חבל נחלתו ד סב
סימן סב- גדולה נקמה (מכתב)
ב"ה ח' שבט תשס"א
לכבוד...
שאלתני ידידי האם ראוי ומותר לך לנקום דמם של ישראל הנשפך כמים בידי הפלסטינאים, הפוגעים, רוצחים ופוצעים אנשים נשים וטף, וללכת ולפגוע בערבים באותה דרך ובאותה עוצמת פגיעה שהם פוגעים בנו.
והנה כדי לברר את התשובה היטב ראוי לברר בכלל את מושג הנקמה ומתוך כך את שאלתך.
הנקמה היא ענישה כתשלום על מעשים רעים. אין היא מידה העומדת לעצמה אלא תגובה על הרע הפועל בעולם. ומתוך כך מובנת שאלת הגמרא (ברכות ל"ג ע"א): "אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות?!" (=שני שמות של הקב"ה "א-ל נקמות ה'").
ומסביר הרב זצ"ל בעין איה (פ"ה סי' צ"ז): "מידה גדולה ראויה להיקרא אותה שהיא ראויה להיות תכליתית מצד עצמה. אבל דבר שהוא חסרון מצד עצמו אלא שהוא נעשה לתכלית הגון, אינו ראוי להסמן בשם גדלות. ומידת הנקמה כיון שהיא רעה מצד עצמה, ואינה באה כי אם מפני ההכרח לאבד את הרשעים כדי לתקן עולם ולהניח לישרים מרשעתם וזדונם, איך תקרא מדה זו גדולה?". ומשיבה הגמרא שיש בנקמה מידת שלימות מצד היושר האלוקי להינקם מן הרשעים הראויים לכך. ומידה טובה לצדיקים הנבנים מחורבן הרשעה.
מתוך כך אגש לשאלתך. כל מעשה של אדם מישראל צריך להיבדק האם אנו מצווים עליו או נאסרנו בו. חום הלב כל כמה שהוא דוחק ולוחץ צריך ניתוב עפ"י דרכה של תורה. ואע"פ שהלב כואב ובוכה ותובע את הנקמה באויבינו, עדיין אין בכך להתיר דברים שהתורה אסרה.
והנה לא מצאנו בתורה חיוב אישי לנקמה אלא ברוצח ודוקא ע"י גואל הדם וכלפי הרוצח בלבד לא כלפי בניו ולא כלפי שאר משפחתו. ואף זה בגדרים מדוקדקים. לא מצאנו שום היתר או מצוה לנקמה בשום ציווי אחר. מצאנו לעתים בתורה ציווי על הציבור לצאת למלחמה כמלחמת נקמה – "נקום נקמת ב"י מאת המדינים". וכן דוד המלך יוצא למלחמות לנקום נקמת עם ישראל מאויביו שביזוהו – אך לא כציווי על היחיד.
ובכלל, ענישה לציבור ללא הבחנה בין לוחמים לטף ונשים מצאנו במלחמה בין עמים אך לא ביחסים בין יחידים. וא"כ גם בימינו אם ברצוננו לפגוע באויבינו מבקשי נפשנו, ההחלטה צריכה להיות של הציבור – היינו הממשלה, ולא של היחידים. היא והיא בלבד רשאית לצאת ולנקום במבקשי נפשנו. ולא לנו היחידים על אף כל כאבנו.
אולם החלטתה של המדינה אינה החלטה פשוטה. אמנם היושר האלוקי והמוסרי הוא לפגוע בהורגים בנו, אולם ראשית צריכה הממשלה והעומדים בראשה להיות חמושים ביושר זה, ועוד לשקול האם בכוחם להוציא את העם במצבו הרוחני והמוסרי היום למערכה זו. או לפחות לרומם את רוחו עד כדי יציאה למלחמה כזו. ועוד מה יכולות להיות כל התוצאות ממלחמה זו. והאם בכוח המדינה והממשלה לעמוד בכך. ורק אח"כ להוציא את כל העם למערכה זו. וכנראה, שלפחות כנטיה כללית אין העם מוכן לכך, עדיין. הוא אינו רואה בהריגת יהודים בפיגועים פגיעה בו עצמו, הוא אינו רואה זאת בצורה ברורה כמלחמה וע"כ אינו מוכן לצאת ולמסור את הנפש על כך.
וישנו צד נוסף. כל פעולת נקמה של יחיד, אף אם הוא חושב עצמו כהולך לפני המחנה, מחלישה את כח שלטונה של המדינה. ואף שכוונתו רצויה, כיון שהמעשה עצמו אסור עפ"י חוקי המדינה הרי הוא עובר על חוקיה וכאילו אומר במעשיו: איני חש לכם, כוחי רב מכוחכם. פעולת נקמה כזו מלבד שהיא אסורה עפ"י התורה כפי בארתי לעיל, היא מערערת את כל יציבות השלטון והחוק, היחיד הנוקם בא מכוח מעשיו להחליף כביכול את השלטון. ובכך הוא פוגע בציבוריות הישראלית כולה ובממשלתה, ביכולתה לפעול כגוף אחד. ולא יועילו כל הטענות שהוא בא לחזֵק – בא לתקן ונמצא מקלקל.
והלא זו כל עוצמתנו שהוספנו על ימי גלותנו, שהננו חיים כעם אחד, בעל שלטון אחד בארצנו ובעצמאותנו, ולא כיחידים או בשבטים וקהילות שכל אחד דואג לעצמו. והיציאה לנקום אף במקום ששלטון ישראל רפֶה, לא עלינו – היא נקיבת חור היכולה להטביע את הספינה כולה.
לא ידידי, אף שחם לבבך ודמך סוער בקרבך על אחיך וידידיך שנפלו בידי מרצחים, כלך מדרך זו, כשם שהיחידים שנרצחו היו קרבנות של העם כולו, כן האומה כולה היא גואלת הדם של בניה שנפלו בידי עם אחר, והיא בהתעצמות כוחה ובהתפתחות היושר האלוקי בקרבה תדע לתבוע את דמם, ונקום תנקום את דמם השפוך.