חבל נחלתו ב פט
<poem> סימן פט
אומן קונה בשבח כלי
שאלה אדם הביא כסאות עתיקים לרָפּד לחידוש ריפוד ולשיפוץ כללי. הרפד סיים מלאכתו, והודיע לו לבוא וליטול את הכסאות. אולם לפני שהגיע בעל הכסאות לקחת חפציו, נגנבו הכסאות מהרפדיה. האומן טוען, שאמנם הוא צריך לשלם את הכסאות, אולם עליו לשלם אך את הכסאות במצבם הבלוי לפני השיפוץ. כמו"כ הוא דורש תשלום עבור עבודתו. בעל הכסאות טוען שעל האומן לשלם את הכסאות לפי ערכם לאחר הריפוד והשיפוץ. וכמו"כ הוא טוען שהוא אינו צריך לשלם את עבודת השיפוץ והריפוד שהרי הם לא חזרו אליו. מה הדין? א. אומן קונה בשבח כלי מחלוקתם של האומן ושל בעל הכסאות על שווי הכסאות אותו עליו לשלם תלויה בשאלה: האם אומן קונה בשבח כלי. היינו, אומן שהשביח חפץ מסויים, האם שווי ההשבחה בחפץ שייך לאומן, וע"כ הוא מוכרו לו עם העברת החפץ לבעליו. או שאין אומן קונה בשבח כלי, וע"כ כל תוספת השבחה בחפץ נכנסת לרשותו של נותן העבודה ועם מסירת העבודה הוא מקבל תשלום עבור מלאכתו. הנ"מ תהיה לגבי היזק שהזיק האומן לחפץ (אותו קיבל לתקן) לאחר התיקון. אם נאמר שאומן קונה בשבח כלי נמצא שעליו לשלם למוסר המלאכה את החפץ לפני תיקונו, שהרי הזיק את שלו. אבל אם נאמר שאינו קונה בשבח כלי הרי עליו לשלם לבעל החפץ חפץ שלם הכולל את השבח שנקנה לבעל החפץ. רוב הראשונים נקטו שאין אומן קונה בשבח כלי. אולם הטור [אה"ע סי' כ"ח] כתב לגבי קידושי אשה את דעת הרא"ש שהביא את שתי השיטות. וע"כ חלק מהאחרונים [ש"ך סי' ש"ו ועוד] העלו להלכה שזהו ספיקא דדינא והמוחזק יכול לטעון קים לי כשיטה העומדת לצדי*. על משמעות המושג אומן קונה בשבח כלי יש להסתפק: בכמה הקניין מבחינת איכותו ומבחינת כמותו. קיימת שיטת מוהר"ש הלוי [חו"מ סי' ד' מובא בקצה"ח ש"ו] שטוען לגבי האומן: "דע"י השבח זוכה בגוף הכלי להיות כשלו כיון שנתהפך חומר הכלי אל הצורה אשר נתן, ולכך קונה בגוף הכלי". אולם שיטה זו מעוררת קושי הן בלשון הראשונים והן בסברא, שא"כ האומן יכול דרוש יותר ממה שסכמו בתחילה שהרי הוא מוכר חפץ ששייך לו והתנאי קודם התיקון אינו מועיל שהרי השבח עוד לא בא לעולם. וע"כ מסיק קצות החושן [ש"ו ג'] שהאומן קונה בשבח זכות ממונית שמחייבת אותו בגניבה ואבידה. והיא עדיפה ממשכון שקונה רק כשווי הלואתו, ואילו אומן קונה בשבח כלי אפילו יותר מדמי שכירותו. והשבח שיש לו בחפץ מועיל לקדש בו אשה (למ"ד אומן קונה בשבח). לעומתו בנתיבות המשפט כתב שכל קניית אומן בשבח כלי היא להיפטר מתשלום אם הזיק את האומנות לאחר שהשביחה, ואין לאומן בחפץ אלא שעבוד לשכרו (שעל ידו יכול לקדש אשה)*. ב. ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף על צד שאין אומן קונה בשבח כלי צריך להתבונן איך סדר קניין החפץ ע"י בעליו. הגמרא בכמה מקומות דנה האם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. משמעות המושג היא שאומן העושה אומנות עבור בעה"ב, כל תוספת במלאכה נקנית לבעה"ב, והוא מתחייב לאומן על שכרו. וכך במשך העבודה נוצר לבעה"ב חוב כלפי האומן הגודל והולך, כשבסיום העבודה הוא מתחייב בתשלום כל החוב. האפשרות ההפוכה היא שכל החוב נוצר בבת אחת עם סיום המלאכה. אחת הנ"מ היא לגבי אומן המקדש אשה בשכר אומנות. אם נאמר שכל רגע ורגע נוצר חיוב, הממון שהיא חייבת לו גדרו הוא מִלוה ואין מקדשים במִלוה. אבל אם נאמר שכל החיוב נוצר עם סיום המלאכה הרי כל החוב הוא שכר שכיר ומקדשים בו אשה. דוגמא נוספת שהגמ' מביאה היא שאם אומן ישראל עשה בנין שמעמידים בו עבודה זרה שכרו מותר ואינו נאסר בהנאה, והסיבה: מפני שבכל