חבל נחלתו א ז

<< · חבל נחלתו · א · ז · >>

סימן ז- ציבור גויים בארץ-ישראל תחת שלטון ישראל

הקדמה

האחרונים שנקטו בימינו עמדה לגבי המיעוטים בא"י, עסקו רובם ככולם בבעיה אחת: מצבם האמוני, ומתוך כך למדו את החובות והזכויות ההלכתיות הנובעות מכן, כשתנאים הלכתיים נוספים כמו יובל או יד ישראל תקיפה מחלקים את מצבי ההתייחסות השונים. מתוך כך הגיעו למסקנה שפחות או יותר היחס העקרוני של מדינת ישראל למיעוטיה הוא הנכון, עם שינויים בין דעות מחברים השונים [ע' מאמרי הגר"ש ישראלי בעמוד הימיני, הגר"י גרשוני בספרו "קול צופיך" ובתחומין ב', ושם מאמר הגר"י הרצוג זצ"ל והערת הרצי"ה קוק זצ"ל סוף ס' משפט כהן סי' ס"ג, ר"ש פדרבוש בס' משפט המלוכה בישראל ועוד באחרונים].

מאמר זה נוקט דרך שונה וביסודו מונח שיש להבדיל בין ההנחיה שנתנה התורה להתייחסות לגויים כיחידים לבין ההתייחסות אליהם כציבור. באשר להתייחסות לציבור יש על כך מצוה מפורשת בתורה המצמצמת כוחו של ציבור גויים בא"י (יקרא להלן מיעוט) מכפי שההתייחסות אליהם בהיותם יחידים. ומכאן למסקנות מחודשות והשלכה על הדרך אותה אנו צריכים לנהוג בחיינו.

כותב המאמר אינו רב ואינו פוסק אלא תלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע. ויתלבנו הדברים ויצורפו בהתעסקות תלמידי חכמים באותן הלכות, והרחמן יאיר עינינו בתורתו ויצילנו משגיאות, אכי"ר.

תנאי ההשלמה עם מיעוט שאינו מ-ז' עממין בתוך א"י

שיטת הרמב"ם [מלכים ו', א'] שבין מלחמת מצוה עם ז' עממין ועמלק ובין במלחמת רשות קוראים לשלום, כשתנאי השלום הם:

א. קבלת ז' מצוות בני נח. ב. מס. ג. עבדות.

אם השלימו וקיבלו ז' מצוות בני נח, מס ועבדות אסור לשקר להם [שם ה"ג], ואם לא השלימו ולא ברחו מא"י ב-ז' עממין ועמלק — יש חיוב להרוג כולם. במלחמת הרשות הורגים זכרים גדולים ובוזזים טף ונשים.

הרמב"ן חולק עליו במלחמת הרשות ולדעתו אין מתנאי ההשלמה ז' מצוות בני נח [דברים כ', י'], אלא קבלת מס ועבדות. וכ"כ הנצי"ב [פי' העמק דבר דברים כ', י'] שרש"י סובר כרמב"ן (אמנם הרמב"ן עצמו הביא שרש"י בפירושו למס' סוטה כרמב"ם והנצי"ב נשען על רש"י בפירוש לתורה. אמנם בפס' י"ח כתב הנצי"ב דברי רש"י מסוטה ולא כתב שסותרים לדבריו לעיל). וגם הראב"ד [שם, וכס"מ ה"ד] סבר כרמב"ן.

הן לפי הרמב"ם והן לפי הרמב"ן התורה לא הגדירה בצורה ישירה תנאי ההשלמה עם גויים שאינם מ-ז' עממין בתוך א"י. שהרי בתורה וכן בספרי ובגמרא, מלחמת מצוה — בתוך א"י עם ז' עממין, ומלחמת רשות מחוץ לגבולות א"י — עם עמים אחרים. צריך ללמוד אם כן את הסתום מהמפורש. לשיטת הרמב"ם לא מסתבר שהתורה תשלים השלמה שאינה כוללת ז' מצוות מס ועבדות, שהרי בין בחו"ל ובין בא"י נתבעה דרישה זו. ואין הו"א לומר שיקלו על גויים שאינם מ-ז' עממין בתוך א"י אם החמרנו עמהם אף מחוץ לא"י.

לשיטת הרמב"ן הטעם שאין תובעים במלחמת הרשות ז' מצוות הוא ריחוקם והיותם מחוץ לא"י. אבל אם הם בתוך א"י, גם מהם יתבעו ז' מצוות בני נח. וכך כתב הרמב"ן: .."ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי הערים האלה [ז' עממים] נשאל להם לשלום ומיסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ג, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת, שכבר נאסר לנו בעובדי עבודת גילולים לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך כי תעבוד את אלוהיהם".

