חבל נחלתו ב עג
<poem> סימן עג . דינא דבר מצרא בחנויות שאלה בקניון מספר חנויות. אחד מבעלי החנויות מוכר את חנותו, שלשה מעוניינים לקנותה: א' שכן מעבר לקיר, ב' חנות ממול, ג' קונה שאין לו חנות בקניון. האם המוכר צריך להעדיף מישהו מהם? מה הדין אם כל החנויות בשכירות מבעלי הקניון? א. דין בר מצרא כתב הטור [סי' קע"ה ל"ו]: "דינא דבר מצרא תקנת חכמים הוא משום ועשית הישר והטוב הואיל שהוא רוצה למכור, טוב וישר הוא שיקננה המצרן יותר מאדם אחר הרחוק". והוסיף המאירי [ב"מ ק"ח ע"א ד"ה שנים]: "מעתה הלוקח קרקע מאחר ואינו מצרן שלו יכול המצרן לסלק את הלוקח בדמים שנתן. דבר זה תקנוהו חכמים ועותו בזה מדת הדין ללוקח משום ועשית הישר והטוב ר"ל שיהא לוקח זה הולך במדת חסידות להניחו לזה שהוא מצרן כדי שיהו קרקעותיו סמוכים זה לזה והוא מוצא ליקח במקום אחר". לפי דבריהם דין בר מצרא אשר תקנו חכמים, נותן לבר מצרא יכולת להוציא מלוקח אשר כבר קנה שדה אשר למצרן גבול משותף עמה. כמו"כ הוא נותן לו זכות לקנות לפני כל אחד אחר את השדה הגובלת בשדהו. דיני בר מצרא מסועפים ומפורטים בחושן משפט [סי' קע"ה]. ב. דין בר מצרא בבתים כתב הטור [אות פ"א]: "בתים — כתב רבינו תם שאין בהם דינא דבר מצרא. והרמ"ה חילק שאם יש מקום ליכנס מזה לזה בענין שחשובין כאחד לענין עירוב לערב יחד אית בהו דינא דבר מצרא ואי לא לית בהו דינא דבר מצרא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב על דברי רבינו תם דבריו נכונים אלא שלא נהגו כך". הביא שלש דעות: דעת ר"ת שאין דינא דבר מצרא בבתים אלא אך בשדות. דעת הרמ"ה שיש דינא דבר מצרא במידה ויכולים לערב ביחד את הבתים. ודעת הרא"ש שהסברא כדברי ר"ת אבל נהגו דינא דבר מצרא בבתים. טעמו של ר"ת — "פסק רבינו תם דלא שייך דינא דבר מצרא בבתים אלא בשדות דטעמא משום דיכול ליקח במקום אחר ובתים אינם מצויים לקנות בכל פעם. ועוד עשיר צריך הוא לשדות הרבה אבל עשיר שיש לו בית דירה יפה לא יתכן שיסלק הלוקח מבית דירתו, והוא (=העשיר המצרן) יקנה בית להשכירה לאחרים אין זה ישר וטוב. ועוד חזינן דבהפסק משוניתא וריכבא דדיקלי נסתלק מצרנות גם בתים מובדלים בחומות". (מפסקי הרא"ש ב"מ פ"ט סי' ל"ד). שלשה טעמים נתן ר"ת: . בשדות כפו חכמים את הלוקח לקנות במקום אחר לטובת המצרן מפני שהלוקח יכול למצוא שדה כזו במקום אחר אבל בתים אינם זמינים כשדות. . בשדות עשיר זקוק ליותר, אבל בבתים אינו גר בשני בתים וע"כ אין סיבה שיכפו את הלוקח לתת את הבית למצרן העשיר כדי שיהא לו בית סמוך לביתו להשכרה. . בשדות אם אינו יכול לערב את השדה עם שדותיו כיון שיש הפסק סלע אינו בר מצרא, ובתים לכל בית קירות שלו וע"כ אין להחשיב את מי שמעבר לקיר כבר מצרא. (על טעם זה הקשה הרשב"א שבניגוד לשן סלע וכד' שקבוע בקרקע וע"כ הוא מפריד בין שדות דרך בני אדם לחבר בתים בפתחים). בדעת הרמ"ה נחלקו מפרשי הטור. הב"י הביא שמדברי הרמ"ה עולה שבמקום שאפשר לערב את שתי הדירות כגון בפתח משותף וכד' יש דינא דבר מצרא, ואילו לפי דברי הראשונים משמע שהרמ"ה סבר לגמרי כר"ת. לעומת זאת הב"ח כתב