חבל נחלתו ב עב
<poem> סימן עב
מסחר ביושר
שאלה ראובן מעוניין למכור דירה שברשותו אשר שמעון מתגורר בה בשכירות. שמעון, המועמד לקנייתה, ביודעו שמעטים הקופצים על הדירה, אומר שבמחיר שראובן דורש עליה הוא אינו מעוניין לקנותה. ראובן, כדי להוציא משמעון את מלוא מחירה (לדעתו), חשב על ."תרגיל" אשר בו ישלח מחבריו (שאינם מוכרים לשמעון), להראות עצמם כמתעניינים ברכישת הדירה, ובכך יגרום לשמעון להתרצות במחיר שהוא נוקב. האם דרך מסחרית זו מותרת? א. בר מצרא בשכירות בשו"ע [סי' קע"ה סעי' ס"ב, ס"ג] פסק שבעל הבית יכול למכור ביתו הן לשוכר והן לאחר אפילו שאינו בר מצרא ואין האחד יכול להוציא מיד חבירו. הסמ"ע [שם ס"ק קט"ז ועוד] מעיר שהוא הוכיח בדרישה עפ"י פסיקת הרמ"א בסעיף נ"ז, שכח שוכר עדיף על אחר ונחשב יותר מבר מצרא, וע"כ הוא מוציא מיד הקונים אחרים אפילו מבר מצרא, וכן כתב בנתיבות המשפט. בפתחי תשובה (ס"ק כ"ח). הביא מתשובות שבות יעקב הכרעתו עפ"י דיני קים-לי שאם מכר לאחר אין השוכר יכול להוציא מפני שיכול לטעון קים לי שאין בשכירות דין מצרנות, ואם באים שניהם לוקח ושוכר — שוכר קודם, שוכר ומצרן מצרן קודם, ואם קדם שוכר וקנאו לא יוכל המצרן לדחותו מפני שטוען קים לי שיש בשכירות דין מצרנות והאריך עוד בדיני שכירות. לגבי דידנו, אין בעל הבית מחוייב למכור דירתו לשוכר אם יש לו קונה המציע מחיר גבוה יותר. ומצד שני אינו נצרך לעשות טצדקי ע"מ שדוקא שמעון יהיה הקונה. ב. מחיר דירה אין מחיר קבוע בשוק למחיר דירה, ואף אין אונאה לקרקעות [חו"מ סי' רכ"ז סכ"ט]. ומשמעות הדבר לגבי המקרה דילן שאין מחיר קצוב ושער שוק ברור אלא המחיר הוא לפי היצע וביקוש כדרך המסחר. וע"כ בין אם תימכר הדירה ביוקר או בזול אין הצד המוסיף במחירה יכול לטעון שנתאנה, וכן להיפך בהפחתת מחירה אין צד של אונאה. ג. אונאת דברים בפסחים [קי"ב ע"ב]: "שלשה דברים צוה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי: ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים". במקרה הנוכחי שליחת הידיד להתעניין בדירה אין בה משום כן, שהרי אינו גונב דעת המוכר בכך שמראה כאילו רוצה לקנותו. אמנם יש בכך צד של שקר וגניבת דעת כלפי הקונה. ד. מסחר בכשרות ובפסול מעטות מאד הן ההתיחסויות בש"ס ראשונים ואחרונים המבארות כיצד צריכה להיות ההתמקחות הכשרה בין מוכר לקונה. איך המוכר יכול להעלות את המחיר ואיך הקונה יכול לצמצמו. כאמור, אין המדובר ב"צעדים היקפיים" כגון פרסומת, תחרות מחירים וכד' אלא בדרכי ההתמקחות וההשפעה ההדדית. כך הגדיר החפץ חיים בראש ספרו שפת תמים את המסחר שלא בכשרות: "הנה מרמה נקרא, על הדיבורים אשר ידבר האדם וכונתו להתעות בו את חבירו, ובכלל זה כל ענייני התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות. ואפילו אם אין בעצם השקר נזק והפסד לחבירו, אך יתכן בו לעשותו סיבה אל הנזק ואל הרע". ובפרק ב' (עמ' י"א) מביא דוגמא: "ובעו"ה נתרבו עתה עניני השקר והרמאות בעניני המסחר לאיזה