וכ"כ הנצי"ב [שם]: "אבל להניח לגמרי בשלום בא"י גויים עובדי עבודה זרה, א"א אפילו רוצים להיות למס ועבדות, מה שאין כן בחו"ל — אם רוצים להשלים, אין חוששין להם אם יעבדו עבודה זרה". עולה מדבריהם שאין מוותרים על ז' מצוות בני נח כתנאי להשלמה. (ברמב"ן שם מברר שאין כוונתו דווקא לע"ז). לגבי מס ועבדות, גם כן ברור שאם בערים רחוקות מחוץ לא"י נתבעים מו"ע כתנאי להשלמה, כל שכן בערים קרובות בתוך א"י. ועולה על פי זה בין לרמב"ם ובין לרמב"ן וראשונים שבשיטתו, שכל מיעוט בא"י שקוראים לו לשלום מתנים את השלום בקבלת ז' מצוות בני נח, מס ועבדות.

פרשיה זו עם מקורות נוספים שיבוארו בהמשך מהווה יסוד ללימוד יחסינו למיעוט בא"י, חובותיו וזכויותיו, כשהיסוד הנלמד ממנה: מיעוט, לפחות זה המתקבל ע"י קריאה לשלום במלחמה מקבל על עצמו — אם רוצה לחיות תחת שלטון ישראל — מס ועבדות. אם אינו מוכן לקבל את התנאים הנ"ל יכול הוא לצאת מא"י או להלחם עליה.

ניתן להקשות שלכאורה אי אפשר ללמוד מפרשיה זו על מציאות אחרת. דהיינו, ציבור שאינו מ-ז' עממין (שנצטוינו להכריתם בא"י) או שמקיימים במידה מסויימת ז' מצוות בני נח. אולם אם נתבונן מצד הסברא הרי חובה על עם ישראל לשלוט בא"י, מצד מצות ירושת הארץ (שמלמדה הרמב"ן בהוספותיו למ"ע מצ' ד') וע"כ המלחמה לכיבוש הארץ היא מלחמת מצוה, ואם במלחמת הרשות מתנאי ההשלמה מו"ע קל וחומר למלחמת המצוה. וכן דברי הרמב"ם [מלכים ו', א']: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת המצוה..." ומפרט את תנאי ההשלמה, ואך בהלכה ד' מפרט חילוק בין מלחמת מצוה למלחמה רשות. למדנו, שאין אפשרות נוספת אלא זוהי הדרך היחידה במלחמה כזו.

האם דיני מיעוט כדיני גר תושב?

בררנו עד עתה שמיעוט בארץ שהתקבל בקריאה לשלום מקבל ע"ע: ז' מצוות בני נח, מס ועבדות. אמנם עדיין עומד לבירור מהו היחס של ישראל לכל אחד מהמיעוט? האם חייבים כלפיו בכל אותם חיובים שחייבים כלפי גרים תושבים, דהיינו, האם מיעוט הינו ציבור של גרים תושבים שבגלל התאספותם הציבורית ויצירת גרותם בכפיה חייבים אף במס ועבדות או שבעצם הם אינם גרים תושבים ועיקר היחס אליהם הוא מצד היותם מבני נח שמעוניינים לישב בתוך א"י בצורה ציבורית וע"כ הוגבלו בתנאים מסויימים, ואז נאמר ש-ז' מצוות בני נח אינן לגרות אלא דרישה מינימלית מכל מי שנמצא תחת יד ישראל ועיקר בחינתם כבני נח — גויים מאומות העולם המקיימים שבע מצוות בני נח ויושבים בא"י, אבל אין דינם כגרים תושבים.

הגבעונים מ-ז' עמי כנען היו הממלכה היחידה שהשלימה [יהושע י"א, י"ט] ובתנאי מס ועבדות [רמב"ן דברים כ', י'] ומצאנו שהמדרש [במ"ר ח', ד'] וכן הגמרא [יבמות ע"ט. ע"א "גרים גרורים"]. מכנים אותם גרים. ואולם, אין זו ראיה מכרחת שאולי שם זה בהשאלה, ואולי ניתן להביא מכאן ראיה להיפך. לא מצאתי במדרשים שדיברו על זכויות הגבעונים כגרים תושבים (להחיותם, אסור עושק ואונאת דברים), ואך על הפגיעה בפרנסתם (שהיו מספקים מים ומזון לנוב עיר הכהנים), ואם מדובר כאן בגרים תושבים, חטאו של שאול גדול עוד יותר. גם ברמב"ן אין הזכרה לאותם יתרונות הלכתיים של גר תושב ביחס למיעוט, פרט לישיבה בארץ. ונראה שלדעתו אין למיעוט זכויות נוספות, ולהיפך — הם עבדים: שכירים לשיטתו, אף ליחידים מישראל [יבואר להלן]. ולשיטת הרמב"ם, לציבור.

