חבל נחלתו ג מד
סימן מד
הסתרת עדים
שאלה
שותפים התפלגו. הם עסקו בשותפות במלאכה אחת בשתי פעולות שונות שאחד עשה בה חלק, והשני השלים חלק אחר. כיון שהם נפרדו שלא באהבה (לא מחמת חילוקי דעות במלאכתם); הראשון, כאשר הוא נשכר לאחרים או הם מתייעצים עמו על עבודת השני, מוציא עליו שם רע, ו"מייעץ" שלא לקחת לעבודה את חברו (לשעבר). כמובן, ששותפו לשעבר, ניזק ממנו. וכשהוא פונה בהצעה למקום עבודה משיבים את פניו ריקם, ומוסיפים שכבר נתגלתה רמת עבודתו הירודה ע"י חברו לשעבר.
השותף השני לשעבר, שאל: האם מותר לו להעמיד עדים לשיחה שאדם שלישי יגלגל עם השותף הראשון, והעדים יעידו בעדות שמיעה, או בהאזנה לשיחת טלפון בין השלישי לשותף המוציא שם רע, כי אמנם הראשון מוציא שם רע על חברו. זאת כהכנה לתביעת נזיקין.
תשובה
א. השאלה שלפנינו נחלקת למספר מקרים: (א) עדים רואים ושומעים את עושה העבירה, אבל עושה המעשה אינו יודע מהעדים. (ב) עדים שומעים אבל אינם רואים, ומזהים את עושה העבירה עפ"י טביעת עין בקולו, או לפי הזדהותו במהלך השיחה. (ג) הקלטות אשר עליהן מעידים שני עדים ששמעו ולא ראו.
ב. בדיני נפשות מצאנו הכמנת עדים במסית בלבד. ז"ל הברייתא .(סנהדרין ס"ז ע"א): "דתניא: ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן, חוץ מזו. כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא אינו רואה אותן. והלה אומר לו: אמור מה שאמרת לי ביחוד! והוא אומר לו. והלה אומר לו: היאך נניח את אלהינו שבשמים ונעבוד עבודה זרה? אם חוזר בו — מוטב. ואם אמר כך היא חובתנו וכך יפה לנו — העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו".
הדגשת הברייתא היא שזהו המקרה היחידי שבו מכמינים מפני ששאר חייבי מיתה צריכים התראה וקבלת התראה, וזה בהתראה ובעדות קלה נהרג (עפ"י רש"י). וכ"כ המאירי: "לא החמירו לידון שלא בהתראה אלא על המסית לבד, וכמו שאמרו כל חייבי מיתות אין מכמינין עליהם חוץ מזו. כך נראה לי, וכן הסכימו בה גדולי הדור".
ג. לגבי דיני ממונות מצאנו בדיני הודאות דיון בדבר. בסנהדרין (כ"ט ע"א): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנה לי בידך? אמר לו: הן. למחר אמר לו: תנהו לי! אמר: משטה אני בך — פטור. תניא נמי הכי: מנה לי בידך, אמר לו: הן. למחר אמר לו: תנהו לי! — אמר לו: משטה אני בך — פטור. ולא עוד אלא, אפילו הכמין לו עדים אחורי גדר, ואמר לו מנה לי בידך, אמר לו: הן. — רצונך שתודה בפני פלוני ופלוני? — אמר לו: מתיירא אני שמא תכפיני לדין. למחר אמר לו: תניהו לי! אמר לו: משטה אני בך — פטור". ומשמע דוקא אם הלה אינו מתכוין להודות לחברו בממון שחייב לו, אבל אם הודה ולא חשש — הודאתו הודאה.
וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' ע"ט ס"ד): "אמר לו: מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני, ואמר לו: לא היו דברים מעולם, ובאו עדים שמנה לו, אע"פ שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה, הוחזק כפרן. ואם יטעון אח"כ: דרך מתנה נתנם לי או פרעון היו, אינו נאמן. אבל אם טען תחלה: אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היו או בפרעון חובי, נאמן, כיון שאינו מכחיש העדים, ונשבע היסת, ונפטר. ואם הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה, וטען זה: לא היו דברים מעולם, ודאי הוחזק כפרן על פי העדים".
בכל המקרים הללו המדובר שהכמין לו עדים שראו ושמעו את ההודאה או את העברת הממון, אבל הנתבע לא ראה אותם.
ונראה ע"כ שבדיני ממונות הכמנת עדים הרואים ושומעים מועילה, אא"כ טוען (בדינים ששייך לטעון בהם) משטה הייתי בך. אבל בחבלות ונזקים וכד' שאינו יכול לטעון כן — הכמנת עדים מועילה. וכך הדין לכתחילה, שאי"צ התראה לנזיקין וכד', ורק במעשה שיכול להתפרש שלא כפי ראיית העדים ויכול לטעון אחרת צריך קשר עין בין הנתבע לבין העדים.
ד. תחום שבו לא תועיל הכמנת עדים הוא קבלת קידושין, כאשר אין האשה יודעת שהכמינו לה עדים.
כך נכתב בשו"ת חכמי פרובינציה (ח"א סי ט'): "ועוד ידעת אחי שכבר אמרו חכמים (קידושין מג ע"א) שעדי קדושין אין צריך שיאמר להם אתם עדי, אלא די להם אם ראו המעשה נעשה כראוי שהוא נתן לה בתורת קידושין והיא קבלה ושתקה בשעת מתן מעות שהיא מקודשת. ומפני זה היה דעת קצת המורים שאם בא אחד והכמין עדים אחורי הגדר לאשה וקדשה והיא שתקה ולא גערה בו שהיא מקודשת. ושמענו וראינו כתוב כי על זה נמנו וגמרו החכמים הגדולים חכמי לוני"ל ועשו מעשה והתירוה בלא גט כלל, לפי שיש לה לומר שמפני שלא ראתה שם אדם ולא היתה משדכת לו, מעיקרא לא שתקה אלא מפני שחשבה אותו כמצחק או כמהתל בה, והוא הדין לכל הדומה לזה כשאין שם שדוכין תולין שתיקתה בכל מה דאפשר לתלות". וכ"כ הרשב"א (קידושין מ"ג ע"א).
בשו"ת הריב"ש (סימן רס"ו) סיכם את הדינים בהכמנת עדים, והשיב: "עוד יש טעם אחר לבטל הקדושין, שטוען מאשטרי דוראן הנזכר. והוא: שלפי עדות הב"ד הראשונים, השני עדי הקדושין העידו: שהכמין אותם מאשטרי דוראן בחדר אפל. ומשם ראו הם, מעשה הקדושין. וכיון שהאשה לא ראתה שם עדים בשעת הקדושין, אין לחוש להם. דאע"ג דעדי קדושין, אין צריך שיאמר להם: אתם עדי; כדאיתא בפרק האיש מקדש (מ"ג). אלא, כיון שראו הקדושין מעידין עליהם: שאין זה אלא לקיים מעשה הקדושין, שאין דבר שבערוה פחות משנים. אבל מ"מ, צריך שהאשה תראה שיש שם עדים. אבל כשאינה רואה שיש שם עדים; אין ראיה שהיא מקבלת אותם בתורת קדושין. ואף אם שמעו מפיה שהיא מקבלת אותם בתורת קדושין; אינה ראיה שנתרצית בקדושין. אלא שאומרת כן, מפני שסבורה שאין שם עדים, ויודעת שהמקדש בלא עדים, אין חוששין לקדושיו. ואע"ג דבממון, כל שראו ההלואה, אפילו בהכמנה, מעידים עליה. דדוקא בהודאה הוא דלא מהני, משום דמצי אמר: משטה הייתי בך. אבל בהלואה מהני. התם הוא, משום דבהלואה, אפי' בלא עדים כלל הוא חייב, דלא אברו סהדי אלא לשקרי. אבל בקדושין, דבלא עדים לא מהני, בהכמנה נמי לא מהני. שאין העדים יכולין להעיד שנתרצית בקדושין. שהרי אף אם אמרה כן, היה לפי שידעה שאין ממש בדבריה, כיון שסבורה שאין שם עדים. וכ"כ הרשב"א ז"ל, בפרק האיש מקדש, גבי ההיא דאמרינן התם: דלא בעינן אתם עדי; בעדי קדושין. וז"ל: ודוקא כשקדשה בפני שנים שהם אצלם. אבל, הכמין לה עדים אחורי הגדר, והיא אינה מרגשת בהם, לא. דדילמא אי ארגישה בהו, לא מקבלא קדושין. אלא השתא דסברא דליכא סהדי, קבלתן משום: דמידע ידעא דהמקדש בלא עדים, אין חוששין לקדושיו, ורצתה לשחק בו, עכ"ל. וכן הסכימו האחרונים ז"ל".
