חבל נחלתו ב קיא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ב · קיא · >>

סימן קיא
 חובות המלך בהקהל
חובת המלך דוקא?
במס' אבות [ו', ה'] נמנות שלשים מעלות בהן המלכות נקנית, ולא נמצא זכר להקהל, לא על חובת אסיפת העם ולא על חובת הקריאה. ואע"פ שאין מנויות אך זכויות, אלא אף חובות המוטלות על המלך כגון כתיבת ס"ת. הפרשנים המונים אותן: מחזור ויטרי, ומרכבת המשנה לר"י אלשקר ועוד, אין מונים זאת. ויש מכאן ראיה חלקית לסוברים שמלך לאו דוקא.
אבל בשו"ת אגרות משה [או"ח ח"א סי' ל"ב] כתב: ""ומה שכתבת דבמנחת חנוך מצוה תרי"ב איתא שפרשת המלך בהקהל לאו דוקא שצריך לשמוע מהמלך אלא כל אחד יכול לקרא פרשה זו. הנה דבר זה אין לומר כלל דהמצוה היא רק שהמלך יקרא וכל העם ישמעו כשאפשר להם, ואם אי אפשר לו לשמוע מחמת רבוי העם שמוכרח להיות מרחוק נמי מחוייב להיות שם כל זמן הקריאה ולכוין לבו להקריאה כדאי' ברמב"ם".
האם על מלך שאינו מבית דוד ישנה חובת קריאה בהקהל?
השאלה תלויה בראש וראשונה בשאלת מעמדו של מלך זה.
בירושלמי [הוריות י" ע"א]: "מלך ישראל ומלך יהודה שניהן שוין לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה. (פ"מ: "והלכך שניהן מתכפרין בשעיר"). ומ"ט? ומלך ישראל ומלך יהודה וגו' בגורן — כבגורן". (פ"מ: "שהם שוין כאותם היושבים כגורן והם סנהדרין שהם יושבים כחצי גורן עגולה וכולן היו שוין זה לזה".)
ממשיך הירושלמי: "אמר ר' יוסי בי רבי בון ובלחוד עד דיהוא בן נמשי ומה טעם בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל, מיכן ואילך בליסטייא היו נוטלין אותה".
עולה מהירושלמי שלשניהם דין מלך לכל דבר.
וכן הרמב"ם [פ"א ה"ח] כתב:
."נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך, שהרי אחיה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד וגו', ואמר לו אחיה ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים".
היינו, אחיה השילוני במצות ה' העמיד מלך שני על ישראל, וחילק עשרה שבטים לירבעם ושבט אחד לרחבעם, וקבע שלשעה ישמשו שני מלכים. וע"כ בהוריות [י"א ע"ב]: "מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם" (=שעיר נשיא), בזמן שאין כפופים אלו לאלו (עיי"ש בהוריות).
ונראה שתוספות ענו אף הם לשאלת חוקיות מלכותו של ירבעם [סנהדרין כ' ע"ב ד"ה מלך] וכתבו: "אי נמי דפרשת המלך* לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום, ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום*". ונראה לפרש דבריו שאי"צ את שני התנאים ביחד, אלא די בתנאי אחד — או עפ"י המקום (כירבעם), או שמלך על ישראל ויהודה (כשאול). וע"כ אחאב לא היה מלך* שנוהגת בו פרשת מלך*.
ואף הראב"ד סבר כתוס' שירבעם וזרעו היו מלכים, והיו ראויים להמשכות מלכותם. על דברי הרמב"ם [מלכים פ"א ה"ט]: "מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים".
השיג הראב"ד: "'אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות' וכו'. א"א זה סותר מה שאמר למעלה ולא המלכות בלבד וכו', א"ו כן הוא, אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון, קיסר ופלג קיסר".
בשני מלכים, מי הקורא?
על הפסוק במלכים [א', י"ב כ"ז]: "אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל אדוניהם". כתב רש"י: "אם יעלה העם הזה וגו' — אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ויהיה הוא יושב ואני עומד, ובמוצאי שביעית בזמן הקהל יקרא את פרשת המלך שהוא ראש במדינתו ואני כשאר העם נמצאתי בזוי".
נראה מרש"י* שירבעם חשש מביזויו כמלך לעומת מלכי בית דוד, אבל על עצם הקריאה ידע שהראוי לקריאה הוא דוקא המולך בירושלים*.
אולם מירושלמי ריש ע"ז משמע ששני המלכים קוראים, אלא שירבעם חשש לכבודו בקריאה כשני. ז"ל הירושלמי: "אמר רבי יוסי בר יעקב במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל הה"ד מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה* בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. אמר: אנא מיתבעי מיקרי, קאים אנא ואינון אמרין מלכא דאתרא קדם. ואין מיקרי תיניין גנאי הוא לי, ואין לא ניקרי ביזיון הוא לי, ואין מרפינון אזלון סלקון אינון שבקון יתי אזלין לון גבי רחבעם בן שלמה הה"ד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית יי' בירושלם ישוב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם". ונראה שהירושלמי לשיטתו ששני המלכים כל דין מלך להם כולל קריאת המלך.