ברמב"ם [מלכים פ"ו], בו הוא מדבר על השלמה במיעוט, אין מזכיר גם כן גר תושב. בפ"ח בו הוא מזכיר שאין משלימין וכורתים ברית לעיר עד שיקבלו ז' מצוות — אינו כוללם בגר תושב. ורק בהלכות הבאות מסביר מה הם גרים תושבים ובאיזו כוונה צריכה להיות קבלתם. עולה לפי דבריו אלו, וכן לפי דבריו בספ"י: "נוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל", שאף הוא סובר שלא הותר אלא להושיבם תחת ידינו ואף בא"י. אך כל דיני ג"ת ודאי שאין להם, וביחוד שביחס למיעוט מציין: "שיהיו נבזים ושפלים ולא ירימו ראש" [פ"ו, ה"א]. ואילו לגבי ג"ת, צריך לנהוג בהתקרבות גדולה. נראה אם כן שיש כאן שני סוגים שונים של גויים שהצטרפו לעם ישראל ואין עניינם שווה.

נביא עוד מדברי הנצי"ב שכותב עה"פ: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה, וגם מבני התושבים הגרים עמכם, מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לאחוזה". [ויקרא כ"ה, מ"ד-מ"ה]. ז"ל בפי' העמק דבר: "התנה הכתוב 'בני' ו'התושבים' לאפוקי התושבים עצמם ולאפוקי בני גר צדק. והיינו כמש"כ דמהם תקנו הוא מצוה להוציאם מע"כ, וא"כ תושבים עצמם כבר אינם עובדים עבודת כוכבים ואע"ג שעדיין אוכלים נבלות" מבואר שלבני גרים תושבים אין שום יתרון ואף שום חובה והם חוזרים לנוכריותם בעכו"ם מחוץ לא"י, או צריכים קבלה מחדש בפני ג' חברים. אבל במיעוט הלא מפורש שבניהם מחוייבים במה שקיבלו אבותיהם, שהרי שלמה, שנה לאחר שישראל מותירים מעמי כנען, נותנם למס עובד. ומובא כראיה ברמב"ם [מלכים ו', א']. וכן בגבעונים אין קבלה בפני ג' חברים לכאו"א בכל דור ודור, אלא הם ממשיכים לשמור על תנאי הקבלה הראשוניים (אפשר לכ' לטעון שהיתה בגבעונים קבלה ציבורית מכאן ולהבא, לכל דורותיהם. אמנם גם אפשרות כזו טעונה ראיה). ועוד ראיה שאין הגבעונים גרים תושבים — שהרי אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג [ערכין כ"ט, רמב"ם אסורי ביאה י"ד, ח'], וקבלת הגבעונים היתה תוך שבע שכבשו. ושמיטין ויובלות לא מנו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחילקו [ערכין י"ג. וסע"ר פי"א בביאור הגר"א], וא"כ לא יכלו לקבלם. (אמנם ניתן לדחות דהרי יהושע שלח ג' אגרות וגם אז לא מנו, ומי שהיה רוצה להשלים לג"ת א"א לקבלו. אבל לשיטה דלעיל ל"ק מפני שבאמת אף המשלים לא היה ג"ת אלא מיעוט בלבד).

מס ועבדות בעת קריאה לשלום — חובה או רשות?

שתי אפשרויות להפחית ממס ועבדות. האחת, לאחר קריאה לשלום, בעקבות הסכמה חלקית של הגויים למס ולא לעבדות וכדו'. אז נשאל האם מותר לעם ישראל להסכים לתנאי השלמה כאלו. אפשרות נוספת: עוד טרם הקריאה לשלום, האם רשאים ישראל לוותר על חלק מהדרישה למס ועבדות. כאן השאלה היא על מצות התורה, האם זו עצה או ציווי? אשר לדרך הראשונה, חז"ל בספרי לומדים שאין לעשות כן — "'יהיו לך למס ועבדוך' — אמרו מקבלים עלינו מיסים ולא שיעבוד, שיעבוד ולא מיסים — אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו". וחז"ל מתנים תנאי נוסף: "והיה אם שלום תענך. יכול אפילו מקצתם, ת"ל ופתחה לך כולה ולא מקצתה". דהיינו, ההסכמה לשלום זה היא מצד כולם, ותנאי השלום מס ועבדות חייבים להתקבל בשלמותם [ספרי דברים סימן י']. הרמב"ם פוסק כן [מלכים ו', א'] וכן הרמב"ן עה"ת [דברים כ', י"א]. יוצא שאין משלימים עם גויים אם אין הם מקבלים מס ועבדות.

