חבל נחלתו ה יט
<poem>
שמיני עצרת מבטל 'שלשים'?
שאלה האם שמיני עצרת מבטל גזירת שלשים של אבלות? תשובה בספר "צרור החיים" שבו הובאו פסקי הראשל"צ הגר"ם אליהו בהל' אבלות, נכתב כי שמיני עצרת מבטל 'שלשים' וכיון שדין זה לא מצאתי מקורו, הרי עיוני בנושא כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע. א. במסכת מועד קטן (יט ע"א) נאמר במשנה: "הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל – בטלה הימנו גזרת שבעה, שמונה – בטלו הימנו גזרת שלשים. מפני שאמרו: שבת עולה ואינה מפסקת. רגלים – מפסיקין ואינן עולין. רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש עצרת כשבת. רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכפורים כרגלים. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: עצרת – כרגלים, ראש השנה ויום הכפורים – כשבת". ובגמרא (כד ע"ב): "אמר רבינא: הלכך, יום אחד לפני החג, וחג, ושמיני שלו – הרי כאן עשרים ואחד יום". ב. שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב. כשהאות רי"ש בסימן הוא רגל בפנ"ע (עי' ריטב"א ר"ה ד ע"ב שרגל בפנ"ע הוא גם שם כללי וגם שם פרטי). וכתב תוספות (ראש השנה ד ע"ב): "ורבינו חננאל פירש לענין אבילות משום דאמרינן במועד קטן בפרק בתרא (ד' יט.) הקובר מתו שבעה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים וזימנין דליכא שבעה קודם הרגל ואפילו הכי בטלה ממנו גזירת שלשים משום שמיני עצרת, ור"ת עצמו יסד במעריב שלו: קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם, ומיהו אי אפשר לומר שידחה לגמרי דהא אמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (ד' כד: ושם) יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן אחד ועשרים יום"... מתבאר כי לפי רבינו חננאל אם בטלה ממנו גזירת שבעה קודם סוכות – שמיני עצרת מבטל גזרת שלשים באבלות. וכ"כ בשמו תוספות במסכת סוכה (מח ע"א). אמנם תוס' בשני המקומות חולק על דעה זו ומפרש דברי ר"ת בפיוט שלו לשמיני עצרת ששמיני עצרת כשבעה ימים ולא כמבטל גזירת שלשים, וכן מוכיח מהגמרא. וכן מביא הרשב"א (ראש השנה ד ע"ב): "ור"ח ז"ל פי' רגל לענין אבלות ומשום דאמרינן במו"ק פרק בתרא הקובר את מתו קודם הרגל שבעת ימים בטלה ממנו גזרת שלשים וזימנין דליכא שבעה קודם לחג ואפי' הכי בטלה ממנו גזרת שלשים מחמת שמיני חג העצרת שהוא רגל בפני עצמו, ומיהו לא מבטל להו לגמרי אלא שבעה וכדאמרינן התם בפ' בתרא דמו"ק יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום". מתבאר שאף הרשב"א לאחר שמביא את דברי הר"ח, חולק ומביא מהגמרא במו"ק ששמיני עצרת נחשב כשבעה ימים. וכ"פ הסמ"ק (מצוה צז). ג. כך מסיק הרמב"ן (תורת האדם שער האבל – ענין שבתות וימים טובים) לעניין שמיני עצרת: "וכן הקובר מתו שעה אחת קודם יום הכפורים בטלה ממנו גזרת שבעה, ונוהג בגזרת שלשים עד ערב החג, והחג מבטל ממנו גזרת שלשים ומגלח ערב החג, ואם לא גלח ערב החג מגלח אחר החג, והקובר את מתו יום שלאחר ר"ה מגלח ערב יום הכפורים. קברו לאחר יוה"כ מונה תשעה לאחר החג ומגלח, ימים שלפני החג והחג ושמיני שלו נמנין אחד ועשרים וכן הלכה. ואם תאמר לדברינו למה אין שמיני