וכ"פ הב"י (אה"ע סי' מ"ב) ורמ"א (שם ס"ג) ולפי"ז תועיל העדאת עדים בהכמנה בדיני ממונות.
ה. התחום הבא ששאלנו עליו לעיל הוא לגבי העדאת עדים ללא ראיית הנתבע אלא עפ"י הכרת קולו.
על מקרה זה נשאל הר"י מיגאש (סימן קמ"ט):
"שאלה: אם תגמר העדות על שמיעת הקול מבלתי ראיית האיש, כמו מי שהיה יושב במקום אחד ושמע את חבירו מקלל או מנדה אי יעיד על חבירו בעדות, ואם זה יֵצא ממה שאמרה המשנה מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי כו' שהעמידוה כשראו לו דמות אדם וחזו ליה בבואה דבבואה באופן שיצא מכלל היותו שד, ונצריך ג"כ לכיוצא בזה בזולת הגט. או נאמר שעיקר מה שאנו צריכים לזה הוא בגט דאיסורא הוא, אבל בזולת האיסור לא. או נקיש זה ממה שאמרו במקום אחר העדים כותבין אף על פי שאין מכירים לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה.
תשובה: אם הכיר האדם את דברי חבירו יכול הוא להעיד עליו במה שאמרו שישמע ממנו ואע"פ שאינו רואהו. והנה מצאנו רז"ל דנין בטביעות קלא כמו שאמרו דאי לא תימא הכי סומא האיך מותר באשתו, ובני אדם האיך מותרים בנשותיהן בלילה אלא בטביעות קלא הכא נמי בטביעות קלא. ואמרו עוד: מעידים לאור הלבנה ומשיאין ע"פ בת קול ומעשה באחד שעמד ואמר אני פב"פ נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ולא מצאו שם אדם והתירו את אשתו אלא שאין דנין בבת קול אא"כ הכירו קולו ודבריו אחר שתראה לו בבואה דבבואה באופן יובטח מהיותו שד וכמ"ש ודלמא שד הוא והעמידוה בדחזי ליה בבואה דבבואה ובזה העמידו משנת מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי כו'. וא"ת שמא לא נסמוך על בת קול אלא בהתרת עגונה בלבד. תשובתך הרי הראי' הראשונה שזכרנו אינה בהתרת עגונה, ועכ"ז סמכנו על טביעות קלא ודננו בה והוא מה שאמרו אלא מעתה סומא כו'. ואמרו ההוא דאכמין ליה עדים לחברי' אחורי גדר ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן אמר לו עירי ושכבי להוו עלך סהדי כו' שנר' שאם אמר הן עירי ושכבי ליהוו עלאי סהדי היתה עדותם עדות ואע"פ שהיו אחורי הגדר ולא ראו אותו אלא שמעו קולו בלבד והכירו אותו. וא"ת אפשר שהעדים ראו אותו והכירוהו והוא לא ראה אותם. תשובה אין לנו להכניס במאמר מה שאינו מפורש בו בלתי ראייה".
