חבל נחלתו א מו
<poem> סימן מו
~תהליכי עיכול בגוף בע"ח האם מתירים אוכל -אסור?
כתב הרמ"א ביו"ד סי' ס' [סעיף א']. "בהמה שנתפטמה בדברים אסורים מותרת (ומקורו מהמרדכי)., אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים האסורים אסורה" [תוס' תמורה ספ"ו]. אבל הש"ך חלק עליו דהמרדכי התיר לכתחילה להאכילה בדברים האסורים ולא דמי לבהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שמותרת אך מטעם זוז"ג משום שכרשיני ע"ז אסורים בהנאה ודברים האסורים — אסורים אך באכילה. ועולה שלשיטת המרדכי באיסור אכילה כיון שנתעכל הרי הוא כשרוף וחזר האיסור והותר בגוף הבהמה. אבל באיסור הנאה גם המרדכי צריך לזוז"ג ע"מ להתיר וממילא אסור לכתחילה משום מראית עין. ואף האו"ה [כלל מ"ז] הסכים לדעת המרדכי באיסורי אכילה. אבל הגר"א חלק על הבנת הש"ך. הוא דחה את החילוק בין איסורי הנאה לאיסורי אכילה, ואף את המרדכי העמיד דוקא משום זוז"ג. ולשיטתו אף באיסור אכילה מעוכל לא אמרינן שכשרוף דמי אלא הותר הגוף האוכל בגלל מאכלי היתר שאכל. ופליגי אף בהסבר דברי התוספות בתמורה [ל"א ד"ה "שינקה"] דהתם אמר במשנה ר' חנינא בן אנטיגנוס: ."כשירה שינקה מן הטריפה פסולה מע"ג המזבח". ובגמ' אמרו: "מ"ט אילימא דמפטמא מינה אלא מעתה האכילה כרשיני ע"ז ה"נ דאסירא? אלא תני ר' חנינא טריטאה קמיה דר' יוחנן: כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית הואיל ויכולה לעמוד עליה מעת לעת". ופירש"י דהקשה מכרשיני ע"ז דאך מוקצה לע"ז שאכל כרשינים אסור למזבח, אבל חולין מותרין אף שאכלו כרשיני ע"ז, וטעמא משום דזוז"ג מותר למזבח, ותירצו שהניקה חלב רותח והסביר רש"י — כל ימיו של אותו ולד. וטעמא דאסור לרחב"א מפני שאע"ג שאכל אוכלים אחרים יכול לעמוד באותה יניקה ואינו נזקק לאכילה אחרת, וע"כ אסור למזבח. ולחכמים שחולקים על רחב"א — מותר למזבח שסוף סוף ניזונה אף מדברים אחרים, וזוז"ג, ומותר, וכן הסביר ר' גרשום. ולכאורה כל זה דוקא למזבח, ולהדיוט לא נחלקו, ואף רחב"א סובר דלא אזלינן בתר ה"בכח" אלא בתר ה"בפעל", וכיון שאכלה ד"א מותרת. אבל אם אכלה אך איסור — א"א להביא מכאן ראיה. תוס' כתבו: "שינקה חלב רותח — וה"ה בכרשיני עבודת כוכבים אם אכלה כל ימיה שעיקר גדילתה מהן שהוא אסור ולפום ריהטא אפילו להדיוט". ונראה שנטו משיטת רש"י ור"ג דנחלקו רחב"א וחכמים אי אזלינן בתר ה"בכח" או בתר ה"בפעל", אלא דרחב"א סבר שכיון שיכולה לעמוד אך על חלב רותח ממילא רוב גדילתה באיסור ואין כאן זוז"ג דהאיסור גורם את הרוב, וע"כ טענו תוס' שאף בכרשיני ע"ז אי רוב גדילתה מהם גם בהם יחלוק רחב"א אע"ג שכאן ודאי אינה יכולה להתקים אך עליהם. ולפי סברת רחב"א שאינה מעלה מיוחדת למזבח אף להדיוט אסור. אם כי נראה שאף תוס' עצמם ידעו שניתן לחלק בין הדיוט לגבוה. ועוד שלא מצינו לרחב"א שחולק לגבי הדיוט. וחכמים החולקים על רחב"א ס"ל שגם בכה"ג אמרינן זוז"ז ומותר. וראיה לגבי איסור אכילה שכמעוכל דמי אין לנו וכן הסביר הגר"א את תוס'. אבל הש"ך הסביר כפי שכתבנו משמו אף בתוס'. ובהסבר אחד כתב שאך בכרשיני ע"ז משום שאסורים בהנאה כתבו תוס' דגם להדיוט אסור, אבל בחלב רותח מותר להדיוט, ואף בזה הסתפקו משום דיש כאן זו"ז גורם, אף