חבל נחלתו א לה
<poem> סימן לה
~חיוב תעניות החורבן בימינו
א. יסודות ההלכה כשנתיים לאחר תחילת הבנין המחודש של בית שני (לאחר שבטלוהו צרי יהודה)., שלחו מבבל לא"י [רש"י ריש פ"ז בזכריה]. "לחלות את פני ה', לאמר אל הכהנים. ואל הנביאים לאמר: האבכה בחודש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים". תשובת ה' היא בסוף פ"ח בזכריה: ."כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". פרשו בגמרא בר"ה [י"ח ע"ב].:. ."דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום. אמר רב פפא: ה"ק בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות — צום (גירסת רמב"ן בתוה"א: בזמן דאיכא צרה וי"ג שמד)., אין גזרת המלכות ואין שלום — רצו מתענין רצו אין מתענין". מסביר הריטב"א: ."שהצומות הללו עיקר גזירתן היה על חרבן ראשון כל אחד לענינו כדמפרש ברייתא לקמן (מח' ר"ע ור"ש), וכשנבנה בית שני אמר הנביא: 'כה אמר. ולמועדים טובים' כלומר שלא ינהגו בהם צום, רק שיעשו אותם ימים טובים. ומ"מ מדקרי להו נמי לאחר הבנין צום, ולא כתיב אשר צמתם. משמע שלא נתבטלו לגמרי ולא נעקרה לגמרי גזירה ראשונה ואע"פ שהיה ראוי שתעקר כיון שעל בית ראשון נגזרה והרי נבנה, והטעם לפי שיודעין היו שסוף בית שני זה ליחרב, ושיהא גלות זה שאנו בו, ובנין שני לא חשיב להו כולי האי דליהוי נגדר הפרץ הראשון, ולפיכך לא עקרו גזירתן לגמרי". .(הריטב"א וכן הרמב"ן מדברים על גזירה או תקנה שקבעה את הצומות, והיינו בי"ד של נביאים וחכמים שבדור החורבן. וע"כ בשבעים שנות גלות בבל צמו בהם. עפי"ז מוקשית שאלתם את הנביא האם לצום שהרי 'לא בשמים היא'. ועוד קשה שבנבואה נקבע צום וששון וכו' ובי"ד אך פרשו. ואולי ניתן ללמוד מכאן שמותר לשאול בנבואה על תקנות וגזירות חכמים וצע"ג. ועי' לעיל סי' ב'). ב. פירושי שלום ושמד נחלקו הראשונים בפירוש דברי רב פפא. רש"י: "שיש שלום: שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל. יהיו לששון ולשמחה: ליאסר בהספד ובתענית. יש גזרת המלכות צום: חובה להתענות בהן". וכרש"י כתב הר"ן (על הרי"ף). וכ"נ במאירי: "אין שלום ואין שמד — שיד האומות תקיפה עלינו אלא שאין גוזרין עלינו גזרות לבטל את המצוות". עולה לרש"י שהמצב האמצעי בו תלוי ברצו הוא שיד האומות תקיפה על ישראל וללא גזירות והכל תלוי בגורם זה. לא מבואר ברש"י על איזה ציבור בעם ישראל יד נכרים תקיפה, ונראה שהיינו בארץ ישראל ששם שלטונם על ישראל אינו כסדרו של עולם, אבל בארצותם הן חלקם ודינא דמלכותא דינא. וכעין זה ברשב"א: "פי' בזמן שיש שלום, שישראל שרויין על אדמתן". אין שמד ואין שלום:. "בשישראל בארץ האויב אלא שאין שמד". (ושרויים היינו בשלטון עצמי). לפי"ז יוצא לכאורה, שבבית שני היו תקופות שהיו חייבים בד' צומות — בזמן שיש שמד ושלטון נכרים, היו תקופות שתלוי ברצו — בשלטון נכרים ללא שמדות, והיו תקופות שהם ימי שמחה — כשיד ישראל גברה ושלטה. עפ"י דברים אלו תתפרש המשנה המדברת בששה חדשים שהשלוחין יוצאין בין בתקופת הבית ובין לאחר החורבן, ובין בזמן הבית ובין לאחריו היו יוצאים על חודש אב מפני ת"ב, וסיום המשנה: "וכשהיה ביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר". מוסיף על שאר החודשים שבהם יוצאים בין בזמן ביהמ"ק ובין לאחר חורבנו. (ואין להסביר שהמשנה מדברת רק לאחר החורבן ומציינת לגבי אייר, שא"כ היה ראוי שתוסיף שעל אב בזמן הבית לא יצאו). אלא שהבנה זו שהכל מתבסס לרש"י על יד תקיפה מוכחשת מכמה מקומות: א. הש"ס מקשה מדוע אין יוצאים על תמוז וטבת ומביא את דרשת רב חנא בשם ר"ש חסידא (שהובאה לעיל)., ומסביר רש"י: "דכולהו ימי תענית נינהו בזה"ז שאין ביהמ"ק קיים, ומתניתין בזה"ז קא מיירי מדקתני