חבל נחלתו ב עא
<poem> סימן עא ."ואת אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חברו" .[סנהדרין פ"א ע"א].
ירידה לאומנות חברו
שאלה האם מותר לסוכן ביטוח לגשת ללקוחות של סוכן מתחרה ולהציע את תכניות הביטוח שלו כדי שהלקוח יפסיק את ביטוחו אצל הסוכן האחר ויעבור לבטח דרכו, בידיעה שהללו לקוחות של חברה אחרת, והאם יש הבדל בין אם ניגש מתוך ידיעה לניגש מחוסר ידיעה? תשובה המהרש"ל בתשובותיו [סי' ל"ו] ובספרו "ים של שלמה" [קידושין פ"ג סי' ב'] דן בנושא של השגות גבול מסוג זה ובונה סולם של ארבע מדרגות. היש"ש [ים של שלמה] מכנה אותן כך: א. הפקר ומציאה. ב. מהפך בחררה. ג. טירחא. ד. אומנותו בכך. הסוג הראשון והשני נובעים ממקרה בגמ' [קידושין נ"ט ע"א] באחד שהיה מהפך בקרקע לקנותה ובא חברו וקנה אותה לפניו. ובו מסיקים הפוסקים שאם המדובר בזכיה מן ההפקר או בזכיה במציאה הדבר מותר לגמרי והרי הזוכה זריז ונשכר*. אולם אם המדובר במקח או שכירות וכד' זהו הסוג השני: הנקרא מהפך בחררה — הזוכה-החוטף נקרא רשע. ונתנו חכמים דוגמא לכך עני המהפך בחררה (עוגה קטנה) ובא אחר ונטלה נקרא רשע. מסביר ר"י הזקן: "שרוצה לקנותה או שישתכר עם בעל הבית כדי שיתפרנס, ובא אחר ועשה מה שהוא היה משתדל לעשות עם בעל הבית זה נקרא רשע ומיהו אין מוציאין אותה מידו". היינו אף שנקרא רשע שיורד לחיי חברו אין מוציאים את הקניה או השכירות מידיו בבית דין*. ההבדל בין הסוג הראשון לשני הוא שבסוג הראשון אי אפשר להשיג חפץ או עסק כדוגמת אותו שהראשון התחיל להפך בו, וע"כ אין השני שבא לזכות רשע ולא הגנו על זכויותיו של הראשון יותר מן השני. אבל בסוג השני אומרים לבא לזכות כיון שאפשר לזכות בכגון אלו במקומות אחרים טרח אף אתה במקום אחר וזכה לעצמך, ואל תרשע ותזכה במה שכבר היפך בו חברך. הסוג השלישי החמור משני הראשונים הוא במקום שאחד טרח בגופו* לזכות בדבר מה ובא חברו וזכה במה שהלה טרח בו. כגון עני שחובט בזיתים בראש האילן ולאחר שנפלו הזיתים בא אחר וזכה בהם [גיטין נ"ט ע"ב]. אף כאן אין מוציאים ממשיג הגבול בדיינים, אלא זהו גזל מדרבנן, והנוטל נקרא גזלן מדרבנן. ופסול לעדות מדרבנן [רמב"ם הל' עדות פ"י ה"ד]. הסביר את הדברים החתם סופר [שו"ת חו"מ סי' ע"ט]: "היכי דליכא לאשכוחי במקום אחר כי האי גוני, כגון הפקר ומציאה אע"ג דהראשון טרח בה קצת והמציא המציאה ההיא לא עשו בה חכמים תקנה להראשון והניחו על עיקר הדין, ומותר להשני לירד וליטול אם אין אומנות ועיקר חיות הראשון בכך. ואם יכול השני למצוא כן במקום אחר אע"ג שגם הראשון יכול למצוא כן במקום אחר, מכיון שהיפך בה הראשון אפילו בטירחא כל דהוא רק כשכבר נגמר לו הפיסוק היה השני רשע, כיון שאפשר להשני להמציא לו כן במקום אחר, חסו על הראשון טפי כי