ישראל עצמם — האם מצווים דווקא על תנאי ההשלמה באופן זה או שאולי רשאים לוותר עליהם. תשובה לכך לא מצאתי במפורש במקורות וננסה ללמוד מהמפורש על הסתום. הסברא הפשוטה אומרת שישראל מחוייבים על כל המצוה כפי דבריה בכתוב עפ"י תושבע"פ. ואי אפשר לשנות לפי רצונם או תנאי הזמן. וכשם שבכל מצוה אחרת אין מוותרים על חלקיה, גם מצוה זו היא פרשה בתורה שמילותיה מדוקדקות ואיננו רשאים להחליט זה עיקר וזה טפל. נוסיף על כך שלשיטת הרמב"ם שאין בערים הרחוקות חיוב לכפות ל-ז' מצוות בני נח. נמצא שמס ועבדות הם הביטוי השלטוני היחיד של ישראל עליהם. בתוך א"י אמנם חייבים ב-ז' מצוות בני נח, אבל כבר בארנו שחיוב זה אינו נובע מהשלטון הישראלי, אלא נובע מקדושת העם והארץ, ואסור ע"ז בתוכה. נמצא שאין סברא להפקיע מס ועבדות ממיעוט היושב בא"י.

אף בספרי [שם], אמנם ע"י דברי אגדה, מבורר שאין להניח להם מקבלת מס או עבדות. ז"ל: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה — הכתוב מבשרך שאם אינה משלימה עמך לסוף שהיא עושה עמך מלחמה". אם אין השלום עמה — שלום כפי שהתורה מחייבתו, סוף מצב זה הוא מלחמה. וממילא נסיק מכאן שויתור על מס או עבדות בל' התורה אינו השלמה, וסופו להסתיים בכשלון.

נאמר למעלה שאותו חיוב חל עלינו בכיבוש הארץ וכלפי כל מיעוט שאינו מעם ישראל ורוצה לגור בה. שהתורה קבעה (בזמן שיד ישראל תקיפה), ואם מאיזו סיבה ישראל אין עושים כן, אף שאותם מיעוטים נשמעים לשלטון בארץ ישראל, לא נגמרה ההשלמה עמם.

המתקבלים שלא על דעת מס ועבדות — האם צריך לכפותם לכך?

במצב שישראל הם היוזמים את החלת השלטון על מיעוט הגויים, ברור שמוטל להתנות את ג' התנאים. נשאלת השאלה בדיעבד, אם אותם גויים לא קיבלו על עצמם את אותם ג' תנאים — האם מותר להניחם כך, או חובה שלא להשאירם במצבם הקיים?

לגבי איסור ע"ז ו-ז' מצוות בני נח נראה בפשטות שאין שום היתר להניחם, שהרי אם נאסרה ישיבת עובדי עבודה זרה בארץ-ישראל [רמב"ם הלכות עכו"ם פ"י, ה"ו] אין שום אפשרות להתיר להם. אמנם באשר למס ועבדות צריך ביאור, ונראה דברי הרמב"ן [דברים כ' ס"פ י'], שכתב:

"וזה הענין שעשה המלך שלמה שכתוב בו: וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו' כל העם הנותר מן האמורי, החיתי, הפריזי, החיוי והיבוסי, בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני-ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה. ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד. והענין הזה כתורה עשאו, כי קיבלו עליהם מצוות ודבר ברור הוא כי כיוון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו".

הרמב"ן כותב מפורש שאותם בני עממין שכבר קיבלו ז' מצוות בני נח (שלולא כן אסור לקיימם), ולפני כן לא גברה יד ישראל עליהם — שלמה המלך, שתקפה ידו כפאם למס ועבדות.

אותם פסוקים מצטט הרמב"ם כראיה לקבלת מס ועבדות [מלכים ו', א'], למדנו שאותם גויים שקיבלו ז' מצוות בני נח לא קנו מעמד לעצמם וצריך היה לכפותם לקבלת מס ועבדות. (וא"ת שהיה זה מס המלך שאם כן מאין ראית הרמב"ם והרמב"ן למס ועבדות).

