חבל נחלתו טו לז
סימן לז
נטילת מתנות עניים ע"י בעל השדה
שאלה
באלו מצבים בעל שדה רשאי ליטול משדהו ומכרמו מתנות עניים היינו: לקט,
שכחה ופאה ובכרם אף פרט ועוללות וכן מה דין מעשר עני?
א. להזהיר עני על שלו
בחולין (קלא ע"ב) נאמר: "ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו (=מתנות עניים)
מידו, דכתיב: ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם – להזהיר עני על
שלו. ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים מאי טעמא?
נתינה כתיבא ביה; ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו, דאמר ר' אילעא: גמר
לגר לגר מהתם, מה להלן – מוזהר עני על שלו, אף כאן – מוזהר עני על שלו".
וברש"י: "לא תלקט לעני ולגר וגו' – ומשמע לא תלקט אני מזהיר לעני".
והריטב"א (חולין קלא ע"ב): "להזהיר העני על שלו. כלומר שאע"פ שהוא עני וראוי
ליטול בשדה דעלמא, חייב להניח בשלו".
וכן בחידושי הר"ן (חולין קלא ע"ב): "לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו. פיר'
דהוה ליה למכתב ולקט קצירך לא תלקט תעזוב אותם לעני ולגר דהכי אורחא לא
תעשה זה ותעשה זה לא תלקט אלא תעזבם לעני, ומדשניה בדיבוריה שמע מינה
להזהיר העני על שלו כלומר דרחמנא אמר לעני לא תלקט".
וכן בפסקי רי"ד (חולין קלא ע"ב, מהדו"ק): "תניא ד' מתנות שבכרם, הפרט
והעוללות והשכחה והפיאה, ג' שבתבואה, הלקט השכחה והפיאה, שתים
שבאילן, השכחה והפיאה, כולן אין בהן טובת הנאה לבעלים. פי', משו' דכת' בהו
תעזב. ואפי' עני שבישראל מוציאין מידו ונותנין לשאר עניים".
נראה מדברי הראשונים שכאשר הוא בעל השדה אסור לזכות לעצמו במתנות
העניים שגדלו בשדהו, ומוציאים מידו את המתנות שנטל. לא בואר מה הדין אם
נטל ומי המוציאים מידו, ונראה שה'מוציאים' הם בית דין באותו מקום. כמו"כ צריך
לדון מה הדין אם יצא מידיו השדה או הכרם ופירותיו בשעת נטילת המתנות ואינו
שייך לבעליו, כגון שהפקיר או מכר, האם בעליו הראשון מותר ליטול את המתנות
או שבעלותו הראשונה אוסרת זאת עליו. וכן מה הדין כאשר בעל השדה והכרם
זוכה לעניים אחרים במתנות שדהו.
ב. הרי זו לפלוני עני
במשנה (פאה פ"ד מ"ט) מחלוקת תנאים: "מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש
פלוני עני, ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון".
ופרש הרמב"ם: "זה שליקט הפאה ואמר לאיש פלוני, אם היה הוא בעצמו עני
וראויה לו אותה הפאה אין מחלוקת שזכה לו וקנה אותה אותו פלוני, לפי שאנחנו
אומרים הואיל ורשאי לקחתה רשאי לזכות בה לזולתו. ולא נחלק ר' אליעזר אלא
אם היה זה שליקט עשיר, ר' אליעזר אומר הואיל ויכול להפקיר נכסיו ולאכול אותה
הפאה יכול ליתן אותה לזולתו. וחכמים אומרים לא אמרינן תרי מגו, שנאמר הואיל
ויכול להפקיר נכסיו הרי הוא כאלו הפקיר".
מתבאר מן המשנה שהמחלוקת היא בזכיית עשיר עבור עני אחר, אבל שני
החולקים מסכימים שאם הזוכה הוא עני רשאי לזכות לעני אחר. אולם לא בואר
במשנה האם הזוכה לעני אחר יכול להיות בעל השדה אשר זוכה לעני אחר.
