חבל נחלתו ב קז
<poem> סימן קז . הפרת חוזה בין מעסיק לקבלן תיאור המקרה חברה קבלנית זכתה במכרז ליציקת משטחי בטון בכמות גדולה מאד. למשך כשנתיים. לאחר יציקת כרבע מהעבודה הפר המעסיק את החוזה, ויצא במכרז חדש בו זכתה חברה אחרת. החברה הקבלנית אשר זכתה במכרז הראשון, תובעת את נזקיה מן המעסיק. נזקיה כוללים: ערבויות בנקאיות שנטלה, חומר וציוד שרכשה, התקשרויות עסקיות עם פועלים לביצוע העבודה והכנסת שותף להוצאות ולהכנסות. השאלות העולות הן: א. מהי חובת המעסיק להמשך ההעסקה? ב. אם הוא חייב בהמשך העיסקה ואעפ"כ מתעקש להפר את החוזה, באלו תשלומים הוא חייב? האם הוא חייב במלוא המחיר ליחידה, או עפ"י אומדן אחר? א. החיוב לביצוע המלאכה כתב הטור [חושן משפט סי' של"ג]: "השוכר את הפועל איזה מהם שבא לחזור הפועל או בע"ה הרשות בידו, שיכול בע"ה לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לבע"ה צא ושכור לך פועל אחר. במה דברים אמורים כשלא התחילו במלאכה הילכך יכול הבעה"ב לחזור בו כל זמן שאינו גורם להם הפסד, אבל אם התחילו במלאכה אין ב"ה יכול לחזור ואם חוזר נותן להם שכרם כפועל בטל". למדנו, שהתחלת מלאכה הוי כקניין וע"כ אין בעה"ב יכול לחזור בו אף כלפי קבלן. וכן במשנה [ע"ו ע"א]: "אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה". אולם ערוך השלחן [של"ג, י"א] מסיק: "לפיכך נ"ל דלא פליגי כלל לדינא וכולם סוברים דגם קבלן יכול לחזור בו, וזה שכתב ר"ת דבקבלן אינו יכול לחזור בו כוונתו דידו על התחתונה. ומפני שמורגל בלשון הפוסקים שמי שידו על התחתונה נקרא שאינו יכול לחזור בו כמו בבעל הבית שכתבו שאינו יכול לחזור בו, ובארנו בסעיף ח' דהכוונה הוא שידו על התחתונה וה"נ כן הוא". ב. תשלום הפסד מדין גרמי לפני שנעסוק בחזרה מדין שכירות, נעסוק בדין החזרה מדיני נזיקין. כתב הרמב"ם [הלכות זכיה ומתנה פ"ו הכ"ד]: "הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה (=סעודת שידוכין) ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בה (=הכלה) משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל". היינו הרמב"ם סובר שכל ההוצאות שהוציא כתוצאה מהסכם שהופר באחריות הצד שהפר את ההסכם לשפות את הצד שנגרם לו הנזק. אבל הראב"ד השיג: "א"א איני משוה עם רבותיו בזה, וזאת הגרמא דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו (אלא) ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע"פ שגרם לו זה פטור". כלומר: בניגוד לרמב"ם, סובר הראב"ד שנזק עקיף הרי זה כמוכר לחברו זרעוני גינה שלא צמחו, שאותם משלם אבל את ההוצאות שהוציא לזריעתם היינו העיבודים וכד' אינו משלם. ומקור המקרה שהביא מב"ב [צ"ג ע"ב], ונחלקו בכך ת"ק ורשב"ג. ושם רשב"ג סובר שבנותן לטבח או לאופה וקלקלו, מלבד ההוצאה נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. וכתבו הראשונים שאין הלכה כרשב"ג שנותן לו אף נזקים עקיפים, וכ"פ הרמב"ם עצמו (הל' מכירה פט"ז ה"א, והל' שכירות פ"י ה"ה*). וא"כ קשה על הרמב"ם מדוע פסק בהל' זכיה ומתנה כרשב"ג. ותרץ המגיד משנה שבזריעה כוונתו להשתכר בזרעים וע"כ אינו משלם לו את ההוצאה, אבל במקרה של הרמב"ם התכוון לעשות כנהוג בלבד ולא להשתכר. והב"ח הקשה: "ולא הבנתי מה טעם יש בחלוקו זה דבין בזו ובין בזו הרי גרם לו לאבד ממונו, ואם יש לפטרו מטעם גרמא בנזיקין דפטור גם כשאין כוונתו להשתכר פטור הגורם כיון שלא הזיקו בידים". ואחרי כן מתרץ: "ואצ"ל דאומן לא מיחייב לשלם לו דמי בושתו אבל הכא אע"פ דגרמא הוא מכל מקום חשבינן ליה כאילו הוציא ההוצאות על פיו. הלכך דינא דגרמי הוא כאילו ציוה לו להוציא הוצאות אלו ואינו בכלל גרמא בנזקין דפטור". רעק"א בשו"ת [ח"א סוף סי' קל"ד] הביא שהרא"ש אף הוא פסק לכאורה כרמב"ם שפסק בתשובה [ק"ד, ו'] שהאומר לאומן עשה לי כלי ולאחר שעשה חזר בו, חייב לשלם לאומן כל שכרו מדינא דגרמי. ומכאן ראיה לפסק הסמ"ע [ל"ט, מ"ו] שמלוה שאמר ללווה הכן שטר ואלוה לך, ואח"כ חזר בו צריך לשלם לו דמי שטרו. ומקשה על תירוץ המ"מ שלכאורה באומן ולווה הוי אך גרמא. ומתרץ: "ולזה נראה לי דוקא בזרעונים וכן בחזרה היא דלא אמרה לו להוציא לשמשים וכדומה רק דממילא כן הוא, וכן בזרעונים לא אמר המוכר שיוציא ויזרע ובזה ס"ל להראב"ד דא"צ להחזיר ההוצאה והרמב"ם ס"ל דבלא עשה ההוצאה להשתכר חייב לשלם אבל בהרא"ש ובסמ"ע הנ"ל דאמר לאומן שיעשה כלי ומלוה אמר שיעשה שטר ועל פיו עשה כן — חייב לשלם הוצאותיו וזה לכו"ע". ובשו"ע [אה"ע סי' נ'] פסק כרמב"ם. עולה מן הדברים שהוצאות ישירות שנעשו עבור העבודה וא"א להשיבן ממקום אחר, כשידוע למעסיק שתיעשנה בעבור העבודה שהקבלן נטל על עצמו — חייב בעל הבית בתשלומיהן. וכן עולה מהנמקת הרא"ש: "על מעשה האומן, חייב המצוה לפרוע לאומן כל הפסדו, משום דינא דגרמי. מידי דהוה אהלכו חמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה לחה, נותן להם שכרם משלם (ב"מ עו:), שעל ידו הפסידו מלאכת היום; והכא נמי, ע"פ דבורו הפסיד". וכ"מ מדבריו בפסקיו. ולפי"ז הוצאות מימון, והלואות שנטל הקבלן וכד' אין הוא יכול לתבוע מצד הפסד. ורק חומרים שקנה ואין הוא יכול להשתמש בהם, או פועלים שנטל לעבודה ואין הוא מוצא במה להעבידם עתה, את זה הוא יכול ליטול מבעה"ב. ג. תשלום מצד הסכם השכירות אולם אם דנים על ההפסד מצד דינא דגרמי אין בעל הבית החוזר בו מפסיד ולכל היותר ידו על התחתונה (יבואר בהמשך). אולם אין הוא חייב על ביטול ההסכם שביניהם מאומה. (אא"כ נקבעו קנסות בהסכם). וצריך להבין מדוע לא יחשב כאילו הקבלן זכה בעבודה עם תחילתה כדין קניין. ונראה שסברא זו במחלוקת בין הראשונים. הר"ן [חי' לב"מ ד"ה שם אמר בריש פרק השוכר את האומנין] כתב: "נמצא עכשיו לענין חזרה דבעל הבית ופועל וקבלן שאם בע"ה חוזר בו, כל שלא התחיל במלאכה אם הוא מוצא אצל מי שישתכר אין לו עליו אלא תרעומת ואם אינו מוצא להשתכר — אלו היה מוצא להשתכר מאמש ועכשיו