דההיתר הוא בגדר מסייע דאין בו ממש לבהמה. והוכיח כן משיטת האגור בתוס'. ובהסבר שני כתב שאף תוס' לא הסבירו כן אלא לרחב"א ולחכמים נראה שיהיה מותר. אבל הגר"א דפליג עליו הסביר בתוס' שהסתפקו האם סברתו של רחב"א היא דוקא לגבוה או אף להדיוט. ונראה שהסביר כהסברנו ברש"י דאזלינן בתר "בכח" לרחב"א ונסתפקו תוס' אם רחב"א ס"ל הכי אך להדיוט או אף לגבוה. הרמב"ם ור"ע מברטנורא הסבירו את כל הסוגיא בדרך אחרת. ז"ל הרמב"ם: ."וזה שאוסר ר' חנניה בן אנטיגנוס כשרה שינקה מן הטרפה, הוא באותו היום בלבד שינקה, מפני שהיא יכולה לעמוד עליו מעת לעת והוא בתהליך העיכול ועד כה לא נגמר עיכולו אבל אם כבר נתעכל אפילו פטמה דרך משל בכרשיני ע"ז שהשמינה מאד הרי זו מותרת לגבי המזבח לדברי הכל. ואין הלכה. ולא כר"ח בן אנטיגנוס". הנה לדבריו עסקינן בבהמת היתר שאכלה איסור דאליבא דר"ח בן אנטיגנוס פסולה למזבח עד שנתעכל האיסור במעיה, ולחכמים מותר מיד. טעם ההיתר לאחר מעת לעת מפני שנתעכל האיסור. ואזלינן בתר גוף הבהמה שהוא מותר. ולחכמים מותר מיד משום זוז"ג. ראיה ברורה שאיסור מעוכל אין בו שום איסור וכנשרף הוא מחלב בקיבה [יו"ד סי' פ"ז]. שלשיטת הגאונים והרי"ף שהן צלול והן נקרש מותר והרי הוא כפירשא. ואע"פ שכהן שדעתו יפה גומעו ואפילו למלוח ולבשל את הקיבה בחלבה מותר לשי' זו. ולשי' ר"ת צלול אסור והרי הוא כחלב וכמקור שממנו בא, אבל בנקרש סבר כרי"ף. ולרש"י הן צלול הן קרוש אסור ונידון כמקום שבא משם. והרמ"א [סוף סי' פ"ז]. פסק כר"ת. למדנו מכאן שאיסור שנתעכל בגוף הבהמה הרי הוא כפירשא. ולכל הפוסקים נראה לומר שמחלוקתם היא דוקא בחלב שבקיבה ומשום שלא נשתנה ונתעכל כל-כך, שהרי בפרש עצמו פרט לע"ז שאסור משום דניחא ליה בניפחא [ע"ז ל"ד ע"ב]. לכו"ע מותר, וכל מחלוקתם היא בחלב שהרי כהן שדעתו יפה גומעו. וא"כ קשיא שני הענינים זה על זה, שהרי בפרש כו"ע מודים שמותר ואלו באכלה איסור לחלק מהראשונים מותר אך משום זוז"ג. והרי איסור שנתעכל היה בו שלב שקרוב לפרש ואינו ראוי למאכל, ובכ"ז לא דנו בו כדין פרש. ונראה לחלק חילוק המסתבר בין אם מסתכלים על הבהמה או על האיסור שאוכלת, שאה"נ בגוף הבהמה האיסור מתעכל וחלקו הופך לבשר הבהמה וחלקו נפרש, והנה החלק המופרש מסתיים בכך והרי הוא כנבלה, אבל החלק המתעכל הופך לגוף הבהמה וזהו תהליכו הטבעי וע"כ גוף הבהמה גדל מאיסור. ואה"נ בהמה שאכלה אך דברים האסורים, ונשחטה ונמצאו בקבתה דברים האסורים הם עצמם כיון ש"נלקחו" והוצאו באמצע תהליך הגידול מותרים כדין פרש, אבל בשר הבהמה שגדל מדברים האסורים — אסור. וזוהי שיטת הגר"א לעיל. אבל הש"ך סבר שאעפ"י שהתהליך הוא טבעי ועסקינן בגוף המעכל כיון שהאיסור עבר שלב של עיכול ונחשב כשרוף וממילא מותר. אבל באיסורי הנאה אף הש"ך מודה שסוף סוף הנאה יש כאן וע"כ צריכים לטעמא דזוז"ג. ולכ' קשה על הש"ך הלא פרש איסורי הנאה מותר [ע"ז ל"ד ע"א]. ומדוע באוכלת אסוה"נ נצרך לטעמא דזוז"ג אלא שאותו חילוק שיש לגר"א בין מתגדלת באיסורי אכילה לבין המעוכל בקיבתה, מחלק הש"ך בין המתגדלת באיסורי הנאה לבין פרש איסורי הנאה. עוד י"ל שכיון שבאיסור הנאה גידל את הבהמה אין לך הנאה גדולה מזו (ואחרון נראה יותר). קשיא על חילוק זה