חבל נחלתו ב קח
<poem> סימן קח
פגיעה באוכלוסיה אזרחית תוך כדי מלחמה
הגר"ש ישראלי זצ"ל בספרו עמוד הימיני דן בפעולות צבאיות להגנת המדינה [סימן ט"ז]. את עיקר מאמרו הקדיש לבעיה האם מותר להרוג את בני המרצחים ונשותיהם מתוך כל מיני שיקולים כגון מסייע לרודף, רודף בלא ידיעה וכד'. פרקי המאמר ומסקנותיהם הם: בפ"א דן האם יש לחייב את האוכלוסיה על פעילות המחבלים הבאים ממנה מצד שלד"ע בב"נ. מסקנתו היא שאינם חייבים משום שב"נ אינו חייב על שלד"ע כישראל. בפרק ב' דן האם מחמת חוב הציבור לדון את המרצחים וכיון שאינם עושים כן אפשר לפגוע אף בהם. מסקנתו היא שאם יש לחץ או איום על הציבור א"א לחייבם. בפרק ג' דן האם יש לדונם משום מסייעים לרודף וע"כ דינם כרודף. מסקנתו שלגבי הציבור המבוגר העושה זאת מדעת יש להם דין רודף וניתן להצילם בנפשם, אבל אין זה אמור ביחס לקטנים. בפרק ד' דן בבעית הפגיעה בנקיים אגב ביעור קיני המחבלים, ומסקנתו שפגיעה בקטנים וכד' היא מדין רפואה בג' עבירות שנפסק שאסור. ודן הגר"ש ישראלי דיני נפשות מדיני ממון וטען כשם שבממון אחרים מותר להציל עצמו אך אם השני היה מחוייב מעצמו למסור ממונו — כך גם בדיני נפשות, וע"כ כאן שאין הוא בעל נפשות הקטנים והם אינם מחויבים למסור נפשותם להצלת ישראל יהא אסור להורגם. בפרק ה' דן על הריגת נפשותם מצד פעולה מלחמתית ומצדד בתחילה שזו מלחמת רשות, ולבסוף מסיק שזו מלחמת מצוה מדין מלחמת 'נקמה'. שלמד ממלחמת מדין ובה הרגו אף טף ונשים. וקטנים הנהרגים הם כבידי שמים. ואע"פ שאיני ראוי לחלוק על דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל בכ"ז תורה היא וללמדה אנו צריכים, ויהיו דברי כתלמיד הדן בקרקע לפני רבותיו. ראשית, תמיהה גדולה על כל הסימן. שנדחק ביותר ולא מצא פתח לפגיעה בהם אלא לאחר שחידש גדר של מלחמת מצוה — מלחמת נקמה. שנראה כאילו אין שום צד להתיר אלא מחמת חידושו. (ועיין הערות של הרציה"ק זצ"ל לספר משפט המלוכה שכתב שמלחמת מדין היתה מיוחדת במצות נביא — מלחמת נקמה). שנית בפרק ד' פתח בהריגת טף של הרודפים אותנו וסיים ברפואה בשפ"ד דגוי. ואין זה דומה. רפואה היא אונס שבידי שמים והוא בחר להתרפא בשפ"ד וע"כ נחשבת בחירתו כרצון שלם לחייבו בשפ"ד דגוי. (ועי' או"ש הל' יסוה"ת פ"ה ה"ו שעסק בירושלמי זה). אבל כאן כיון שהמחבלים רודפים והתירו דמם ואין דרך להפסיק רדיפתם אלא ע"י הריגתם ממילא ההתחשבות בדמו של קטן היא מדין אונס לשפוך דמו של גוי. וכאן נ"ל בבירור שאין דמו של גוי כישראל ומותר להרגו ע"מ לא לההרג. כפי שיוצא מדברי רש"י בסנהדרין [ע"ד]. שחסה תורה על דם ישראל. וכ"כ הרמב"ם וכן היד רמה ושאר הראשונים. אך בר' יהונתן ראיתי שלומד דין "מאי חזית". בכל אדם. וכן כותב המל"מ בספרו פרשת דרכים סימן ב', שאף גוי בדין שפ"ד יהרג ואל יעבור כיון שזהו דין הנלמד מסברא אף גוי חייב בו. גם לשיטתם לכאורה אין דמו של גוי כישראל אלא שגוי כלפי חבריו חייב בדין זה. ונראה שיש מקור לדבריהם מהירושלמי [ע"ז פ"ב ה"ב]. שכתב: "לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני אלא אמר לו חמוס את איש פלוני עכו"ם בעכו"ם, עכו"ם בישראל — חייב, ישראל בעכו"ם — פטור"., ונשאר הירושלמי בבעיה האם קטן שרודף אחר גדול מותר להציל בנפשו של קטן. עכ"פ הירושלמי עוסק בנאנס להרוג או ליהרג (ונאנס לחמוס היא סברא דחויה כבכתובות י"ט). ומסקנתו שעכו"ם חייב על עכו"ם, וישראל פטור על עכו"ם. ואע"פ שירצו לפרשו במתרפאין בשפי"ד אין נראה כך מהקשר הדברים. ומשמע מהירושלמי מפורש שבישראל האנוס להרוג גוי פטור. ואף שאנו באים אליהם למקומם הם עדיין רודפים מפני שזו כל מציאותם כפי שהסיק אף הגר"ש ישראלי בפ"ה, וא"כ אין כאן הצלה והתרפאות אלא רודף הבא להרוג או שנהרגנו. וא"כ גם בדיני יחיד הותר דמם של אותם קטנים בני הרודפים שאבותם מנסים להציל נפשותם בהסתתרות אחר גבות בניהם. עצם הגדר שחידש "מלחמת נקמה" הוא תמוה הלא שם היה זה עפ"י