חבל נחלתו ב קי
סימן קי - קנאים פוגעים בו
"הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו". [סנהדרין פ"ב ע"ב-פ"ג ע"ב]
א. צריך לעיין בדינים אלו, שלא מצאנו דין מיתה מסוג זה. בדר"כ החייב מיתה נחשב עבריין מעת עבירתו, ולאחר קבלת התראה, ולאחר פסיקת בי"ד של עשרים ושלושה את דינו — ממיתים אותו.
וכאן מצד העבריין אם לא נהרג ע"י הקנאים שוב אינו נהרג אלא חייב כרת או מיתה בידי שמים ולא מובא לבי"ד.
מצד הקנאים לא מצאנו שיהא חיוב לדון דוקא על פלוני, כש"כ שבחירתו היא מאד לא מוגדרת (עפ"י מידת קנאותו) ואם בא לבי"ד מורין לו שלא לקנא.
אף מצד עצם הדין הקנאי מותר לפגוע בעבריין רק בשעת מעשה. ועוד, אם הרגו לאחר מעשה העבירה נהרג עליו. ואילו אם העבריין הרג את הקנאי אינו נהרג עליו.
ומסכם את יחודו של הדין רבינו יונה [שערי תשובה ש"ג סי' קל"א]: "והדבר הזה חמור מכל חיבי מיתות בי"ד. כי לא ימותו זולתי בעדים והתראה ועפ"י סנהדרין. והחוטא הזה כל מוצאו יהרגהו בלי עדים והתראה".
ב. דין נוסף שאף בו תגובה דוקא בשעת מעשה הוא דין רודף שניתן להצילו בנפשו, והיינו רודף אחר חברו להרגו או אחר הערוה והזכור. אמנם הראשונים (ר"ן ומאירי) הבדילו בין דין רודף לדין קנאים. ברודף המעשה שנעשה מחייבו מיתה וע"כ מתרים בו למיתה, וכן אם הרג הנרדף את הרודף חייב מיתה, אבל בדין קנאים המעשה אינו מחייבו מיתה ואם הרג הבועל את הקנאי פטור ממיתה. וע"כ נראה שאין לדמותו לדין רודף.
הטור (בחלק שצונזר ונדפס בהוצאת מאורות) ובעקבותיו השו"ע [חו"מ סי' תכ"ה] הסבירו שאעפ"י שדיני נפשות אינם נוהגים יש דינים הנוהגים והם שנים: רודף (ובכללו בא במחתרת ומוסר) ודין הבועל ארמית. דין רודף הוא דין הצלה — להציל את הנרדף מיד רודפו. ודין הבועל ארמית הוא דין נקמה וסילוק חילול ה'. וכ"כ הר"ן שדין קנאים פוגעים הוא משום חילול ה' [ד"ה בית דין] וממילא מובן שכל ענינו הוא רק בפרהסיא ובשעת מעשה. .(אמנם שאר המנויים במשנה: גונב קסוה, מקלל בקוסם ומשמש בטומאה אין בהם לכאורה דין פרהסיא ולא שעת מעשה ועי' מאירי והערות מהדירו). לפי"ז אין כאן דין אלא סילוק מפגע. וע"כ הרי"ף שפסק אך דינים הנוהגים בימינו פסק כן ובעקבותיו הרא"ש.
ג. לכאורה מצאנו דין דומה של תגובת אדם בשעת מעשה והוא דין 'עביד איניש דינא לנפשיה' [ב"ק כ"ז ע"ב]. ולכו"ע במקום פסידא עביד דינא לנפשיה. וא"כ ניתן לומר שהנזק הוא נזק כללי של כל ישראל, והסיבה שהותרה מצד שאז היא שעת הנזק, והפרהסיא הוא עצם הנזק, ולקנאים הותר מפני שהם החשים את חילול ה' שבדבר, ואת עוצמת הפגיעה בעם ישראל, הם שלוחי העם לבטל את הנזק הנעשה עתה. והטעם שאם באו לבי"ד ושאלו לא יעשו הוא מחשש שאינם מרגישים את הנזק במלוא עוצמתו.
לפי"ז יש כאן מעין דין, והדיין הוא הקנאי, ומעת שבטלו דיני נפשות אף דין זה בטל. ואולי לכך כיון הראב"ד שצריך, לפחות לכתחילה, התראה של הקנאי לבועל, (יובא לקמן). הסבר זה על אף התאמתו לא נמצא במפורש והוא על צד הדרש.
