לדלג לתוכן

חבל נחלתו ד סא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · ד · סא · >>

סימן סא- תביעת שותף

שאלה

בפרויקט כלכלי שותפים כמה גורמים. השותפות רשומה על שמו של אחד מהם. את הפרויקט עצמו מפעילים שכירים של השותפות. השותף שהשותפות רשומה על שמו מעביר את הרווחים לחשבונו הפרטי, ומעכב תשלומים לשאר השותפים. כמו"כ בעקבות טיפול בלתי נכון של אותו שותף, לאחר שהודרך והוזהר ע"י שותף אחר, נגרמו נזקים בלתי הפיכים לשותפות והיא תאלץ לשלם מיסים גבוהים יותר על מוצריה וכמובן שע"י כך יקטנו הרווחים.

א) האם השותפים האחרים יכולים לתבוע, פרט לחלקם ברווחי השותפות, את הרווחים הצדדיים שנוטל אותו שותף מעיכוב חלקם?

ב) האם השותפים יכולים לתבוע מהשותף, אשר הזיק לשותפות לאחר שהוזהר, שיפצה אותם על הנזק שנגרם להם כתוצאה מפשיעתו?

תשובה

א. במסכת בבא בתרא (מב ע"ב) נאמר: "דאמר שמואל: השותפין מחזיקין זה על זה, ומעידין זה על זה, ונעשים שומרי שכר זה לזה".

והקשו בהמשך (מג ע"ב) שהיא שמירה בבעלים, ותרצו שאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר. היינו, שלא התחילו שמירתם ביחד. ונראה שבשותפות שהשותפים אינם מתעסקים בה אלא יש להם שכירים העומדים לכך, לא שייכת כלל שמירה בבעלים שהרי אינם עוסקים בשותפות, וכן הם אינם שומרי שכר, אלא צריך לדון על הטענות ההדדיות מדין שותפות.

ב. ונראה שממון של שותפים אחרים ששותף מעכבו תחת ידו – לית דין ולית דיין שודאי צריך להשיב להם את ממונם, לפי חלקם בשותפות.

ג. לגבי ממון של שאר השותפים, הנמצא ביד השותף המעכב, ומושקע בעסק אחר שאינו של השותפות, ומביא לו רווחים. אילו הממון היה מושקע בעסק אחר היה ודאי חייב לתת להם את חלקם אף ברווח, שהרי זהו ממונם.

כך כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רכט): "עוד שאלת ראובן יש לו שותפות עם שמעון והרויחו ובאו לחלוק ונתן שמעון לראובן מה שרצה והשאר נשאר ברשותו. ועכשו ראובן תובע לשמעון מה שנשאר לו ביד שמעון עם מה שהרויח באותן מעות לפי חשבון מה שהרויחו מעות שמעון מאותו זמן שעכב מעותיו בידו עד היום מהו הדין בזה".

"תשובה אם מעות ראובן נשארו בידו של שמעון צרורין וחתומים ומונחים בקרן זוית ולא נתערבו עם מעות שמעון מחזיר שמעון מעותיו לראובן ואינו חייב לתת לו ריוח. אבל אם לא הניחן בקרן זוית וערבם עם מעותיו חייב ליתן לו ריוח לפי חשבון מה שהרויחו מעותיו. וכן אמרו בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) והביאו הרי"ף ז"ל בפ' איזהו נשך דגרסי' התם הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת. ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו. והכי איתא בתוספתא וכן הביא ירושלמי זה הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק המקבל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' מכירה וז"ל: הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו מלוה הרי זה קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשיאמר זקפתי עלי אותן המעות על עצמי במלוה, ואני אומר שאין זה דין אמת אלא הרי המקח של המשלח כמו שיתבאר בדין העסק עכ"ל. ובדין העסק כתב בפ"ז מהלכות שותפין ז"ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו תרעומת. ואם נודע בראיה ברורה שלקח ומכר ה"ז מוציא ממנו השכר בעל כרחו עכ"ל. ואם כופר ואומר מעותיך היו צרורין וחתומין הדין ביניהם כדין כל כופר בחבירו אם חיוב ממון אם חיוב שבועה אם חרם סתם כפי מה שיחייב הדיין על פי טענותיהם".

