לדלג לתוכן

חבל נחלתו א לו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · א · לו · >>

<poem>

סימן לו
 ~בדין תקיעת שופר וברכתה

א. מחלוקת הגאונים והראשונים בברכת השופר בשאילתות דרא"ג [קע"א]. כתוב: "ונשקול חצוצרתא בידיה ומברך: בא"י אמ"ה אקב"ו לתקוע בשופר.". וכעין זה כתב ברא"ש: "ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשיתה היא גמר מצותה. וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקעין. וכן כתב בה"ג.". [פ"ד ע"ה סימן י']. ולפנינו מחלוקת הגאונים (וכן הובאה בשבלי הלקט). שממשיכה בראשונים ורמב"ם וטור כראבי"ה שמברכים לשמוע קול שופר. וכ"פ בשו"ע [סימן תקפ"ה]. (ובקרבן נתנאל שם ס"ק ד' כתב שלא מצא לירושלמי וטעות היא, וראיה שרמב"ן ורז"ה חולקים אם היא מחלוקת הגאונים). ב. הסברי הפר"ח והנצי"ב בטעם ר"ת ושיטתיה כתב בפרי-חדש [סימן תקפ"ה]. שנטה אחר הירושלמי שמברכים אף על עשית מכשירי המצוות וע"כ אע"פ שאין עיקר המצוה בתקיעה אלא השמיעה [ויבואר להלן]. בכ"ז יכול לברך אף על התקיעה, אמנם אנן דפסקינן כבבלי אין לברך על התקיעה. והמברך על התקיעה לא יצא [לדעת הפר"ח]. והנצי"ב בהעמק שאלה [שם סימן ג']. כתב: ."ובאבודרהם הלכות פורים הוסיף דא"א לברך לתקוע משום שמריעים ג"כ וא"א לברך להריע משום דתוקעים ג"כ, ורבינו לא חש לה. וכמו שמברכין על נטילת לולב אע"ג דמצוה בד' מינים, אלא משום שגובה במינו ונראה עיקר, ה"נ כיון דתקיעה מרובה לפניה ולאחריה מברך לתקוע. ויש להוסיף דלפי לישנא דקראי ותקעתם תרועה הרי דגם תרועה מיקרי בפעולת התקיעה. מיהו כבר כתבנו בסימן ח' ובכ"מ דלא נאמרו ברכות בלשון תורה אלא בלשון בנ"א, ומעתה אפשר דלא פליגי [שתי השיטות שהובאו לעיל]. ובאתריה דמר קרו למי שמריע שתוקע תרועה ובאתריה דמר נקרא המריע כי אם מריע." ג. מחלוקת אחרונים בלישנא דברכות אם הולכים אחר לישנא דקרא אמנם הא דכתב לבסוף דאזלינן בברכות אחר לשון בנ"א, הגר"א כתב לא כן, לגבי ברכת הפרשה בחלה. בשו"ע [יו"ד שכ"ח ס"א]. כתב: "יברך אקב"ו להפריש תרומה". וברמ"א הוסיף מהטור: "או להפריש חלה". והגר"א כתב [ס"ק ב'].: ."כמ"ש תרימו תרומה ובלשון המקרא חלה נקרא העיסה כמ"ש חלות בלולות והרבה כיוצא. אבל בל' המשנה נקרא חלה בכ"מ וז"ש או .[להפריש חלה — ברמ"א]. ומ"מ נכון לברך בלשון מקרא כמ"ש ברפ"ו דברכות: ר' יהודה אומר: בורא מיני דשאים. ולא קאמר ירקות בלשון מתני". ועולה מדבריו שלא הולכים בברכות אחר לשון משנה אלא אחר לשון תורה. ד. שיטת הרא"ש שיוצאים בשמיעת שופר אולם מדברי הרא"ש עולה שהמחלוקת בברכה עמוקה יותר, וענינה הוא גדר המצוה וז"ל: ."