לדלג לתוכן

חבל נחלתו א סז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · א · סז · >>

<poem> סימן סז

 ~בכור בהמה טהורה בזמן הזה

פתיחה היה מקרה באזורינו, בישראל שגידל צאן, וכדרך המגדלים סימן כל בהמה באוזנה, ע"י הטלת מספר מפלסטיק היוצר נקב באוזן. הלה לא ידע מאומה מכל דיני בכור בהמה טהורה, ולאחר שמכר כבר מספר בכורות לנכרי לאכילה התגלה הדבר. והשאלה היא האם מותר להמשיך ולמכור לנכרים לצורך אכילה או לא, ואם כן על מה אנו סומכים בהיתר זה. בדיון זה מתוך מציאות הבדיעבד שנוצרה צריך לענ"ד לצדד לקולא, ולאו דוקא לדחות אבן אחר הנופל. ובדרך זו של קירוב ולא של ריחוק בזרוע, נגיע לכך שלהבא ימכרו את המבכירות ולא יגיעו לידי איסור ח"ו. הכותב אינו מורה הוראה אלא מצביע על הפתרונות ההלכתיים הנראים לו במצב הקשה שנוצר. א. מכירת בעלי מומין חיים לנכרי פסק בשו"ע לגבי בכור [ש"ז ס"ב].: "שחטו ונמצא טריפה — עורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה. הג"ה: ולכן טוב למכרו לעובד כוכבים קודם שחיטה". והש"ך שם חלק: "מיהו בתשובת מהרי"ל שם מסיק בשם מהרי"א דאסור למכור לעכו"ם וכ"כ מהר"ם מטיקאטין בשם תשובת אחרונים דא"ז ע"ש". ומקור המחלוקת בראשונים. במשנה [מע"ש פ"א מ"ב].: "הבכור מוכרין אותו תמים חי, ובעל מום חי ושחוט". ופרש הרמב"ם: "ואם נפל בו מום יאכלנו הכהן בטומאה בכל מקום, או ימכרנו למי שירצה ואפילו לגוי שיאכלנו, לפי שהבכור מתנה לכהן אע"פ שנפל בו מום".. ואמנם הרב קאפח הסביר בשם סבו שימכרנו לנכרי אך שחוט, וכן רצה המהרי"ט אלגאזי [הל' בכורות פ"ה מ"א ט']. להסביר, אמנם גם הוא חש בדוחק וכתב שהרמב"ם לא היה נוקט לשון מטעה אם זו היתה כונתו. העולה מהרמב"ם שסבר שמותר למכור בכור בעל מום חי לנכרי. ויותר מפורש כתב בספר החינוך [מצוה שצ"ג]:. ."ובכור בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן בין בפני הבית ושלא בפני הבית בין חי בין שחוט לכל אדם ואפילו לעכו"ם דכחולין גמור הוא, וכמו שכתוב הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. ומ"מ הזהירו חכמים שלא למוכרו בשוק דרך פרהסיא אלא בבית". וכן כתב המהרי"ל [סי' מ"ב]. בשם ספר הפרנס "לפיכך כשיפול בו מום בבכור טוב והגון למוכרו לגוים מחיים. ועוד כתב מהרי"א ז"ל שאין להתיר למכור לגוי ולא עבדינן עובדא כספרי והפרנס". היינו נחלקו בכך הפרנס והמהרי"א. אם מותר למכור לנכרי בכור בעל מום חי. וכן הובא בתשובה בהגהות מרדכי [פ' האשה ביבמות]. ובמאירי כתב [חולין קל"ו ע"ב].: "בכור יכול למוכרו לכל אדם אם נפל בו מום".. אמנם באו"ז [תשו' סי' תשנ"ב אות ז']. חלק וכתב: ."