וכד' אינו נחשב לקיום המחייב בפאה, ועל כן מלפפונים וכד'
פטורים מפאה. ונראה שאף לשיטת רש"י שהקיום ע"י האימהות נחשב כקיום ע"י
דבר אחר, ק"ו לגבי קיום ע"י כבישה שיחשב קיום שפטור בפאה. אולם נראה
שהכנסה לקיום ע"י אמהות לא תחשב לפי ר"ח ותוס' רי"ד לקיום ע"י דבר אחר
וירק המתקיים בדרך זו יהא חייב בפאה.
ולשיטת רש"י נראה שכבישה ודאי תחשב ע"י דבר אחר ואף קיום ע"י אמהות
(=בצלים) יחשב לחכמים כע"י דבר אחר ולכן אינם חייבים בפאה.
ד. קיום ע"י סחיטה
לפי שתי השיטות נראה לכאורה שסחיטה בין ביין בין בשמן תחשב כקיום ע"י
דבר אחר, שכן היוצא מן הפרי לא יוצא בצורה טבעית אלא ע"י פעולת אדם
שסוחט את הפרי. וצריך לדון לפי שתי השיטות בין הסוברת שמכניסו לקיום מן
התורה (רמב"ן ור"ן וסיעתם) ובין הסוברת שמכניסו לקיום מדרבנן (ר"ת וסיעתו),
האם כרם ליין וזיתים לשמן אין זה נחשב קיום ע"י דבר אחר8.
לשיטה הסוברת שהוא תנאי מדרבנן ניתן לומר שהוא נאמר דוקא ב'תולדות',
ונתווסף ע"י חכמים כדי להקל על העניים שלא יצטרכו להמתין אימתי בעל השדה
יקטוף פירותיו, אבל ב'אבות' – יין ושמן – התנאי שמכניסו לקיום לא נאמר וכיון
שהסחיטה היא דרך ההנאה הרגילה מפירות אלו ודאי פירות אלו יתחייבו.
לשיטה שהתנאי 'מכניסו לקיום' מן התורה, בגפן ישנה אפשרות של צימוקים, אבל
זית הן אכילתו והן אכילת שמנו הן ע"י פעולות מלאכותיות. והרי זית ודאי חייב
בפאה. ונראה שצריך לומר שפעולת סחיטה אינה נחשבת לקיום ע"י דבר אחר,
אלא היא המשך של פעולת קטיף הפרי בפירות שכך עיקר שימושם, והיא גמר
המלאכה של הכנתו למאכל. ומצינו לעניין מעשרות שסחיטת הזיתים לשמן
וענבים ליין נחשבת כגמר מלאכה לחייב בקנוי מגוי ונגמר ע"י ישראל בתרו"מ וכן
לגבי אכילת פועל בשעת מלאכה וקודם גמר מלאכה – אוכל בזיתים וענבים עד
סחיטתם (חו"מ סי' שלז ס"ג וסמ"ע ס"ק יב). ומכאן ניתן ללמוד שכל פרי אשר
עיקר אכילתו ע"י סחיטתו (כגון לימון) אע"פ שהקיום ע"י פעולה מלאכותית חייב
בפאה.
ועי' בדרך אמונה (ביאור ההלכה הל' מתנות עניים פרק ב ד"ה והענבים) שתמה
על החזו"א שסבר שסחיטה, אף בפירות שכך דרכם אינה נחשבת הכנסה לקיום.
מסקנות
א. כרם יין וזיתים לשמן חייבים בפאה.
ב. תבואה וקטניות פירות וירקות שמתקיימים לאחר הקטיף זמן רב כמות שהם
חייבים בפאה ובשאר מתנ"ע.
ג. פירות שמתקיימים ע"י ייבוש כצימוקים ספק אם חייבים במתנ"ע.
ד. פירות הנסחטים למיץ שזו דרך אכילתם העיקרית – חייבים בפאה ובשאר
מתנ"ע.
ה. פירות המתקיימים לזמן ארוך ע"י כבישה או בישול או החמצה, אם זו דרך
אכילתם חייבים בפאה.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – חיוב פאה בפירות למיץ ולכבשים
מסקנתכם שבימינו כמעט כל הפירות והירקות שנקטפים כאחד חייבים בפאה כי
כובשים אותם ועושים מהם מיץ שנשמרים לזמן רב.
לענ"ד קיום מלאכותי אינו נחשב לקיום ופטור מפאה. התורה דברה רק על קיום
טבעי. יין נחשב לקיום טבעי כי התסיסה הטבעית של היין שומרת עליו וכן שמן.
אך מיץ רגיל לא נשמר אלא בצורה מלאכותית, בפסטור ובאריזות אטומות. וכן
כבישה אינה קיום טבעי.