חבל נחלתו ג מה
סימן מה- אכילת פועל נכרי בעת עשייתו במלאכת ישראל
שאלה
מה הם דיניו של פועל נכרי בהשוואה לדיני פועלים מישראל לגבי אכילתו בשעת גמר מלאכה?
תשובה
א. במס' בבא מציעא (פז ע"ב): "בכרם רעך — ולא בכרם נכרי". בפשטות משמע שבכרם נכרי אסורה בכלל אכילת פועל. אמנם רש"י פרש: "כרם רעך — ואל כליך לא תתן אבל כרם נכרי תתן". היינו אין כאן צמצום של התורה שלא לאכול אלא להיפך, בכרם נכרי מותר אף לתת לכליו. שואלת על כך הגמ': "הניחא למאן דאמר גזל נכרי אסור — היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל, אלא למאן דאמר גזל נכרי מותר — השתא גזילה מותר, פועל מיבעיא? — מוקים לה: בכרם רעך — ולא של הקדש". לפי רש"י הפירוש הוא שאף למ"ד גזל נכרי אסור צריכה התורה להתיר לפועל דוקא לאכול ולתת בכליו, אבל למ"ד גזל נכרי מותר כיצד יתבאר מיעוט הכתוב: "רעך ולא של הקדש" וכאן רש"י מבאר שפועל אינו אוכל כלל.
לפי"ז, למסקנה שגזל נכרי אסור מותר לפועל ישראל לאכול בשדה נכרי, ולגבי פועל נכרי בשדה ישראל לא נתבאר. הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא הביאו את הלימוד הראשון ולא בכרם נכרי, אבל הביאו את המיעוט השני — ולא בהקדש. והתקשו האחרונים (לחם משנה — הל' שכירות פי"ב ה"א, פלפולא חריפתא ב"מ פ"ז סי' ב' אות ב') בשיטת הראשונים מחד נפסק שגזל נכרי אסור, וא"כ מדוע לא הביאו להלכה את המיעוט לגבי נכרי שמותר לתת אף בכליו, והביאו את המיעוט לגבי הקדש, אשר נאמר דוקא למ"ד שגזל נכרי מותר.
ב. מן הראשונים, מי שפסק כפי הגי' בב"מ נראה שרש"י עצמו. מובא בסנהדרין (נ"ז ע"א): "רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי: על שבע מצות בן נח נהרג. גלי רחמנא בחדא, והוא הדין לכולהו. — ועל הגזל בן נח נהרג? והתניא: על הגזל, גנב וגזל, וכן יפת תואר, וכן כיוצא בהן — נכרי בנכרי ונכרי בישראל — אסור, וישראל בנכרי — מותר. כיוצא בו בגזל מאי היא? — אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא לפועל בכרם. פועל בכרם אימת? אי בשעת גמר מלאכה — התירא הוא, אי לאו בשעת גמר מלאכה — גזל מעליא הוא!". מפרש על כך רש"י:
"פועל בכרם — ואוכל מן הענבים. בשעת גמר מלאכה — כגון ששכרו לבצור. התירא הוא — ואפילו ישראל בישראל, דכתיב (דברים כג) ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, וברייתא קתני ישראל בנכרי מותר, הא ישראל בישראל אסור, ותו: בנכרי היכי אסור ליה, מי איכא מידי דישראל בישראל שרי ולנכרי אסור? אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא — וגזל תנא ליה רישא". מדבריו עולה כי פועל נכרי אינו אוכל בכרם ישראל ובכרם נכרי בשעת מלאכה וישראל אוכל בכרם נכרי*. (אולם רש"י לא ציין לגבי נתינה לכליו כמש"כ בב"מ).
אף מהמאירי עולה כרש"י ז"ל: "הפועל שנשכר לגוי אינו אוכל אלא ברשות שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו כגזלן". ונראה שהחשש הוא לחילול השם אך לא לאיסור תורה של גזל.
ג. פסק הרמב"ם בסוגיא זו מוקשה אף מדבריו בהל' מלכים (פ"ט ה"ט) שם עסק במצוות בני נח וכתב: "בן נח חייב על הגזל, בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל, ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו, אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן". ולפי דבריו פועל נכרי אוכל בשעת מלאכה, ומשמע בין נכרי אצל נכרי ואפילו נכרי אצל ישראל וצ"ב.
ד. עפ"י הבירור עד עתה התקשו האחרונים בדברי הש"ך (חו"מ סי' שלז ס"ק א): "פועל העושה מלאכה כו' — איתא בש"ס בכרם רעיך ולא של הקדש וה"ה של עכו"ם לא, למאי דקי"ל גזל העכו"ם אסור כן הוא בש"ס". וקשה הרי לפי"ד בכרם נכרי מותר אף לתת לכליו למ"ד גזל נכרי אסור, ומה מקורו בש"ס.
האחרונים, אשר יובאו להלן התבססו על דברי היראים והריטב"א שהיתה להם גירסא אחרת וע"כ שיטה אחרת בגמ' בב"מ.
בספר יראים (סימן קלא דפוס ישן — קסד) כתב: "כרם רעך ולא של גוי ולא של הקדש". ובריטב"א (ב"מ פ"ז ע"ב): "הניחא למ"ד גזל גוי אסור. פירוש איכא למימר דהכא נמי לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל כיון דאיהו לאו בר מצוה הוא. ולמ"ד גזל גוי אסור תרתי ש"מ רעך ולא של גוי ושל הקדש דלאו רעך הוא".