של חג מבטל ממנו גזרת שלשים שהרי הוא רגל בפני עצמו והוה ליה קובר מתו שבעה ימים קודם הרגל דבטלה ממנו גזרת שלשים שהרי כבר עלו לזה ארבעה עשר יום קודם רגל של שמיני, זו אינה תורה שהרי לא נהג בגזרת שלשים, ואע"פ שהרגל עולה למנין שלשים אין מבטלין ממנו גזרות עד שינהוג בקצתן". וכך כתב הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' כח): "ואם תאמר א"כ בחג נמי יבטל ממנו שמיני עצרת גזירת שלשים שאני התם שלא נהג כלל דין שלשים אע"ג שגיהוץ ותספורת אסורים במועד מ"מ מטעם אבילות מיהא לא נאסר". ופרט יותר רבינו ירוחם (תואו"ח נכ"ח ח"ג): "וכן מי שנהג אבלות אפילו שעה אחת קודם החג של סוכות הרי אותה שעה עולה לו למנין שבעה והחג שבעה הרי י"ד ושמיני חג עצרת שהוא רגל בפני עצמו נחשוב לז' הרי כ"א וי"ט שני של שמיני חג עצרת שהוא יום אחרון של חג הרי כ"ב ומשלים שמונה ימים אחר החג לתשלום שלשים יום. ואם תאמר למה לא יבטל גזירת ל' מכל וכל שמיני חג עצרת מאחר שהוא רגל בפני עצמו כמו שאמרנו ביום הכפורים לדברי הרמב"ן והרז"ה כמו שכתבתי, לא דאמי דהתם נהג דין ל' בין ראש השנה ליום הכפורים אבל הכא לא נהג דין שלשים בחג, ואף על פי דגיהוץ ותספורת היה אסור לו תוך החג דוקא בעבור איסור המועד אבל מטעם אבלות לא נאסר עליו דבר תוך החג ולפיכך אין עולה לו שמיני עצרת לתשלום כל מה שנשאר מן השלשים כי אם לשבעה ימים כמו שכתבתי פשוט ומוכח". וכן הביא בספר הפרנס (סי' רכג): "וכן פי' מהר"ם זצ"ל וכתב דלא דמי ליום א' לפני החג וחג ושמיני שלו דאמרינן דהוי כ"א יום ולא אמרינן הרי יש ח' ימים לפני שמיני עצרת וליבטל מניה ל' כל גזירת ל' דהתם לא קיים כלל גזירת ל' דאע"ג דברגל עצמו אסור בגיהוץ ותספורת הא לא אסור משום אבילות, [הלכך] לא בטלה מניה גזירת ל' לגמרי וכנ"ל ופי' הא דאמרינן הרי כאן י"ד יום נפקא מניה לענין שלילת הקרע ולאחותו כו' אי נמי לענין שאילת שלום כו' עכ"ה". ד. כתב הלחם משנה (הל' אבל פ"י ה"ד): "הקשה הרא"ש ז"ל בפסקיו בחג נמי יבטל ממנו שמיני עצרת גזרת שלשים, ותירץ שאני התם שלא נהג כלל דין שלשים אע"פ שגיהוץ ותספורת אסורים במועד מ"מ מטעם אבילות מיהא לא נאסר. וקשה על זה מ"ש גבי בעיא דקברו ברגל כי קא מבעיא לי לענין שלשים דקא נהגא מצוה שלשים ברגל, ולדברי הרא"ש ז"ל מטעם רגל איתסר גיהוץ ותספורת ולא מטעם אבילות, מיהו לזה י"ל דלענין דעולה למנין שלשים אהני הך טעמא כיון דיש בו דיני שלשים אע"פ שלא יהיה מטעם אבלות עולה, אבל לענין הפסקה שיפסיק הרגל הבא אחריו לא. אך קשה מ"ש הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על ההיא בעיא וז"ל כי קא מבעיא לי לענין שלשים דקא נוהג מצות ברגל לענין תספורת וכבוס כאבל וא"ת שאין אבילות חל עליו איך הוא נוהג בהן והלא מדין הרגל לובש הוא כלים מגוהצים לבנים וחדשים ונוטל צפורניו בגנוסטרא ושמח בשמחת מרעות ואם בא ממדינת הים ומבית השביה ושאר דרכים שמנו חכמים וכו' וא"כ איך כתב הרא"ש ז"ל דלא הוי מטעם אבילות הא אהני טעמא דאבילות לבא ממדינת הים ולכל הני שכתב הרמב"ן ז"ל וי"ל דפליג הרא"ש ז"ל על ההוא דינא על הרמב"ן ז"ל וסובר דלא נאסר אלא בדברים שאסורים מתורת רגל, וכ"כ הטור בסי' שצ"ט אחר שכתב דברי הרמב"ן