חבל נחלתו ב פח
<poem> סימן פח
ציוד של חניך שנקרע בפעולה חינוכית
שאלה מקרה קרה במחנה קיץ, מדריך שלא הצליח להעיר חניך באמצים שכיחים, "ניער" אותו מתוך שק השינה. כתוצאה מהפעולה נקרע שק השינה של החניך. החניך והוריו תובעים תשלום עבור תיקון שק השינה, המדריך טוען שעסק במוטל עליו כמדריך, וע"כ הוא פטור מלשלם את הנזק. מי צודק? א. אדם מועד לעולם בבא קמא [כ"ו ע"א] במשנה: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן. סימא את עין חבירו, ושיבר את הכלים — משלם נזק שלם". והלכה זו מוסכמת על כל הראשונים והאחרונים. ובירושלמי [ב"ק פ"ב ה"י]: "אמר רבי יצחק מתניתא בשהיו שניהם ישינין אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חבירו לישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד". ואף הבחנה זו הובאה בפוסקים [רא"ש פ"ב סי' ט"ו, אור זרוע ב"ק סי' קל"א, טור חו"מ סי' תכ"א, שו"ע חו"מ סי' תכ"א ס"ד]. לגבי מקרה דידן, המדריך הזיק לחניך בשנתו (בקריעת שק השינה בו ישן), כאשר החניך לא הקיץ, והיה צריך לפעולות יותר חזקות כדי להשכימו. וא"כ המדריך שהזיק חייב בתשלום הנזק. ב. תשלום בזמן הזה נפסק בשו"ע [חו"מ סי' א' ס"א]: "בזמן הזה, דנים הדיינים דיני הודאות והלוואות ומזיק ממון חבירו, שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס". ובסעיף ג' חזר: "אבל אדם שהזיק בהמת חבירו, משלם נזק שלם בכל מקום". וא"כ המזיק ממון חבירו חייב אף בזמן הזה. וע"כ לכאורה, לפי שורת הדין המדריך חייב בתשלום הנזק. ג. פטור מתשלום בתקנת חכמים ניתן לדמות מקרה דילן למקרה הבא: כתב רמב"ם [הלכות שכירות פ"ג ה"ב]: "המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן, אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו לפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה". וכ"פ בשו"ע [חו"מ סי' ד"ש ס"א]. ומצאנו עוד יותר, שבמקרה דומה חייב רב את רבה בר בר חנה, משום לפנים משורת הדין, לשלם את שכר הסבלים. וכתב הטור [חו"מ סי' ד"ש]: "המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא שומר חנם, מ"מ מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו אם אין לו מה יאכל". אף במקרה דילן אם נחייב את המדריך בתשלום לא נמצא מדריכים, וימנעו מחשש שמא תצא תקלה מסוג זה מתחת ידם ויתחייבו בתשלום. (במקרה שלפנינו היו עדים למעשה המדריך, ושני הצדדים מודים בעובדות וע"כ אינו חייב שבועה*). אולם הבעיה בהשואת המקרים היא שחכמים תקנו כאן תקנה מיוחדת, לגבי סבלים. ולא מצאנו תקנה זו במקומות אחרים ולתקן לאחר מעשה לצורך דבר פרטי אין בכוחנו. אמנם בי"ד יכולים ללחוץ על הניזקים שימחלו את חובם מצד דרכי שלום, אולם אין זו דרך פשוטה. מקור נוסף ניתן להביא מהרמב"ם [הלכות אישות פכ"א ה"ט]: "האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם". והראב"ד חלק בטעם הפטור. וכתב על כך הבית יוסף [אה"ע סי' פ' אות י"ז]: "והרב המגיד דחה טעמו של הראב"ד לפי שהאיש אינו שכור עם האשה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה וכתב שהרשב"א (ב"מ צ"ו ע"ב ד"ה הא) הסכים לדברי הרמב"ם ושכן מבואר בירושלמי פרק הכותב (כתובות פ"ט ה"ד)". וכן הש"ך [חו"מ סי' ש"ב ס"ק א']: "הג"ה אשה ששברה כלים של בעל בפשיעה פטורה מלשלם משום שלום בית. אשר"י ותוס' פרק הכותב מהירושלמי וכ"כ הטור א"ע בשם הרמב"ם והמחבר סי' פ' וע' בנימוקי יוסף פ' השואל מביאו ב"י לקמן סי' שמ"ו ס"י אבל שברתו במזיד או נתנתו לאחר חייבת וע"ש". אמנם גם ההשואה למקרה זה אין בה כדי לפטור את המדריך מתשלום, מפני שצריך להתנות תנאי שבממון טרם כניסת המדריך להדרכתו, אבל להתנות עתה לאחר מעשה נראה שאין מועיל. ד. מזיקים בשוגג שפטורים על היזקם . המקרים והמסקנה מהם מצינו מספר מקרים בהם מזיקים פטורים על נזק בשוגג. נביא קודם את המקורות ואח"כ נדון בהם. במסכת מכות [ח' ע"א] במשנה: "אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד". וכן בעמ' הבא בסוגיא על המשנה הבאה. משנה זו הובאה ביחס לחיוב גלות כשמת בשוגג מתחת ידו, ומסקנת הגמרא שכל המנויים ע"י אבא שאול פטורים משום שעוסקים במצוה. ומקבילה בתוספתא [פ"ב ה"ה]. ובתוספתא בבא קמא [פ"ו הי"ז]: "שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רופא אומן שריפה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים". ומקבילה בתוספתא גיטין [פ"ג ה"ח וט']. ובאר בשו"ת התשב"ץ [ח"ג סימן פ"ב]: "ולכאורה הוה משמע דפטור שוגג ברופא אומן ובמחתך העובר הוי מפני תקון העולם וחיובם מן הדין אפי' למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק דהני היזק ניכר נינהו, ומן הדין חייבין אפי' בשוגג דקי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד כדאיתא בפ"ק דב"ק [ג' ע"ב] וכן בפ"ב [כ"ו ע"א]. אלא שפטרו שוגג מפני תקון העולם לרופא אומן ועוש' ברשות ב"ד שאם לא נפטרנו בשוגג אתי לאמנועי מלרפאת וכבר נתנ' התור' רשות לרופא לרפאת כדאיתא בפ' החובל [פ"ה ע"א] ובפ' הרוא' בברכות [ס' ע"א] ומ"ה אמרו בתוספתא דב"ק רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים והיינו כשהזיק בשוגג". מקור נוסף בתוספתא בבא קמא [פ"ט הי"א]: "האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, וכולן שהכו ושהזיקו הרי אילו פטורין. חבלו יותר מן הראוי להן הרי אילו חייבין. שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק פטור יתר מן הראוי לו הרי זה חייב. רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק פטור חבל יתר מן הראוי לו הרי זה חייב". בבריתא זו נוספו לפטור האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו שלא נזכרו בבריתא הראשונה בב"ק. לא מצאתי מקור מיוחד לדיני נזיקין, ומקור הלימוד לגבי גלות מהמכילתא [משפטים — מס' דנזיקין משפטים פרשה ד'] העוסקת בדיני נפשות: "להרגו בערמה, להוציא מרפא שהמית, והמכה ברשות בית דין, והרודה בבנו ובתלמידו ואף על פי שהיו מזידין אינן מערימין". וכ"כ רש"י בפירושו לתורה [שמות כ"א י"ד]. לגבי גלות נלמד הפטור מגזירת הכתוב. והבריתות הישוו דיני ממונות לנפשות, וסברה שפטורים אף בדיני ממונות, ומשמע שבשליח בי"ד אב ורב אין זו תקנה אלא מעיקר הדין מפני שעוסקים במצוה. לעומתם ברופא ששגג והזיק הפטור הוא משום תקנת חכמים כשמעיקר הדין היה צריך לשלם אף בשוגג. הרמב"ן [תורת האדם