ראיה נוספת ניתן להביא מהגבעונים שכריתת הברית בטעות עימם היתה ללא תנאי למס ועבדות, ואף-על-פי-כן נתנם אח"כ יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. ואין לומר שהיה זה עונש, שהרי כתב הרמב"ן [שם פ' י"א]: "ועשה להם כמשפט הראוי לעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך, שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה למזבח לה' והוא המס והשעבוד כמו שפרשנו". וכן הרלב"ג [בפירוש ליהושע ט'] כתב, שמה שנתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים היה הכבדת העבדות עליהם יותר ממס ועבדות הפורמלית שהיתה נדרשת מהם ללא רמאותם. וכן מדברי הרמב"ם עולה שכפו אותם לקבל מס ועבדות לאחר כריתת ברית ללא תנאים נוספים, שכתב "ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכריתם לפי חרב לולא השבועה, מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית אלא היה דינם שיהיו למס עבדים" והנה לפי שהיו עובדי עבודה-זרה אסור לכרות להם ברית, ואם-כן אין משמעות לסיום דבריו: "אלא היה דינם שיהיו למס עבדים" בתור עובדי עבודה-זרה ולכן צריך לומר ש"אלא" מתייחס לתוצאה שנתנום חוטבי עצים ושואבי מים. וכן [שם] בה"ג כתב: "ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקיבלו ז' מצוות". ומקורו בגבעונים [רדב"ז שם] והביטוי השלמה בכל הפרק מתייחס לקבלת מס ועבדות. עולה שמעוט שמסיבה כל-שהיא לא קיבל מס ועבדות מותר וראוי לכפותו לכך.

ונראה להסיק יותר מכן. מצד הסברה, התורה התירה לעם ישראל להשכין ציבור גויים בארץ-ישראל אך בתנאים אלו, שהרי התורה נתנה הנחיות לשני מצבים: מלחמה או שלום ושניהם בתנאיהם. וכיון ששני המצבים נשענים על-כך שיד ישראל תקיפה, אין מצב ביניים. ואם-כן, צריך לכוף כל מיעוט בארץ-ישראל לקבל את השלטון על-פי התנאים. מבירור זה מסתבר שאף מיעוט ששוכן בארץ ישראל, ומשום חולשת ישראל או הערמה או כל סיבה אחרת לא קיבל עליו מס ועבדות, יש חובה תורנית והגיונית, מצד שלטוננו על ארץ-ישראל [רמב"ן הוספות למ"ע ד'] לכפותו לקבל מס ועבדות, כפי שעשה שלמה המלך לכל הנשארים מז' עממין שעדיין לא קיבלו מס ועבדות.

מסקנה אחרת מהבירור לעיל, היא הצורך להגדרה מדויקת מהו מיעוט ומהן זכויותיו וחובותיו של הכלל — המיעוט כולו ושל הפרטים שבו.

עיקרי ההבדלים בין גר תושב למיעוט

מברורינו הקודמים עולה שהתורה הגדירה מצב מיעוט בארץ (ולפי הרמב"ם אף בחו"ל) כמצב ביניים שבין גר תושב לבין גויים בשאר ארצות, אף המקיימים שבע מצוות בני נח. גר תושב אינו מקבל מס ועבדות לעומת מיעוט המחוייב בכך. עוד לפני שניגש לפרטי ההלכות צריך להתבונן בצורה כללית על המפריד בין גר תושב למיעוט. שני הבדלים עיקריים ביניהם. האחד — היסוד הרצוני, והשני — היסוד הציבורי.

הרמב"ם בהלכות מלכים [פ"ח הי"א] כותב: "כל המקבל עליו ז' מצוות בני נח ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם". .[בגי' מהר"ם אלשקר ועוד "אלא מחכמיהם", אנצ' תלמודית, גר תושב הע' ].. כשנשוה להגדרות אלו של הרמב"ם, מצבו של מיעוט שנכפה והסכים לקיים שבע מצוות בני נח נראה שמדרגת מיעוט כזה לא חסידות ולא חכמה אלא הם כפויים לכך בגלל שלטון ישראל. בעוד שגר תושב בשום צורה אינו מגיע לכך בכפיה, ואפילו עבד הנלקח מעכו"ם א"א לכופו להיות גר תושב [רמב"ם אסו"ב פי"ד ה"ט]. וכיון שמיעוט כפוי לקיים שבע מצוות בני נח יש סיבה לשמור על השליטה בו במס ועבדות. הסבר זה מתאים לשיטת הרמב"ם המקשר קיום ז' מצוות בני נח לשלטון ישראל, ואינו מספיק לשיטת הרמב"ן. כמו כן קשה שאם אותו מיעוט מקיים מעצמו ז' מצוות בני נח ואין צורך לכפותו לכך בשל טעם זה.