וע"כ צריך לדון במקרה דילן מהו דין הממון המופקד בבנק. ונראה כי ממון המופקד בבנק נותן רווחים עפ"י הריבית הבנקאית ליתרת זכות (היתרו האיסורי נדון ע"י הפוסקים). וכל זאת מלבד אשראי שהוא מקבל מהבנק. וע"כ השותף המעכב צריך להשיב את חלק השותפים עפ"י הריבית הבנקאית ליתרת זכות ולפי הזמן שהשהה את מעות שותפו אצלו.

ד. לגבי שותף שהזיק לשותפות כתב הרמב"ם (הל' שלוחין ושותפין פ"ה הל' א ו-ב):

"[א] המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה הסחורה, ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא יתעסק בסחורה אחרת ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תמיד בהקפה ולא יפקיד ביד אחרים אלא א"כ התנו בתחלה או שעשה מדעת חבירו, עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח"כ הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך והסכים למעשיו הרי זה פטור, ואין כל הדברים האלו צריכין קניין אלא בדברים בלבד.

[ב] אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה או פירש בים או הלך למקום אחר או שנשא ונתן בסחורה אחרת וכן כל כיוצא באלו הדברים כל פחת שיבא מחמת שעבר חייב לשלם לבדו ואם היה שם שכר השכר לאמצע כמו שהתנו ביניהם בשכר, לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות ליקח בהן חטים לסחורה והלך וקנה שעורים או שנתן לו מעות לקנות שעורים וקנה חטים, אם פחתו פחתו לזה שעבר ואם הותירו הותירו לאמצע וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם נשתכר השכר לאמצע, אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו אם פחתו פחת לעצמו ואם הרויח הרויח לעצמו ואם התנו ביניהן הכל לפי התנאי". וכ"פ בשו"ע (חו"מ קעח, ג).

עולה מן הרמב"ם מפורש ששותף שפשע בהתעסקותו בשותפות צריך לשלם את הנזק מכיסו ואינו יכול להפיל זאת על חבירו. ויתירה מזאת אם עשה בכספי השותפות פעולה כלכלית מצליחה שלא הורשה לו, השכר לאמצע, ואינו זוכה בפירות מעשיו לבדו.

וכ"כ המבי"ט (ח"א סי' שמט): "וכ"ש אם הזהיר אותו והתרה בו והלך לו דהוי פושע וחייב על כל פחת שיבוא בנכסים אפי' באונס וכמו שכתב הרב ז"ל כל פחת שיבוא בנכסים דמשמע בכל גוונא ואפילו באונס והיינו משום דהוי פושע וכל שתחילתו בפשיעה אפילו סופו באונס חייב כיון שבא האונס מחמת הפשיעה שנגנב או נאנס בדרך אשר הלך שם בין בהליכה ובין בחזרה. וכל שעובר ועושה השותף במה שאין לו רשות לעשות נקרא פושע וכמו שכתב הרב רבינו ירוחם ז"ל שאם מכר בלא רשות באותו זמן שאין ראוי למכור אותה סחורה ונתיקרה חייב לשלם דהוה ליה פשיעה וכן כתב בעיטור וכן משמע מפי' רש"י ז"ל וכ"ש כשעבר והוליך הסחורה למקום אחר דנקרא פושע וכיון דהוי פושע חייב אפילו באונסין כדין שומר שכר או שומר חנם שפשעו שחייבים באונסין אם בא האונס מחמת הפשיעה כדאמרן ומהרי"ק בשורש ט"ו כתב שכל המשנה לעשות דבר בשותפות דמסתמא חבירו מקפיד עליו כל ההפסד שאפשר לתלות שבא מחמת השינוי עליו לפרוע".

הנה דברי המבי"ט ברורים שאין השותף הפושע יכול להסתתר אחר טענות סרק שהוא נאנס, שכיון שתחילתו בפשיעה שוב אפילו סופו באונס חייב. אף במקרה דנן, כיון שאחד השותפים הזהיר את השותף על דרך ההתעסקות הנכונה, והוא הלך וקלקל וכתוצאה ממעשיו ניזקה השותפות, הוא חייב על פשיעתו.