שער המיחוש — ענין הסכנה] מסביר את פטורו של רופא אומן. "בפרק החובל [פ"ה ב'] תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פי' שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא [ב"ק פ"ט] רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר, ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן [סנהדרין ו' ב'] שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב"ק [פ"ו ה"ו] גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל". והו"ד בב"י [יו"ד סי' של"ו]. נראה מדברי הרמב"ן שסבר שגלות באה לכפר חיובו לשמים. וא"כ מדוייק מדוע אב ורב לא הוזכרו, מפני שאין חייבים אף לשמים ואינם גולים. (ועדיין צ"ע לגבי שליח בי"ד מדוע הוא גולה וחייב בדיני שמים בתשלומים*). בתשב"ץ [ח"ג סי' פ"ב] הקשה מדוע רופא גולה ובאב ורב לא הזכירו זאת, על אף שכולם עוסקים במצוה והיה צריך לכוללם ביחד. ובגליוני הש"ס [ברכות דף ס' הו"ד בציץ אליעזר חי"א סי' מ"א אות ו'] תרץ שאב ורב רדייתם את חניכיהם היא לכתחילה, בעוד שרפואה היא מצב של בדיעבד, וניחא ליה שלא יזדקק כלל לרופאים ויסמוך על ה', אלא שכיון שלא הגיע לסדר השגחה כזה נצרך לרופאים. תירוץ זה קשה, וכי מה זה משנה לגבי הרופא סו"ס עוסק במצוה. וה"חוטא" הוא החולה וכי הוא יגלה? העולה, לפי הברייתות, שרב הרודה את תלמידו והזיקו בגופו בשוגג — פטור מתשלום. ונראה שהוא הדין מדריך לגבי חניכו. . שיטת האור שמח אולם האור שמח [הל' רושה"נ פ"ה ה"ו] חולק, וז"ל: "והך דפ"ט מיירי לענין ד' דברים דפטור כיון שהוא כשוגג ולא כנתכוין להזיק, לכן אף האב פטור שהכהו ללמוד ופטורים לגמרי. והך דפ"ו מיירי בנזק דחייבין בדיני שמים ואב ורבו חייבים לגמרי גם בדיני אדם, אבל רופא אומן ומחתך עובר ושליח בי"ד פטורים בדיני אדם כדמפרש טעמא בתוספתא גיטין פ"ג דחשיב כולהו דשוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם יעו"ש. אבל מדינא חייבין ככל שוגג בנזיקין ואף ברשות דמצוה חייב גם בנזקי ממון שלהם דלא קיי"ל כר' יהודה דפוטר בנר חנוכה ומכש"כ בנזקי גופו דאדם מועד לעולם ואינו דומה לטעה ודן הדין, ובתורת האדם השוה אותן וכ"ז תמוה, ודוק". מתבאר מדברי האור שמח שלומד דין אב ורב שהכו לפטור רק במיתה ובחבלה, אבל בנזיקין מחייבם. מקורו נראה מהשואת מיקום הבריתות למשנה. הבריתא בפ"ו הפוטרת בדיני אדם ומחיבת בדיני שמים ואינה מאזכרת אב ורב. והיא מקבילה למשניות העוסקות בנזקי אדם בממון. לעומ"ז הבריתא בפ"ט מקבילה למשניות בפרק החובל העוסקות בנזקי אדם באדם. כמו"כ הוא עצמו מעיר שברמב"ן משמע שאינו מסכים עם חילוקו והשווה את כולם לפטור (אע"פ שלא מזכיר אב ורב). חילוקו בין חבלה לנזיקין אינו מסתבר, שלא יהא ממונו חמור מגופו. סברא זו כתבה הגמ' בב"ק [קי"ט ע"א] לגבי איבוד ממונו של מסור. והרי"ף [ב"ק מ"ד ע"א מדפי הרי"ף] לגבי נרדף ששיבר כליו של רודף וכ"פ בשו"ע [חו"מ סי' ש"פ ס"ג]. והרמב"ן [חי' ב"מ ע"א ע"ב] לגבי ממון משומד. וכן נראה מפסק הרמ"א בסי' ח' שיובא להלן. ומעין ראיה ממשנה מסכת מידות [פ"א מ"ב]: "איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקין לפניו וכל משמר שאינו עומד אומר לו איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים שישן לו על משמרו". אף מכאן מוכח היחס שבין הזקת גופו להזקת ממונו. . המחלוקת בפתחי תשובה בפ"ת [חו"מ סי' תכ"ד ס"ק ד'] הביא מחלוקת אחרונים. משו"ת שבות יעקב [ח"ג סי' ק"מ]: "מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל למודו עד שחבל בו אם חייב בד' דברים או פטור? תשובה: הנה נראה פשוט דפטור מכולם כדאיתא להדיא בפ' אלו הן הגולין מי"ג מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד עכ"ל הרי להדיא דפטור כיון דמצוה קעביד, ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דהיינו פטור מגלות אבל חייב בד' דברים וגלות פטור מגזרת הכתוב ואל תתמה על זה דאם מעונש מיתה וגלות פטור וכ"ש מד' דברים זה אינו דהרי כן מצינו כמה פעמים בש"ס דב"ק פ' כיצד הרגל דף כ"ו ע"ב ובפ' המניח דף ל"ב יע"ש דאע"ג דפטור מגלות חייב בד' דברים יע"ש ברם מצדו תברא כיון דמבואר שם בש"ס דאלו פטורים משום דמצוה קעביד כדאיתא שם במכות דף ח' ע"א וע"ב א"כ מה"ט יש לפטור מכולם כיון דעסק במצוה, וכדאמרינן גבי רץ בע"ש בין השמשות דפטור כיון דרץ ברשות דמצוה וכ"ש כאן. זאת ועוד אחרת דהא הני תלתא מדמה הש"ס להדדי ובשליח ב"ד פטור אפילו אם הזיקו כמבואר בח"מ בב"י ס"ס ח'* והובא בהג"ה ש"ע בלי חולק"*. השבו"י חולק על האו"ש. האו"ש סובר שאין בנזיקין פטור של עוסק במצוה בעוד שהשבו"י סובר שקיים ומביא ראיה לדבריו. כמו"כ לפי השבו"י הפטור הוא הן בחבלות והן בנזיקין כפי שהביא ראיה מפסק הרמ"א בסי' ח'. וע"כ רב או אב פטורים הן מחבלות והן מנזיקין אם היכו לצורך לימודם. לעומתם מביא הפ"ת שבתשובת קרית חנה [סי' כ"ב] כתב שמיירי רק לענין פטור מגלות אבל לא לענין פטור מתשלומים. מתבאר שמחלוקת לפנינו האם מפטור אב ורב לגבי גלות לומדים אף לגבי פטור מתשלומים. כשהרמב"ן, אע"פ שהאו"ש נשאר בתמיהה עליו, מצדד כסוברים שפטורים. וכן נראה מהתשב"ץ. ובאחרונים שיטת שו"ת קרית חנה שפטור אב ורב הוא רק מגלות. ואילו האו"ש סובר שפטורים מחבלות אבל חייבים בנזקי ממון. ואילו השבו"י סובר שפטורים אף מנזקי ממון, וכ"נ מפסק הרמ"א. . שיטת הפוסקים הרמב"ם לא הזכיר לגבי אב ורב מה דינם לגבי דיני ממונות אלא אך לגבי גלות. ולהסביר את שתיקתו, נראה לומר שכיון שהשגגה באב ורב ושליח בי"ד היא בגרימה למיתה אבל ההכאה גופה היתה מצוה, ולא נראה סביר לומר, שעל ההכאה יתחייב ממון, ואילו על גרימת המיתה יפטר. שהרי אם כבר המכה הראשונה היתה באיסור ומשלם עליה כדין חובל, מדוע כשהביאו למיתה יפטר?! וע"כ נראה יותר הגיוני שעל שניהם פטור. אמנם דיני אב ורב לא נידונו ישירות בש"ס וע"כ הרמב"ם לא הזכירם. ודיני שליח בי"ד הזכיר בהל' סנהדרין [פ' כ"ה ה"ו]. והב"י, כאמור, הביא בסי' ח' את פטור שליח בי"ד הן בחבלות והן בנזיקין. וכן כתבם הרמ"א. מסקנה נראה לענ"ד שכיון שהמדריך לא התכוין לקרוע כליו של חניך, ראוי לפוטרו לגמרי, ובפרט שרוצים להוציא ממנו והמוציא מחברו עליו הראיה ויכול לטעון קים לי כרמב"ן וסיעתו. ובעיקר שהוא קרוב לאנוס. ואולי מן הראוי לפייס את הניזק בהשתתפות ממונית ע"מ להסיר כעס מלבו, וע"מ שהמדריך יזהר מלנקוט פעולות דומות בעתיד.