וכ"כ בה"ג הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. כדתנן: התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע". דהיינו מדברי השאילתות ור"ת משמע שהמצוה בתקיעה, ואלו בה"ג והרא"ש בעקבותיו, סברו דהמצוה היא השמיעה. ובראיה זו של התוקע לתוך הבור שעד שלא השמיע לאזניו לא יצא כלולות שתי ראיות: ראשונה שבתקיעה בלא שמיעה אינו יוצא י"ח. ושניה דאולי יכולנו לומר שזה שצריך שמיעה בכל מקום הוא דוקא כשאינם תוקעים לעצמם ואז מדין שומע כעונה, השמיעה היא כעניה ואין חובת שמיעה אלא תקיעה בלבד — קמ"ל שאף התוקע לעצמו שאי"צ לשמיעה מדין עניה, גם הוא לא יצא י"ח עד שישמע. ה. ראיה נוספת לשיטתו ואפשר להביא ראיה מדין שומע מט' בנ"א יצא, שבשופר כיון דחביב עליה יהיב דעתיה. ושומע קול כשר וקול פסול משני שופרות באדם אחד נחלקו הראשונים והרמב"ן [בדרשת ר"ה]. והריטב"א פסלו. ולכאורה כל הפסול וכל השאלה בשמע מט' אנשים דוקא לשומע ולא לתוקע ומהא דלא חילקו משמע שאף התוקע לא יצא. עכ"פ עולה מהרא"ש וראייתו שאין יוצאים י"ח בתקיעה לבדה וצריך שמיעה. ו. בירור שאף התקיעה מגוף המצוה אולם דברי הרא"ש צריכים בירור האם כונתו שצריך שמיעה בלבד, או צריך תקיעה ושמיעה. כלומר האם התקיעה היא מגוף המצוה או שהיא הכשר מצוה. ולכאורה ניתן להכריע ממשנת חרש שוטה וקטן שאינם מוציאים י"ח את החייבים. ומכך שצריך שהתוקע יהיה בר חיובא במצוה, נראה שהתקיעה היא חלק מהמצוה. אמנם אין בכך ראיה כיון שאולי אף שאין התקיעה המצוה, קול שהתורה צותה עליו שבו יוצא י"ח שמיעת שופר צריך לבא דוקא מבר חיובא. וכמו שאין יוצא בקול החמור — מפני שאין כאן שופר, ואין יוצא בקול המתעסק בשופר מפני שאין כונת השמעת קול כך גם צריך שהקול יצא ע"י בר חיובא. וכעין זה מצאנו בתפילין שאין יוצאים בכתיבת קטן אע"פ שאין הכתיבה חלק ממעשה הקשירה. ואפשר להביא ראיה מהעובר אחורי ביה"כ, שעולה משם שצריך כונת תוקע להוציא י"ח המצוה את השומע, ואי לא התכוון — לא יצא. ולכאורה כאן הקול היה ראוי לצאת ואחרים יצאו בו, ואך זה שלא התכונו אליו לא יצא. ונראה שצריך שגם התקיעה תהא של השומע, מדין שליחות או דרך אחרת. וכן כ' המנחת חינוך [מצוה ת"ה]. "וע' מ"ש האחרונים דשניהם הן שמיעה והן התקיעה הוא המצוה, ואחד בלא חבירו ל"י. דצריכים השמיעה והתקיעה להיות ביחד אך על השמיעה לא שייך שליח. וצריך לשמוע בעצמו, וחלק התקיעה יוצא ע"י אחר, ודוקא ממחויב בדבר ככל המצות". (על ראיתו ששמיעה בלא תקיעה לא מהני — הקשינו לעיל והבאנו ראיה אחרת. ויש מהאחרונים שהסיקו שאין מצוה בתקיעה אלא בשמיעה בלבד. עי' ישועות יעקב סימן תקפ"ה). ז. שיטת ר"ד אבודרהם שתקיעה ושמיעה מגוף המצוה בראשונים יש אשר כתבו מפורש שהמצוה תקיעה ושמיעה. באבודרהם [הלכות פורים]. כתב: ."והטעם שאין מברכין לשמוע מקרא מגילה כמו לשמוע קול שופר, ואין מברכין על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה מפני שבשופר צריך לברך לשמוע ואין לברך לתקוע לפי שצריך שישמע התוקע קול ואם לא שמע לא יצא. כדאמרינן התם: זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור והיה אדם תוקע בבור ואדם שחוץ לבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. נמצא שהשמיעה עיקר ולא התקיעה שאין הבנת הלב תלוי בה. אבל במגילה יוצא בה בקריאתה לבדה אע"פ שלא השמיע לאזנו. כדאיתא בברכות נמצא שהקריאה עיקר שהבנת הלב תלוי בה בלא שמיעה כק"ש". מבואר בדבריו שצריך שמיעה עם התקיעה, והשמיעה היא עיקר המצוה. ח. שיטת הר"ן — תקיעה ושמיעה וכן בר"ן כתב שמצוה בתקיעה ושמיעה יחדיו. שכתב: ."