רש"י (ב"מ ט ע"ב) פרש: "מי שליקט את הפאה – אדם בעלמא שאינו בעל שדה,
דאי בבעל שדה – לא אמר ר' אליעזר זכה, דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה
דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו, כדאמר בשחיטת חולין
(קלא, ב): לא תלקט לעני – להזהיר עני על שלו".
עולה מרש"י, שהסביר זאת דוקא באחר אבל בעל השדה אינו יכול לזכות במתנ"ע
שגדלו בשדהו אפילו הוא עני ולכן אינו זוכה עבור אדם אחר.
הריטב"א (ב"מ ט ע"ב) דן בדברי רש"י: "פרש"י דמיירי שהמלקט אינו בעל השדה,
והיינו דאמרינן דאילו מפקר לנכסיה חזיא ליה, ואי בבעל השדה אפי' הוא עני לא
חזיא ליה דהא קי"ל שאף העני מוזהר על שלו".
ממשיך הריטב"א: "ובתוס' דחו ראיה זו דאנן הכי אמרינן דאי בעי מפקר נכסיה
ושדה זו בכלל ההפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזיא ליה, ואף על פי שאמרו
(ב"ק צ"ד א') שהמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפאה, התם הוא לפי
שחזר וזכה בו אבל בכאן שלא חזר וזכה בו אינו מוזהר עליו".
היינו, תוס' מבחינים בין אדם הזוכה במתנ"ע של שדהו ולא הפקיר נכסיו שאז חל
עליו איסור התורה 'להזהיר עני על שלו', לבין מי שהפקיר כל נכסיו והוציא אף
שדה זו מחזקתו שלא חל עליו האיסור 'להזהיר עני על שלו' ויכול לזכות במתנות
עניים שלה. עוד מתרצים התוס' שלגבי מפקיר כרמו המדובר שחזר וזכה הן בכרם
והן בפירותיו, ולכן עובר ב'להזהיר עני על שלו'.
הריטב"א מסביר את דעת רש"י שלא כהבנת תוס': "ונ"ל כי רש"י סובר דגזרת
הכתוב היא שיהא העני מוזהר על שלו לעולם מכיון שבא לכלל פאה, דהא
תלמודא הוא דמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו שורת הדין שיהא פטור מן
הפאה דהא הפקר פטור מן הפאה, אלא דכתב רחמנא תעזב יתירה כדאיתא פרק
הגוזל להזהירו וגזרת הכתוב היא שלא להפקיע תורת פאה הכא נמי לא שנא".
רש"י מסביר את האזהרה לעני בשלו שאם הגיע השדה או הכרם לכלל מתנה זו,
היינו שהוא ראוי לתת, נאסר בנטילת המתנות בין לעצמו בין לאחרים, ואפילו
השדה או הכרם כבר יצא מתחת ידו בהפקר או במכירה.
מוסיף הריטב"א: "ובתוס' סייעו פרש"י מדאמרינן אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו
דחד מיגו אמרינן, ואי בבעל השדה היא אכתי איכא תרי מיגו: מיגו דאי בעי מפקר
להאי שדה דחזיא ליה, ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה".
תוס' סייעו למסקנת רש"י במשנה זו שהמדובר באחר ולא בבעל השדה, אולם
חולקים על רש"י לגבי האזהרה 'להזהיר עני על שלו' שהיא אינה חלה כשהפקיר
בפועל את השדה.
הריטב"א חותם: "ומיהו בירושלמי משמע דמתני' סתמא היא, בין בבעל השדה
ובין באיניש דעלמא, דאפילו בעל השדה כל שהוא עני וראוי ליטול בפאה דעלמא
שפיר קרינן ביה דהא חזיא ליה ואי בעי זכי בה לנפשיה, דהא ראוי הוא לזכות בה
אלא דרחמנא חייביה למיהבה לעני מפני שהיתה שלו, הילכך שפיר מצינן למימר
דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה כדי ליתנה לעני זכי בה נמי מעיקרא לחבריה עני".
ולפי הירושלמי עולה שאמנם יש חובה לתת לעני אחר אולם גם בעל השדה, אם
הוא עני, יכול ליטול לעצמו את מתנות העניים משדהו.