לא מיבעיא בבכור, אלא אפילו בבעל מום שפדאו מכהן, אסור למכור אותו לעכו"ם ולעבוד בו וכו', וכן השיב מרנא ורבנא משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא בריה דמרנא ורבנא יעקב, דבכור שנפל בו מום ופדאו מכהן דאסור בגיזה ועבודה, ואסור למוכרו לעכו"ם, ואין בו אלא היתר אכילה".. מקור המחלוקת לא מבורר. האחרונים העלו מספר סיבות לאיסור מכירתו. המהרש"ל חשש שמא ימצא טריפה. החכם צבי שמא יעבוד בו הנכרי או יגזוז אותו (המדייק בדבריו ימצא שאף הוא, כמהר"ם שיק סי' שכ"ג, לא חש מצד עצם חילול הקדשים אלא מצד גרם בזיונם). והמהרי"ט אלגאזי, לאחר שהקשה בעצמו את חשש גיזה ועבודה וחשש טריפה, מסיק: ."ולפי מה שכתבנו בפירוש דברי הר"מ בפי' המשנה הנזכר, נראה דאינו כן דאפילו למכור לגוי מותר. דאי מדרבנן אסור למכור לו, לא היה סותם הר"ם דבריו, ומה גם שלא מצינו לשום אחד מהראשונים שאמרו סברא זאת (של המהרש"ל)., ופשיטא שאין בידינו לחדש גזירות מדרבנן מדעתנו". ואמנם האחרונים נטו לחומרא בשאלה זו, עיין בשדה חמד [ח"ה מערכת בכור בהמה סי' א']. אמנם נלענ"ד שא"א לעקור שיטת רוב הראשונים שעסקו בשאלה זו ממשמעותה, ולנטות אחר שיטת מיעוט הראשונים ורוב האחרונים. וע"כ לפחות בשעת הדחק יש להסתמך עליה. ב. צרימת האוזן .) מקום הצרימה רבים מהראשונים [רא"ש בכורות פ"ה סי' י"א, טור סי' ש"ט, שו"ת מהר"ם מרוטנברג (פראג סי' ט"ו), או"ז סי' תק"ו, רבינו ירוחם נתיב עשרים חלק ב', תש' מהרי"ל סי' מ"ב, לקט יושר יו"ד עמ' ע"ג ענין ב'] הביאו את תשובת ר"י הצרפתי: ."דצרימת עין ואוזן מן הסחוס הוי מום מובהק כשניכר יפה ומגולה ונראה יפה לעיניים שהפגימה יותר גדולה מחגירת הצפורן והיינו דנקט תלמודא צרם אוזן בכור ומת או הצורם אוזן פרתו של חבירו משום דהוי מום ניכר ומובהק". וכ"כ בתרוה"ד .[פסקים סי' רמ"ד], וכ"פ השו"ע. [סי' ש"ט ס"א]. את מקום הסחוס הסביר בעל לקט יושר בצורה ברורה: "ופרש רש"י דהעור היינו אליה רכה שבאוזן והפגימה שם לא הוי מום דהדר ברי ונראה שהסחוס קרוי כל מה שהוא חרוץ ופגום ולא אותו מקום שהוא פשוט ושוה".. המקום החרוץ ופגום הוא המקום בו עוברים הורידים והשרירים שבתוך האוזן החיצונה כפי שחש כל הממשש באוזני הבהמות. הט"ז העיר שתנוך עפ"י פירוש רש"י עה"ת היינו "גדר האמצעי שבאוזן". ופרש בו הט"ז [ס"ק ד']. "ר"ל הוא הגבוה שבאמצע האוזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האוזן". ותמהו עליו הרי אין חלק כזה באוזן בהמה, ועוד שלפי זה תתפרש צרימת האוזן דוקא באוזן הפנימית והיינו מום שבסתר, והחזיק בדעתו בשו"ע הרב בהל' פסח. ואחר בקשת סליחה ומחילה נראה לענ"ד שנפלה כאן טעות בהבנת הט"ז (ואולי אף הוא ידע שא"א להסביר כן בבהמה). לשון השו"ע לקוח מלשון תשובת הר"י