חבל נחלתו ג כה
סימן כה
מאחז את העינים .
שאלה
האם מותר ללכת להופעת קוסם, העושה כל מיני טריקים בזריזות ידים ובתחבולות?
תשובה
א. במשנה (סנהדרין פ"ז מי"א): "המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע שנים לוקטין קישואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור".
ובגמרא (ס"ז ע"ב): "אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה — בסקילה, האוחז את העינים — פטור אבל אסור, מותר לכתחלה — כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה. אמר רב אשי: חזינא ליה לאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כריכי דשיראי מנחיריה. אמר ליה רב לרבי חייא: לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא וטרף ליה בטבלא, וקם. אמר ליה: לבתר הכי דם ופרתא מי הואי? אלא ההיא אחיזת עינים הוה".
ובמדרש שכל טוב (בובר, שמות פ"ז סי' י"א): "ואמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה, העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור מסקילה, אבל לוקה משום לא תעוננו, מותר לכתחלה דהיינו דעביד בשם טהרה, כדרב חנניא ור' אושעיא דכל מעלי שבתא הוי עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עגלא תלתא ואכלי ליה".
למדנו כי עוברים באחיזת עיניים על לאו מהתורה, ובאשר למלקות יש מקורות שלוקים ויש מקורות שאין לוקים.
ב. רש"י במסכת סנהדרין (עה"מ) פרש:
."אוחז את העינים — אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה כלום".
ועל הגמרא (ס"ז ע"א) פרש:
."ולא האוחז את העינים — מראה לבריות כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום.
שנים מלקטין קשואין — במכשפות לפנינו, אחד מהן לוקט וחייב, וחברו לוקט ופטור.
העושה מעשה — שהיתה כאן שדה קשואין ולקטה ממש בכשפים חייב.
האוחז את העינים — מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד, והקשואין לא זזין ממקומן — פטור".
מרש"י לא ברור איך דרך פעולתו של המאחז את העינים, האם בתחבולה או במעין היפנוט הגורם לצופים לראות את מה שהמאחז עושה לפניהם.
אבל בספר המצוות לרמב"ם (מצות ל"ת ל"ב) כתב:
."והמצוה הל"ב היא שהזהירנו מעשות המעשים בבחירה ממשפטי הכוכבים. ובכלל אזהרה זו גם כן איסור פועל החרטומים. ולשון חכמים (סנה' ס"ה:, ספרי) מעונן זה האוחז את העינים. והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם. כמו שנראה אותם יעשו תמיד שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש. וישליך טבעת לאויר ואחר כן יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו. ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון. כל פועל מהם אסור. ומי שעושה זה יקרא אוחז את העינים. והוא מין מן הכשוף. ומפני זה לוקה. והוא עם זה גונב דעת הבריות. וההפסד המגיע מזה גדול מאד. כי ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה. והבין זה". וכ"כ בספר החינוך (מצוה ר"נ).
ועולה מדבריו כי הן מאחז במעין היפנוט הן בזריזות ידים אסור מן התורה ולוקה.
אולם בהל' עבודה זרה בתחילה (פי"א ה"ט) כתב: "אסור לעונן. וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה".
ובהמשך (פי"א הט"ו) כתב: "המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים. אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות. מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו, שנ' מכשפה לא תחיה".
ולכאורה סתירה בדבריו, כאן ייחס זאת למכשף וכאן למעונן, ובמקום אחד כתב שחייב מלקות מן התורה ובמקום השני שרק מדרבנן. וכבר הקשו את הסתירה הכס"מ (הט"ו) והלח"מ (ה"ט).
ג. בהגה"מ (אות ה') תרץ שאוחז את העינים שפטור ממיתה של מכשף היינו כשאינו עושה מעשה, וחייב מלקות למ"ד שלוקים על לאו שאין בו מעשה. או שפטור לגמרי.
והכס"מ תירץ שאינו לוקה שתי מלקויות אלא אחת בלבד. ותירוץ נוסף שהעושה מעשה מתמיה לוקה ושאינו מתמיה אינו לוקה, וכתב כן אף בשם המהרי"ק (שורש ע"ו) והתקשה בדבריו. ובשם נכד הרמב"ם הביא תירוצים דומים.