הרא"ש (פאה פ"ד מ"ט) לאחר שהסביר את המחלוקת, צידד לפסוק כירושלמי:
"ורש"י ז"ל פירש בפ"ק דמציעא דמיירי במלקט בשדה אדם אחר אבל בשדהו לא
שייך מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דאף עני מוזהר על שלו, ולקמן
בפ"ה לא משמע כפירושו של רש"י ז"ל... משמע דבעל השדה גופיה יכול לזכות
בה בשביל עניים, וכן נראה לי דאי מפקיר נכסיה גם אותה שדה מופקרת ויכול
לזכות בה לעצמו".
עולות שלש הבנות באיסור 'להזהיר עני על שלו':
1) שיטת רש"י שבכל מקרה אין בעל השדה יכול לזכות מתנו"ע מפירות שגדלו
בשדהו, אפילו הפקיר את השדה.
2) שיטת תוס' שאם הפקיר את שדהו והיא יצאה מתח"י יכול לזכות במתנ"ע ולא
חל עליו האיסור.
3) שיטת הירושלמי שבעל שדה עני מותר ליטול מתנ"ע של שדהו, אולם מוטל
עליו חיוב ליתנם לעני אחר, ולשיטה זו זהו חיוב ולא איסור.
ונראה שאף לפי הירושלמי אם הפקיר מותר ליטול כמו שיטת תוס'.
ג. המפקיר כרמו
בכמה מקומות מובאת הברייתא (בבלי: נדרים מד ע"ב, ב"ק כח ע"א, חולין קלד
ע"ב, נדה נא ע"א): "המפקיר את כרמו, ולשחר עמד ובצרו – חייב בפרט ובעוללות
ובשכחה ובפיאה, ופטור מן המעשר".
פרש רש"י (נדרים מד ע"ב): "ופטור מן המעשר – דחשבינן ליה הפקר, ואדהכי
מיחייב מהני טפי ממעשר דכתיב בהו תעזוב יתירא כדאמרינן בב"ק בפרק הגוזל
(דף צד א) שאני פרט דכתיב ביה תעזוב יתירה חד בפרשת אמור אל הכהנים וחד
בקדושים תהיו דמשמע אפילו דהפקר חייב אבל במעשר דלא כתיב ביה תעזוב
יתירא פטור מדאורייתא אבל מדרבנן חייב".
משמע שמוטל על בעל הכרם או השדה והפקירם וזכה בהפקרו לתת מתנות
עניים מהכרם או השדה. והחיוב הוא חיוב מיוחד מצד היותו לשעבר בעל הכרם,
ויש לימוד מיוחד שאף מה שהפקיר וזכה בו חייב במתנות עניים שבשדה ופטור
ממעשר עני מן התורה וחייב מדרבנן. וכ"כ תוס', רא"ש ור"ן על אתר.
הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ה הכ"ז) הביא טעם אחר לחיובו במתנו"ע: "המפקיר את
כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה
שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו, אבל אם זכה מן
ההפקר בשדה של אחרים הרי זה פטור מן הכל, ובין כך ובין כך פטור מן
המעשרות כמו שיתבאר".
המאירי (נדרים מד ע"ב) הביא את דברי הרמב"ם והקשה: "וגדולי המחברים פרשו
משום דשדך וכרמך קרינא ביה, ואין נראה כן שאם כן אף במעשר ותרומה יהא
חייב אלא שאינה אלא מטעם שהזכרנו הא אם זכה בשל אחר פטור מן הכל".
עולה שבכל מתנות עניים שבשדה ובכרם יש חיוב למפקיר אם זכה בהם הוא
עצמו – להניחם, אע"פ שאם היה זוכה בהפקר של אחרים2 היה פטור מכולן3. ועי'
תוספות יום טוב (פאה פ"ה מ"ה).
ונראה כי כל סוגיית המפקיר כרמו היא אפילו כשלא זכה בקרקע אלא בפירות
בלבד.
כך כתב בפירוש הר"ש (פאה פ"א מ"ו): "...כתובה ביושר בירושלמי (פ"א הל' ה')
והכי איתא התם: ...מתני' פליגא על דרב חסדא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו,
המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן
המעשרות... וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיר כרמו דפטור מן
המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר, ודמי למחזיק בקמה א"נ במחזיק
בקמה קודם הבאת שליש".