וכן ענה בשו"ת הריקאנטי (סי' שיח): "שנים שהן שותפין בסחורה והלך אחד ומכר באשראי ואח"כ כפרו בו הרי השותף הזה פושע וחייב לשלם לחבירו חצי ההפסד כענין שאמרו אשראי ספק אתי ספק לא אתי, ואע"פ שמנהג המקום למכור כך אין קרוי מנהג מאחר דיש מוכרין כך ויש מוכרין כך ה"ל להרויח מעט ולמכור מיד ליד". וכ"כ בשו"ת הרי"ף (סי' קצא, וסייג את דבריו שאם מנהג המדינה למכור באשראי פטור). ובשער המשפט (קעו, א) מביא שהש"ך (קעו, טז) סבר שאם זו פשיעה בבעלים פטור, ורק אם אם אמר לו שמור לי ואשמור לך מתחייב. ומביא שהמשנה למלך (הל' שלוחין ושותפין פ"ה) הביא מהפוסקים שהגדירו זאת כמזיק, וע"כ אפילו בבעלים חייב. וכש"כ במקרה דנן שהם אינם מתעסקים בשותפות.

וכן דעת הראב"ד (תשובות ופסקים סי' קלד). וכ"כ בסה"ת (שער מו ח"ד נג).

ה. ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן ד) מסיק שבפשיעה חייב אפילו במקום שניתן לומר שזוהי שמירה בבעלים. וז"ל: "נקטינן דלדברי כולם סתם שותף ששומר לבדו ואין שניהם שומרים יחד כדאמרן לעיל שומר שכר הוא וחייב בגנבה ואבדה של אותה חתיכה של בגד וכ"ש בפשיעה. וכן כתב הר"ר שמעון דורא"ן ז"ל בתשובת שאלה בענין שותפין שהיתה יד כולם שוה בממון השותפות וכולם מתעסקין בו ומכר אחד מהם אצעדה אחת לעובד כוכבים בחמשה דינרין והוציא העכו"ם הדינרין והראה אותן למוכר ובדק אותן, ואח"כ חזר העכו"ם ולקחן ונתן אותן בכיס אחד בפני המוכר ואמר לו קח זה הכיס של החמשה דינרין הנזכרין ותן לי האצעדה להראות אותה בביתי ואם לא אחזיר אליך למחר הנה הדינרים בידך עשה בהן כטוב בעיניך, אז לקח המוכר הכיס של הדינרי' מיד העובדי כוכבים והמתין לו עד למחר ולא בא פתח הכיס ליטול הדינרין מצא אותן של עופרת שהחליפן העובד כוכבים קודם שנתנן לו: והשיב שהשותף חייב לשלם כל דמי האצעד' לשותפיו לפי שפשע שהיה לו לעיין בכיס ובדינרין קודם שנתן האצעדה ואף על פי שנתן אותן העובד כוכבים בכיס לפניו מ"מ היה לו לעיין כיון דשכיחי רמאין. והביא ראיה ממכלתין דחזקת הבתים דלעיל ומההוא אפטרופא דיתמי דזבין להו תורא ליתמי ולא הוו ליה ככי ושני וכבר נתבאר דכל היכא דהוי שמירה בבעלים פטור אפילו מפשיעה אבל סתם שותפין הוו להו כשומר שכר וחייבין בגנבה ואבדה וכ"ש בפשיעה: וידוע הוא דפטורין מן האונסין כדין שומר שכר ונשבעין זה לזה ונפטרין אפילו נאנס השותף על ממון השותפות ונתן ביד אונס נמי מיקרי וכדמוכח פרק השוכר גבי הלסטים הרי זה אונס והכי נמי מוכח ממתני' דפרק מי שמת האחין והשותפין שנפל אחד מהם לאומנו' המלך ואמרינן בגמרא דמתרפא מן האמצע אם חלה באונס ומוכחא נמי הא מילת' משילהי [פ"ק דגיטין] מדרבי אחא בר יאשיה דהוה ליה אספק' דכספא בנהרדע' וכפי מה שכת' הרשב"א ז"ל שם ומסקנא דפרק הגוזל בתרא דהגוזל את חבירו ונטלוה מסיקין וכו' ומעובדא דההוא גברא דאחזי אכריא דחיטי דהתם דמשמע מינה דנושא ונותן ביד חייב.".