מגידולי תרומה בדבר שזרעו כלה דמדאורייתא אמרינן שאיסור כלה והגידולין היתר ואך מדרבנן גזרינן [תרומות פ"ט מ"ד במפרשים]. והלא בגידולין התהליך טבעי ואעפ"כ אמרינן כיון שכלה הזרע — כלה עמו האיסור עם הרקבון באדמה ואע"פ שרקבון זה הוא המצמיח לגידול הבא. וה"נ בבהמה שגדלה באכילת איסור בלבד. ניתן לדחות לקושיא זו מצד שבבהמה כל אוכלין שאוכלת אסורים ובגידולים זוז"ג דהקרקע ורקבון הצמח בקרקע גדלו את הצמח הבא. אבל תוס' בע"ז [מ"ט ע"א ד"ה שאם] דחו לזוז"ג מעין זה — "דאין נקרא זוז"ג אלא כששניהם מענין אחד כמו הברכת איסור באילן היתר ששניהם אילן וכמו זבל נביה וקרקע דלעיל, אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם". וא"כ א"א לומר בגידולי תרומה דמותרים מהתורה מצד זוז"ג והדרא קושיא לדוכתא. אמנם על הש"ך ל"ק, דהא לשיטתיה לא צריכים באיסורי אכילה לזוז"ג ע"מ להתיר וה"ה אף בגידולי תרומה וטבל. ובאיסורי הנאה — מותר לש"ך אך בזוז"ג והה"נ באיסורי הנאה כגון גידולי ערלה. וכ"כ תוס' בע"ז [מ"ט "שאם"] — "וי"ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו". אבל לגר"א ולשיטתיה קשיא מה ההבדל. ונראה לחלק לשיטתם באותו כיוון שהסברנו קודם בין אם התהליך נעשה בגוף בעה"ח ולמענו החלק מגידולו לבין אם בכל הדבר חל תהליך העיכול. שבאגוז או בגידולי תרומה כל הזרע או הגלעין נרקב והאדמה היא אך אכסניא אך אינה נהנית מגוף העיכול והרי זה כהסתכלות על האיסור, בעוד שבבהמה זהו תהליך גידול שלה עצמה ובתוכה כחלק ממנה וא"כ א"א, לשי' הגר"א, להסתכל על תהליך עיכול בהסתכלות של שלב אחר שלב ולומר שהעיכול התיר את האיסור, אלא כתהליך אחד של אכילת איסור וממילא תוצאתו שהאיסור קים והרי זה כטוחן חיטי טבל ואפאם שאיסור שבהם לא פקע. אלא אך נשתנתה צורתו, ולגבי גוף הבהמה הכל אחד ושם איסור קרוי עליו. אבל זרע שכלה אינו תהליך לגידול ד"א, וחלק מהתגדלותו אלא הוא עצמו מתקלקל, ולא כיחידה של דבר דבר אחר גדול יותר, וע"כ אמרינן ביה שאיסור שבו נתעכל ופנים חדשות באו לכאן. ראיה לחילוק האחרון שבדבר שכולו נרקב אמרינן שאיסורו פקע עם קלקולו מאפרוח ביצת טריפה .[תמורה ל"א ע"א] שאע"פ שביצה עצמה אסורה כיון שהאפרוח גדל לאחר שהביצה נסרחת והרי היא כעפר — האפרוח מותר וכן נפסק בשו"ע [יו"ד פ"ו ס"ז]. ואע"פ שרמ"א כ' להחמיר כדבר דחאו הש"ך [שם ס"ק כ"א]. ואם כי צריך להזהר לכתחילה כרמ"א שם, אין זה נוגע לעניננו, ואף הגר"א נראה שהסכים שמותר. ולסוברים שבתהליך עיכול שבתוך בהמה לא פקע האיסור, צ"ל שאם התערב בידים וקטע את התהליך וממילא יש בידו איסור מעוכל בנפרד מגוף הבהמה, כגון קיבת בהמה כאן אף להם כיון שממשות האיסור בטלה צורתה והמתעכל עומד בפני עצמו ולא כחלק מגידול הבהמה אם הוא מעוכל והרי הוא כעפר כגון חלב מוקשה וכד' או פרש מותר. לסיכום בירור זה.: מח' אחרונים באיסור אכילה מעוכל, האם פקע איסורו. ובאיסור הנאה כו"ע מסכימים שלא פקע איסורו ול"ק לאוסרים באיסור אכילה מהתרת חלב שבקיבה מטעם פירשא, משום שיש לחלק בין הגוף הגדל מהאיסור לבין האיסור עצמו. ול"ק מגידולי תרומה האסורין משום שהם האיסור לעצמו וע"כ גם אפרוח מביצת טריפה — מותר, בעוד שבנעכל בגוף הבהמה מסתכלים על הגוף הגדל מהאיסור.