חבל נחלתו ה לט
<poem>
טענת פרעון ללא שובר שאלה שמעון בעל גמ"ח להלואות ממון. כל הלואה נעשית בשטר ללא עדים בו הלווה מודה שלוה משמעון. לטענת שמעון כאשר אדם מחזיר חלק מהסכום הוא נותן לו שובר על הסכום הנפרע ללא עדים. ראובן לווה ממנו סכום של מאתים שקלים. לאחר זמן החזיר לו חמישים שקל. לפי טענת ראובן הלווה את שאר הסכום כבר פרע קודם. שמעון המלוה טוען איה השובר על ההחזר, וראובן טוען לא נתת לי שובר. מה הדין? תשובה א. אין ביניהם שבועה דאורייתא משום שראובן טוען שפרע הכל. ולכל היותר יש כאן שבועת היסת. על כך שראובן כופר בחיובו. ולכאורה שמעון מחזיק בשטר וטוען כנגד ראובן. אולם שטר זה בחתימתו ובכתב ידו של ראובן ואין עליו עדים, וע"כ אינו שטר רגיל. ב. כתב תוספות (כתובות כא ע"א ד"ה הוציא עליו): "הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין – פסק רב אלפס דווקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן הוא לומר פרעתי ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החילוק כי סבר דבכל שטר אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו". היינו, נחלקו הרי"ף ור"י מבעלי התוס' אם הלווה טוען שפרע האם נאמן המלוה לטעון: שטרך בידי מאי בעי, או שאינו נאמן. לפי הרי"ף אין השטר ביד המלוה ראיה משום שהלווה אינו חושש להשאיר שטרו בידו שכן אין עליו עדים ואינו גובה מנכסים משועבדים. לפי ר"י כיון שהלווה אינו פורע עד שיוחזר שטרו לידו – נאמן המלוה בטענת שטרך בידי מאי בעי. וכן הביא מחלוקת זו הטור (חו"מ סי' סט): "אבל אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי, שאינו חושש להניח בידו כיון שאינו שטר גמור והרמ"ה כתב נהי שאינו כשטר לגבות ממשועבדים משום דלית ליה קלא אבל חשוב כשטר לענין שאינו נאמן לומר פרעתי אבל רב אלפס כתב כסברא ראשונה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל". והריב"ש (סי' תנד) הסיק שכיון שמחלוקת ראשונים היא, צריכים הדיינים לחקור היטב ולדון לפי בירור העניין. וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' סט ס"ב): "אבל אם טוען: פרעתי, נאמן, ונשבע היסת ונפטר. ואינו יכול לומר: שטרך בידי מאי בעי, שאינו חושש להניחו בידו, כיון שאינו שטר גמור, ואם מודה לו מקצת, נשבע שבועה דאורייתא. ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו, אם נתקיים בבית דין, או שעדים מעידים שהוא כתב ידו, הוחזק כפרן, ומשלם. ואם לאו, נשבע היסת, ונפטר. הגה: וי"א דאינו יכול לומר: פרעתי, על כתיבת ידו (טור בשם הרמ"ה והמגיד פי"א מהלכות מלוה ונ"י סוף פ' המוכר את הבית ומרדכי פ' ג"פ). ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות (ריב"ש סי' תנ"ד)". ג. אולם לגבי מקרה דידן, ודאי אין משמעות להחזקת השטר ביד המלוה, שכן הלווה החזיר עתה חמישים שקלים, וממילא לא יכל ליטול מקודם את שטרו מיד המלוה, וע"כ גם לפי שיטת הר"י נאמן הלווה בטענת פרעתי שטוען. וטענת 'איה השובר על הפרעון' אינה טענה חזקה שכן המלוה הוא כותב את השובר ואולי שכח ולא נתן ואין מחסרון השובר ראיה שאמנם הוא לא פרע. וע"כ נראה שעל הלווה להישבע שבועת היסת, וכיון שבימינו אין נשבעים צריך לפדות את שבועתו בממון בשליש התביעה, דהיינו חמישים שקל.