חבל נחלתו א מה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · א · מה · >>

<poem> סימן מה

 ~נתנבלה ואח"כ נסרחה - מהי דרגת סרחונה -המתירתה . (בירור על דברי הנו"ב)

בגמ' ע"ז [ס"ז ע"ב]. תלו, האם נותן טעם לפגם מותר או אסור, במח' תנאים ר"מ ור"ש, וטעמו של ר"ש "דתניא לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך — כל הראויה לגר קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ור"מ ההוא למעוט סרוחה מעיקרא, ור"ש סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא עפרא בעלמא היא". לר"מ קרא דנבילה בא להתיר סרוחה מעיקרא באכילה, אבל אם נאסרה כבר משום נבלה שוב לא פקע. ולר"ש סרוחה מעיקרא ל"צ קרא ובא הכתוב לרבות נסרחה לאחר מכן. לענין טומאה במסכת בכורות [כ"ג ע"ב].: ."גופא, בר-פדא אמר טומאה חמורה (משא). עד לגר, וטומאה קלה (מגע). עד לכלב. ור' יוחנן אמר אחת זו ואחת זו עד לכלב. מ"ט דבר-פדא דכתיב: לא תאכלו כל נבלה לגר וכו' הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ואידך (ר' יוחנן).: למעוט הסריחה מעיקרא. ואידך (בר-פדא). הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי, עפרא בעלמא הוא". ויוצא שר' יוחנן למד קרא כר"מ ובר-פדא כר"ש. וקשה שר' יוחנן בע"ז סבר דנ"ט לפגם מותר ומקורו כר"ש וא"כ סבר שסרוחה מעיקרא ל"צ קרא ואיך הפך דעתו בבכורות?! זו שאלתם של תוס' בכורות התם [ד"ה "ואידך"], ותרצו דלר' יוחנן לענין אסור אכילה ודאי סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דכעפרא בעלמא הוא, אבל לענין טומאה כיון דמצינן אף טומאות סרוחות כשרץ וזיבה וש"ז הוה אמינא שאסור קמ"ל שסרוחה מעיקרא אינה מטמאת. וכעין זה תרץ בתוס' רי"ד ז"ל: "ומתרצים דאסור אכילה לחוד וטומאה לחוד. באסור אכילה דריש ליה כר"ש ובטומאה דריש ליה כר"מ". ובריטב"א כתב בפשיטות: "פירוש סרוחה מעיקרא שהיתה מוכת שחין מחיים שבאה לכלל נבלה ולאיסורא הוא דאמרינן דלא בעיא קרא דהא מאיסא טובא וטעמו פוגם מעיקרא אבל לטומאה בעיא קרא כדאמר ר' יוחנן במס' כריתות" .(צ"ל בכורות). אמנם ר"ת בסה"י [סי' תשכ"ב]. חלק וסבר שאין לחלק בהכי בין איסור לטומאה, ולדעת ר"ת אם באיסור מותרת כש"כ בטומאה. ודחה דרכם של תוס' וריטב"א. (הביא דברים אלו אף הרב ניסן זק"ש בהערות לתוס' הרי"ד). הנו"ב [יו"ד קמא כ"ו]. העלה בשיטת הרמב"ם שפסק באיסור כר"מ וע"כ נתנבלה ואח"כ הסריחה אם סרוחה מאכילת גר עדיין אסורה ואך אם נפסלה מאכילת כלב מותרת, ודייק כן מדפטר הרמב"ם [מ"א פי"ד הי"א]. אוכל נבלה סרוחה משום שלא כדרך הנאה, ולא משום דאינה ראויה לגר. ואף לשיטת תוס' בכורות דייק הנו"ב דכיון דפסקינן כר' יוחנן בין לטומאה בין לאיסורים, אף לגבי אסור נבילה שנתנבלה ואח"כ נסרחה עד שלא נפסלה מאכילת כלב, לא הותרה. שיטתו להחמיר בנתנבלה ואח"כ נסרחה עד לכלב. ורבים הראשונים החולקים עליה ואף בהסבר הראשונים שהזכיר הוא במפורש. דחד מקושיותיו לתוס' "איך אפשר למפסק הך קרא לתרתי פסקי דחד נבילה הוזכרה כאן נימא דלענין טומאה מיירי בסרוחה מעיקרא ולענין איסור איירי בנסרחה אחר שנתנבלה והרי בחד נבילה מיירי קרא". והלא חזינן לעיל בשיטת הרי"ד שכתב