מתבאר מתוך דברי הר"י מיגאש כי טביעות עין בקול של אדם מספיקה כדי להעמיד עליו שני עדים על מעשה עבירה ואי"צ שיראוהו. ומתבסס על הגמ' בחולין (צ"ו ע"א) שם הגמ' מגדירה את ודאות הזיהוי בטביעות עין כגדול מזיהוי עפ"י סימנים.
ו. אמנם החת"ס חלק על הר"י מיגאש. בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' ב') כתב: "ברם דא צריך. אי אירע כיוצא בזה (=פנויה נתעברה וקרובים הכמינו ב' עדים, והביאו לביתם נער א' שהי' אמרה שנתעברה ממנו. ואמרו לו: הרי אתה אבי הבן של המעוברת הלז זכי במקחך ותהיה לך לאשה וניתן לך בנדן ט"ו מאות זהובים. ושמעו העדים שהודה שהוא אבי הילד הילוד, לכשיולד.) במקום אחר, והעד לא ראה אלא שמע קולו, אך אינו סומא וראוי לראות; אי נוציא ממון על היכר קול או ניחוש לבדדמי, או לא? וע' רמב"ם ספ"ט מה' עדות, ובטוש"ע ח"מ סי' ל"ה סעיף י"ב. והנה הרמב"ן בתורה גבי הקול קול יעקב, העיד בני אדם יכולים לעשות כן להשוות קולם להטעות שיסברו אדם אחר הוא, וא"כ י"ל נהי דיכולים להעיד על היכר קול, היינו לפי תומו שמע א' ומכירו בקול. אבל היכא שהכמינו עדים והכניסו שם א' אפשר שהכניסו אחר ונתכוין להשוות קולו כקול הנתבע. ואפי' בנדון שלפנינו דאידך ראהו מבין החרכים, מ"מ זה שלא ראה ואינו יכול להעיד בבירור, ואנו לא נוכל לצרפו עם דברי העד הזה, דא"כ מפקינן ממונא אפומא דחד סהדא. ועוד צל"ע אפי' בלי דברי הרמב"ן הנ"ל ולפי תומו, אם נוציא ממון עפ"י הכרת קול?
והרב הדיין המופלג מוהר"ר דניאל נ"י עוררני על לשון הרמב"ם סוף פ"ט מעדות וטוש"ע סי' ל"ה סעיף י"ב, דסומא לא יעיד אפי' שמכירים הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולים מה"ת, שנאמר: והוא עד או ראה, מי שהוא ראוי לראות, עכ"ל רמב"ם. משמע מי שאינו סומא וראוי לראות, מעיד על הכרת הקול, אלו דברי הרב הנ"ל. ודקדוק נכון הוא לכאורה. אלא שבפרישה כ' דהגירסא ברמב"ם וטור: מכירים הקול וידעו האנשים. ואיננו וי"ו המחלקת, אלא תרווייהו קאמר, שמכירים וגם יודעים. אע"ג שלכאורה לרבותא קאמר אפי' דאיכא תרווייהו, מ"מ לא יעיד הסומא שאינו ראוי לראות. מ"מ גם לא נוכל לידוק מיניה איפכא, דמי שאינו סומא יעיד על קול בלבד בלי היכר אחר, ע"י משמוש היד וכדומה, כדמצינו ביצחק גשה נא ואמושך בני. ותדע דהא יכול להעיד על טביעות עינא דקלא, לא נפקו לרבותינו פרק גיד הנשה ובגיטין כ"ג. אלא איך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? ואיך סומא מותר באשתו? וא"כ דלמא התם איכא תרווייהו היכר קול, ועוד ידיעת הגופי', ומנ"ל בחד לחוד? והנה התם פג"ה מיירי מט"ע דמעידים פלוני