ולפי דבריו דין מפקיר כרמו הוא אפילו אם זוכה רק בפירות, אבל אם זכה בקרקע
מן ההפקר (לא שלו) נראה שחייב במתנ"ע ועי' בפרק הבא.
אמנם תוס' בתמורה (ו ע"א ד"ה המפקיר) כתבו: "ואור"י דהחיוב תלוי היכא דזכה
בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו". וא"כ גם במפקיר
כרמו ואח"כ זכה בפירותיו לפי תוס' פטור ממתנ"ע.
ד. זוכה בהפקר אחרים האם חייב במתנ"ע שבשדה
הרמב"ם כתב כמובא לעיל: "אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים הרי זה
פטור מן הכל, ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות". וכן המאירי (הובא לעיל) כתב
במפורש שאם זכה בהפקר פטור מלתת מתנ"ע שבשדה.
וצ"ע מדוע יהיה פטור – כיון שזכה בשדה ובה יבול ועתה השדה נשמרת על ידו
יהא חייב במתנ"ע. ומה שכתב בפאה (פ"א מ"ד) "כל שהוא אוכל ונשמר" וכו'
דוקא כשלא זכה בשדה, אבל מנין לומר שאם זכה בשדה אף שלא זרעה יהא
פטור ממתנ"ע.
ונראה מדברי הר"י לעיל (בתוס' תמורה) שאם זכה בקרקע יהא חייב במתנ"ע
אפילו בהפקר של אחרים.
ואמנם תוס' יו"ט (פ"ה מ"ה) כתב שאף לפי הרמב"ם אם זכה גם בשדה חייב
במתנותיה.
וכן עולה מדברי הר"ש לעיל, שאם זוכה בשדה גם בקרקע ולא רק בצמחים חייב
במתנ"ע. ויותר מכן עולה מסיום דברי הר"ש לעיל, שאפילו בזוכה מן ההפקר של
אחרים בפירות בלבד – אם זכה קודם הבאת שליש חייב במתנ"ע.
וכן נראה מההשוואה למכירה, שכשם שבמכירת השדה ופירותיה – הלוקח חייב
במתנ"ע ואסור ליטלן לעצמו ואילו המוכר שאינו בעל הקרקע מותר ליטול מתנ"ע
מן השדה שהיתה שלו.
ה. מכירה ואריסות
עד עתה דנו בשדהו שלא הפקירו או שהפקירוֹ, ובשיטות השונות האם מותר לו
לזכות במתנ"ע משדהו. צריך לדון מה יהיה הדין במכירת שדהו.
במשנה בפאה (פ"ה מש' ה-ו) נאמר: "שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן
לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני. המקבל שדה לקצור אסור
בלקט שכחה ופאה ומעשר עני אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה
לשליש ולרביע אבל אם א"ל שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט ובשכחה
ובפאה ואסור במעשר עני. המוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור".
משנה זו קשה לרש"י שהובא לעיל, שכן מה ההבדל בין מוכר למפקיר, ומדוע
במוכר יכול לזכות במתנ"ע משדהו לאחר שיצאה מתח"י, ונראה כי רש"י יסביר
במוכר שדהו קודם שבאה לחיוב מתנ"ע.
הרמב"ם פרש: "וביאור אריסות, השותפות בתבואת הארץ, ושם השותף בדבר זה
אריס, והוא המקבל שדה לעבדה ולהשגיח על כל הנעשה בה. וכבר ביארנו
שהכהן והלוי שקנו תבואה מוציאים מתחת ידיהם את המעשרות אף על פי שהם
שלהם, ונותנים אותם לאחרים. וכן העניים, אם קנה עני או שקיבל באריסות
מוציאין מתנות עניים מתחת ידו ונותנין לאחר. והשמיענו כאן שאם היו שנים וקבלו
שדה והיו עניים לא נוציא מתנות עניים מתחת ידי שניהם, אלא כל אחד מהם נותן
לחבירו מעשר עני שחייב להפריש מחלקו. וכבר נתבארו דברי ר' יהודה וחלוקו,
והוא שאם קבל השדה שיקח חלק מיבולה חציו או שלישו או רביעו או חלק משאר
חלקים, הרי השדה כולה ברשותו וקנינו ולכן אסור בלקט שכחה ופאה. אבל אם
אמר לו חלק ממה שתקצור יהיה לך שאין לו כלום אלא במה שקצר ואינו קונה כל
השדה, מותר בלקט שכחה ופאה, ואסור במעשר עני של אותה תבואה שקצר כיון
שיש לו חלק בה".