הוא קדם וזכה והוא השני רשע מדברי קבלה. וה"ה כשאומנות הראשון בכך והוה לדידיה כאלו לא מצי לאשכוחי במקום אחר". הסוג הרביעי היותר חמור הוא היורד לאומנות חברו. ואותו חילק היש"ש לשניים. האחד: "האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קא פסקת ליה לחיותי" [ב"ב כ"א ע"ב]. כלומר טוחן שיש לו טחנה במבוי שבו הוא מתגורר, ובא בן מבוי אחר ורוצה לפתוח טחנה באותו מבוי — הראשון מעכב על השני מפני שאינו בן מבואו, וכיון שהלה פתח חנות במבואו אין השני שאינו בן מבואו רשאי לבוא ולהתחרות בו. והשני, כדוגמת דייג שפרש מצודה מול חורו של דג והדג מגיע למקום המצודה בחיפוש מזונותיו. שנחשב מזומן ביד הדייג וכאילו בא לידו. ובמקרה כזה מעכב על כל העולם שלא יפרשו מצודתם שם. החתם סופר [שו"ת חו"מ סי' ע"ט] כתב עפ"י תשובת המשאת בנימין ועפ"י עיונו שבדין הרביעי לא רק מעכבים את השני, אלא אף מוציאים מידו בדיינים מה שהרויח בירידה לאומנות חברו מפני שזהו גזל מן התורה. ואע"פ שאלו גדרים שקבעו חכמים, מסביר החת"ס: "וכן פי' רמב"ן גבי שם שם לו חק ומשפט ושכן פי' וישם לו חק ומשפט בשכם דגבי יהושע שהוא מנהגי ישוב המדינה שמסרן הכתוב לחכמי ישראל ואין ספק דדינא דבר מבואה נשתנה בגולה מאשר היה כשישראל שרויין על אדמתן וארמון על משפטו ישב, מ"מ ניתן רשות לחכמי הש"ס לדון בין איש וגרו והם אמרו וחקקו ונעשה דין תורה וגזל דאורייתא". שאלתנו עוסקת בלקוחות קבועים, היינו: שאדם או חברה עסקית מתפרנסים מהם בקביעות, דומים למקרה האחרון, וא"כ אסור לבוא ו"לגזול" את לקוחותיו של חברו. השאלה היא האם כל קשר עסקי קבוע שנוצר בין שני סוחרים, גורם לאסור על שלישי להציע את שירותיו לאחד מהם. השאלה בגלות היתה בדר"כ בכיוון של נכרי עשיר שסיפק עבודה או נטל הלוואות ברבית מישראל אחד, וישראל אחר רצה להיכנס אף הוא. דין זה מכונה: מערופיא, והראשונים הסבירו זאת מלשון "יערוף כמטר לקחי" היינו מקור פרנסה שאדם חי ממנו. ופסק הרמ"א בשו"ע [חו"מ סי' קנ"ו ס"ה] "אדם שיש לו עכו"ם מערופי"א יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העכו"ם ההוא, ויש מקומות שאין דנין". כלומר ישראל שעיקר פרנסתו מגוי שאתו הוא נושא ונותן, מלוה לו, או קונה עבורו האם מותר לישראל אחר אחר להציע את אותם שירותים לנכרי ה"מערופיא". ועל כך עונה הרמ"א שתלוי הדבר במנהג המקומות*. ומסביר את הדברים המהרש"ל: "וא"כ גוי הרגיל לילך אצל יהודי אחר, בין בהלואה בין במשא ומתן, והוא 'מערופיא' שלו, והלך זה היהודי, ופייס את הגוי, עד שנתפייס לישא וליתן עמו, א"כ המקומות שדנין עליו סברי שפיר דדמיא לדגים דיהבי סיירי. דהוה ליה כמאן דמטא לידיה דמי, ונמצא חברו מזיקו, ע"כ מרחיקים מצודות הדגים ושלא ירוץ למקום מצודות חברו. ואותן