וכשהמקדש קיים כו'". כלומר רש"י תולה את הצומות בבית המקדש ולפי"ז כל ימי בית שני לא יצאו השלוחים על אב. ואת המשנה יסביר שיוצאים תמיד על ששה חודשים אלא שבזמן הבית על אייר ולא על אב ולאחר החורבן על אב ולא על אייר. ב. בהמשך הגמרא אומרת: "רב ור' חנינא אמרי בטלה מגילת תענית הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום והנך (ימי מג"ת). כי הני (ד' צומות)". ומסביר רש"י: ." אין שלום — צום, ואע"ג דבזמן הבית קרינהו מועדים טובים". משמע שבזמן הבית ד' צומות היו ימי שמחה. ג. את קושיית רב ור"ח מתרצים: "ר' יוחנן וריב"ל אמרי לא בטלה מגילת תענית הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין ביהמ"ק אבל הנך כדקיימי קיימי". ומפרש רש"י: ."דתלינהו בבנין דע"י החורבן הוקבעו לצום ועל ידי הבנין הוקבעו ליום טוב, שכשנבנה בית שני שלחו בני הגולה האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים מיום החורבן כמו שנאמר שם שהשיבם הקב"ה כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה וגו', ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים". שוב עולה מדברי רש"י שבזמן הבית ד' צומות הם ימי שמחה. ד. בהמשך הסוגיא מובא שכאשר בטלו חז"ל הזכרת השם בשטרות קבעוהו ליו"ט בג' תשרי ונמנה היום במג"ת. והגמרא מקשה למ"ד בטלה מג"ת: איך הוסיפוהו אם את כל קודמיו בטלו? ומתרצים שיום הביטול היה בזמן שבהמ"ק קיים (אבל לאחר החורבן בטל אף הוא). ועל כך מקשה הגמרא שהר"ז יום שנהרג גדליה בן אחיקם. ומפרש רש"י: "אי בית המקדש הוה קיים בלאו הכי הוי יו"ט דהיינו צום גדליה וקריא רחמנא מועדים טובים בזמן הבית". מכל דברי רש"י אלו עולה שבזמן בית שני כל ד' צומות היו ימי שמחה. מקצת מסתירות אלו הקשה הגר"י גרשוני בספרו קול צופיך [עמ' רכ"א ואילך]. ותרץ: "דלרש"י אם בזמן שהמקדש בנוי זה ג"כ מספיק שיקרא שלום, ויש שני אופנים בפירוש בזמן שיש שלום: או שיד אומות העולם אינה תקיפה על ישראל או שהמקדש בנוי". [עמ' רכ"ב]. ודבריו אינם מוכחים ונ"ל לבסס דבריו. לרש"י, לכו"ע הנבואה היתה שכשנבנה ביהמ"ק ד' צומות אלה הם מועדים טובים. ולא הוסיפה הנבואה על העתיד מאומה. לאחר חורבן בית שני כשהתברר שבית שני לא השיב עטרה ליושנה וחסר חמישה דברים ובטלה הנבואה, תקנו חכמים לשוב ולצום את הצומות ואסמכינהו אקרא. ומלאחר החורבן תוקף הצומות גם בימי צרה הוא מדברי חכמים. ותקנתם היתה עפ"י הפסוק בזכריה ביצירת מצב ביניים של לא שלום ולא צרה. וכשנדייק נבחין שיד תקיפה מזכיר רש"י דוקא בדברי רב פפא, ואילו בדברי רב חנא הוא מזכיר את בית המקדש, ובפעם השניה שמוזכרים דברי רב חנא בקצרה לגבי ביטול מג"ת הוא ג"כ מסביר על בית המקדש. מפני שהסבר רב חנא היה על זמן הבית, ואילו דברי רב פפא באו לבאר את המצב שלאחר החורבן שתנאיו שונים. וע"כ לגבי מצב שלום בזמן בנין הבית מזכיר רש"י מועדים טובים ויום טוב, ואילו לגבי מצב שלום בדברי רב פפא הוא מזכיר להיאסר בהספד ובתענית. וזו נקודת המחלוקת בין האמוראים לגבי מגילת תענית: מאן דאמר דבטלה — כשם שנחתינן דרגא לגבי ד' תעניות הן בחיוב והן בחומרת הצומות, כך צריכים לירד דרגא בימי מג"ת, וכיון שכל עניינם היה יחסית קטן — אך איסורי הספד ותענית — ממילא הם בטלו. ולמ"ד דלא בטלה מג"ת כיון שיסודם של ד' צומות הוא בחורבן בית ראשון, אין לקשור ימי מג"ת שכולם נקבעו לאחריו אליהם ולבטלם כשאלו בטלו. (וכשתמצי לומר מחלוקתם היא האם בית שני הוא המשך של בית ראשון וע"כ נסיו נקבעו במג"ת, או שמלכתחילה ידעו שתקופה אחרת לפניהם וקבעו ימי מג"ת לזכרון הנסים שארעו בתקופה דלה בנסים, ואין לבטלם עם החורבן). לעומת שיטת רש"י (ואולי גם הראשונים המתנבאים בסגנונו),. ברבנו חננאל