שהובא בטור. מקורו הוא המשנה בריש פ"ו דבכורות [ל"ז ע"א].: "על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור". הטור הסביר סחוס כשוה לתנוך וע"כ הכניס עוד משפט מוסגר: "עד שתחגור הצפורן מן הסחוס פירוש התנוך ולא מן העור". וכן הסביר אף בהמשך הסימן: "אוזן הגדי. כגון שאין לו אלא תנוך אחד אלא שנכפל תנוך העליון". אמנם בבכורות [מ' ע"ב]. ששם מקור דבריו לא נזכר כלל תנוך, אלא בגמרא נאמר "בחסחסות אחת ה"ז מום בשתי חסחסיות אינו מום". ומקור לשון הטור הוא רש"י שכתב: ."שאין לה אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון".. והב"י אף הוא השוה תנוך לסחוס בבהמה וקרא לסחוס תנוך. (מה גם שבמקרה הנוכחי לא ניתן כלל להסביר תנוך עפ"י משמעות הט"ז שהוא נכפף וכמובן שלא סחוס הפנימי באוזן כפי שרצו לבאר בדעתו). ובשו"ע לא הביא כלל את השם סחוס אלא נקט שהיינו הך ופסק: "וכיצד צרימת האוזן שנפגמה בחסרון מן התנוך ולא העור".. הא קמן שהשו"ע לקח את לשון המשנה, אלא החליף בין סחוס לתנוך. והט"ז לענ"ד בא להדגיש שהמלה תנוך יש לה בעברית שתי משמעויות שונות, ורש"י בעצמו השתמש בה בשתי משמעויות. וראיה לסברא זו שרש"י עצמו כתב במשנה: "החסחוס — תנוך האוזן שקורין טנדרי"ן [ובלקט יושר הביא בשם רש"י 'טנרוס'],. ובפסחים .[פ"ד ע"א] כתב רש"י על המשנה: ."וראשי כנפים והסחוסים שקורין טיברו"ס שבראש גף הכתף אשפרלו"ן, והסחוסין שאר הסחוס שבו כגון תנוך האוזן". ועי' המתרגם לפסחים שכתב ששיבוש הוא בל' הלעז וצריך לגרוס כמו בבכורות. ורש"י בשמות .[כ"ט כ'] כתב:. "תנוך הוא הסחוס האמצעי שבתוך האוזן שקורין טנדרו"ס". (וניתן לדייק בדבריו שסחוס הוא שם כולל יותר מתנוך שלולא כן לא היה צריך להוסיף אמצעי, וכ"כ בתרגום לעזי רש"י שטנרו"ס היינו סחוס). ומקור דבריו בתו"כ. [פר' צו מכילתא דמילואים פרשתא א' כ"א וכ"ב].: "על תנוך אזן אהרן הימנית גדר האמצעי". ובפי' הראב"ד כתב: ."תנוך משמע תוך ונמוך. אי נמי מלשון נכים כמו חסר מן הגובה מעט. ושלשה גדרים יש באוזן שהם כמו אוגני כלים והשלישי יצא מלשון על מפני שהוא עלוי בתוך האוזן הילכך אינו נותן אלא על האמצעי". מתבאר מדבריו שתנוך הוא מקום נמוך שבאוזן לא עמוק .(פנימי). ועוד שבאוזן אדם שהיא מחולקת לכעין כלי ובו שלשה שקעים .('אוגני כלים') השקע האמצעי הוא גדר אמצעי שבאוזן והוא התנוך. ונ"ל שלכך התכוון רש"י, ופירוש גדר אינו כפי שהסביר בט"ז הגבוה שבאמצע האוזן אלא מקום מגודר כלומר מוקף מכל צדדיו. .) גודל הנקב גודל הנקב הקרוי מום הוא בגודל כרשינה [בכורות ל"ז ע"ב, רמב"ם ביאת מקדש פ"ז ה"ג]. בבריתא שהובאה בגמרא נחלקו מה הגודל האם כעדשה או ככרשינה ומסכמת הגמרא: ."