אינו מוצא נותן לו שכרו כפועל בטל, אבל אם לא היה מוצא מבערב להשתכר כיון שלא התחיל במלאכה פטור שהרי לא זכה בשכרו ולא אפסדיה נמי ולא מידי. אבל היכא שהתחיל במלאכה זכה בשכרו, וכל שאינו מוצא להשתכר עכשיו אעפ"י שאמש ג"כ לא היה מוצא להשתכר נותן לו שכרו שזכה בו משהתחיל במלאכה". וכ"כ בשטמ"ק משם הרמב"ן והרשב"א ששכירות הפועלים נקנית להם עם התחלת המלאכה. ורק אם מצאו מלאכה לעשותה נפטר בעה"ב מתשלום מלאכתם. ועולה שישלמו לעתים תשלום מלא ולא אך כפועל בטל, ומחמת ההסכם שביניהם. ולפי"ז צ"ע מה הדין לגבי קבלן. מפני שלגבי שכירות פועלים שנשכרו לזמן, חייב לתת להם עבור הזמן שלא העבידם. אולם לגבי קבלן אין הזמן מגדיר את סיום העבודה אלא סיומה בפועל. ונראה לי שהרא"ש לא קיבל סברא זו ודעתו היא שתמיד התשלומים הם אך מדינא דגרמי, ולא מדין קנייני שכירות. שלא הזכיר כלום מן הקניין המחייב, ולא מתשלומים מלאים בגלל התחייבותו. והנ"מ לגבי דידן תהיה האם מוטל מצד חיובי השכירות עצמם על בעה"ב לתת את מלוא התשלום שהתחייב עליו. ד. ידו על התחתונה צד נוסף להחמיר על בעה"ב שחזר בעובדיו (פועלים וקבלנים) הוא מחמת שידו על התחתונה. ובהסבר מונח זה כתב בשטמ"ק בשם תלמיד רבינו פרץ: "דאם יוקירו יתן להם כנגד מה שעשו לפי מה שפסק עמהם, ואם הוזלו ידו על התחתונה וצריך ליתן כל מה שפסק רק שיעביר מה שצריך להוציא בהשלמתה. ודוחק הוא לומר דיתן יותר ממה שפסק עמהם וגם יותר ממה ששוין עכשיו. לכן נראה לר"י דכשהוזלו אינו נותן להם אלא כפי מה שפסק דהיינו החצי". היינו נחלקו המפרשים אם הוזלה העבודה האם נותן לעובדים שחזר בהם את מלוא השכר פחות הסכום הדרוש להשלמת העבודה, או שיתן להם לפי מה שעשו, וירויח בעה"ב בחזרתו. ובשטמ"ק הביא שרש"י כתב כפירוש קמא בתלמיד ר"פ לעומת תוס' שאנץ שכתבו כר"י. וכן הטור פסק מפורש כרש"י שבעה"ב שחזר והוזלה העבודה משלם לעובד שחזר בו את כל התשלום שקצב עמו פחות הסכום הנדרש להשלמת המלאכה. וכ"כ הג"א בראש הפרק (בשם ר"י). וכ"פ הרמ"א על השו"ע [של"ג, ד'] והגר"א פרשו כרש"י והג"א. ונראה שמחלוקתם בסברא לעיל האם זוכה בתחילת העבודה בכולה וע"כ אף רווח של המעביד כתוצאה מהוזלת העבודה שייך לפועלים או שכפי מה שעבדו וזכו בשכר עשייתו בעבודתם. והנ"מ לגבי המקרה דידן, שאף אם נאמר שלא כר"ן והרשב"א שחייב לשלם את מלוא הסכום לקבלן, כיון שהקבלן התחיל במלאכתו. בכל זאת כיון שבעל הבית שכר קבלן אחר במחיר נמוך יותר את ההפרש הוא צריך להעביר, עפ"י השו"ע, לקבלן הראשון על כל מלוא העבודה שנמנע ממנו לעשותה. סיכום א. לכו"ע בעל הבית חייב להשלים לקבלן נזקי גרמי, היינו כל הנזקים הישירים כתוצאה מהעיסקה שבוטלה. ב. יש משמעות בכמה ראשונים שכיון שהקבלן התחיל בעבודתו, על בעל הבית לשלם את כל העבודה שחזר בה. (אולם אין התשלום מוגדר דיו). ג. כיון שבעל הבית לקח קבלן להשלמת המלאכה אשר עלותו זולה יותר, את ההפרש במחיר עליו להעביר ליד הקבלן שסלקו מן העבודה.