שהן לענין אכילה והן לענין טומאה דרש ר' יוחנן את הפסוק, וכן משמעות תוס' בכורות. ואף שהנו"ב למד דר' יוחנן לענין אכילה למד מסברא, לא כן סברו התוס', ולא תוס' רי"ד ולשיטתם הותרה נתנבלה והסריחה משנפסלה לגר. וכן פשטה דגמרא בענין נטל"פ דסברו כר"ש והוא התיר משאין ראויה לגר. וכן כתב ספר החינוך [מצוה תע"ב]:. "מדיני המצוה (שלא לאכול נבילה). מה שאמרו ז"ל שנבלה הראויה לגר היא קרויה נבלה ויש חיוב באכילתה אבל נבלה שאינה ראויה לגר כלומר נבלה מסרחת - אין חיוב באכילתה. ומכן למדו ז"ל לומר דין נטל"פ מותר." ומפורש לא חילק בין נסרחה מעיקרא לנתנבלה ונסרחה. הרשב"א בתורת הבית בכמה מקומות כתב כן. בבית שני [סוף שער ג']. כתב: "אפרוח שנולד מביצת טריפה מותר לפי שהאפרוח אינו נגבל ונצור מן הביצה עד שתסרח הביצה ותבאש, וכשתסרח עפר בעלמא הוא והרי היא מותרת כנבלה שאינה ראויה לגר". והלא ביצה היתה ראויה מעיקרא ואחר נסרחה. ובבית רביעי [סוף שער ראשון]. כתב: ."ור"ש מאי טעמיה דתניא: לא תאכלו כל נבלה נבלה הראויה לגר. וק"ל כר"ש דר' אבהו ור' יוחנן ור"ל הכי אית להו". ועוד הקשה התם מדוע בטעם לפגם לא חשו שיהא פגום עד לגר, ובנבילה עד שנסרחה לגר — "ל"ק דהתם היינו להתירה בפני עצמה והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אוסרה.". מיהו מדברי הרמב"ן [מלחמות ה' סוף פ"ח דחולין]. א"א להביא ראיה דהוא דחה לגבי קיבה: "אבל יבשה פירשא בעלמא — והלא מעמידין בה ולא נפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאכלה". המאירי [ע"ז ס"ז ע"ב]. הביא את שאלת הרשב"א מדוע בנבלה עד שלא תהא ראויה לגר ובפגם אפילו מועט. וכתב כתירוצו בשם חכמי ההר. ולאחר מכן כתב עוד: ."פרשו חכמי האחרונים שלא הקלנו בזו (נטל"פ בפגם מועט)., אלא כשהאיסור מועט כנגד ההתר אבל אם היה האיסור מחצה על מחצה ואצ"ל אם היה יתר אין טעם לפגם ניכר בו אלא בפגימה גמורה והוא שלא יהא ראוי לשום אדם כדין נבלה לגר, ואע"פ שאין ראיה לדבר, הדברים נראין שהרי כל כיוצא בזה גופו של איסור הוא ויש לפקפק באסורו אף בכזית בכא"פ". והלא כאן ההיתר ודאי לאו סרוח מעיקרו אלא פגום מעיקרו ומשום שמרובה האסור הפגום אסר עד שנפסלה לגר. עולה מדבריו שפסק עד לגר ולא עד לכלב אף בנתנבלה ואח"כ הסריחה. הר"ן [ע"ז ס"ו ע"א ד"ה "כל שאינה"] אף הוא כתב כרשב"א: "י"ל דהכי גמרי' מה מצינו בנבילה שלא אסרה תורה אלא כשהיא ראויה לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא פגומה קצת אבל כל שאינה ראויה לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התורה התירתה ואע"פ שחל עליה איסור מתחילה." וכן בהמשך כתב: "ומ"מ נ"ל ברור דכל דאיכא כזית בכא"פ אע"ג דנטל"פ אסור עד שיפסל מלאכול לאדם דהיינו נבילה גופה ופשוט הוא". (וכ"כ בחי' פסחים ל ע"א ד"ה "א"ר קדרות בפסח" ומשמע דפסק כב"פ לגבי טומאה). מצטרפים לראשונים אלה הריטב"א והרי"ד שאף הם סברו שלגבי איסור כר' יוחנן שסבר כר"ש, וסגי בנפסלה לגר ולא בעינן לכלב. שיטת הרמב"ם צריכה ביאור. בהלכה י' [מאכלות אסורות פי"ד]. כתב: "כל האוכלין האסורין אינו חיב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם.". ובהל' י"א הביא דוגמאות: ."כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו, או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור. ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בב"ח או ביין כלאי הכרם ואכלו חיב". ולכ' צודק הנו"ב דכ': ."ומדלא פטר בה אלא משום שהוא שלא כדרך הנאתן מכלל דפוסק כר"מ דמה שאינו סרוח מעיקרא לא בענין ראויה לגר (אלא דוקא נפסלה מכלב — י"א). דאל"כ בלא"ה פטור משום שאין עליו שם איסור כלל. ונ"מ שאפילו בב"ח אם הבאיש מלאכול אדם היה פטור משא"כ משום שלא כדרך הנאתו בב"ח חיב. אלא ודאי אינו נפסל מלאכול לכלב - עדיין שם איסור עליו אלא שאם אכלו כך פטור מטעם שלא כדרך הנאתו, אבל לא מטעם שאינו קרוי נבלה". נראה בנו"ב שסבר שבב"ח וכה"כ אם נפסלו מאכילת כלב הותרו ככל האיסורים. ובפחות מכדי אכילת כלב נחשב שלא כדרך הנאתן ובב"ח וכה"כ — חייב ובשאר איסורים פטור משום שלא כדרך הנאתן. אמנם מס' מים חיים לפר"ח משמע לא כן, שכ': ."פי' הכא מיירי היא דהוי רובא דאיסורא ואכלן מרין דקאמר הרב ז"ל ר"ל שבטלו מאוכל אדם לגמרי דומיא דנבילה דבעינן שאינה ראויה לגר ומ"ה בב"ח ובכלאי הכרם מיחייב אבל כי בעינן למיסר בב"ח משום תערובת דהיינו טעם אף בפגם כל דהו שרי, וכמ"ש הרב ז"ל לקמן בפ' ט"ו הל' ל'. וטעמא משום דטעם פגום לא מקרי טעם". עולה מדבריו שהרמב"ם במלים — "בטל מאוכל אדם". נתן שיעור לשלא כדרך הנאתו אף בדברים מרים ולא הביאו אך לדברים שהסריחו והבאישו. ואך בשיעור קלקול כזה מקרי שלא כדרך הנאתו. וזה למד הרמב"ם מנבלה גופה. דמה מצינו בנבלה שלא הותר איסורו אלא משום דנפסל מאכילת אדם אף שלא כדרך הנאתו — מחמת טיב האוכלין קלקולן, כדי נפסל מאכילת אדם. אבל אה"נ שלגופה דנבלה שהסריחה לא צריך להיתר דשלא כדרך הנאתו. ובב"ח וכה"כ בממשן ללא תערובת לא הותר בנסרח מאכילת אדם. ולגבי כה"כ ובב"ח שנפסלו מאכילת כלב לא כתב. (במנ"ח סוף מצ' קס"א הזכיר אף הוא הלכה הנידונה ברמב"ם וקשה להכריע לאיזו משתי הדעות נטה). העולה מבירורנו שרוב הראשונים סברו שנבלה משנסרחה לגר הותרה באכילה. ובשיטת הרמב"ם חלקו גדולי האחרונים — הנו"ב הבין בדעתו שעד לכלב, לעומת הפר"ח שהבין עד לגר. לאחר עיון מצאתי לנו"ב חבר — הרדב"ז בח"ג .[סי' תע"א] שכתב מפורשות על הא דסמכו לאכול ממאכל שמעורב בו בשר נחשים ז"ל: "אבל בשר אפעה אין בו אלא איסור אכילה בלבד הלכך כל שנפסל מאכילת הכלב בין מצד עצמו בין מצד שנתערב בדברים אחרים כי זה יצא מתורת אוכל". וכן חזר על דברים אלה בהמשך תשובתו. ולכאורה כל הלמוד מנבלה הוא אך לגבי אסורי אכילה אבל לגבי אסורי הנאה אע"ג שנסרחו מאכילת אדם כיון שראויה לכלב הרי יכול ליהנות ממנה וא"כ עדיין אסורה. ואע"ג דטעם לפגם למדנו מהתם לגבי טעם אין משנה אם אסור באכילה או אסור בהנאה, אבל בממשות הגוף הנאסר יש הבדל דאיסור אכילה עד לגר, ואסור הנאה עד לכלב. ואם נאמר דאיסורי הנאה לא הותרו בנפסלו לגר, תתורץ קושית הנו"ב מהרמב"ם בפשטות, דהא הרמב"ם כלל באכילת אסורים שלא כדרך הנאתם אף אסורי הנאה (יי"נ והתיחס לבב"ח וכה"כ). ולו יהי דלא לקי משום דשלא כדרך הנאתו, אבל לא הותרו. וא"כ בב"ח וכה"כ כיון שהוי אסורי הנאה לא נפסלו עד לכלב. ול"ק מידי. אפשר להוכיח כן מפסחים [מ"ה ע"ב]. "הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול אוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח.". וטעמא משום שחמץ אסור בהנאה וכיון שכן לא מסתפקים אף לגבי אסורו עד שיפסל מכלב. וכן פסק הרי"ף, וכן פסק הרמב"ם [חו"מ פ"ד הי"א]. אמנם בריטב"א מחלוקת בנדון דכתוב התם: . ."