והלח"מ תירץ שיש מאחז שמראה עתידות כמעונן ויש שמראה דברים תמוהים כמכשף, וע"כ חילק הרמב"ם ביניהם.
הב"ח יצא לחדש שיש שני מיני מאחז עינים: האחד בתחבולות ידים ועליו חייבים משום מעונן, והשני ע"י כישוף ועליו חייבים משום מכשף ואין לוקים מהתורה כיון שנמסר למיתת בי"ד.
ותמך בדבריו הש"ך (יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"ז): "עב"ח שכתב בשם הרמב"ם דגם אחיזת עינים שאינו ע"י כשוף רק ע"י מראה ותחבולות ועל ידי קלות התנועה ביד אסור וכדבריו מבואר בדברי המגיה למיימוני הל' עבודת כוכבים פי"א ע"ש וכן כתב בתשובת הרב סימן ס"ז ע"ש".
בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' נ"ז) הביא:
"אחרי כותבי מצאתי ברדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' אלף תרצ"ה (=ח"ה תקפ"ה) שהאריך בנדון, ומסקנתו שם וז"ל, ולענין עיקר שאלתינו כך הן הצעתן של דברים שיש ג' מיני אוחז את העינים וכו', יש מי שאוחז את העינים ע"י עישונים והקטרות או ע"י נרות דולקות ואין בהם צד כישוף*ז וכו' ואם התרו בו משום מעונן לוקה, עוד יש מי שאוחז את העינים ע"י כישוף בהשבעות שדים וכו', והמין השלישי שעושין דברים זרים על דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים וכיו"ב שנראה כאילו אחז את העינים והוא לא אחז אותם, בזה איני רואה שיש בו איסור תורה אלא שהוא גונב דעת הבריות, ואע"פ שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שכל האוחז את העינים אינו אלא מהירות הידים ותחבולות וכו', ומ"מ הוא ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל שהכל הבל ואין שם לא אחיזת עינים ולא כישוף אלא הכל תחבולה, אבל האמת הוא שיש מעשה כשפים ומעשה שדים ומעשה אחיזת עינים בפועל שאל"כ לא היה הכתוב מחייב מיתה למכשף וכו', ומ"מ מודה אני שיש איסור גניבת הדעת וכו' עיי"ש. וא"כ בכה"ג שמגלה שעושה כן בדרך תחבולה וליכא גניבת דעת, שרי להרדב"ז".
עולה שמפרשי הרמב"ם נחלקו בשאלה האם פעולות תמהוניות בזריזות ידים אסורות בלאו או שמותרות ואיסורן רק משום גניבת דעת. ובמקום שהעושה מראה ומלמד שאלה אך "טריקים" אין בכך איסור.
ד. האחרונים חלקו לאיזה דעה לנטות, וכמי לפסוק.
בפתחי תשובה (שם ס"ק ז') כתב: "וע' בספר חכמת אדם כלל ע"ה שהתרעם על הבדחנים שעושים אחיזת עינים על החתונות ונקראים 'טאשין שפילער' שהם עוברים בלאו דאורייתא, והמצוה לעשותם עובר בלפני עור, גם אסור להסתכל. אך אם העושה הוא עובד כוכבים מותר לראות ע"ש". ופסיקתו עפ"י הב"ח.
לעומתו האגרות משה (יו"ד ח"ד סי' י"ג אות א') וכ"כ הגרח"ד הלוי בס' "עשה לך רב" (ח"ב עמ' ק"ס) כתבו שאין סברא לכך שהתורה אסרה מעשים שנעשים באמצעים טבעיים. וע"כ הסיק:
"זהו מה שאמרתי בזה דרך הלימוד. אבל לא היה הדבר יצא ממני בהוראת שאלה למעשה, שאין איסור באחיזת עינים על ידי קלות התנועה וכדומה, כי בכל אופן אם משקר העושה זה ואומר שעושה דברים שלא כדרך הטבע הרי יש לאסור, דהא יכול להטעות האינשי אחריו להחזיקו לאיש בעל מופת, ואינש כזה הוא ודאי איש שאינו ראוי ללמוד ממעשיו אף כשלא היה משקר, וכ"ש כשמשקר. ואף בלא משקר ואומר שהוא עניין טבעי, שנתן לו השי"ת קלות התנועה יותר מאחרים, הרי אין להתראות בזה לפני אינשי רק באופן שיראו ויכירו דהיא מתנועה מהירות ביותר, ולא בעושה באופן שלא יראו ולא יכירו אלא אדרבה יאמרו מזה שאינו ענין טבעי אלא ענין כשפים, שבזה הוא מסית לכשפים, וממילא שאסור אף שלא ישמעו לו האינשי. ואף שליכא איסור מיתה משום שאינו מסית לאיסור ע"ז, אבל איסור מסית איכא לכל איסור, כהא דנחש הקדמוני שלא היה על איסור ע"ז אלא על איסור לאו ומיתה בידי שמים.