שלום — בזמן שבית המקדש קיים, וכ"כ ברמב"ן [תוה"א שער אבלות ישנה]., וכ"כ הטור וכ"כ הב"י בשיטת הטור. ונראה שהרמב"ן והטור למדו שדברי רב פפא מלמדים את תקנת הנביאים ובית דינם, וע"כ הרמב"ן מסביר שמעיקר הדין כל ד' צומות שוים היינו אסורים בחמישה דברים ומפסיקים מן הערב. אלא כיון שחלותם בימינו תלויה ברצו לא קבלו עליהם יותר. אבל תשעה באב כיון שהוכפלו בו הצרות קבלו עליהם את כל החומרות. ובריטב"א: שלום — ישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים אז ששון ושמחה. אין שלום שבית המקדש חרב ויש שמד על ישראל — צום גמור מגזירת נביאים הראשונים, אין שלום ואין שמד (חדא לגריעותא). תלוי ברצון בי"ד. וברמב"ן ואין צרה — במקום ידוע בישראל, וכ"כ הטור. ונראה שגורם זה אך שייך לרמב"ן בזמן שאין שלום ואין גזרה, שאז כל שיש גזרה במקום אחד חייבים להתענות כולם מדברי נביאים. אבל בזמן שיש בית מקדש אף צרה במקום אחד אינה מבטלת לדין ששון ושמחה, ואזלינן בתר רובא מצד חשיבות יושבי א"י. (ועי' שו"ת תשבץ ח"ב סי' רע"א שחולק על הרמב"ן). ג. רצו מתענין — רצון אישי או החלטה ציבורית המצב האמצעי שתלוי ברצו מעורר את השאלה: כאשר תקנו נביאים את ד' הצומות האם במצב האמצעי (אין שלום ואין גזירה). השאירו את הקביעה ביד כל אחד ואחד, או בהחלטה כוללת של רוב הציבור, ולמעשה בי"ד הגדול באותו דור, או ביד בי"ד של אותו מקום. ונראה שאם השאירו זאת ביד כאו"א המשמעות היא שתקנת הנביאים היא שהזמן המדובר הוא כתעניות יחידים בתעניות גשמים (ומכאן פתח גדול לכך שג' תעניות קלות יותר ואין חייבים בהן בה' דברים כת"ב). אם השאירו זאת ביד בית דין של אותו מקום נראה שמעיקר הדין תלוי בכאו"א אלא משום חשש מחלוקת הפקידו זאת ביד בי"ד. לעומת זאת אם נאמר שהופקד הדבר ביד הכלל לדורות, נראה לומר שבי"ד של נביאים השאירו לבתי דין שלאחריהם להכריע. ברמב"ן: ."רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות אין מטריחין עליהם להתענות, אין שלוחין יוצאין, רצו רוב ישראל להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכש"כ בדורות הללו, שהרי בעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הלכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים". וברא"ש: ."פי' לא רצו — הציבור, אבל היחיד אין לפרוש מן הציבור כל זמן שלא נמנעו הציבור שלא להתענות". וכ"כ הטור. [סי' תק"נ]. עולה שהדבר ניתן ביד בי"ד גדול שבדור ועליהם נאמר אם רצו או לא ואין היחיד רשאי לשנות. אמנם בב"ח פרש על הטור: "ומ"ש רצו רוב ישראל — פירוש רוב ישראל שבאותה מדינה והיינו רוב ציבור". אבל לאחר עיון נראה שלפחות ברמב"ן רוב ישראל משמעותו דוקא בית דין של כל ישראל. ואך בטור ניתן להסביר כך. אבל באוצר הגאונים [ר"ה תשובות ל"ד].: "הילכך שלשה צומות מי שאינו רוצה לצום אין בכך כלום ואינו מחייב בהן אבל ט' באב הואיל והוכפלו בו הצרות חייב לצום ולהתענות בו". וכן ברשב"א אע"פ שהורגלו להתענות, לא רצו אין מתענין, וע"כ לא שלחו שלוחים, ורחוק בעיניו לומר כיון שמעיקרא אילו רצו שלא להתענות בגלל זה אין שולחים שלוחים. ונראה מדבריו שתלוי ברצון כ"א. וכ"כ הר"ן אלא שקבל להלכה דעת הרמב"ן. ובריטב"א מאריך בבירור השאלה ומסיק שאמנם היה תלוי ברצון היחידים, אולם לאחר שקבלו עליהם הרי היא חובה (אם כי עפ"י הדינים להקל שקבלו עליהם)., אולם בעת שנשנתה המשנה עדיין לא היה מנהג הציבור ברור ורק בזמן האמוראים נתחזק המנהג, וע"כ לא יצאו על תמוז וטבת. אמנם מלשונו קודם "רצו בית דין" משמע שתלוי גם בבית דין וע"כ נראה שבכל מקום היה בי"ד מחליט עד שקבלו עליהם כל ישראל בימי האמוראים. .(לגבי שיטת הרמב"ם קשייה והסברה עיין במאמר הגר"י גרשוני שהוזכר לעיל.)