אולם הטעם השני מתרץ קושיות אלו. גר תושב השוכן בא"י מאבד את זהותו הלאומית, אינו דר בארצו, אינו מדבר בשפתו, אינו מקיים את תרבותו הקודמת, גר בארץ יושיבוהו, ובחלק מהליכותיו פרש מכל דיני עמו (אפילו מקיימים שבע מצוות בני נח). גר תושב כזה, המקבל מרצון שבע מצוות בני נח בגלל ציווי ה' לישראל בתורה, מכיר את מקומם של ישראל בעולם, ומקומם של אומות העולם והיחס שביניהם ואין צורך כ"כ לכפות שלטון ישראל עליו ולהזכירו שהוא נשלט (אע"פ שגם בו מוזהרים שלא להושיבו בספר ועוד עניני זהירות — עיין א"ת ערך גר תושב). לעומת זאת, מיעוט, אף בא"י, שומר על צביונו, על תרבותו, על מנהל ושלטון פנימי עצמי, על שפתו ועל מקומו, וממילא אי זיקתו לשולט בארץ — עם ישראל. ברור אם כן שסכנה גדולה צפויה בהשארת מיעוט כזה בשלטון פורמלי ללא אמצעי שליטה נוספים המבטאים את השלטון ואת יחס ישראל למיעוט. (שסו"ס אינו מעונין להשתלב בישראל אלא לשמור על מקומו וזהותו). דוגמא לכך שמיעוט עדיין יכול לפרוק עול נמצא באדום, שכתוב בו: "וישם באדום נציבים. בכל אדום שם נציבים, ויהי כל אדום עבדים לדוד" [שמואל ב', פרק ח', י"ד]. ובימי יורם בן יהושפט כתוב: "..ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה" [מלכים ב', ח', כ"ב]. וכן לגבי שלמה מודגש "היה מושל בכל... מגישים מנחה ועובדים... כל ימי חייו" [מלכים א' פ"א, א'], מדוייק: בימיו ולא אחריו. מבואר שאם בציבור גויים מחוץ לארץ ותחת שלטון ישראל זקוקים לאמצעי שליטה בו, כל שכן ציבור כזה בתוך א"י זקוק לאמצעים שלטוניים כפיתיים הרבה יותר מאשר יחיד המסתפח לעם ישראל מרצון כדוגמת גר תושב.

גדר מיעוט

להגדרה מהו מיעוט יש חשיבות הלכתית מכמה טעמים. האחד, חיוב מס ועבדות מוטל על המיעוט ומוטל על ישראל להעבידם בכך. והשני, ההבדלים ההלכתיים שבין שניהם בארץ-ישראל. בספרי כתוב: "כי תקרב אל עיר — אל עיר ולא לכרך ולא לכפר". .[סי' קצ"ט, הוצ' מלבי"ם סי' קט"ו] והמלבי"ם מבאר: "ומ"ש אל עיר ולא לכרך כבר ביארתי ששם עיר בדיוק מציין עיר בינוני וכל זאת לא אדע מה ממעט שאין שום פוסק מזכיר דבר זה, שאין מחוייבים לשאול בשלום כשקרבים להלחם על הכרך. ובדוחק י"ל".

לכאורה, לאחר שמהספרי לא למדנו להלכה הגדרת מיעוט יש הו"א לומר שמפריד בין מיעוט וכל פרט בו לג"ת היא ההשתייכות לציבור שאינו מישראל. הבעיה היא במקרי הגבול שאינם קשורים בדעות והליכות, לא לעם ישראל ולא למיעוט בארץ-ישראל, מה דין אותו פרט לאחר שמקיים ז' מצוות: גר תושב או לאו. ונראה לומר שאינו גר תושב, שהרי לא קיבל על עצמו בפני ג' חברים עד שציווה בהן הקב"ה בתורה והנחילן על-ידי משה לישראל. לענ"ד זו ההגדרה: כל היושב ישיבת קבע בארץ-ישראל ואינו גר תושב, דהיינו גר תושב צריך קבלה בפני ג' חברים [רמב"ם מלכים פ"ח ה"י] ובקבלתו נכנס בגדר גר תושב וחלות על ישראל כלפיו ועליו בפנ"ע כל החובות והזכויות ההלכתיות. ומי שלא קיבל על עצמו בדרך זו, ועל דעת הכוונה שמזכיר הרמב"ם [שם בהל' מלכים], אינו בגדר גר תושב אלא בגדר מיעוט ואין זה משנה אם יושב בארץ-ישראל בצורה ציבורית ומשתייך לקבוצה או פרט בודד. .(נראה להביא ראיה מדברי הרמב"ם [ריש פ"ו ממלכים] ומהרמב"ן [דברים כ', י'] אשר מסבירים ששלמה קיים מס ועבדות בבני ז' עממין שנשארו בארץ-ישראל ואע"פ שקיימו כבר ז' מצוות בני נח, וניתן לידחות).

