חבל נחלתו ג מו
סימן מו- פיצויי פיטורין לפועל נכרי
א. כבוד הרב כתב שאם מנהג מקומות העבודה לתת פיצויי עזיבה גם למתפטר מעצמו, על אף שהחוק במדינה לא מחייב זאת, יש לתת פיצויים אף לעובד זר. ומקור לפיצויי עזיבה הביא הרב ממצות הענקה לעבד עברי. ונראה לי שצריך לדון בדבר.
ב. החוק במדינה קובע כי לשכיר קבוע המעביד מפריש סכום כסף כל חודש לפי אחוז מסויים ממשכורתו (בלא הפרשה מתוך משכורת העובד) — אשר ישמש את המעביד כתשלום פיצויים לעובד, במידה והמעביד יפטר אותו. אם עובד התפטר מעצמו — אין הוא זכאי לפיצויי פיטורין. כמו"כ לעובד זמני אין המעביד חייב לשלם פיצויי פיטורין. במידה והכספים לא שימשו לתשלום פיצויים — הם חוזרים למעביד.
הנימוק לתשלום הפיצויים הוא שהם נועדו לסייע לעובד העוזב את מקום עבודתו הקבוע, להסתדר ולמצוא מקום חלופי לעבוד בו. וע"כ עובד שעוזב מעצמו או שהוא רק זמני אינו זכאי לפיצויים.
אעפ"כ, ברוב מקומות העבודה משלמים פיצויים, אף לעובד שעזב מרצונו את מקום עבודתו.
והשאלה העולה היא: האם אף לעובד זר שהוא נכרי שעבד זמנית ועוזב ביוזמתו, צריך לשלם פיצויי פיטורים, או שאף ממנהג המדינה אי"צ לשלם לו.
יש להעיר, כי אצל כל המעסיקים שהתעניינתי, והם מעסיקים עשרות פועלים זרים כבר כעשר שנים ובצורה מוסדרת (=עובדים ששהייתם בארץ חוקית) — לא מוכר תשלום כזה לפועלים זרים.
נבדוק את הדין מצד דיני תורה.
ג. המקור שהביאו הפוסקים לפיצויי עזיבת עבודה הוא מדברי ספר החינוך (מצוה תפ"ב) לגבי מצות הענקה לעבד עברי: "משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו". וסיים ספר החינוך (שם): "ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".
וכונתו כמידה טובה ולא כחיוב, שהרי דין ע"ע לא נוהג בימינו. ואף התורה לא חייבה אלא בעבד עברי ולא בשכיר, ובשכיר הענקה היא מעין לפנים משוה"ד. אולם אף ספר החינוך מקפיד וכותב "אחד מבני ישראל".
ד. על מצות ההענקה לע"ע עומדת החקירה האם המדובר בשכר, אלא ששמו שונה, או המדובר במתנת חסד, והנ"מ היא לכפיה לתשלומה, לשיעבוד נכסים ושיעבודא דר"נ ועוד. הרמב"ם (הל' עבדים פ"ג הט"ו) פסק: "ענק עבד עברי לעצמו, ואין בעל חובו גובה ממנו". ולפי"ד נראה שאין זה שכר אלא מתנת חינם.
ה. אמנם הפנ"י (קידושין ט"ז ע"ב ד"ה ואי) כתב: "וי"ל כמו שתירצו שם בפ' בן סורר ומורה דקטן יש לו שכר פעולה מדאורייתא, ואפשר דהענקה נמי חשיב כמו שכר פעולה ואע"ג דלענין 'לו ולא לב"ח' משמע דלאו בכל מילי חשבינן הענקה כשכר ממש, מ"מ כיון דלענין 'לו ולא ליורשיו' אמרינן בפשיטות דשכיר קרייה רחמנא דפעולתו ליורשיו כיון שהוא לתועלת העבד, אפשר דהכי נמי דכוותה לטובת האמה אמרינן דהענקה ה"ל כשכר פעולה ממש ולא כמתנה לענין שיכולה לזכות בעצמה בקטנותה לאחר מיתת האב".
ו. אולם ראייתו, מכך שהענקה ליורשיו וע"כ הרי היא כשכר, נסתרת מגירסת הגר"א בקידושין (ט"ו ע"א) שהשמיט את כל המילים: "יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו אלא", ולפי הגר"א הסייג ש'לו ולא ליורשיו' נשאר במסקנה. וכן הספרי (דברים פיס' קיט) ומדרש תנאים (פט"ו פס' י"ד) וילק"ש (תתצ"ח) כולם גרסו: "הענק תעניק לו — ולא ליורשיו". הא קמן שנפלה ראייתו של הפנ"י ללמוד הענקת עבד כשכר שכיר. וכן הסמ"ע .(חו"מ סי' פ"ו ס"ק ב') כתב: "א"נ הענקה אינו לעבד עברי מתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה". וכ"כ הש"ך (שם, ס"ק ג'). וכ"ה באו"ת (שם, אורים ס"ק ג'): "אבל מה שנתנו לו בדרך חנינה וצדקה אין מוציאין מדר"נ".
אמנם הרמב"ם לא מביא דין ולא 'ליורשיו' ומשמע קצת שיורשי עבד עברי יורשים את הענקתו.