תו איכא למידק מפני מה אנו מברכין במגילה על קריאתה ותקנוה ב"על" מפני שיכולה הקריאה להתקים ע"י אחר ובשופר תקנו הברכה על שמיעתו ותקנוה בלמ"ד .(לשמוע) לפי שא"א להתקים ע"י שליח. נעביד איפכא שתהא ברכת מגילה על השמיעה ובלמ"ד וברכת שופר על התקיעה וב"על", י"ל לפי שבמגילה יש פסוק אותיות שצריך לשמוע אותן תקנו ברכתה על קריאתה, ללמוד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה. אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה. מיסוד רבותינו הצרפתים והרמב"ן ז"ל בלקוטים". [ר"ן על פסחים]. מעצם השאלה עולה שמצריך תקיעה ושמיעה ולהנחה זו שותפים רבותינו הצרפתים והרמב"ן. ט. היחס בין משמיע לשומע לאחר שעלה לנו שצריך תקיעה ושמיעה, צריך לדון מה סוג הקשר בין השומע [שאינו תוקע]. לתוקע. אפשר להבין מדין שליחות ושלוחו של אדם כמותו. (כן הבין המנחת חינוך שהבאנו לעיל). ויוצא שאת חיוב התקיעה המוטל על השומע עושה שלוחו ונוכחות השומע במקום היא מדין שמיעתו. וכיון ששלוחו מוציאו י"ח, צריך שיהא בר חיובא במצוה. ומדין ערבות גם אם התוקע יצא מוציא לשומע. ואפשר לומר מדין שומע כעונה. והתוקע משמיע, והשומע בשמיעתו עושה שתי פעולות: עונה לקול השופר וכביכול הוא התוקע, ושומע את הקול מדין שמיעת שופר. ואף כאן צריך כונת משמיע לשומע כדכתב השו"ע [סימן רי"ג ס"ג]. "אין יוצא י"ח בשמיעת הברכה אפילו יענה אמן אא"כ ששמעה מתחלה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו". י. בירור בדין שליחות דתקיעה אמנם אם התוקע מוציאו י"ח מדין שליחות צ"ע איך מוציא את עצמו מעצם חיובו, ולאחר בגדר שליח באותה תקיעה עצמה. וכיצד מעשה אחד יעלה לשניהם וכש"כ כשהשומעים מרובים. ונראה שכדי לענות על שאלה זו חידשו הלבוש [סימן תקפ"ה]. ומהר"ם חביב (כנראה ביום תרועה הובאו דבריהם "בהר-צבי" לגרצ"פ על הטור). דילפינן בגמרא מקרא שכל ישראל יוצאין בתקיעה אחת (אלא שללבוש כיון שהיא מצוה בגוף אין התקיעה מכלל מצוה אלא הכשר, ולמהר"ם חביב התקיעה מהמצוה והתורה חדשה בה שליחות — כן כתב בהר-צבי שם). ונראה שאחת הסיבות לחידושם הוא ענין זה שהתוקע מוציא עצמו ואחרים בתקיעתו. אך לאחר שהת' אמרה ."יום-תרועה". וכל ישראל יוצאים בתרועה אחת ממילא ניתנה אף דרך זו. יא. ספק בדין שומע כעונה לתקיעת שופר מדין שומע כעונה צריך בירור האם זהו גדר שאפשר לאומרו בכלל, כלפי מצות שופר. שהרי יש מצוות שהן בגופו, וא"א בשליחות ויש מצוות שאינן בגופו ועליהן מועילה שליחות. אבל למצוות שבדבור המוטלות על כ"א בהן נתנה תורה גדר אמצעי שאע"פ שהמצוה בגופו אפשר לצאת ע"י שליח וע"י "שומע כעונה". אמנם כ"ז בדבור, אבל בהשמעת קול שופר מנ"ל דבכלל שייך דין ."