וכן בשו"ת מהרש"ך (ח"א סי' לב): "מכל מקום יראה לענין פסקא דדינא בשותף המוכר סחורה חוץ לפרקים שלא מדעת חבירו ודאי דס"ל דפושע הוי וחייב לשלם ע"פ הערך הנמכר בזמן הראוי למכור ולא פליגי בהך דינא".

ו. יתר על כן, חייב השותף שפשע במזיד לשלם אף מניעת רווח צפוי מאותה עיסקא כדברי מהריט"ץ (חדשות סימן קכז): "ואין להקשות על זה ולומר, למה יהיה חייב לפרוע מה שהיה יכול להרויח, למה בנותן מעות לשלוחו לקנות חטים וקנה שעורים כתב הרמב"ם זלה"ה (פ"ה מהל' שלוחין ושותפין הלכה ב) שחייב לשלם אם פחתו. משמע דוקא אם פחתו מהקרן, אבל לא ישלם מה שהיה יכול להרויח אם היה קונה מה שצוהו. ואם כן מאי שנא הכא דאמרינן דחייב לשלם גם מה שהיה יכול להרויח. הא לא קשיא, משום דשאני התם דהוי שליח שצוהו לקנות חטים, ואם לא היה קונה כלל אין לו עליו אלא תרעומת. הילכך כשקנה מעוקם אינו משלם אלא ההפסד מהקרן, אבל לא מה שהיה יכול להרויח בסחורת חטים, דהא יכול לומר לו תחשוב שלא קניתי לך שום דבר שאין לך עלי אלא תרעומת, ולא היית יכול לומר לי תתן לי מה שהייתי יכול להרויח בחטים, הכא נמי כשקניתי שעורים איני חייב לפרוע מה שהיית מרויח בחטים, אלא בפחת מה שפחתו מהקרן, זהו דוקא בשליח. אבל בנדון דרבינו ירוחם שהוא שותף שפשע ומכר שלא בזמן מכירה ונתייקרה הסחורה, חייב לשלם כל מה שנתייקר. וכן בנדון מהר"י קולון מה שהיו המעות שובתות בלי ריוח. וכן נמי בנדון דידן.

ואין לבעל הדין לחלוק, דהכא בנדון דידן כיון שאמר לו על מנת שילך מיד ולא הלך כבר ביארנו שנתפרדה החבילה ונתבטל השותפות, ואם כן הרי אינו שותף, ונדון אותו כשליח שאמר לו ליקח חטים וקנה שעורים, שאינו משלם אלא הפחת מהקרן לא מה שהיה יכול להרויח. הא לא איריא, דכיון דהוא לא רצה בביטול השותפות אלא החזיק בשותפות ולא רצה להחזיר האיסטיס, הרי הוא שותף שפשע שחייב לפרוע אפי' מה שנתייקר. כההיא דרבינו ירוחם. וכההיא דהרב מהר"י קולון זלה"ה שכתב שחייב לשלם כל הפחת הבא בפשיעותא אפילו מה שגרם לו במניעת הריוח".

אמנם נושא מניעת הרווח נראה שהוא משתנה לפי סוג התביעה. בתביעה כנגד שותף שלא מילא חלקו בשותפות אי אפשר לתובעו על מניעת רווח, מפני שזו תביעה רגילה של מזיק במניעת רווח, שאין לה מקום (עי' קצוה"ח שי, א). אולם תביעה כגד שותף שהזיק לעיסקה שקיימת משלם אף את מניעת הרווח, כן משמע מתשובת המהרש"ם (ח"ד סי' צח).

ז. ועדיין צריך לעיין מה דין שותף שהזיק לעיסקות עתידיות, כגון שגרם לכך שהשותפות תקבל רווח מועט יותר. והנה אם השותפות היא לזמן הרי ידוע זמן סיומה וממילא ידוע בכמה הפסיד השותף הפושע את חבריו ואע"פ שעתה זוהי מניעת רווח, כיון שההיזק ברור עליו לשלם להם את הפסדם. לדוגמא, אם קבע מחיר נמוך למוצר שיסופק במשך שנה שלמה, על אף שהזהירוהו שלא למוכרו בפחות מסכום מסויים, נראה שהזיק לשותפיו בכל עיסקת אותה שנה. אולם אם היזקו מכאן והלאה ללא הגבלת זמן צריך לעיין עד כמה לחייבו על אותה פשיעה.