חבל נחלתו ב עד
<poem> סימן עד . סיטומתא בדרכי הקניינים בימינו שאלה סוחר קונה מיבואן סחורה שנמצאת אצלו במחסנים*. הוצאת הסחורה ממחסני היבואן נעשית מספר ימים לאחר ההזמנה במועד שאינו קבוע. התשלומים הם באשראי של חודש ימים מיום הוצאת הסחורה מהמחסן. באחד הימים הסוחר הזמין סחורה והזמנתו נרשמה בפנקסי היבואן. באותו לילה נעשה פיחות ע"י הממשלה, ומחיר הסחורה המוזמנת עלה. היבואן טוען שכיון שהסחורה לא הוצאה ממחסניו על הסוחר לשלם את המחיר החדש*. הסוחר טוען שכיון שהזמין והזמנתו נרשמה הוא קנה במחיר הישן. מי צודק? תשובה א. השאלה העומדת לפנינו היא: מתי מתבצע הקניין? אם הקניין מתבצע עם ההזמנה. הרי הסוחר זכה בסחורה במחירה הנמוך. אם הקניין מתבצע רק עם הוצאת הסחורה מהמחסן — הרי היבואן צודק. לזמן הקניין ישנן משמעויות נוספות. אם המוצרים עברו לרשות הקונה עם ההזמנה, נאסר על המוכר למוכרם לאחר, ואפילו במחיר גבוה יותר או בתנאי תשלום נוחים יותר. כמו"כ המוכר הופך להיות שומר על הסחורה. ואם, לדוגמא, היתה שריפה במחסניו, הוא פטור מאספקת החפץ לקונה, והקונה חייב בתשלומים. ב. לכאורה, הצדק עם היבואן, שהרי המוצרים שהוא מייבא הם מטלטלין, ומתי התבצע קניין לפני ההוצאה מהמחסן?! דרכי הקניין במטלטלין הם: משיכה, או הגבהה, קניין סודר, אגב קרקע, או קניין חצר. קניינים אלו אינם קשורים בהעברת התשלום על הקניה, אלא התשלום הופך לחוב על הקונה ועליו לשלם לפי מה שקבעו ביניהם. במקרה הנוכחי החפצים הנקנים נותרו בתוך רשותו של המוכר ולא נעשתה בהם שום פעולה. הקנאה ללא הזזת החפץ הנקנה יכולה להיות בקניין אגב או בקנין חצר או בקניין סודר. לגבי אגב, המוכר לא עשה שום מעשה הקנאה להקנות לקונה אגב קרקע. כמו"כ בקנין חצר לא היתה שכירות מקום או השאלת מקום במחסן היבואן לסוחר כדי שיוכל לקנות את הסחורה. לגבי קניין סודר, בקנין זה הקונה מקנה כלי כלשהו מידו למוכר (לאחר הקניין הכלי מוחזר כמו במכירת חמץ), והמוכר מקנה את החפץ הנקנה בכל מקום שבו הוא נמצא. בהזמנה הנוכחית לא היה מפגש כלל בין היבואן לסוחר או לשלוחו, וא"כ הקונה לא היה יכול לקנות את הזמנתו. וכל דבריו הודעה והתחייבות שבכוונתו לקנות את הסחורה. ג. אבל מצאנו קניין נוסף והוא מכונה בלשון חכמים 'סיטומתא' [בבא מציעא ע"ד ע"א]. לפי רש"י הסיטומתא היתה "חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותן באוצר הבעלים ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות. ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות". היינו, הסימן שמטביעים על חביות היין משמש כפעולת קניין ומאז החביות ברשותו של הקונה. כך כותב זאת הרמב"ם [הל' מכירה פ"ז ה"ו]: "מכר לו בדברים בלבד, ופסקו הדמים ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהא סימן ידוע שהוא שלו, אע"פ שלא נתן מן הדמים כלום כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע (=קללת בית דין על החוזר מקניין קודם סיומו עיין רמב"ם שם הלכות