עפ"י הגדרה זו תתבאר יפה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכ' עכו"ם ספ"י ובעוד מקומות. כותב שם הרמב"ם [ה"ו]: "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין עובדי כוכבים, או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו ז' מצוות שניצטוו בני נח, שנא': 'לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה'. ואם קיבל עליו ז' מצוות הרי זה גר תושב ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד".

והשגת הראב"ד: "אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ". מחלוקת זו נשנית בהל' אסו"ב [פי"ד ה"ז] והשגת הראב"ד שם יותר מורחבת. הכס"מ [בהל' עכו"ם פ"י ה"ו] הסביר השגת הראב"ד: "טעמו לומר שאע"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג, אם קיבל ז' מצוות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ, הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נ"ל דאה"נ שאם מעצמו קיבל עליו ז' מצוות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית-דין מקבלין אותו". אמנם דבריו לרמב"ם דחוקים מפני שמלשונו נראה שבא להוציא מאפשרות זו. ואף הראב"ד לא הבין ברמב"ם כרבי יוסף קארו [עיין עמוד הימיני עמ' קט"ו]. נראה להסביר ששיטת הרמב"ם שכיוון שאינו בגדר גר תושב עד שיהיה היובל ויכלו לקבלו, אם-כן, גידרו כמיעוט ומחוייב במס ועבדות והלכות מיעוט. לעומת זאת, לשיטת הראב"ד, אף גוי סתם יכול להוציא עצמו מגידרי מיעוט בקבלו על עצמו ז' מצוות בני נח. ונראה לומר שאף הראב"ד אינו חולק על עצם גדר המיעוט, אלא שסובר שאף הגוי בלי קבלה בפני ג' חברים מסוגל להוציא עצמו ממיעוט. אבל אם לא קיבל מטעם ש"ציווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן". [מלכים ספ"ח], גם לראב"ד גדרו — אע"פ שמקיים ז' מצוות בני נח משִׂכלו — כמיעוט.

הגדרת מס ועבדות

הרמב"ם כותב: "והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם ובממונם. כגון: בנין החומות וחוזק המצודות ובנין ארמון המלך" וכיו"ב [מלכים פ"ו א']. וכך כותב הרמב"ן: "וענין המסים שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין — מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית השם".

עולה עפ"י שניהם שהמס פירושו מיועדים לעבודה ציבורית. ברור גם-כן ששכרם מוטל על הציבור המעסיק אותם. אבל הרמב"ן מוסיף מספר מילים לשלול הבנה אחרת: "לא כענין שכתוב ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו, כי שם איננו מזכיר עבדות, אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו". כלומר, לא מס כספי ככופר, אלא עבודה בפועל לצרכי הציבור.

הרמב"ם [שם הלכ' ב'] מוסיף בענייני המס: "ויש למלך להתנות עימהם שיקח חצי ממונם או הקרקעות ויניח כל המטלטלים או המטלטלים ויניח הקרקעות כפי מה שיתנה". וזה מתוסף למס העבודה הקודם. מסתבר שתנאי זה הוא חד-פעמי ואינו יכול להשתנות בכל שנה ושנה, שהרי בהלכה הבאה קובע הרמב"ם שאסור לשקר בבריתם, משמע שאין לשנות תנאים אלה.

לגבי עבדות כותב הרמב"ם: "והעבדות שיקבלו שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם". עפ"י דבריו משמעות העבדות היא מצב חברתי חוקי שתוצאותיו הן שלא יתמנו על ישראל בשום מינוי.

הרמב"ן חלוק עליו וז"ל: "והשעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהן, לחטוב מהם עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי". כלומר, העבדות לפי הרמב"ן היא פרטית לכל אחד מישראל, והיא כעין שכירות. אמנם נעשית בכפיה ואין הם יכולים לסרב בה.