שלפי הרמ"ה בכל מקום שאפשר לפרוץ קיר קיים דינא דבר מצרא. ובא להוציא שני חדרים החקוקים בסלע (שלא ניתן לקעקע את הקיר מפני שהתקרה תצנח). אולם כאמור רוב הראשונים לא סברו כר"ת והרמ"ה. הב"י מביא שהרמב"ם והר"י אלברצלוני העיטור והרשב"א וכן הריב"ם והריב"ש כולם סברו שבבתים יש דינא דבר מצרא. וכ"פ השו"ע [סנ"ג]: "בכל הקרקעות שבעולם יש דין מצרנות". והסביר הסמ"ע [ס"ק צ"ו]: "כגון בית המרחץ ובית הבד ושובכות ומגדלות ושדות וכרמים ובית השלחין בורות שיחין ומערות והדומה להן". עפי"ז ברור שלבעל החנות הגובלת זכות עדיפה על כל הקונים הפוטנציאליים. אם המצרן (א') אינו מעוניין לקנות. נראה שלבעל החנות ממול (ב') זכות על פני קונה חיצוני. דבר זה נלמד מרבינו ירוחם שאף לפי רבנו תם אם היה צריך את הבית לשם בית הכסא או למנוע היזק ראיה יש דין בר מצרא. היינו אין צורך בחיבור פיזי לביתו כדי ליצור זכות בר מצרא. וכן כאן אמנם החנות ממול אין לה גבול משותף עם החנות הנמכרת, אמנם כיון שיש לו שימוש משותף עם הנכס הסמוך נראה שאף לו תוקן דין בר מצרא. וכן נראה מדברי הב"י: "וטעמא לפי שאף על פי שהכותל שבין שני הבתים עב וחזק ואין פותחין פתח מזה לזה יכול להשתמש באחד מהבתים בעצים ושמן ויין ודברים הצריכים לבית ובבית אחר לדירתו או שיעשה חצר ע"י היקף מחיצה לפני שני הפתחים וכיון שיהיו שני הפתחים לחצר אחד הרי הוא משתמש בשתיהן כאילו פתוחות זו לזו כן נראה לי". ג. דין בר מצרא בשכירות לעומת פשטות הדברים במקרה של קניינים שונה הדבר לגבי שכירות. בשו"ע פוסק בסעיף נ"ט: "השוכר בית מחבירו והמצרן רוצה להוציאו מידו לשכרו לעצמו אין שומעין לו". היינו המצרן שהוא בעל קניין בבית על המיצר אינו יכול לדחות את השוכר שקדם ושכר את הבית. מעיר על כך הסמ"ע שהרא"ש חולק וסובר שהמצרן מוציא מיד השוכר. וטעם הרא"ש מפני ששכירות הוא מכר לזמן. היינו לפי השו"ע (עפ"י הבנתו בשיטת הרמב"ם) כיון ששכירות אינה כמכר לעניין זה ממילא לא חל עליה כלל דין בר מצרא וממילא הקודם לשכור זכה. לעומת זאת לפי הרא"ש דינה כקניין וע"כ המצרן זוכה. בסעיף הבא פסק השו"ע: "מי שיש לו בית בשכירות ובית שאצלו נמכר אינו יכול לזכות בו מדין בן המצר, ואם קדם וקנאו — בן המצר יכול לסלקו". היינו שני שכנים לבית שנמכר האחד בשכירות והשני בקניין השני מוציא מיד הראשון. והשו"ע הולך לשיטתו ששכירות אינה יוצרת דין בר מצרא. אולם הרמ"א מוסיף: "ויש מי שחולק וסבירא ליה דיש בשכירות דין מצרנות (טור בשם הרא"ש ור' ירוחם בשם הרשב"א בשם ר"י אלברצלוני)". והסמ"ע דייק מדברי הרמ"א שדוקא אם קדם וקנה אין המצרן יכול לדחותו אבל אם שניהם באים לקנות, המצרן בקניין קודם. להלכה כיון שהדין מסופק פסק הרמ"א [סמ"ה]: "וכן במקום שהפוסקים חולקין אין מוציאין מיד הלוקח הואיל ומוחזק, מיהו לכתחילה יש למכור למצרן". ולכן במקרה שלנו נראה שאם עדיין לא השכיר בעל הקניון את החנות שנתפנתה צריך הוא להשכיר קודם למצרן בשכירות, ואם אינו מעוניין לשוכר החנות שממול ואח"כ למעוניין לשכור. אולם אם כבר השכיר אפילו לשוכר חיצוני אי אפשר להוציא מידו.