חבל נחלתו א מב
<poem> סימן מב
~קריאת פרשת זכור
צריך לעיין בקריאת פרשת זכור מה עניינה. מה חיוב המצוה כמות שהוא, ומה הן הרחבות מדברי חכמים. כמו"כ לעיין מהו גדר המצוה קריאה, שמיעה וכד'. הרמב"ם כתב בספר המצוות [עשין קפ"ט]. שהמצוה היא לזכור בפה את שעשה לנו כדי שלא תחלש שנאתו מאתנו. וכן בלאוין [נ"ט]. חזר על כך שנחדש שנאתנו והוסיף מספרי: "זכור בפה, לא תשכח בלב, לומר לא תשליך שנאתו ולא תסירנה מנפשך". וכ"כ בהל' מלכים [פ"ה ה"ה]. ונראה שהוספת לאו בשכחה אינה על השוכח מתוך אונס, אלא על המסירה מלבו, או במלים אחרות: עושה עצמו יפה נפש ורחמן יותר מהקב"ה. ובלאו זה חטא שאול המלך לפי מדרש חז"ל ביומא [כ"ב ע"ב]. על הפסוק "וירב בנחל". וכדוגמתו כתב בספר החינוך [מצוות תר"ג ותר"ה]. ולפי"ד עולה שאין מצוה דוקא בקריאת התורה בעשרה וכד' לשם קיום המצוה, אלא עצם ההזכרה בפה ומשמע אף שלא בפסוקי התורה אלא במעשה עצמו די בה. עוד כתב בחינוך שדי לקיים מצוה זו פעם אחת בימי חייו כדי שלא יבטלה. ובמג"א [תרפ"ה]. כתב שאף בקריאת ויבא עמלק בפורים יוצאים י"ח מצות זכור. אמנם הרמב"ן [דברים כ"ה י"ז]. כתב: ."ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור, ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה". ואף בתירוצו לא משיב על שהקשה. אמנם בתוס' [מגילה י"ז ע"ב ד"ה כל]. כתב קריאת התורה בפרשת זכור היא דאורייתא, וכ"כ בתוס' בברכות [י"ג ע"א ד"ה בלשון]. וברא"ש [ברכות פ"ז סי' כ']. כתב דהא דשחרר ר"א עבדו לא משמע שהיינו לשמוע קה"ת דפרשת זכור. משמע דס"ל דקריאת התורה של פרשת זכור היא מהתורה בעשרה דוקא. ועל כן הסיק בתרוה"ד [סי' ק"ח]. שצריך יותר לשמוע קה"ת דפר' זכור בעשרה ממקרא מגילה. ובטעם המחלוקת נראה שלרמב"ם ודעימיה הרי מצוה זו ככל המצוות המוטלות על היחיד. אמנם לתוס' וסיעתו ה"ז מצוה המכינה את מחיית עמלק שהיא בעיקרה מצוה ציבורית, וע"כ אף הזכירה צריכה להיות בעשרה דוקא. ובב"ח [סי' תרפ"ה]. הביא מחלוקת בינו לבין המהרש"ל. לפי המהרש"ל אין קטן עולה למפטיר זכור ואע"פ ששליח הציבור קורא בקול, העולה קורא בלחש וש"צ בקול, כדי לא לבייש את מי שאינו יודע. והב"ח חלק עליו. ראשית, שקטן היודע למי מברכין עולה למנין שבעה ועוד שקה"ת בכל שבת היא מהתורה, דמשה תיקנה כמבואר בירושלמי. ועוד שאין נ"מ אם העולה גדול או קטן אלא יוצאים בקריאת הש"צ שקורא מתוך ספר תורה. מחלוקת אחת היא בשאלה האם הציבור יוצא בקריאת ש"צ (ב"ח). או בקריאת העולה (רש"ל)., ומחלוקת שניה האם קטן היודע למי מברכין יכול להוציא את הציבור כולו. והט"ז הטיל פשרה שבקטן שאינו יודע למי מברכין אין יוצאין י"ח בברכותיו, אבל היודע — יוצאין י"ח ברכותיו ויכול לעלות לפר' זכור, והביא שכן פסק הרמ"א בסי' רפ"ב שקטן עולה למפטיר בד' פרשיות ומפרשו ביודע למי מברכין. בטעם מחלוקתם נראה שלב"ח הציבור יוצא י"ח בקריאת הש"צ שהוא גדול ובר חיובא, וע"כ אין זה משנה האם העולה בר חיובא או לאו. ונראה שיוצאים מדין שומע כעונה. ולרש"ל נלענ"ד שיוצאים דוקא ע"י העולה, וע"כ אינו יכול לקבל את דעת הב"ח שקה"ת בכל שבתות השנה היא דאורייתא, שא"כ כיצד קטן מוציא את הרבים?! אבל קה"ת דזכור היא דאורייתא וע"כ צריך עולה בר חיובא והש"צ הוא כשופר אצל התוקע, אבל אם אינו בר חיובא אינו יכול להוציא את הרבים. ובתשובת ראב"ן [הו"ד בשו"ת הר צבי סי' נ"ח]. שקה"ת שבכל שבת הרבים יוצאים י"ח בברכת העולה ובקריאתו כאילו הם עצמם מברכים וקוראים. ומביא הגרצ"פ פרנק שהרדב"ז [ח"א סי' תקע"ב]. חלק שהברכה היא למברך בלבד אבל השומעים לא נתחייבו בברכה זו. ואולי את מחלוקתם ניתן להשליך על מח' הב"ח והרש"ל. הב"ח סבר כרדב"ז ובעצם יש כאן שני מעגלים האחד קטן בין העולה לש"צ הקורא, והשני בין הקורא לכל הציבור, ואין הם יוצאים בברכותיו ולא במצותו (וכ"נ מהרא"ש ר"פ ג' במגילה)., אבל הרש"ל סבר כראב"ן, וע"כ העולה הוא המוציא בקריאתו את הציבור מחובתם של קה"ת (וכש"כ בפר' זכור)., וע"כ אף כשחילקו את הקריאה והעבירו אותה לש"צ, לא נטלו מהעולה את הוצאת הציבור י"ח והם כעונים אחר קריאתו שהש"צ קורא עבורו.