מקומות שאין דנין עליו מדמין אותו להפקר ומציאה, כמו שפסק ר"ת דגבי הפקר ומציאה אין שייך בו דין מהפך בחררה, ואינו דומה לדגים, דמזומן הוא אצלו, והוה כאילו לכדו מה שאין כן בגוי, דלמא לא ישא ויתן עוד עמו, וגם אין כאן ריוח ברור ומסוים לומר כאילו לכדו". הבאר היטב [חו"מ סי' קנ"ו ס"ק י"ב] כתב שאין דנים עתה דין מערופיא. וכן ניתן ללמוד מתשובה של הרשב"א המובאת בב"י [חו"מ סי' קנ"ו]: "חייט אחד רגיל אצלו עירוני אחד מכמה שנים שהוא לבדו עושה מלאכתו, ובא חייט אחר ורצה להכניס עצמו עם העירוני הזה לעשות מלאכתו בזול יותר. והראשון מתרעם עליו". והשיב: "אין בית דין מוציאין מידו שהעירוני נתן לו מדעתו, אבל מסתברא שמוחין בידו דדמי קצת למצודת הדג כדאמרינן [ב"ב כ"א ע"ב] 'שאני דגים דיהבי סייארא', הכא נמי כיון שרגיל לעשות מלאכתו ע"י זה הוי כאילו בא לידו, ועוד דכל מכר הרי הוא כבא לידו כבר. וההולך ומפתה את העכו"ם לעשות מלאכתו כפוסק לחיותו של זה וגוערין בו ומוחין בידו". משמעות הדברים שאסור למוכר מתחרה (אף אם אין מוציאים מידו), לגשת ללקוחות קבועים (בין של מוצרים ובין של שרותים) של מוכר אחר ולהעבירם שיקנו ממנו. נשאלת השאלה האם גם כשהקונה ניגש למוכר אחר, האם גם אז יהיה אסור לו למכור כיון שדרכו לקנות ממוכר אחר, או שנאסרה (בגלל השגת הגבול) רק כשהמוכר הולך ללקוחות של חברו, ולא כשהקונה רוצה לקנות יותר בזול. שאלה זאת עלתה לפני ה"חוות יאיר" [סי' מ"ב] ובה נשאל על אחד שהיה קונה סוסים לשר נכרי, ונשאר בידיו סכום כסף לשם קניה. ובא אחר והביא סוסים לשר והלה נתן לו הוראה בכתב שיקח את הממון מיד הסרסור הראשון. וכאן הראשון טוען מדין "מערופיא", והשני טוען שהשר שלח אליו ולא הוא היורד לאומנות חברו. ה"חות יאיר" דחה את תביעת הראשון וטען שהשני אינו נקרא רשע, מפני שהמקח של הסוסים שהיה הראשון צריך לקנות לשר לא נקנה, וא"כ הרי זה כדבר שלא בא לעולם. ומוסיף על הדברים הסמ"ע [חו"מ סי' שפ"ו ס"ק י'] שאף למי שסובר שקיים דין מערופיא, ההגבלה היא על מקבל העסק, אבל אם יוזם העסק רוצה לקנות יותר בזול, או להשיג את השירות יותר בזול מותר לו לחפש אחר ואין בכך השגת גבול*. אם נסכם סיכום ביניים לעקרונות ההתחרות העסקית ההוגנת המותרת והאסורה: א. הניגש אל לקוחות של אחר להציע מקח דומה הוא משיג גבול ונקרא רשע, אולם מספק נראה שאין צריך להחזיר את מה שהרויח. ב. לכתחילה אסור ולהציע שרותים במקום שאחר כבר קשור בקשר עסקי עם צרכן השרותים (ואפילו אין זה כרוך בהתרת חוזה). ג. צרכן השירותים רשאי שלא להמשיך התקשרות עם ספק או נותן שירותים ולקנות מאחר ואין בכך ירידה לאומנות חברו וכד'. בדור האחרון, נושא השיווק התפתח והתרחב. ראשית בגלל התיעוש הרב ועמו ייצור בכמויות גדולות מאד, אשר גרם