מקום הקריאה בבית המקדש
הרמב"ם כתב בפה"מ כמה פעמים שמותר לשבת בעזרת נשים*. [יומא פ"ז מ"א, סוטה פ"ז מ"ה, ו). וע"כ קריאת כה"ג ביו"כ היתה בישיבה ובעז"נ. ולמלכי בית דוד* בלבד מותר לישב מעזרת ישראל ולפנים (ל' פי' הרמב"ם ביומא). ומדבריו בסוטה משמע שמלך שלא מב"ד כדוגמת אגריפס היה קורא בעז"נ*, ואילו מלך מב"ד היה קורא בעזרת ישראל. אולם בהלכות חגיגה [פ"ג ה"ג וד'] פסק שהקריאה בעזרת נשים, וכ"כ בס' החינוך [מצ' תרי"ב]. אבל המבי"ט [קרית ספר הל' חגיגה פ"ג] כתב: "ובעזרה היו קורין כדכתיב בבא כל ישראל לראות דמשמע במקום שבאים לראות דהיינו בעזרה". ומשמע בעזרת ישראל.
ובשו"ת רמ"ע מפאנו [סי' צ"א] כתב: "אע"ג דישיבה לכל אדם מותרת שם מ"מ מאן יהיב התם ספסלי לכל ישראל אלא חצר גדולה היא קל"ה אמה על קל"ה אמה וסימניך קה"ל עדת ישראל והרי היא מופנית מכל דבר זולתי (באותו היום, שהי' שם באמצע) מגדל עץ דכתיב בקרא היא הבימה השנויה בסוטה והרבה חששו חכמים שלא לדחוק את העזרה כדאיתא בירושלמי שבשביל כך אין קורין פרשת המלך לא בשבת ולא בי"ט מפני הבימה שבעזרה ובעו התם ויעשו אותה מעי"ט ומשני שלא לדחוק את העזרה הא למדת שאין שם ישיבה באותה שעה אלא למלך הקורא. ואגריפס המלך קרא עומד ושבחוהו חכמים".
והחילוק בין עזרת ישראל לעזרת נשים שעזרת נשים היא ממחנה לויה ועזרת ישראל היא ממחנה שכינה [רמב"ם סה"מ עשין ל"א, הל' בה"ב פ"ז הי"א, פי' הגר"א למס' כלים פ"א מ"ט)]. וכל חילוקי הלכות המקדש ביניהן. וכן עולה מתשובת הרמ"ע מפאנו שהוכיח מקריאת המלך לדיני קריאת התורה.
ומקום זה היה קבוע למלך כמבואר בהמלכת יהואש [מל"ב י"א י"ד] וכן בדברי הימים [ב', כ"ג י"ג] "ותרא והנה המלך עומד על עמודו במבוא". ובכריתת הברית של יאשיהו: "ויעמד המלך על העמוד* ויכרת את הברית לפני ה' ללכת אחר ה' ולשמר מצותיו ואת עדותיו ואת חקתיו בכל לב ובכל נפש להקים את דברי הברית הזאת הכתבים על הספר הזה ויעמד כל העם בברית" [מל"ב כ"ג ג'].
אמנם מפרשי התנ"ך נחלקו האם הכונה שהמלך עמד על העמוד או ע"י העמוד, ז"ל הרד"ק [מל"ב י"א י"ד]: "עומד על העמוד — פי' סמוך לעמוד וכן וזבחת עליו סמוך לו ועליו מטה מנשה סמוך לו. וי"ת קאים על אסטוונא ופי' סטיו שהוא ספסל שיושבים בו השרים הגדולים. ולדעתו יהיה פי' עמוד שהיה באותו הצטיו מקום נכבד לעמוד שם המלך לפיכך נקרא עמוד וכן אומר בדברי הימים על עמדו כלומר מקום הראוי לו לעמוד בו". וכן הרלב"ג אצל יהואש פרש כרד"ק, ואצל יאשיהו פרש: "ידמה שבנו שם עמוד והיה בו המלך בעת קראו את התורה כמו שנזכר בפרשת הקהל"*.
מקום הקריאה בארץ ישראל
לשון התורה [דברים ל"א י"א] "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך". מלמד שלכל מקום אליו עלו לרגל כמקדש ה' התקיימה מצוה זו. וע"כ בשילה, נוב וגבעון, למ"ד שאף ראש העם קורא, היו מחוייבים במצוה זו. ואע"פ שבנוב וגבעון לא היה ארון ה' וע"כ מכנים אותן בש"ס 'במה גדולה'. בכ"ז היו חייבים בעליה לרגל ובראיית פנים וממילא משמע שהתחייבו בהקהל.
והגר"י גרשוני [קול צופיך עמ' ע"ה] מביא שהקרן אורה דייק ברמב"ם בריש הל' בה"ב שבשילה, בנוב ובגבעון בנו בית לשם מקדש אליו חוגגים ג' פעמים בשנה. אולם הוא מביא שם שהרמב"ן בפירושו לתורה [דברים ט"ז י"א] כתב: "והזכיר כאן במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם — וכן אמר [פסוק ט"ז] שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' במקום אשר יבחר. ולא ידעתי, אם לומר כי לאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר ה', כטעם שיאמר [פסוק ה'] לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכנו שם". והסתפק האם היו מחוייבים לעלות לרגל לשילה נוב וגבעון או רק לירושלים לאחר שנבחרה. וא"כ ה"ה למצות הקהל שלא נהגה עד בניית המקדש בירושלים. (ועיין בקול צופיך שם שדן בספק ומביא ראיות לכאן ולכאן).