נביא, ועוד ששם הרגו את הקטנים אחר הלחימה וכאן הוא דן להרגם בשוגג (אף שבפסיק רישיה). ולבסוף כתב שלדיני אדם בהם כפגיעה בידי שמים. ועדיין מסקנתו כולה, עפ"י דבריו, צריכה עיון. אלא שבאמת אין אנו נזקקים לכל הדיון שדן שם. הלא ברור שזוהי מלחמה והם רודפים הצרים עלינו ועל קיומנו. ומלחמה היא בין עמים לא בין צבאות. החילים הם שלוחי הקהל אך המלחמה היא בין עמים ומה לנו לדון עליהם מצד דיני יחידים. ועוד ראיתו מדיני מדין קלושה, שזהו מדיני המלכות שהורגים אף נשים וילדים כדי לרדות את הכלל כולו כפי שמופיע בקרח ועדתו ועכן לדעה אחת, וגדעון שופט ישראל עשה כן בפנואל, ואנשי יביש גלעד בפילגש בגבעה. ומשאול המלך ניתן ללמוד שהרי אמר לבני הקיני שיסורו מתוך העמלקי "פן אוסיפך עמו". והלא היו להם ודאי קטנים שאינם בני ידיעה. אלא שזהו דין המלחמה. וביפתח כתוב שהכה עשרים עיר [י"א, ל"ג]. ולא משמע שחמל דוקא על הקטנים. וכן בשמשון במיתתו כתוב "והבית מלא האנשים והנשים.". [ט"ז כ"ז]. וכן בדוד כתוב: "ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגרזי והעמלקי כי הנה יושבות הארץ אשר מעולם בואך שורה ועד ארץ מצרים והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה.". [שמו"א כ"ז ז', ח']. ומשמע שאף את בניהם הרג אע"פ שאין כולם משבע אומות. וכן כתוב במלחמת בני עמון. "וישלח דוד את יואב ואת עבדיו עמו ואת כל ישראל וישחיתו את בני עמון ויצורו על רבה.". ובמצור אין להבדיל בין גדולים לקטנים [שמו"ב י"א, ב]. (כן בקש הנביא בתהלים: "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע".) וכן משמע שהיתה ההו"א של יואב ברדפו אחר שבע בן בכרי כאשר אמרה לו האשה החכמה: "אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל." [שמו"ב כ, י"ט] וכן מלמדנו ירמיהו בנבואתו על בבל: "ונפצתי בך איש ואשה ונפצתי בך זקן ונער ונפצתי בך בחור ובתולה" [נ"א כ"ב] כי אין בין ממלכות לפחות בעת המלחמה ענין ליחידים, הציבור כולו נכלל במלחמה שבין המלכויות. וכן לומדים אנו בהלכות מלחמה. [דברים כ' י"ט]. "כי תצור על עיר ימים רבים" וכו' והובא בפוסקים. משמע שמלחמה בדרך של מצור מותרת ואף שברעב כגון במצור א"א להבדיל בין גדול לקטן. מפני שזוהי דרך מלחמה ואין שוקלים בעת מלחמה שפי"ד של יחידים. וכן בשבת [דף י"ט. ע"א]. "אין צרין על עירות של נכרים.". ושוב הלא במצוה אין להפריד בין גדול לקטן. מכל הראיות הנ"ל עולה שהן לפי דברי ימי עמנו והן לפי הלכות תורה שבכתב ושבע"פ מותרת הריגת קטנים הטפלים להוריהם וכיון שהמלחמה כנגד העם מותרת אין עושים חשבונם של יחידים והמה הנספים כבי' בלא משפט. והדברים מתפרשים אף בדברי המהר"ל הן בגור אריה והן בבאר הגולה [באר ז'] לגבי הריגת כל אנשי שכם שמלחמה היא בין עמים. וכן לומדים חז"ל מרדיפת אנשי מצרים את ישראל בים סוף כי טוב שבגויים הרוג בעת מלחמה. (עי' מסכת סופרים סו"פ ט"ו, תוס' ע"ז כ"ו ד"ה לא, מרדכי ע"ז סי' תתי"ד, וב"י חו"מ סי' תכ"ה). ולא אך במלחמת מצוה אלא אף במלחמת הרשות מותרת דרך לחימה של הרעבה ופגיעה בציבור כולו ללא הבחנה בין היחידים בעת המלחמה. כמובן שלאחר הלחימה, היחס לכל יחיד ויחיד שונה כפי שמפורט בהלכותיה של תורה, יש שהיחס הוא כוללני לכל העם יחדיו ויש שהיחס מתפרט לפי נשים וילדים וגברים וכד', אך כל זאת אחר עצם הלחימה המתנהלת בין העמים. וע"כ מצד עצם דין תורה אין שום מניעה. ונכנס אך שיקול נוסף של חילול ה' כיון שהגויים כאילו קבלו עליהם אמנות הומניות המחייבות אותנו. וכל המתמצא בהליכות האומות יודע שבכל מקום שהותקף העורף אשר אינו לוחם, הן השיבו מנה אחת אפיים לתוקפיהן. וע"כ אף עלינו במצבינו היום אין להרגיש נקיפות מצפון על נפגעים מצידם. ודי בזה שאנו משתדלים שלא לפגוע באוכלוסיה שאינה לוחמת, והם פוגעים בכונה תחילה בנשים וילדים. ואיננו צריכים לסכן לוחמינו בשביל חשש פגיעה באוכלוסיה שאינה לוחמת. ובשמו יתברך נעשה חיל והוא יבוס צרינו.