צורך לשווקים נרחבים למכירת כל אותן כמויות. כמו"כ אמצעי התחבורה המשוכללים מגשרים על מרחקים גדולים ומקילים העברת סחורה ממקום למקום, עד שבחלק גדול מהעסקים, המיקום אינו גורם המגביל סוחרים אחרים מלהציע את מרכולתם באותו מקום. יחד עם התפתחות המסחר גם נושא השיווק התרחב ונעשה הרבה יותר אקטיבי ופולשני. אם לשעבר היה על הרוכל לכתת רגליו בין הלקוחות ולפרסם מרכולתו בצורה ישירה; בימינו, אין הגבלה בכמות הלקוחות אליהם מגיע הפרסום, בעיקר בגלל כלי התקשורת ההמוניים אשר יצרו קשר בין מקומות רחוקים ללא הגבלת מרחק וללא הגבלה כמותית. בתקופתנו צריך לישם מחדש את דיני הירידה לאומנות חבירו. ונראה שהעקרונות נשמרים, וצריך להשליכם על המציאות בימינו. כשצריכים למתוח קו מפריד בין פרסומת ו"קידום מכירות" מותרים, לבין ירידה לאומנות חבירו. דוגמא לדבר תשובתו של המנחת יצחק [ח"ג סי' קכ"ז] העוסקת במשווק של ביח"ר המוכר מוצר מסויים, שבעבודה של כעשרים שנה אסף רשימת קונים. והוא מקבל אחוז מסויים מהרווח מבית החרושת. והנה ביהח"ר התחיל למכור מוצר דומה אשר את זכות מכירתו מסר למשווק אחר, ויחד עם זאת, העביר ביהח"ר למשווק החדש את רשימת הקונים של המשווק הראשון. ובעל המנחת יצחק פסק: "וא"כ י"ל בזה, מש"כ בתשו' חת"ס (חו"מ סי' ע"ט), לענין החרם שנתנו על מדפיסי ספרים, שלא ישיגו גבול מדפיסים הראשונים, דאפילו נימא של"ה כן עפ"י דין, מ"מ כיון שכבר נהגו כן, וכבר הי' כל מדפיס בטוח, שלא יבוא אחר וישיג גבולו, נמצא הי' בטוח במערופיא שלו, יותר ממצודת דג לפירש"י עיי"ש, א"כ הה"ד בנד"ד כיון שכבר נהגו כן כל הסוחרים, אף לו יהי' שהיא לפנים משורת הדין, אבל כיון שהרוכל סמך דעתו, והי' בטוח שלא ישיגו גבולו, הוי כמצודת דג, דיהבי סייארא, ואסור להשיג גבולו, ויש בכ"ז אריכות גדול בס' משפט שלו' (בקונטרס תקון עולם), ובס' חשן ואיפוד עיי"ש. ובזה תבנא לדינא הנלענ"ד, דאף שכפי הנראה הפריז התובע על המדה, לתבוע תשלומי כפלים, אבל בזה תביעתו נכונה, שאינו רשאי הנתבע להשיג גבולו, ויש לפשר ביניהם, עד כדי להפיס דעתו של התובע, שיסכים שהנתבע ימסור הרשימה שלו להרוכל השני". השאלה שהעלינו בראש עיוננו היא שאלת דבר יום ביומו בהרבה מאד ענפי שיווק. האם מותר למשווק לגשת ללקוחות הקבועים של מתחרה. כשהתוצאה תהיה עזיבת האחד וקניה מחברו. ונלענ"ד, שמשלוח פרסומת בדואר אלקטרוני או בדואר רגיל עד לבתי הלקוחות הקבועים של מתחרה מותרת, בתנאי ימינו כמו שהקדמנו. אולם יצירת קשר ישיר — טלפוני, או פנים אל פנים — אסורה, והרי היא שייכת לסוג הרביעי אותו מונה היש"ש. ואין זה משנה אם המשווק יודע שאלה לקוחות קבועים של אחר או לאו, וכדוגמת המקרה השני של מהפך בחררה בקנין קרקע שהניגש לקנותה לא ידע שחברו כבר מהפך בקנייתה.