שומע כעונה" להחשיב השומע כאילו תקע? יב. רבינו שמחה — תקיעת שופר מדין שליחות כתב בהגהות מימוניות [הלכות שופר פ"ג ס"ט]. "עוד כתב רבינו שמחה שכשם שאין לתוקע להסיח בינתיים כך אין לשומעים להסיח הואיל והתוקע הוא שלוחן ומוציאן. ושלוחו של אדם כמותו וכאילו השומע עצמו תוקע". דהיינו התקיעה עצמה נעשית בשליחות, אבל על הסחת הדעת אין שליחות ונמצא שהסיח השומע את דעתו בעת תקיעתו. סברא זו ניתנת להאמר בין בדין שליחות בין בדין "שומע כעונה" [הבנוי על שליחות]. ועוד יותר באחרון בו השומע ממש שותף לתקיעה. אמנם ניתן לחלוק על סברא זו לפחות לגבי שליחות רגילה. דאם נאמר שאי-הסחת הדעת כלולה בעשית המצוה א"כ השליח-התוקע אשר הוא העושה, הוא מצווה שלא להסיח דעתו והשומע מקיים חלק השמיעה בשמיעתו. (עוד יש בדבריו חדוש שהסחת דעת היא אך בתקיעה ולא בשמיעה ולא ברר את סיבת החילוק ונראה שכונתו בין מצוה פעילה למצוה סבילה שנעשית ממילא). העולה משיטת רבנו שמחה שבתקיעת שופר התוקע שלוחו של השומע. יג. הר"ן — תקיעה לאו מדין שליחות אבל הר"ן חלק על הנחה זו בדבריו על מודר הנאה שרשאי לתקוע לחברו בשופר של מצוה [כ"ח ע"א ד"ה "אמר"]. כתב: "מיהו מסתברא לי דכי אמרינן מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דוקא כגון שהוא תוקע מאליו להוציא המודר הנאה, אבל כל שאמר לו המודר תקע לי והוציאני אסור דשליחותיה קעביד." ומביא ראיה מסוגית כהנים שלוחי דידן או דשמיא בנדרים [ל"ה ע"ב]. ולכאורה אם התוקע הוא בלאו הכי שלוחו של שומע מה אכפת לן במנוי השליחות הא בלאו הכי יש כאן שליחות שאסורה למודר הנאה. ומכאן שאין היחס בין תוקע למתקיע שליחות. וא"כ צריך להסביר לר"ן שכל דין תקיעה אינו מדין שליחות אלא מדין אחר. יד. בין שליחות לשליחות מצוה אמנם ניתן לחלק בין שליחות דמצוה לסתם שליחות ולומר דהא דאסרה הגמרא בנדרים היא סתם שליחות משום הנאה דמודר, אבל הנאה דמצוה אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו. חילוק זה מצאנו בשיטת הראשונים בנדרים דנחלקו הרא"ם ושיטה [בשמ"ק ד"ה "נפקא"]. האם נאסר דוקא בשליחות מפורשת או בכל מצוה הנעשית ע"י שליחות. ואם נאמר שהר"ן סבר כרא"ם אפשר להסביר תוקע מדין שליחות. .(אבל בר"ן לא כתיב מפורש ועוד שקשה מכהן המקריב. וצ"ע). ובפשט הדברים צ"ל שתקיעה לר"ן אינה מדין שליחות אלא מדין שומע כעונה .(אי אמרינן דאינו מדין שליחות וצ"ע) או כהכשר מצוה בלבד. וה' יאיר עיני. .(ולעיל כתבנו דקצת משמע בר"ן שסתם תקיעה מדין שליחות, בדין שומע כעונה אי הוי מדין שליחות או ענין נפרד לא מצאתי דנים מפורשות. אמנם פשטא דמשנה ברכות "המתפלל וטעה סימן רע הוא לו ואם שליח צבור הוא סימן רע הוא לו ולשולחיו ששלוחו של אדם כמותו". משמע ששליח צבור הינו ממש שליח אע"פ שמוציא את הרבים ע"י דין שומע כעונה. אמנם אי הכי היה צריך להיות מוזכר בשו"ע שהמודר הנאה אין יוצא בתפילת מי שמודר הימנו ולא מצאתי לא באו"ח בדיני ש"צ ולא בהלכות נדרים).