קטיל נפשא, וע"ז מיירי ט"ע דקלא. ואי סלקא דעתך לענין עדות מהני ט"ע דקלא כמו ט"ע ממש, א"כ ה"ה להורגו? ותיקשי ש"ס סנהדרין ס"ז ע"א, גבי מסית? ולשון רש"י ד"ה הן רואים אותו: לאור הנר שעמו; דאי לא מצי חזי ליה לא מסהדי עליו לחיובי קטלא, אע"ג דשמעי' קלא, דמצי למימר לא הואי אנא, עכ"ל. אך ע"כ הך סומא מותר באשתו ע"י ט"ע דקלא לחוד לא? ותו קשיא לי בשבועות ל"ד ע"א: לימא דריה"ג לית לי' דר' אחא וכו', ע"ש. וקשה דלמא לעולם או ראה או ידע בד"נ מיירי וידיעה בלי ראיה משכחת בט"ע דקלא במי שאינו סומא וראוי לראותו? אע"ג דכ' שם תוס' דהוה מצי למפרך לטעמיך מעלתה נשיכה בגבו, מ"מ אהתוס' גופי' קשיא מ"ט לא הקשו בפשיטות מט"ע דקלא דפשוט טפי בש"ס? וע"כ פשיטא לש"ס ותוס' דט"ע דקלא גרע מדר' אחא ודשמעון בן שטח, ואין שום סברא למיקטל נפשי' עליו אפי' לר' אחא. א"כ כיון דלא קיי"ל כר' אחא אפי' בדיני ממונות ממילא אין להוציא ממנו על ידי הכרת קול אא"כ איכא ביה עוד הוכחות דעדיפא אפי' מראי' וידיעה. ודבר מתמיה ראיתי בכנסת הגדולה סי' ל"ה.
נחזור להנ"ל אפי' בשני עדים המכירים בט"ע דקלא לא נ"ל להוציא ממון. מכ"ש בע"א דאמר בדדמי, כמבואר בסוגיא ר"פ האשה שלום. ומכ"ש כשידע העד שעתידים להביא כאן גברא פלוני אז מדמה בנפשו זהו קולו של זה. ועי' שם ברז"ה ורמב"ן בפ' האשה שלום. וכתב פ"י בקידושין ס"ג, דכל ע"א לא מהימן, משום דאומר אפי' שארי עדיות בדדמי כ"ש בדבר המאומד ומדומה כנלע"ד פשוט. משה"ק סופר מפפד"מ".
ז. ומצאתי שדן בדבר בהרחבה בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד', חו"מ סימן י"ט) ומסיק בסיום דבריו: "מהאמור יוצא שבדין זה נאמרו ד' דעות: א) החת"ס סובר אין עדות טביעות עינא דקלא חשובה לדון על פיה לא בדיני נפשות ואסורים, ואף לא בדיני ממונות אם לא שמצטרפת אליה הכרה ברורה בגוף זה שמעידים עליו. ב) הקצות החושן סובר לדון עפ"י עדות טביעות עינא דקלא בכל עדות של אסור אבל לא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. ג) הנתיבות סובר שטביעות עינא דקלא הויא עדות מעליא לענין אסור ומוציאים ממון על פיה ובדיני נפשות אין דנים עפ"י עדות טביעות עינא דקלא משום דבעינן ביה ראיה וידיעה. ד) הדעה הרביעית היא דעת מהר"י בן מיגאש והפר"ח לדון עפ"י עדות שמיעת קול והכרעתו בטביעות עינא דקלא אפילו בדיני נפשות ואין צריך לומר בדיני אסור ודיני ממונות.
ולע"ד נראה שדעת הר"י בן מיגאש מכרעת שהרי בגמ' (חולין צ"ו) השוו טביעות עינא וטביעות עינא דקלא בחדא מחתא, וכמו שבטביעות עינא כך בטביעות עינא דקלא דנים עפ"י עדותם אפילו בדיני נפשות.