כתב הרי"ט מדברי רב אלפסי נראה דחיב לבער אפי' נפסלה מאכילת אדם שכן כתב: הא אם נפסלה מאכילת כלב אינה צריכה שריפה. ולדידיה מתניתא תרתי אשמעינן שהוא חיב לבער ושהוא מותר לטמאה. אבל יש אומר דלא אתי לאשמעינן אלא דין טומאה אבל אינו חיב לבער מדין שנפסלה מאכילת אדם. והא דתניא בתוספ' הקילור והאספלנית והרטיה חיב לבער מלוגמא שנסרחה אינו חיב לבער היינו שנסרחה מאכילת אדם ואת"ל שנסרחה - מאכילת כלב משמע דהא מעיקרא נמי לא חזיא למאכל אדם. מוקמי לה שנסרחה אחר זמן איסורא דכיון דחל עליו שם איסור בעודו מאכל אדם שוב אינו נפסל עד שיפסל מאכילת כלב דהוי עפרא בעלמא זו היא שיטת הרא"ה ז"ל. אבל הרי"ט כתב דדברי רבינו אלפסי נראה יותר". הריטב"א והרא"ה חלקו האם חמץ שנפסל קודם זמן אסורו ממאכל אדם ועדיין ראוי לכלב האם חיב בביעור או לאו, ואפשר לאוקמי מחלוקתם דלתרוייהו כיון שנפסל קודם זמנו הרי זה כסרוחה מעיקרא. אלא דאי הכי הריטב"א שהצריך עד לכלב דלא כר"ש ולא כר"מ. וע"כ צריך להעמיד מחלוקתם האם מקרי סרוחה מעיקרא או שנתנבלה ונסרחה. דלרא"ה סבר כסרוחה מעיקרא. ולריטב"א כנתנבלה ונסרחה. וע"כ לרא"ה די בנפסלה לאדם. ולריטב"א צריך סרוחה לכלב. ולריטב"א דחזינן לעיל דפסק כר' יוחנן, וכר"ש ולא כר"מ, נראה שהבין שמחלוקת בנבלה אך באסורי אכילה ולא באסורי הנאה. ובאסורי הנאה אף ר"ש מסכים שעד לכלב ולא מספיק עד לגר. אבל בר"ן על הרי"ף ובחדושים כתב: .."וכי תימא אמאי צריכה ביעור, והא נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבילה ונטל"פ שרי אפילו בחמץ בפסח. י"ל דהכא שאני מפני שראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות. והכי איתא בגמרא דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסריה רחמנא מהאי טעמא, והכי איתא במכילתא". נראה מדבריו שלא חילק בין אסורי אכילה להנאה אלא בכל אמרינן עד לגר וטעמא דצריך בחמץ עד לכלב מפני שראוי לחמע בו. וא"כ אפשר לומר שאף הרא"ה והריטב"א שלא רמזו על חלוק זה שחשבנו לחלק אף הם מסכימים לר"ן שאין חלוק בין אסורי אכילה להנאה וטעם אחר למחלוקתם דהרא"ה סבר בפשטות ככל איסורים, והריטב"א חלק שבחמץ טעם מיוחד משום שראוי לחמע בו. באור שמח [פ"ד מהל' חו"מ הי"א]. הביא ג"כ שאם נפסלה לאדם מלפני הפסח מלכתחילה מותר בהנאה לולא הטעם של ראוי לחמע כמה עיסות. אלא שבהא דכתב דחמץ שנפסל לפני הפסח הוא סרוחה מעיקרא והטה דעת הרמב"ם לר"מ קשיא לי, דאף אם נאמר דפת שנפסלה היא סרוחה מעיקרא הא אף ר"ש מסכים בהכי. ובמיוחד שאף הוא בסיום דבריו התם כתב דלראב"ד עכ"פ — פת שנתעפשה מחשיב כנתנבלה ואח"כ נסרחה. וא"כ מנלן דהרמב"ם לא סבר הכי, וטעמא דהצריך שריפה או מטעם דהר"ן או כרא"ה. ומתוך דבריו משמע שקבל דעת הנו"ב בלא ערעור וכתבתי לעיל שדבריו טעונים בירור.