לפי הריטב"א והרא"ם המיעוט שלא בנכרי משמעותו שפועל ישראל אסור לאכול בשדה נכרי למ"ד ג"נ אסור. ולמסקנה מהמיעוט נלמד הן שדה נכרי והן שדה הקדש. לפי"ז כיון שהנכרי אינו רעך אף אתה אינך רעו, וע"כ אף פועל נכרי אסור לו לאכול בשדה או בכרם ישראל ואם אכל בשעת מלאכה זהו גזל וחייב עליו מיתה.
ה. רעק"א בחידושיו על השו"ע (חו"מ סי' של"ז) הביא את דברי הריטב"א כיסוד לדברי הש"ך ומוסיף כי לגי' שלפנינו בש"ס ולשיטת רש"י, היתר הנתינה לכלים לישראל בכרם נכרי הוא רק בהו"א, אולם למסקנה, מותר לפועל ישראל לאכול בכרם נכרי. וכעין דבריו כתב במנחת חינוך (מצ' תשע"ו).
בשער המשפט (סי' של"ז) האריך בשיטת רש"י ולמד שכך סברו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. ז"ל: "ולכך לס"ד דש"ס דרעך קאתי למעוט עכו"ם ע"כ צריך לומר דרעך קאי על: ואל כליך לא תתן, ולמעט דבכרם עכו"ם תתן, אבל למסקנא דרעך למעט הקדש אתי, מפרשינן כפשוטו דבשל הקדש אסור לאכול אבל בשל עכו"ם מותר לאכול דאינו חמור מישראל דמותר וכמ"ש רש"י דאף עכו"ם מותר לאכול בכרם ישראל מהאי טעמא. ואף דיש לחלק דעכו"ם בישראל מותר דלא גרע מבהמה דאוכלת בשעת מלאכה משא"כ ישראל בשל עכו"ם דלאו בר מצוה הוא הוה ליה גזל, דמהיכי תיתי לחלק כן דסברא מעליא היא שאין העכו"ם חמור מישראל, וכן מוכח מלשון הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים ה"ט. ע"כ משמע להדיא דפועל שאכל בשעת גמר מלאכה פטור אף בכרם של עכו"ם הרי דס"ל דאף עכו"ם בעכו"ם בשעת מלאכה פטור אף דעכו"ם לאו בר מצוה הוא משום דמי איכא מידי וכמ"ש רש"י, וא"כ כש"כ דישראל בעכו"ם מותר מהאי טעמא וקרא דרעך למעט הקדש לבדו קאתי, ובזה נתיישבו דברי הרי"ף והרא"ש". היינו, שער המשפט מצרף את דברי רש"י של מי איכא מידי ואין דין שיהיה חמור יותר בעכו"ם מבישראל, וע"כ פועל נכרי אוכל בכרם ישראל וה"ה ישראל אוכל בכרם נכרי. וע"כ הראשונים הביאו אך את המיעוט של הקדש.
בשו"ת שרידי אש (ח"א סי' קנ"ב) עוסק בשאלה זו ודוחה את ראית שעה"מ מרש"י בסנהדרין: "ואמנם ראי' זו אינה מוכרחת, דהא הריטב"א הסביר את הדין דאסור לישראל לאכול בכרם של עכו"ם משום דעכו"ם לאו בר מצוה הוא ואין הוא מחוייב להניח לפועל שיאכל בכרמו, ובכגון דא ל"ש מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. וכעין שכ' התוס' בחולין ל"ג, א ד"ה אחד: 'דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשות לא שייך לומר מי איכא מידי'". כלומר הסברא שאין דבר שבישראל מותר ובנכרי אסור, היא דוקא באיסורים אבל במצוות שיסודם גמ"ח סברא זו אינה נכונה. מצות אכילת פועל היא מצד "ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת ה' עליהם" (ספר החינוך מצוה תקע"ו, משרשי המצוה). וע"כ בישראל מותר לאכול בשעת מלאכה ובנכרי אסור ואין זה מצד היתר גזל. אולם למסקנה מחזק אף הוא את דברי שעה"מ מדברי הרמב"ם בהל' מלכים.
לסיכום:
שיטת רש"י בהו"א שישראל העובד בשדה נכרי אוכל ומותר גם לתת אל כליו (ב"מ פ"ז).
שיטת רש"י במסקנה שישראל העובד בשדה נכרי אוכל, אבל אסור לתת לכליו (ב"מ פ"ז, סנהדרין נ"ז). לשתי השיטות לא מבואר מה דינו של נכרי בשדה ישראל, וצדדים לכאן ולכאן*.
שיטת היראים והריטב"א שישראל אינו אוכל בשדה נכרי. וה"ה נכרי אינו אוכל בשדה ישראל ובשדה נכרי (ש"ך, רעק"א, מנחת חינוך, שרידי אש)*.
שיטת רש"י, רי"ף, רמב"ם ורא"ש שישראל מותר באכילה בשדה נכרי, וה"ה נכרי בשדה ישראל, ונכרי בשדה נכרי (שער המשפט).