אנשים, ונעשה אצלם כהיתר, שמשקרים במשאם ומתנם, ואומרים: בכך וכך קניתי, וכך וכך נתנו לי, ולפעמים נשבעים על ככה. וחושבים זה הכל בכלל חריצות וחריפות לידע ולהרויח, ואומרים שמי שאינו עושה כן בדורות הללו, אין אוכל לחם". נראה שכל שינוי מן האמת שיש בו להשפיע על הצד השני, הוא מירמה ואסור. ועדיין צריך לדון האם הכנסת הצד השני למתח אפילו שלא בדרכי שקר כגון בהמתנה, או בבדיקה (אמיתית) של הצעות אחרות אף היא אסורה או לאו. וכך כתב הראבי"ה [תשובות וביאורי סוגיות סי' תתקצ"ו]: "אבל להערים בשעת מכירה זאת לא צוה ה'. כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא מרמה. והכל יודעין וגם שמעו שקודם לכן היה דעתו למכור ולא להשכין. וגם במתנה שאדם נותן לאוהבו הניכר וכלל כלל אין להערים לבטל הטוב והישר". עוד כתב באליה רבא [סי' קנ"ו מהשל"ה ומספרי מוסר] "כשימכור אדם סחורתו לא ישבח אותה יותר מדאי, וכשיקנה לא יפליג בגנותה. יאמר בפעם ראשון סוף דעתו הן במשא ומתן הן בהלואה הן במקח וממכר. וירגיל המתעסק עמו לזה, ולא ישנה את דבריו". נראה מדבריו כאילו כל הפעלת לחץ נפשי או הכנסה למתח של הצד השני אסורה. ובתוך זה ודאי כלול גם הצעד שרצה לנקוט השואל במקרה דילן. אמנם ניתן לדחות שלפחות ההדרכה השניה (יאמר.) היא רק מידת חסידות ולא מצד מידת הדין. עוד מלמדנו במסילת ישרים [פרק י"א]: "ואם תאמר בלבבך: ואיך אפשר לנו שלא להשתדל במשאנו ובמתננו לרצות את חברנו על המקח ועל שויו? חילוק גדול יש בדבר, כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמיתת טוב החפץ ויפיו, הנה ההשתדלות ההוא טוב וישר. אך מה שהוא לכסות מומי חפצו, אינו אלא אונאה ואסור". אף במקרה דילן מגמת המוכר היא להשפיע בדרכים עקיפות על דעת הקונה כדי שיסכים לשלם מחיר גבוה יותר, כשאותן דרכים אינן דרכי אמת המציגות את יתרונות הדירה. והנה בתשובות הגאונים [שערי צדק ח"ד ש"ו סימן ד'] כתוב: "הכין חזינא: דהדין ראובן לא אית מן דינא לאודועי לשמעון במומין דאית בחמאריה, דהכי מנהגא דעלמא דשמעון הוה באעי למידק ועיוני בחמארא דקא זבין, דכתיב רע רע יאמר הקונה כו', אורחיה דראובן לאשבוחיה לחמאריה ואורחיה דשמעון לאיתויי ספסירא בהדיה דידע במומין דבהמה, מה הוה על ראובן למימר לשמעון עיין במאי דקא זבנת". היינו דרכו של קונה להביא ספסר המבין בצדדי המקח, והלה לכאורה מסייע לקונה ומפעיל לחצי שכנוע וכד' על המוכר. וצ"ע מה הגבול? וכן כותב בפלא יועץ [אות ש — שקר]: "ואוי לו לדור שכך עלתה בימיו שהשקר נעשה כהתר בפרט בין הסוחרים, כנען בידו מאזני מרמה ומשקרים במשאם ומתנם באומרם כה וכה הקושט"י כה כה נתנו לי, ולא זו בלבד אלא שגם נשבעים שבועות חמורות על השקר וחושבים שזה בכלל חריצות וחריפות לידע להרויח ואומרים שמי שאינו עושה כן בדורות אלו אינו אוכל לחם". ומצאתי בשו"ת יוסף אומץ [סי' נ"ז לרב חיד"א] תשובה העוסקת באחד הנכנס למכירה פומבית של מצוות שלא ע"מ לזכות לעצמו אלא כדי להעלות את המחיר ולהרויח את