ועל המשנה הבאה העוסקת במוכר וקונה פרש: "בתנאי שימכור את כל השדה
קרקע ותבואה שיהיה עני, ולכן יהיה מותר בלקט ושכחה ופאה. והלוקח אסור
בלקט ושכחה ופאה, ואפילו לא שלם את הדמים, או אפילו לוה את הדמים".
עולה מדברי הרמב"ם שאם לאדם אפילו חלק בשדה אינו יכול ליטול ממתנות
עניים שלה, ומי שמכר את השדה והֶעֱני יכול ליטול מתנות עניים ממנה. אמנם
הרמב"ם לא הזכיר מה טעמו לכך.
ר' עובדיה מברטנורא הסביר: "באריסות – למחצה לשליש ולרביע, והם נעשים
כבעל הבית, ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב (ויקרא יט) לא תלקט
לעני, אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני ולתת אותו
לעני אחר".
נראה שהרמב"ם ורע"ב מסכימים שאסור ליטול מתנ"ע משדה שיש לו חלק בו,
וסוברים כתוס' לגבי הפקר שאם יצא מתח"י מותר ליטול מתנ"ע ממנה.
וכן פסק הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ו הל' טו-טז):
"המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני, אימתי בזמן שקבלה
ממנו ליקח חלק בכל השדה כגון שנתן לו שלישה או רביעה בשכרו, אבל אם
אמר לו בעל השדה שליש מה שאתה קוצר בלבד הוא שלך או רביע מה שתקצור
הרי זה אין לו כלום עד שיקצור, ובשעת הקציר הוא עני, לפיכך מותר בלקט
שכחה ופאה, ואסור במעשר עני שאין מפרישין מעשר עני אלא אחר שקצר והרי
זכה בחלקו שקצר".
"המוכר את שדהו קרקע ופירות והעני, הרי זה מותר בלקט שכחה ופאה ומעשר
עני שלה, והלוקח אסור בהן אף על פי שעדיין לא נתן דמים, ואפילו לוה הדמים
ולקחה הרי זה אסור במתנות עניים".
לפי הרמב"ם אם מכר את השדה וכעת אין לו חלק בה אפילו היו בה פירות
כשמכר מותר לזכות במתנות עניים. ונראה שה"ה בהפקר אם הפקיר את השדה
מותר לזכות במתנ"ע שלה. אמנם לפי רש"י משמע שאסור לזכות במתנ"ע של
שדהו ומותר רק אם מכרה קודם שהביאה שליש ובכרם קודם שהוכרו העוללות.
ו. מעשר עני מפירות שדהו
מעשר עני ניתן בתלוש בלבד, והאיסור ליטול מעשר עני שלו הוא דוקא
כשהפירות שלו והוא מפריש, ולכן נראה שאף לרש"י אם מכר שדהו יכול לזכות
בפירות מעשר עני שלה.
וכן מנה בדרך אמונה (הל' מתנ"ע פ"ו הט"ז צה"ל קכח) את הראשונים הסוברים
שיכול ליטול מעשר עני מפירות שדהו אם אינו כעת בעל הפירות מהם הוא
מפריש: ריטב"א (גיטין יא ע"ב בשם תוס'), ריטב"א (החדשות ב"מ ט ע"ב), רא"ש
(פאה פ"ד מ"ט), ריטב"א (ב"מ ט ע"ב בשם רמב"ן), מאירי בב"מ ובגיטין. עוד
כתב בדרך אמונה (שם) שדעת תוס' הרא"ש ותוס' רבנו פרץ בב"מ היא שגם רש"י
מודה לכך4.