אבל שייך רק לדון להתיר לבדחנים שעושין ענייני אחיזת עינים על חתונות באופן שיהיה ידוע ומפורסם שהוא מצד קלות התנועה וכדומה, שהוא מעשה טבעי ולא שייך לכשפים. והחכ"א .(כלל פ"ט סימן ו') משמע שאוסר גם באופן זה משום סברת הב"ח, שקצת משמע שהסכים לו גם הש"ך, אף שהוא נסתר ממילא ממש"כ שכן הוא בתשובת הרב כדלעיל. וזה היה שייך לאסור להבדחנים רק אם יאמרו שעושין זה באיזה לחשים, אף שהם לחשים שאינם ע"י כישוף, דהוא אחיזת עינים כתשובת הרמ"א. אבל אם אומרים שעושים בדרך טבעי, וכן הוא ידוע ומפורסם, איני רואה בזה שום איסור. ולכן לא נשמע ממני זה אלא בלימוד ולא למעשה, אף שלא מסתפקנא בהלכה. ואם היה בא למעשה הייתי משתמטנא מפני כבוד רבותינו האוסרין. ואם לא היה אפשר להשתמט הייתי מורה דבדרך טבעי, וידוע ומפורסם שהוא דרך טבעי, שמותר". וכעין דבריו כתב ב"עשה לך רב" לגרח"ד הלוי זצ"ל.
אבל בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סימן י"ד) הסיק לאחר דיון ארוך: "ומעתה גם בנ"ד באיסור מעונן דהיינו אחיזת העינים אע"פ שעושה לשמחת פורים או לשמחת חתן וכלה אסור בהחלט, ומכ"ש לרמב"ם והחינוך דס"ל שיש בזה לאו דאורייתא ולוקים עליו, וכ"כ הרמ"א והב"ח והש"ך וסיעתם. וכנ"ל. וכנ"ל. וכן מצאתי בס' משנת חכמים מצוה מ"ז שאסר בכל תוקף גם לשמחת פורים וחתן. ע"ש. (והובא בדרכי תשו' סי' קעט ס"ק לז). וכבר נתבאר שגם הרואים שלא שיתפו פעולה עם הקוסם הלזה, יש עליהם איסור. ושומר נפשו ירחק מהם. (ומ"מ נראה שאם הקוסם הלזה גוי יש להקל, כיון שאינו אלא אוחז העינים, וכמ"ש החכמת אדם ובקיצור ש"ע שם. ואף שהמהר"ם שיק [במצוה רנא] חוכך בזה משום לפני עור, לר"ש [בסנהד' נו:] דב"נ מצווה על הכישוף, וכ' בסדר למשנה שכן הלכה, וא"כ יש להחמיר גם בגוי. ע"ש. ולפע"ד הרי מלבד שהרבה פוסקים סוברים שב"נ לא נצטוו אלא על ז' מצות בלבד וכמ"ש בחזון איש [זרעים, הל' כלאים סי' א סוף אות א], הרי גם להרמב"ם י"א דלא קי"ל כר"ש, וכמ"ש הלח"מ [פ"י מה' מלכים ה"ו]. ובצירוף ד' הרדב"ז כאן נ"ל שיש להקל)".
וכן הסיק ביחוה דעת (ח"ג סי' ס"ח): בסיכום: "אחיזת העינים אפילו על ידי קלות התנועה וזריזות ואין שם כישוף כלל, אסורה מן התורה, ואסור לעשות כן גם בשמחת חתן וכלה וכדומה". וכן הסיק בספר "תמים תהיה" לרב יעקב הלל.
מסקנה
כיון שזו מחלוקת הפוסקים אם יש בכך איסור תורה שחייבים עליו מלקות, או שרק איסור מדרבנן ואף עליו פטורים אם מודיעים שנעשה רק באחיזת עינים, נראה שמן הראוי להחמיר ולא לנהוג כן.