תנא קרובין דבריהן להיות שוין". במשנת נגעים [פ"ו מ"א] שנינו: "גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע. מקום הגריס תשע עדשות. מקום עדשה ארבע שערות נמצאו שלשים ושש שערות". הרמב"ם מפרש: "הפול של אותו המקום גדול ונוטה לריבוע". ולגבי העדשה מפרש: "וכן המחיה אשר שיעורה כעדשה ובתנאי שגם היא תהיה מרובעת כמו שהזכרנו. נמצא שאין אנו מתנים בה את הרבוע אלא אם היתה כעדשה מצומצמת עד שתהיה העדשה בתוכה כעגול בתוך מרובע אשר צלעותיו נוגעות בהקף אותו העגול". עולה שאין העדשה בשטח של תשיעית הגריס, אלא בשטח של עיגול חסום בתשיעית הגריס. לפי"ז קוטר העדשה כ—. עד מ"מ. גודל זה מתאים לפי המראה לגודל החור באוזניים שנוקבו בשוגג. וחור זה קטן מהגודל שהסיק המנחת יצחק שחישב שלא לפי רבוע חסום [ח"ט סי' ק"ז], ואף באגרות משה. [יו"ד ח"א סי' קצ"ט] הסכים שדי בחור כזה לשם הטלת מום. העולה מהדברים שחור שקוטרו בגודל כ—.- מ"מ והוא בחלק האוזן הבולט שעוברים בו כלי דם ושרירים הוא מום בבהמה. ועוד עומדת לפנינו שיטת הב"ח, ששיעור נקב היינו בנקב שאין בו חסרון היינו שהבשר נדחק לצדדים ואין חסרון מגוף האוזן וכעין חסרון באתרוג. אבל נקב היוצר חסרון די בחור כלשהוא כשם שלפגימה וסדק די בחגירת הצפורן לשם קביעת מום. ונתמכים דבריו מדברי תשובת ר"י הצרפתי שהובאה לעיל. ג. איסור סחורה .) דאורייתא או דרבנן בין הדברים המנויים כאסורים בסחורה במשנת שביעית [פ"ז מ"ג]. הם הבכורות. לפי הרמב"ם ותוס' בכורות [ל"א ע"א ד"ה חוץ]. האיסור מד"ת; ולפי הר"ש, האו"ז [ח"א סי' ש"ל]. והרע"ב מדרבנן. וכ"כ הרא"ש בפירושו: "דילמא אתי בהו לידי תקלה, אבל מדאוריתא שרי, כדתניא בפרק כל פסולי המוקדשים [בכורות ל"א ע"ב]. בבכור נאמר לא תפדה אבל נמכר הוא". והחת"ס. [יו"ד סי' ק"ו] כתב: ."והנה פשוט דאיסור סחורה בבכור ותרומה איננו מן התורה אלא משום תקלה או בזיון קדשים". וכתב כן אף בשיטת הרמב"ם. .[וע"ע תרוה"ד סי' ר', חות יאיר סי' קמ"ב, תשו' רע"א ח"א פסקים סי' ע"ד, כת"ס יו"ד סי' ע"ד, משנת יוסף על שביעית פ"ז מ"ג, וביו"ד סי' קי"ז ובאחרונים עליו]. .) איסור סחורה בבכור - איסור הרוחה, מכירה או עסק ניתנות שתי דרכים לפרש את איסור הסחורה אפשרות אחת שלא הותר אלא למכור בשווי הקרן וללא רווחים. אפשרות שניה, הותר למכור לקבל רווח אבל לא לעסוק בכך בתמידיות אלא אך אם נזדמנו לו. ומה שנאסר הוא לעשות עסק של קניה ומכירה לשם רווחים. כתב הר"ש על המשנה וכ"כ תוס' [סוכה ל"ט ע"א סוד"ה וליתיב]. "ולא משכחת שיהיו כל הני דמתני' שוין לענין סחורה אם לא בקונה למכור ולהרויח". פי' לדבריו, יש מאותם שנמנו במשנה בשביעית כאלה שהותרו במכירה לגמרי כנבלות שפסוק מפורש מהתורה "או