ד. אפשר היה להסביר שיש כאן תקנת חכמים שתקנו חיוב להריגתו מצד שבי"ד עונשין ומכין שלא מהתורה. הר"ן העלה הסבר זה וסתרו. וממספר טעמים: א) בבועל ארמית במעשה פנחס משמע שזוהי הלל"מ. ב) מכין ועונשין שלא מהתורה הוא רק לצורך שעה בהכרעה של בי"ד בזמן העבירה ולא תקנה קבועה. (מביא טעם שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה — משמע שהוראת שעה של בי"ד ונביא מאותו יסוד),. ומסיק הר"ן שזוהי הלל"מ. וכן מסביר רש"י בפרושו על המשנה. וכן היד רמ"ה .(על המשנה). כתב: "וכולהו הני הלל"מ". וכן הרמב"ם בהל אסורי ביאה כתב בפירוש הלל"מ. ובפירוש המשניות כתב "מדברי קבלה". (עדיין יש אולי לחלק שהיד רמ"ה והר"ן כתבו שכלם הלל"מ, ורש"י ורמב"ם רק לגבי בא על הכותית).
ה. השאלה היא אם להגדיר מצוה זאת כמצוה לכתחילה או כדיעבד?
נראה שנחלקו בכך הראשונים. הרמב"ם כתב: "כל הבועל. אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הלמ"מ הוא, וראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי". והראב"ד חלק עליו וכתב: "בד"א בשהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין". משמע לרמב"ם אף בלא התראה, ולראב"ד דוקא בהתראה שהקנאות היא מצוה. וכרמב"ם כתב המאירי: "בחורים נכבדים המקנאים בקנאתו של הקב"ה פוגעין בהם ופגיעתן זכות להם ואין צריכין להתרות".
הרא"ש חלק שכתב: "והבא לימלך אין מורין לו, אלא אם ירצה לעשות מעצמו בלא הוראה הרשות בידו". לפי דבריו יש כאן רשות אך לא מצוה (ולא בהוראת מלחמת רשות) וכך הוא מסביר: "ואם נהפך זמרי והרג לפינחס לא היה נהרג עליו שהרי רודף הוא, לפי שאין מצוה להורגו אלא רשות בעלמא". נראה מדבריו שאין הקנאי משובח ומצווה וע"כ הוא נחשב לרודף. (אולם רודף לגבי איש אחד — הבועל, וכל ישראל כיון שהותר להם ג"כ לפגוע בבועל לא הותר להם לפגוע בקנאי הרודף). מקור דבריו של הרא"ש נראה בירושלמי .[פרק הנשרפין]. שכותב וז"ל: "תני שלא ברצון חכמים. ופנחס שלא ברצון חכמים? א"ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אלולי שקפצה עליו רוה"ק ואמרה: והיתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם וגו'". משמע שלגבי אחר אין בכך מצוה לכתחילה, ובפינחס היה ענין מיוחד. וכ"נ ביד רמ"ה שכתב: "מ"ט דפינחס רודף הווה שאין מצוה להרגו אלא רשות בעלמא הוא שהרי אין מורין לו". וכ"כ רבינו ירוחם [מישרים ל"א ב'].
לפי הרא"ש (וכ"נ בטור) הלכה זו היא מעין דברה תורה כנגד יצה"ר, היינו מלכתחילה אין לעשות כן, והרי הקנאי רודף, אלא שאם נתגבר ועשה אינו נענש, שהתורה נתנה מקום גם לתגובות חריגות על מעשה חריג. אבל אין מעודדים מעשה כזה. והטעם לשלילה הוא או מצד שאולי הוא נובע מרגזנות ולא מקנאות שקנאת בשר ודם היא חסרה [עי' בראשית רבה פר' מ"ט אות ח']. או מטעם שאין הבועל מחוייב מיתה.
ו. אחר שהתברר מקור המשנה — הלמ"מ והיחס הכללי אליה, צריך לברר מה באה ההלכה לחדש, ואת גדריה.