ומה שכתב החתם סופר וכ"כ בשער משפט (עיין פתחי תשובה סימן ל"ה ס"ק ח') שלא אמרו לדון בטביעות עינא דקלא אלא בהצטרפות ההכרה על ידי משוש, לא מסתבר לע"ד דהכרת משושית אינה אלא הכרה שלילית ולא חיובית, דומיא דמעשה יצחק: גשה נא ואמושך האתה זה בני עשו אם לא, משמע שכל רצונו היה להוכח אם אין זה אחר, שודאי אם היו ידיו חלקות מתברר שלא היה זה עשו אבל אם היו ידיו שעירות אין זה מוכיח עדיין שיהיה ודאי עשו וכמעשה שהיה. והרי קימא לן שאין מעידים על סימנים שבגופו אם לא שהם מובהקים ביותר (ראה יבמות ק"כ ואבן העזר סימן ז' סעיף כ"ד) וכבר הוכחנו שבגמרא מדמה טביעות עינא וקלא אהדדי, וכמו שבטביעות עינא לא מצריכים שום הכרה אחרת הוא הדין לטביעות קלא.
ואחרי שבררנו שאין ראיותיו של החתם סופר מכריעות קם דינא כדעת מהר"י בן מיגאש והפר"ח שסוברים: עדים ששמעו והכירו קולו בטביעות עינא דקלא של המדבר אעפ"י שלא ראוהו בשעה שדבר מעידים על דבריו ובית דין דנים על פי עדותם אפילו בדיני נפשות ואין צריך לומר בדיני ממונות ואסורים.
אולם דבר ברור ומובן מאליו, שאין בית דין דנים על פי עדות של טביעת קלא, אלא באדם שקרוב ומצוי תדיר אצל זה שהוא מעיד עליו ומכירו בטביעות עינא, וכדוגמת אשה ובעלה. לפיכך כשבית דין נזקקים לקבל עדות כזו, צריכים לחקור ולדרוש היטב כדי להוכח שעד זה הוא קרוב ומצוי אצל מי שמעיד נגדו, ויכול להכירו בטביעות קלא באופן ברור ומוחלט שאין בו ספק של טעות או החלפות באיש אחר, לכן צריך לנסות את העדים על ידי הכמנת עדים להכרת זהות הקול מבין קולות של אנשים שונים בגיל ובקול, ולהוכח שהעדים הכירו להבדיל ולזהות באופן ברור קולו של מי שמעידים נגדו. וזה ברור ופשוט מאד".
ח. עפ"י דברי הראשל"צ הרה"ג בצמ"ח עוזיאל עולה שאם יביא התובע שני עדים (ויכולים להיות אף כאלה שהעסיקו את הנתבע) ששמעו ממנו שמוציא שם רע על התובע, ומגנה את טיב עבודתו יכול להביאם ולדון על שותפו לשעבר.
אמנם הקלטה ואפילו צילום וידיאו נראה שאינם יכולים להוות ראיה. ואפילו שני עדים כיונו את המצלמה ומכשיר ההקלטה כיון שהעדות אינה ישירה, וניתנת לעריכה לאחר מעשה ול"בישול" — אינה יכולה להיות עדות לא בדיני ממונות ולא בשאר דינים. ואולי אם ישנה עדות מסייעת של עדים הנראים בצילום יוכל להתקבל כראיה בבי"ד וצ"ע.
סיכום
א. הכמנת עדים מועילה בדיני ממונות כאשר אינו יכול לטעון משטה הייתי בך.
ב. עדות שמיעה ללא ראיה תועיל להלכה, אולם צריכה בדיקה מדוקדקת שהעדים מכירים היטב את מי ששמעוהו ולא ראוהו.
ג. עדות רק בהקלטה או בצילום וידיאו אינה עדות.