שהבאתי 'ומדברי א"א הרא"ש ז"ל שאינו אסור כלל מתורת אבילות אלא בדברים האסורים לו מתורת רגל'. אבל מ"מ קשה על הרמב"ן ז"ל איך יתרץ קושית הרא"ש ז"ל דלדידיה הרי נוהג בגזירת שלשים ואין תירוץ לקושיא ההיא אלא כמו שתירצה הרא"ש ז"ל וכן הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות ועוד דרבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"ג תירצה כך לדעת הרמב"ן ז"ל עצמו ע"ש והוא תימה וצ"ע". היינו, מדברי הרמב"ן במלחמות (טו ע"ב) על דברי הגמרא (יט ע"ב) עולה שנוהג דברי אבלות של שלשים בתוך הרגל "לפי שהן מצוות ל"ת ומדין הרגל עצמו נוהג בהן במקצתן הלכך אם נהג נמי בכולן אין אבילות מתפרסמת עליו כלל" (ל' הרמב"ן שם), וא"כ כיון שנהג מקצת אבלות של שלשים ברגל יבטל ממנו שמיני עצרת גזירת שלשים לגמרי ולא יחשב כשבעה ימים. ולא מצא הלחם משנה תירוץ לכך אלא עפ"י שיטת הרא"ש שאסורי תספורת וכיבוס ברגל נוהג רק מחמת הרגל ולא מחמת אבלות שלשים. ונלענ"ד להשיב על דברי הלח"מ, שהרמב"ן עצמו התייחס לדברים, שכן סיים דבריו לאחר ששאל ששמיני עצרת יבטל אבלות שלשים: "זו אינה תורה שהרי לא נהג בגזרת שלשים, ואע"פ שהרגל עולה למנין שלשים אין מבטלין ממנו גזרות עד שינהוג בקצתן". מתבאר שהבין שזה שנוהג איסור תספורת וכיבוס אף משום אבלות אינו די כדי להחשב שנהג בגזרת שלשים קודם שמיני עצרת וע"כ שמיני עצרת עולה כשבעה ימים למנין שלשים אבל אינו מבטל. וכך כתב אף הריטב"א (מו"ק כג ע"ב), אחר שחולק על דעת הרמב"ן שנוהג דברים שבצינעא ברגל משום אבלות שבעה: "ובהא ודאי מודה רבינו יצחק ז"ל דגזרת שלשים כיון שהרגל עולה למנין ל' שנוהגין במועד, והרי רבים מתעסקין בו והיאך יכנס הוא לבית השמחה, וכדאמרינן לעיל (י"ט ב') כי קא מיבעיא לי לענין ל' דקא נהגא מצות שלשים ברגל שהוא אסור בתספורת וכבוס, פי' מדין הרגל, וכיון שכן יכולין אנו להוסיף על זה לאוסרו אפי' בכלים מגוהצין שאינו נוהג בהן מדין הרגל ולאוסרו בגילוח [ש]אפי' בא ממדינת הים וכיוצא בו יהא כשאר בני אדם שאין מגלחין וכאילו היה לו פנאי מערב הרגל, אבל גזירת שבעה דאינהו וכל אביזרייהו לא נהיגי ברגל מדין רגל אין אוסרין אותו בהן כיון שאינן עולים, ובזה נסתלק הדמיון והסעד שהיה מביא רבינו הרמב"ן ז"ל שיהא גזרת ז' נוהגת בדברים שבצינעא במועד כגזירת שלשים יום". כאמור בלח"מ, הטור הביא את שיטת הרא"ש שאין נוהג ברגל משום אבלות כלל, והב"י ביו"ד (סי' שצט אות ב) ובאו"ח (סי' תקמח אות יב-טז) פסק כרא"ש ולא כרמב"ן. ה. בשו"ת מהריט"ץ (ישנות, סי' עח) הביא אף הוא את מחלוקת הרמב"ן והרא"ש, והקשה על הרמב"ן את קושית הלח"מ, ועל הרא"ש הקשה שמפשט הגמרא (יט ע"ב) משמע שפשיטא לה שרגל עולה למנין שלשים מפני שנוהג בו דברים שבצינעא. ומסיק: "והנראה לע"ד דלעניין הדין הדין עם הרא"ש וסיעתו דדוקא לגהוץ אסור אבל ללבוש כלים מגוהצין מותר, וכן בתספורת אם יצא מבית השביה או מבית האסורין מותר, ובהכי מתרצא צדדי הבעיא שאלו הם צדדי הבעיא, מי אמרינן דכיון שנהגא מנהג שלשים הרגל עולה למניין ל' או דילמא כיון דאינו נוהג לגמרי מנהג ל' שהרי אם היו מגוהצים,,, ואם יצא מבית האסורין בתספורת וא"כ לא מקרי נהג שלשים, ומפני זה א"ל רבא אינו עולה