אפשר להסביר שעיקר ההלכה היא לחדש שקיים דין מות שאינו מוטל על בי"ד. ואין לבי"ד רשות לעסוק בו. עפי"ז מוטלת החובה על כל ישראל להורגו — פרט לבי"ד. נשאלת השאלה למה המשנה כותבת דוקא קנאים. ונראה לתרץ מצד שהם למעשה המתעוררים לכך, ומוכנים לסכן עצמם שלא יתחלל שם שמים. אך השאר אינם מוכנים לכך, וע"כ יתבצע דין זה בקנאים. צריך לברר עפי"ז מדוע אם בא לבי"ד ושאל אין מורין לו. הרי סוף סוף המצוה מוטלת אף על השואל ובי"ד כמורי הוראה צריכים להורות לו את הדרך בה ילך. לכאורה אפשר היה לומר שכל הבא ושואל בבי"ד מוכח שספק בלבו ואינו קנאי. אך אין זה הסבר מתקבל לכאן שהרי מוטלת אף על המסופק החובה ועל בי"ד להורות ההלכה ואם יתחזק בשמירת מצוות יקנא. אך אין בכך מלמנוע את בי"ד להורות לו את ההלכה. צריך לתרץ מצד שהוראת בי"ד אינה כסתם הוראת חכם אלא יש כאן פסק דין והפיכת השואל לשליח בי"ד והלא על בי"ד אסור לדונו למיתה. קצת משמע כן מהר"ן בסוגיא [ד"ה "קרינא"]. שכותב: "יש שואלין היאך אמר משה כך לפנחס שילך להרוג והא אמרינן שאם בא לימלך אין מורין לו? והתשובה: שמשה לא הורה לו ופנחס לא נמלך בו, אלא שהוא הזכיר שמועתו בפני משה והוא השיב לו: אם לעשות בו דין לא אמרת כלום ואם לקנא בו עד שאתה אומר לאחרים אמור לעצמך שאין לך ראוי ממך". הוקשה לו ממשה ולא מפנחס שעשה מעשה אחר ששאל ותרץ שהיה כאן אך גלוי מילתא ולא הוראת בי"ד. וכן ביד רמ"ה .[ד"ה א"ר חסדא] ז"ל: "אין מורין לו שלא ניתנה רשות אלא למקנא מעצמו דעושה מעשה ע"י עצמו אבל ע"י שליח לא. והאי כי אתי ומימלך אי אמרינן ליה זיל קטול הו"ל שלוחן". לשיטה זו צריך לברר למה דוקא בעת מעשה הותר לקנאי לפגוע ודוקא בפרהסיא, הרי חל על עובר העבירה דין מיתה, וכיצד חלף-עבר חיוב מיתתו.
ז. הר"ן עסק בבעית הכרת בדינים אלו ומסביר שני הסברים: א) כרת חל אך בפרהסיא וסיבתו כאן חילול ה', וע"כ דין קנאים אינו אלא בפרהסיא. ב) כרת חל תמיד אך אינו נהרג בידי אדם אלא כשהיה בפרהסיא מצד חילול ה', וכרת אינו מצד חילול ה'. עפ"י שני ההסברים דין קנאים הוא מצד חלול ה'. ואפשר לפי זה להבין אף לגבי דין הפגיעה שהוא דוקא בשעת מעשה. שאף כאן יסוד הפגיעה היא מצד חלול ה' ולא מחמת הענשתו, וכיון שכך, לאחר שעשה את העבירה פסק חלול ה', ולא חל עליו דין קנאים פוגעים בו.
וכן הבין הרמב"ם שכתב: "הגונב כלי שרת. אין בי"ד נזקקין להן אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגם זכה, וכן כהן ששמש בטומאה לא היו אחיו הכהנים מביאין אותו לבי"ד אלא פרחי כהונה היו מוציאין אותו וכו'.". [הל' סנהדרין ספי"ח]. (כן הזכיר הלכות אלו לצורך מקומן בהל' אסו"ב והל' ביאת מקדש אך בלא פרוט כמו כאן). ברמב"ם נוספו מספר דברים שאינם במשנה, המלים: "אין בי"ד נזקקין להן". שאינן במשנה. וכן נוסף: "וכל שהורגם זכה". נראה שרצה הרמב"ם לחזק עוד יותר את חיוב הפגיעה בעובר העבירה, וקצת משמע שאין החיוב מוטל כאן על בי"ד מצד שעוד לפני כן הותר דמן לכל אדם. והוראת בי"ד נאסרה כדי שלא יהפך לשליח בי"ד. כן משמע מדבריו: "כל ההורגם זכה". משמע שהותר דמם לגמרי. וכן משמע בהלכות אסו"ב שכתב הרי "אלו זריזין ומשובחין". ונראה להוכיח מהרמב"ם שסבר כן עפ"י מה שסמך לו "וכן כהן וכו'" ולא מצאנו שדין על הורגי כהן ששימש בטומאה הוא דוקא מחמת קנאה. אלא משמע שזוהי המציאות שדוקא קנאים לחילול ה' באים להורגו ולא שהכשרה של המצוה דוקא בקנאים. וכל דין קנאים אינו אלא סימן ומציאות למבצעי המצוה.