רגע כשנוצר החיוב עדיין שכרו לא נאסר ורק שכר הפעולה האחרונה נאסר והוא פחות משוה פרוטה. תוס' [ב"ק צ"ט ע"ב ד"ה ואיבעית, ע"ז י"ט ע"ב ד"ה אלמא] כותבים שאלו שתי הנ"מ היחידות לשאלה זו. להלכה נפסק שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וע"כ נוצר בכל רגע חיוב נוסף של בעה"ב כלפי האומן. לגבי שאלתנו, החוב נוצר בכל רגע ועם סיום המלאכה ע"י האומן חייב בעה"ב בכל שכרו. כלל נוסף שקיים לגבי שכירות פועל או קבלן, שחובת התשלום אינה קיימת אלא לבסוף עם סיום המלאכה. אף במקרה בו עסקנו כיון שהמלאכה הסתיימה חל חיוב התשלום. לסיום פרק זה המחלוקת שבין האומן לבין בעל הכסאות תלויה בשאלה אם אומן קונה בשבח כלי, וכיון שהמסקנה להלכה היא ספיקא דדינא, כ"א יכול לטעון קים לי והמוציא מחברו עליו הראיה ויחזיק במה שבידו. ג. האומנים שומרי שכר במשנה [ב"מ פ' ע"ב]: "כל האומנין שומרי שכר וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם". וכ"נ בשו"ע [ש"ו ס"ב]. והטעם משום שאינו מעכב את החפץ בו נעשתה האומנות תמורת שכרו. אמנם אם אמר: הבא מעות וטול את שלך, כיון שהוא מעכב את מסירת החפץ עד שיקבל תשלום, הוא ממשיך להיות שומר שכר. במקרה דנן, הודיע האומן לבעלים לבוא וליטול את כסאותיו ואף שלא התנה זאת בקבלת השכר, אם משמעות ההודעה היא שהבא מעות וטול את שלך חייב בגניבה ואבידה. ד. תשלומי אומן על תקלות בשמירה במקרה דנן, יש בין האומן ובין בעה"ב שתי התחיבויות שונות: למלאכה ולשמירה. השאלה היא האם אי מילוי אחת תגרום להפסד שכרו בשניה. דוגמא לדבר, אם האומן פטור מתשלום כגון שהכסאות נאנסו ממנו, בעה"ב חייב בתשלום שכר האומן אע"פ שהאומן אינו משלם על החפץ שהיה בשמירתו. בקצות החושן [ש"ה ב'] מביא מהתשב"ץ אשר דן בשאלה של אומן שעשה תכשיט ונגנב ממנו. אולם בתחילת עבודתו בעל התכשיט היה עמו במלאכתו. וע"כ מסיק התשב"ץ שהאומן פטור כדין בעליו עמו, ועל הבעלים לשלם את שכרו של האומן. הקצות חולק עליו ומביא ראיה שאף בסוגי חפצים כמו הקדשות ושטרות וכד' אף שפטור מתשלומי שומרים, הקלקול בשמירתו גורם לו להפסיד שכר שמירתו. אולם הקצות עצמו הסתפק מה יהיה הדין באומן שנוטל שכר עבור אומנותו אלא שהוא ש"ש ממילא כיון שנהנה באומנות שאצלו, ונגנבה או שאבדה האומנות. והרי אם נאנס אע"פ שלא חזרה האומנות ליד בעליה הוא מקבל את מלוא שכרו, וא"כ כאן כיון שהשכר אינו על השמירה אלא על עשיית האומנות, ואותה עשה כראוי האם יקבל שכרו או לאו. על ספיקו של הקצות עונה הנתיבות [ש"ה, א'] שפשיטא ליה שההתחייבות של האומנים תגרום להם גם להפסיד שכרם. ומביא ראיה מבני העיר ששלחו שקליהם ע"י שליח ונגנב ממנו שחייב השליח בתשלומי השקלים על אף שהוא נשכר לשליחות ולא לשמירה. אולם החזו"א [ב"ק ז', י"ח] מסתפק, ונוטה לומר שכל שומר שכר שמשלם על גניבה ממנו מנכה מתשלומיו את דמי השכירות. [כגון שנשכר לשמור על בהמה ונגנבה ממנו ונשכר בחמישים שקל ושווי הבהמה אלף שקל משלם אך שקל]. ויש סיבה נוספת להחליט שאם האומן חייב בתשלומי כסאות מתוקנים חייב בעל הכסאות בשכרו. שהרי טוען האומן: השבח נקנה לך תמורת שכרי, וע"כ אם עלי לשלם את השבח עליך לשלם שכרי. מסקנות אם נחליט שאומן אינו קונה בשבח כלי, על בעה"ב לשלם לאומן את כל שכר העבודה משום שהוא נהנה בתשלום המלא שהוא מקבל על כסאותיו. אם נחליט שאומן קונה בשבח כלי נמצא שבעה"ב לא נהנה מהכסאות, ובעה"ב פטור מתשלום השכירות. וכיון שהדעות מסופקות, למעשה כ"א יחזיק בשלו. בעה"ב לא ישלם את השכירות והאומן לא ישלם את השבח של הכסאות. וצריך לשלם את הכסאות לפני תיקונם.