חבל נחלתו ג כו
סימן כו
מנהג בחציצה לטבילה
שאלה
מנהג נשים ספרדיות להעביר קודם טבילה שיער אותו מקום. כלה נהגה כך פעם אחת וראתה שהמנהג קשה לה. בעלה (ספרדי) אינו מקפיד על המנהג. וכתב על כך הרה"ג הרב מרדכי אליהו (דרכי טהרה עמ' קס"ה), שתעשה התרת נדרים על מנהגה.
נשאלתי: א) האם יש משמעות לכך שנהגה פעם אחת מנהג זה, או שכיון שלא נהגה שלש פעמים, לא התחייבה בקיום המנהג?
ב) איך תעשה התרת נדרים, האם צריכה פתח או די בחרטה?
תשובה
א. את מקור המנהג לא מצאתי. מעיד עליו ודן בו הברכ"י (תחילת סי' קצ"ח ביו"ד), ומביא כמה אחרונים שדנו במצב של בדיעבד אם טבלה ולא העבירה שער אותו מקום. לא מצאתי מקור לו בש"ס ובראשונים*ח. ובשו"ע .(יו"ד סי' קצ"ח ס"ו) פסק: "שיער שכנגד הלב ושבזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה, חוצץ; שבראש ושבבית השחי, אינו חוצץ; ושבאותו מקום, באיש אינו חוצץ; ובאשה, בנשואה חוצץ, בפנויה אינו חוצץ". ושיער החוצץ היינו כשהוא דבוק, אבל כשהתירה קשריו ודבוקיו אינו חוצץ. אחרי הרב חיד"א מזכירו הגאון ר' יוסף חיים בספר בן איש חי (שנה ב' שמיני ז', ואינו מוזכר בספרו חוקות הנשים). ונראה שלא כל בנות ספרד נהגוהו.
ב. לגבי מנהגים והתרתם פסק בשו"ע (יו"ד סי' רי"ד):
סעיף א
."דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר.
ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר, נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים; ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם .(והמנהג כסברא הראשונה)".
סעיף ב
."קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור".
ג. וצריך לעיין, לפי פסיקת השו"ע איך לדון מנהג זה. אם בגדר קבלת רבים איך ניתן להקל על כלה זו, הרי אף היא כלולה ברבים שקבלו עליהם.
.(ואין זה דומה להסכמת הפוסקים שאשה שנשאה לבן עדה אחרת צריכה לנהוג מנהגיו להקל ולהחמיר, כמבואר באג"מ (או"ח ח"א סי' קנ"ח) ומנחת יצחק (ח"ד סי' פ"ג, פ"ד) ויבי"א (ח"ה או"ח סי' ל"ז), שהרי לגביה מנהגים חלוקים של ספרדים ואשכנזים כיוצא ממקומו ועובר לעיר אחרת ע"מ שלא לשוב לעירו וע"כ מקבלת עליה מנהגי בעלה. אבל כאן לכאורה שני הצדדים חייבים בכך.)
ומחמת שהמנהג מאוחר, ונראה שלא פשט בכל קהילות הספרדים, נראה להתייחס אליו כמנהג של איסור, שנהגו למיגדר מילתא. ובכך הביא השו"ע שתי דעות אם נהגו איסור בידיעה שהדבר מותר, ולא אמרו בלי נדר. וכתב שהמנהג כסברא הראשונה להקל, ולפתוח להם בחרטה.
ד. ובשיירי כנה"ג (טור יו"ד סי' רי"ד) כתב באות מ': "מנהג סייג ופרישות אין לו התרה, ובמקום חולי או סכנה שאינו יכול לעמוד באותו מנהג מתירין לו. משא מלך ח"ז ובתורת המנהגות חקירה א'". ולפי"ז אף במקרה דילן ניתן להתירו.
ה. ושם באות מ"ב כתב: "מנהג שנהגו האבות משום סייג ופרישות, דבר פשוט הוא שלא הם ולא בניהם יכולין להשאל עליו". והביא מקורו ממהרי"ק (שרש קמ"ד), רשד"ם (חי"ד סי' מ"א) ועוד אחרונים. וסיים: "אבל רבינו המחבר בסימן זה כתב דיש לו התרה. וכתב בעל משא מלך בח"ז בתורת המנהגות חקירה ב', ולענין הלכה נראה כדברי מהרי"ק. ואם יש סרך איסור ראוי לחוש לדברי הרשד"ם. ובעל מ"צ ח"ב סי' מ"ו כתב, מאחר דמידי דרבנן הוא אזלינן לקולא, וכש"כ אי הוי ס"ס דלכ"ע מותר".
ולפי דבריו, אף אם נאמר שהיתה כאן קבלת אבות משום סייג ופרישות, מותר להתיר, ואף ללא הטעם של חולי וצער. וכש"כ שכל החומרא למנהג היא מדרבנן שאזלינן לקולא.
ו. ולגבי ההתרה, כתב בערוה"ש (בסימנים שנדפסו בהוצאה חדשה), שפתיחה בחרטה, אין כוונתה שתאמר שמתחרטת על כל עשיית המנהג, אלא שמתחרטת שקיבלה על עצמה בנדר ולא אמרה בלי נדר. ובכך אין חרטה על מה שנהגה. וכן ראוי לעשות במקרה זה.