א' וב'). ואם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח ואין אחד מהן יכול לחזור בו. ויהיה זה חייב ליתן הדמים"* ובמאירי מוסיף: "ויש מפרשים בה נתינת יד זה לזה לתנאי גמר המקח"*. היינו לחיצת יד בין המוכר לקונה כאות לסיום המקח. וכן סוחרי יהלומים נהגו לגמור עסקאות באמירת "מזל וברכה" ואמירה זו נחשבת סיטומתא. מתבאר שקניין מצד מנהג מדינה שהונהג בסוג מסחר מסויים יש לו תוקף הלכתי של קניין, וצריך לדון אם להזמנה טלפונית יש ג"כ תוקף של קניין. ד. לענייננו, נראה שאם עפ"י הזמנתו נכתבת חשבונית על שם הסוחר ועל הסחורה מסמנים שהיא מכורה, הרי הזמנה זו היא סיטומתא. והחפץ התייקר ברשות הלוקח. אולם אם נדרשת מהקונה הודעה נוספת בכתב, או בפקסמיליה על גמירות דעתו והיא לא נעשתה במקרה הנוכחי אין ההודעה הטלפונית נחשבת קנין. ואפילו אם הסחורה הנקנית כבר נמצאת במחסן היבואן כיון שלא היה מעשה קניין הרי היבואן 'הרויח' ע"י הפיחות ולא הסוחר-הקונה. ה. לפי דברינו במידה ונכתבה חשבונית וסומנה הסחורה, הרי המטבע פוחת כשהמוצר היה שייך לקונה ומדין סיטומתא. אלא שעדיין צריכים לעיין מה יהיה הדין אם המוצר נשרף* קודם שבא ליד הקונה. לכאורה כיון שהתנאי ביניהם הוא שהתשלום באשראי הוא מיום יציאת הסחורה ממחסני היבואן, ראיה לכך שהמקח לא הסתיים עד הוצאת הסחורה, והאחריות היא על המוכר. אלא שלפי זה תתעורר השאלה: אם המקח עדיין לא נגמר מדוע לא יתבע המוכר את המחיר שלאחר הפיחות? ואפשר להבין את העיסקה ביניהם בכמה דרכים: דרך א' הקניין הסתיים, והמקח נשרף כשהיה ברשות הקונה. המוכר הוא רק שומר שכר על חפצי הקונה עבור הקונה [עי' ערוה"ש סי' קצ"ה סט"ז], והסדר התשלומים הוא חלק נפרד מן המכירה. וא"כ על הקונה לשלם למוכר את מלוא המחיר, והמוכר פטור מתשלומי שומר כיון שהנזק קרה באונס*. הבנה זו תיווצר אם הקונה משלם דמי איחסון ליבואן על השהיית הסחורה במחסניו. דרך ב' המקח לא הסתיים, והוצאת הסחורה או הגעתה לחנות הסוחר היא הקניין ולא ההזמנה. וממילא באחריות חייב המוכר מפני שהמוצרים שלו, אבל את הפיחות 'סופג' הסוחר ולא היבואן מפני שהמוצר התייקר קודם שבא לרשותו. הבנה זו תיווצר אם ההובלה והאיחסון הם חלק מהעיסקה כולה והם על חשבון היבואן. (דוגמא: קניות טלפוניות מחברות לכלי בית מוצרי משרד וכד' בכרטיס אשראי.) דרך ג' המקח מותנה בהגעת החפץ ליד הקונה. כעין אמירת מעכשיו ולאחר זמן. כתב השו"ע [סי' קצ"ז ס"ז]: "האומר לחבירו משוך פרה זו. ואם אמר ליה: קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה ואפילו היתה עומדת באגם ביום ל'. שזה כמי שהקנה אותה מעתהעל תנאי, נעשה התנאי נתקיים הקנין". לפי דרך זו, אם המקח יגיע ליד הקונה הוברר שהיתה כאן קניה עם המשיכה, ולכן המוכר היה אך שומר, לעומת זאת אם המקח נשרף הוברר למפרע שלא היתה קניה, וממילא כל האחריות על המוכר. הדרך האחרונה, היא טובה כשהותנה ביניהם בתחילה שכך תתבצע העיסקה ביניהם, אולם לא תועיל אם לא הותנה כן מלכתחילה. ועל כן ראוי שבכל עיסקה יוגדרו הדברים היטב, בע"פ או בחוזה הקניה.