מכור לנכרי"., לעומת שביעית שנאסרה בכך אלא אם ניתן להשוותם היינו לעשיית עסק של קניה ומכירה. לגבי בכור במשנה ד' [שביעית שם]. נאמר: "לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו". ובתוספתא [שביעית פ"ה ה"ח]. הביאו דעה חולקת לאחר הבאת לשון המשנה: "רבי אומר: אומר אני שלא ימכור אלא בדמיו". ומסביר הר"ש: "כלומר בדמים שקנאו שלא ירויח בהן כלום". אולם לא נפסק כדעת רבי אלא הלכה כסתם משנה. וכן פסק הרמב"ם .[הל' בכורות פ"ה ה"י]. ולגבי הנאסר נקט הרמב"ם [מאכ"א אסורות פ"ח הט"ז].: "אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורין". והטור [סי' ש"ז]. כתב: "אבל אסור לעשות בו סחורה כדי להרויח בו". וכ"כ הב"י בהסבר הטור: "ומ"ש בד"א שהלוקח קונה אותו לצרכו אבל אסור לעשות בו סחורה לקנותו כדי להרויח בו".. וכ"פ בשו"ע [סי' ש"ז סוס"ג]. ולא התנה שימכור ללא רווח כלל. והבאנו שאף הרמב"ם התיר בזה"ז מכירה אף לנכרי. ולמ"ד שאיסור סחורה בבכור הוא מדרבנן ברור שיש כח ביד חכמים לקבוע אילו גדרים הם נאסרים ואילו גדרים לא אסרו, וזאת בהתאם למטרת איסור הסחורה. וכיון שבבכור, למ"ד מדרבנן, הוא מטעם תקלה או בזיון קודשים כמוש"כ בחת"ס, לא אסרו אלא פתיחת עסק מסחרי. אבל למ"ד איסור סחורה בבכור דאוריתא עדיין קשה מנין נובע גדר הסחורה הזה. והקושיה קשה ממינים האסורים כמוש"כ הר"ש והרא"ש שהרי בנבלה הותרה מכירתה לנכרי. תשובה לכך נמצאת בדברי התוס' יו"ט וכיון לכך אף הט"ז [יו"ד סי' קי"ז ס"ק א']. והוא שכיון שיש בכך צווי תורה להיתרא ולאיסורא, לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לקצוב בהם איסור והיתר, וכדוגמת שיטות מסוימות בעינויי יו"כ ומלאכת חוה"מ. (עי' לעיל סי' ה'). ע"כ במקרה דנן אף שקשה לכנותו "נזדמנו" שהרי הוא גידל את הבכורות ופטמם (אמנם בלא ידיעת חומר איסורם),. יש לצדד שהוי כנזדמנו ומותר יהיה למכרם לאכילה. אמנם הקונה הנכרי יכול להיות שירויח בו בסחורה אולם כבר הובא לעיל שהראשונים לא חשו לכך. והקשה עלי הרב יהודה הלוי עמיחי מכך שנפסק שאין בכור נמכר באטליז ואינו נמכר לפי משקל, ומכאן שיש איסור במכירתו לשם רווח. אולם היורד לטעם ההלכה מבחין שלא נאסרה המכירה בעצמה אלא הביזוי לצורך רווחים. ובשאר פסולי המוקדשין שהנאתם להקדש הותר למוכרם בדרך הרגילה באטליז וכד'. אבל הבכור ומעשר שהנאתם לבעליהם לא הותר, וכל' רש"י בבכורות [ל"א ע"א].: "ומשום הנאת הדיוטות לא מזלזלינן בקודשים לנהוג בהן מנהג חולין למוכרו באיטליז אלא בביתו ואע"פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך".. ואמנם המכירה לנכרי בעלי מומין חיים, יש בה קושי גדול אולם על כך הרחבנו דבורנו לעיל פרק א'.