הציבור בממון של הזוכה במצוה. "ורצית להגיד לך אם זה שמוסיף להעלות המצוה וכונתו שירויח הקהל עושה כהוגן וזכות הוא לו או לא והלא זה דברי. תנן רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ובנ"ד בשתים ולא עלתה לו כאשר נבאר בס"ד. הנה ענין זה עיקרו מרמה ותחבולה שנראה שהוא רוצה לקנות מצוה ואין כונתו לקנותה, אלא כדי שיוסיף האחר וזהו בכלל מה שפסק בש"ע ח"מ סימן רכ"ח אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם. וזהו מרמה וגניבת דעת והגם כי שם נאמר כגון אם יש מום במקח צריך להודיעו ללוקח וכו' נראה דכל שיש בענין מרמה וגניבת דעת הוא בכלל. ובנ"ד זהו מרמה וגניבת דעת ודאי וכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ובשלשתן לקה. חדא שהוא עושה עולה לזה שרוצה לקנות המצוה מפני סיבה שיש לו חתן קרובו ורוצה לכבדו במצוה ביום חתונתו, או אם בעל אשה מעוברת בחדש ט' ורוצה לקנות פתיחת ההיכל שאמרו שזו מצוה מסוגלת להקל צער הלידה, וגם אם ילדה זכר בשבוע הבן בשמחת לבו שש לעשות מצוה. וזהו בשאט בנפש מעלה בדמים ואינו רוצה הוא לקנות לעצמו רק כדי שיוסיף הלה. וזאת שנית כזב ידבר שאין לו חפץ במצוה. ועוד בה שלישיה לשון תרמית כי הוא אמר לקנות המצוה בסך כך ופורע החצי. ובא וראה עד היכן צריך ליזהר שלא לדבר שקר דאמרינן פרק הבא על יבמתו דף ס"ג רב קא מצערא ליה דביתהו כי אמר עבידי לי טלופחי עבדא ליה חימצי וכו' כי גדל חייא בריה אפיך לה א"ל איעליא אמך א"ל אנא מהפכנא לה א"ל היינו דאמרי אינשי מאן דנפיק מינך טעמא מלפך, מיהו את לא תעביד הכי שנאמר למדו לשונם דבר שקר. הרי דאפילו לשים שלום בין איש לאשתו דהם אביו ואמו א"ל לא תעביד הכי משום למדו לשונם דבר שקר. וכ"ש בנ"ד דיש גניבת דעת ושקר דאם ישאר המצוה עליו הוא פורע החצי. באופן כי לדעתי הקצרה אשר לא טוב עשה זה המוסיף מהטעמים הנאמרים באמת. ואם בעל נפש הוא ויראת חטאו קודמת יפרוש מזה ויקבל שכר על הפרישה". העולה מן הדברים שהאמצעים ע"מ להתמקח עם הצד השני ולהגיעו להסכמה טעונים בדיקה, וכל הטעיה או ."תרגיל" אסור משום תרמית, ומותר לנקוב את המחיר ולהמתין וכד', אבל לא להביאו להסכמה בלחצים ושכנועים. ה. ביטול מקח כתב הט"ז חו"מ סי' של"ב ס"ד]: "ומעשים בכל יום שאדם מוכר לחבירו חפץ ואומר כך נתנו לי סך זה ולא רציתי למכור בזה הסך. ואחר כך נתברר שלא היה שום קונה בסך קיצבה שזכר הוא וכי בשביל זה יבטל המקח? על כרחך כדפרישית דבעינן גלוי מילתא שסמך עצמו על שכירות אחרים דדוקא אז תלוי בשכירתם כנלענ"ד". פירוש דבריו ישנם מקרי תרמית מעשה יום ביומו אולם צד התרמית שבהם אין בו לבטל את המקח, מפני שהצד המרומה לא סמך עצמו על התרמית, ואף אם סמך לא גילה דעתו שעל דעת כן הוא עושה את המקח. וע"כ תרמית אינה גורמת בדרך כלל לביטול מקח. ו. דובר אמת בלבבו בתלמוד בבלי [מכות כ"ד ע"א]: "ודובר אמת בלבבו — כגון רב ספרא". מפרש בהגהות אשרי [בבא בתרא פרק ה' סי' כ"א]: "רב ספרא הוה מקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו כשגמר בלבו לקנות לא היה חוזר אם לא שהיה מבקש את המוכר שיחזור ויקח ממנו את המקח וכן כשהיה מוכר דבר וגמר בלבו ליתן בכך וכך והלוקח לא ידע והוסיף לו בדמים לא היה מקבל רק כמו שגמר בלבו. מהרי"ח". הדרישה המובעת כאן גבוהה יותר מן האמור לעיל, המתירה משא ומתן עד להשתוות בין המוכר לקונה. אולם מתבאר שזו מידת חסידות, כן עולה מהטור [חו"מ סי' ר']: "הנוטל כלי מבית האומן לבקרו ואם ייטב בעיניו יקחנו ונאנס בידו — חייב אם דמיו קצובין, דמשעה שלקחו חשוב כשלו כיון שדמיו קצובין ואפילו אם ירצה המוכר לחזור בו אין שומעין לו. אבל מיהו הלוקח יכול לחזור ולהחזירו לו כל זמן שהוא בעין, אלא שמדת חסידות הוא שלא לחזור בו כיון שגמר בלבו ליקחנו". ובבית יוסף [אות י"א]: "אלא שמדת חסידות הוא וכו'. שם תנו רבנן הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח לא קנה ולא נתחייב במעשר גמר בלבו לקנותו — קנה. אטו משום דגמר בלבו לקנותו, קנה אמר רב הושעיא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו". וא"כ מוכר וקונה שרוצים לנהוג כן — יתברכו, אולם ודאי שאין לחייבם לכך. וכן נראה מפסק קיצושו"ע [סי' ס"ב סט"ו]. ז. כאשר עשה כן יעשה לו נשאר לברר מדוע מצינו שחכמים התחכמו ולכאורה רימו את אחד הצדדים אע"פ שלא היו מחויבים לכך. כמובא בתשב"ץ [חלק ד' טור א' (חוט המשולש) סימן כ"ט]: "הנה לענין הזה ראוי לומר שלאה הנז' אשר שמה זאת הכוונה רעה במחשבתה כפי הדין וכפי הראוי תופר עצתה זאת, כי כן מצאנו ראינו לרז"ל בעלי התלמוד הרבה מעשיות להפר מחשבת בעלי מרמה ולקלקל מחשבתם ולהשיב גמולם בראשם, וכההיא דאמרינן בגיטין פ' השולח (מ' ע"א) ההוא עבדא דהוה דבי תרי קם חדא מינייהו ושחרריה לפלגא דידיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו. וביבמות פ' ב"ש (ק"י ע"א) אמרי' הוא עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה לו שלא כהוגן. וכן בפ' המקבל (ק"ח ע"א) אמרינן בענין דינא דבר מצרא אמרי אי זבן גריווא דארעא במציעתא דארעא חזינא אי עידית היא אי זיבורית היא אמינא משום עידית זבן משום זיבורית זבן ואי לא ערמה היא ומפקינן ליה מיניה. וכן הרבה מעשיות בתלמוד מענייני' אלו וכל זה הוא הגם שהדין נותן שיתקיים המעשה, אלא שרז"ל הפרו עצת המערימים על תמימי דרך ההולכים לפי תומם". התשובה לכך מן האמור בבית יוסף [חו"מ סי' ט"ו אות ד]: "כתב מהרי"ק שורש י"ד (ענף ב-ג) על אשר לא רצה ליתן לו זמן מבלתי ערבות מה אוכל להשיב בזה הלא אין לתפוס על הדיין אם לא בראיה ברורה כי ידעתם שביד הדיין לפעמים לעשות דבר יראה כנגד היושר אם יראה לו שהבעל דין דוחה או מרמה דבר זה תלוי בראות עיני הדיין רק שיעשה לשם שמים". היינו: רק לדיין ובדין הבא לפניו מותר להתפתל עם הנפתל*, אבל בענייני הרשות שאין המוכר מחוייב לקונה זה וכן להיפך אין שום סיבה שצד אחד יחשב נפתל יותר מחבירו, ואם אינו רוצה למכור לו או שאינו רוצה לקנות ממנו יסתלק מהעיסקה.