וא"כ, אף אם נרצה ללמוד פיצויי שכיר מהענקת עבד, הרי בעבד עברי זוהי גמילות חסד של מתנת חינם, ומתנה זו אסורה לנכרי כאמור בשו"ע (יו"ד סי' קנ"א סי"א): "אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו".
ז. ולכאורה, נפסק: "שאינו מכירו". והוא עפ"י התוספתא שמביאה הרא"ש (ע"ז פ"א סי"ט): "תניא בתוספתא (פ"ג) בד"א (=שאסור לתת לו מתנת חינם) בעובד כוכבים שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום. אבל אם היה אוהבו או שכינו מותר. שאין אלא כמוכרו לו". ובהגהות אשר"י הוסיף: "ועל זה אנו סומכין לתת מתנות לעובדי כוכבים חנם מן התורה". ונראה שגדר האיסור הוא רווח לישראל כתוצאה מהנתינה. היינו אם ישראל ירויח בעקיפין מהנתינה לנכרי אין זו מתנת חינם אלא כמכירה, לעומת זאת אם החסד הוא ללא תמורה ("חסד של אמת") אין לעשותו לנכרי (ולאו דוקא עכו"ם — ש"ך סי' קנ"א ס"ק י"ח).
נכרי שהוא עובד זמני אפילו אם עבד כמה שנים, הוא בדר"כ יוצא שלא ע"מ לשוב, והסיכוי לקבל הימנו טובה בחזרה קטן מאד. ולכאורה, פיצויים כאלו הם בגדר מתנת חינם.
אולם יש ולמעסיק הישראל ישנה הרגשה של הכרת טובה, כגון שהנכרי טיפל בהוריו במסירות, או שסייע לו בדרכים אחרות במסירות, והשאלה היא האם במתנה שתבטא את הכרת התודה יש משום מתנת חינם?
לכאורה, אין זה כלול בהגדרת התוספתא שמכירו, שהרי המדובר שם שהנותן יקבל תמורה למתנה מאותו נכרי. ועוד, על המצב הזה דיבר החינוך שצריך לתת לשכיר מתוך הכרת הטובה על סיועו, והוסיף החינוך שדוקא לבני ישראל, והרי זו משמעות ההענקה בעבד עברי לפי האחרונים שהבינו זאת כמתנה.
ח. והנה בהלכות הבאות (יו"ד סי' קנ"א סי"ב-י"ג) פסק השו"ע עפ"י הגמ' בגיטין: "מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם, משום דרכי שלום. אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים מליטול לקט שכחה ופאה". והחילוק בין הלכות אלו לאיסור מתנת חינם הוא שהלכות אלו הן לרבים מישראל כלפי רבים נכרים ואינם בגלל טובה שעשה או יעשה לו, והישראל והנכרי הם במפגש אקראי בעוד שבמתנת חינם הם בין ישראל מסויים לנכרי מסויים.
ולכאורה הלכות אלו עומדות בסתירה לאיסור של מתנת חינם לנכרי. שהרי עושים עמהם חסד ונותנים להם ליטול ממתנות עניים של ישראל, ואין מצפים לקבל מהם תמורה. ונראה שניתן לתרץ את הסתירה בכמה דרכים:
א) דרכי שלום בציבור בין ישראל לעמים הן כמתנה עם תמורה ביחיד.
ב) דרכי שלום הן בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה, ומותרות בין ישראל לעמים על אף איסור מתנת חינם.
ג) התורה אסרה לתת יתרון לנכרי יותר מישראל, כשם שאסרה לתת להם חן. ומתנת חינם אסורה משום שהיא כביכורים לת"ח בישראל. וע"כ צדקה שישראל הנותן והנכרי הוא העני מותרת.
לפי הטעם הראשון והשלישי נראה שפיצויים לשכיר נכרי אסורים, לפי הטעם השני יש בכך מידת דרך ארץ ואולי תהיה מותרת.
ט. ונראה לחלק בין פיצויים לבין מתנה סמלית המביעה הערכה. פיצויים שהם סכום גדול אין לתת משום מתנת חינם, אבל מתנה מועטת המביעה הוקרה יותר ממה שהיא נתינה לנכרי, היא מגדילה את ערך הנותן ומראה את מידת דרך ארץ שיש בו, וע"כ תהיה מותרת.
י. מצד מנהג מדינה ג"כ נראה שאין לחייב את המעסיק לשלם פיצויים לשכיר נכרי שאינו קבוע ומתפטר מעצמו. ראשית, מפני שהחוק אינו מחייבו לכך, ואף אלו אשר משלמים פיצויים למתפטרים מעצמם, אינם נותנים זאת לפועל זמני, וכש"כ לפועל שמלכתחילה הותנה שהוא רק זמני. וכשם שלפועל עונתי אין משלמים פיצויים, כך גם במקרה זה. וכך מנהג המדינה לגבי עובדים זרים שאין משלמים להם פיצויי פיטורין.
מסקנה
נראה כי אין לתת פיצויי פיטורין לעובד זמני נכרי שהתפטר מעצמו על אף שכך מנהג המדינה לגבי ישראל, מפני איסור מתנת חינם. אבל מותר לתת לו מתנה סמלית להערכה והוקרה על עבודתו.