מפני שאינו נקרא נהג מנהג שלשים כיון שאינו לגמרי כמבואר. דלדברי הרמב"ן קשה טובא מאי קא מבעיא ליה פשיטא דכיון דנהג מנהג שלשים ברגל אפי' ללבוש כלים מגוהצין ואפי' יצא מב"ה דבשאר מועד מותר והכא אסור משום האבל א"כ פשיטא דעולה ומאי קא מבעיא ליה ומה השיב לו רבא אינו עולה ואמאי, אלא ודאי הדין עם הרא"ש ואע"ג דאכתי קשה למסקנא דגמרא דמסיק דעולה למניין שלשים ומקרי נוהג מנהג שלשים ומשום הכי עולה א"כ גם שמיני חג עצרת יבטל גזרת שלשים כיון שנהג מנהג שלשים ברגל דהא בגמ' קרי ליה מנהג שלשים וליכא לתרוצי מה שתרץ הרא"ש, ויש לתרץ בדוחק דלבטל גזרת שלשים לגמרי אלימא טפי ובעינן שיהא נוהג ברגל מנהג שלשים לגמרי דיהא אסור ללבוש מגוהצין ואסור להסתפר אפי' יצא מב"ה, אבל מה שאסור לגהוץ או לספר מפני המועד לא מקרי מנהג לבטל שלשים, אע"ג דמהני להיות עולים ימי הרגל מן המניין לא לבטל גזרת שלשים לגמרי דאלימא טפי כך נראה לע"ד". ונראה שתירוץ המהריט"ץ הוא כפי שדייקנו לעיל מדברי הרמב"ן עצמו. ואף הוא פוסק כטור וכב"י כרא"ש ולא כרמב"ן, ולכן ברור ששמיני עצרת אינו מבטל שלשים. וניתן להביא סעד לדבריו מדברי הריטב"א (מו"ק כד ע"ב): "וההיא דשמיני חג עצרת כבר נודע הטעם לפי שאין רגל מפסיק אבלות אלא לאחר שנהג בו בחול וכדפרשינן לעיל (כ' א' ד"ה קיים)". וא"כ אף שהריטב"א סבר כרמב"ן שנוהג אבלות ברגל משום גזירת שלשים, בכ"ז מדייק שאין שמיני עצרת מבטל שלשים מפני שלא נהג אבלות בימות החול. וכך כתב בשו"ת משאת בנימין (סי' ע): "והקשו המפרשים כיון שמיני עצרת הוי רגל בפני עצמו למה אינו מבטל גזירת שלשים כדין כל רגל שאפילו לא נהג אבילות אלא שעה אחת קודם הרגל הרגל מבטל והרי זה נהג י"ד יום קודם שמיני עצרת ולמה לא יבטל. ותירץ הרא"ש והר"ן וגם רבינו ירוחם נתיב כ"ח ח' ג' דשאני הכא דהא לא נהג שום אבילות מדין שלשים קודם שמיני רק גיהוץ ותספורת לבד שהוא מדין הרגל ומאחר דלא נהג אבילות מדין שלשים אינו מבטל דעולין הוא דאמרינן אע"ג דאינו נוהג שום איסור רק גיהוץ ותספורת לבד אבל מבטלין לא אמרינן כל כמה דלא נהג כל דין אבילות שלשים. ואם איתא לדברי הרמב"ן ז"ל שהאבל צריך לנהוג כל דין שלשים מדין אבילות הדרא קושיא לדוכתיה שהרי נהג כל דין ל' ולמה אם כן לא יבטל. ותימה גדול למאוד על הרמב"ן עצמו שהקשה גם כן קושיא זו סוף שער שבתות וימים טובים. ותירץ גם כן כמו שתירצו הרא"ש ורבינו ירוחם והר"ן. וא"כ קשיא דידיה אדידיה. הלכך אין לנו אלא כמו שכתבו הרא"ש והר"ן ורבינו ירוחם ועוד מאחר דהרא"ש והר"ן ורבינו ירוחם מסכימים לדעת אחד הרי הן רבים ובתראי נינהו ובלי ספק שהלכה כמותן. והרב ב"י לא הביא רק דברי הרא"ש ואפשר דלא ידע ולא ראה דברי הר"ן ורבינו ירוחם שמסכימים עם הרא"ש. ואלו ידע דבריהם אפשר שהיה פוסק כוותייתו". ו. כך פסק השו"ע באורח חיים (סי' תקמח סט"ז): "שעה אחת לפני החג והחג, הרי י"ד, ושמיני עצרת שבעה, הרי כ"א יום ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב, ומשלים עליהם ח'". ובאותה לשון פסק ביורה דעה (סי' שצט סי"א). וא"כ מסקנה למעשה, לא מצאתי מי שאומר ששמיני עצרת מבטל גזירת שלשים (וכן פסקו אחרונים אחרים וספרי הקיצורים כפי שהובא במכתבי לכותב הספר לעיל).