עפ"י זה יקשה לרמב"ם מהירושלמי כאן שכותב ז"ל: "תני שלא ברצון חכמים. ופנחס שלא ברצון חכמים? א"ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אלולי שקפצה עליו רוה"ק ואמרה: והיתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם וגו'". לרמב"ם לא יובן מדוע שלא ברצון חכמים, ומה פגם מצאו בפנחס. מוכח מהירושלמי שיסודו אחר וסבר שכל דין קנאים מבוסס על קדושת המקנא שכל מעשיו לשמים בלבד. וע"כ ביקשו לנדות את פינחס, מחשש שאין מעשיו לשם שמים, עד שבאה רוה"ק והעידה עליו. וע"כ כל קנאי ההורג עושה שלא ברצון חכמים. עפ"י שיטה זו בירושלמי (ודייקנוה לעיל ברא"ש ובטור) נראה שניתנה רשות לפגוע בעובר אך אין צווי, ורק קנאי שכולו לשמים הותר לו להרגו. נראה שכן הבין היד רמ"ה שכתב: "שלא ניתנה רשות אלא למקנא מעצמו". ומסביר טעם שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס פטור: ."מ"ט דפנחס רודף הווה שאין מצווה להרגו אלא רשות בעלמא הוא שהרי אין מורין לו ומ"ש איניש אחרינא כיון דלדידיה נמי איכא רשותא". עפ"י זה יסוד דין קנאים הוא מחמת חלול ה'. אך עיקר דין העובר הוא בידי שמים — כרת וכו'. והקנאי הוא שליח דשמיא לבצע את הדין, דוקא אם לבו לשמים. ודוקא בעידניה ודוקא בפרהסיא. ואם בא לבי"ד אין מורין לו, שמי יאמר שהוא המקנא האמיתי. וכן כיון שזו רשות אין מורין לו חיוב בדבר. ולכל ישראל ניתנה רשות בלבד אך לא חיוב ואם לא פגעו בו אין בכך איסור, משמע מהיר' והיד רמ"ה שקנאים בדוקא והם סיבת הדין. נראה שיש כאן גישות שונות בין התלמודים. לבבלי מקור הדין חילול ה' ומוטל על כל ישראל, והוזכרו קנאים מפני שהם נחלצים לכך. לירושלמי זהו מעשה חריג שהותר לקנאים בלבד ולאחרים אסור.
נ"ל לתלות הלכה נוספת במחלוקת ביניהם. בעל מלאכת שלמה כותב כאן: "ומצאתי כתוב בשלטי הגבורים שעל המרדכי דפ' החולץ סי' תנ"ז בשם רבינו אברהם הגדול כי גם הנבעלת (=ישראלית) לארמי קנאים פוגעים בה ע"כ". נ"ל שתלויה הלכה זו בהבדל גישות בין התלמודים. הבבלי כתב: "א"ר חיא בר אבויה כל הבא על הכותית כאילו מתחתן בעכו"ם דכתיב ובעל בת אל נכרי וכי בת יש לו לאל נכר אלא זה הבא על הכותית". וע"כ לפי הבבלי חלה חובה לבער חילול ה' זה. בירושלמי כתוב: "הבועל ארמית — תני ר' ישמעאל זה שהוא נושא נכרית ומוליד בנים מעמיד אויבים ממנה למקום". וא"כ הנבעלת לארמי שאינה מולידה בנים לעכו"ם שהרי הם מתיחסים אחריה והם ישראלים יהיה אסור להורגה.