אסור לשקר בבריתם

כתב הרמב"ם: "ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקיבלו ז' מצוות" [מלכים פ"ו ה"ג]. כיון שלפני כן לא כתב על כריתת ברית עימם עולה שמצב ההשלמה בג' התנאים הוא הברית אשר בה אסור לכחש. וראיה לכך שאין הברית דבר נוסף שבהלכות עכו"ם [פ"ט ה"ח] מביא הרמב"ם איסור מכירת כלי זיין לעכו"ם, ובהלכה הבאה כותב: "היו ישראל שוכנין בין העובדי כוכבים וכרתו להם ברית, מותר למכור כלי זין לעבדי המלך וגיסותיו" וכו'. בהלכות רוצח ושה"נ [פי"ב הי"ב—י"ג] מביא את אותו איסור מכירה ואותו היתר וכותב: "ומותר למכור כלי זין לחיל של בני המדינה מפני שהן מגינין על ישראל", ואינו מזכיר ברית. וגם במקור בגמ' [ע"ז ט"ז] אין נזכרת מלה זו משמע שעיקרה ותוכנה — הסכם ולא כ"כ הבטוי אע"פ שנזכר בתורה.

מה כולל ההסכם, עניינו העיקרי שלום ואי פגיעה זה בזה. כן עולה מדברי הרמב"ם [הלכ' ע"ז ריש פ"ו]: "אין כורתין ברית לשבעה עממים כדי שנעשה עמהם שלום" וכן בפ"ח [ה"ט ממלכים]: "וכן עיר שהשלימה אין כורתין להם ברית". הרמב"ן בביאורו מברר יותר ענין הברית: "והם (הנשיאים לגבעונים) כרתו להם ברית להיותם שווים ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם". דהיינו, ברית הנשיאים המוטעית היתה על בסיס שויון בין הצדדים ועזרה הדדית בצרות כגון מלחמות. ואילו כאן במיעוט, וכן היה צריך להיות בגבעונים, הברית כוללת מס ועבדות ואזי הברית או ההסכם בין שליט ונשלט. וכן מסביר הלח"מ [ריש פ"ו ממלכים] ומנחת חינוך [מצוה צ"ד] אליבא דהרמב"ם. וניתן להוסיף עפ"י ענין הגבעונים שמרגע כריתת הברית מוטלת על עם-ישראל חובת ההגנה על המיעוט החי בתוכם מהתקפת זרים ואין הם יכולים להניחו בצרתו.

נאמנות לעם-ישראל וקיום יחסי חוץ

הבסיס העיקרי לכל המציאות של מיעוט הוא שלום — "והיה אם שלום תענך..." [דברים כ' י"א] וכדברי הגר"א באדרת אליהו: "ג' דברים צריכים שתשלים עמך ועבדוך במס". על-כן כל הפרת נאמנות לישראל או צרירתם בכל דרך שהיא (מטעמים לאומיים) דינה כמרידה בישראל וכהפרת הברית-הסכם שנכרת עימם. אם זה ביחיד דינו כמורד ואם בציבור, נראה, שוב אין ישראל מצווים לשמור בריתם עימהם וחוזר הדין: או יציאה מארץ-ישראל או מלחמה עימם.

לעומת מלחמת הרשות מחוץ לגבולות א"י שבה המלכויות שנכבשו והיו למס עובד אולי היו להן יחסי חוץ משלהן עם אומות אחרות, בתוך א"י, נראה שאין מיעוט רשאי לנהל יחסים עצמאיים אחרים עם כל ציבור אחר, אלא הרי הוא כאנשי המדינה ונשלט ע"י המלכות ועפ"י יחסי החוץ אשר היא מנהלת.

שאר דיני מיעוט

מדברי הרמב"ם נראה שמושיבים מיעוט בעריו. אמנם אין זה ברור אם בתור חובה או היתר, ובפשט הדברים זהו היתר. שסוף סוף ישראל צריכים לשלוט בארצם ושטח ישיבת המיעוט נחסר מהשבט שבתחומו נמצא מיעוט זה. ואם, הן משיקול בטחוני והן משיקולים אחרים, נראה לשנות מקומם, נראה שמותר. וראיה — שאף גר תושב יחידי אין מושיבין בספר [ספרי דברים כ"ג "בקרבך — ולא בספר"]. כש"כ מיעוט מטעמים בטחוניים. וכן כותב הרמב"ם שבתנאי ההשלמה יכול המלך להתנות על קרקעותיהם. אך נראה שיש חובה להשאירם בישוב או ישובים בפנ"ע ולא לפזרם דאדעתא דהכי השלימו. וכן בגבעונים הושארו בעריהם. ועל אוריה מקרית יערים שנבא על החורבן [ירמיה כ"ו, כ'] אמרו ישראל [ילק"ש תשע"א] שהוא מן הגבעונים שהרי בא מקרית יערים שהיא אחת מעריהם [יהושע ט', י"ז], משמע שהניחום בעריהם.

אשר למכירת קרקע להם, נראה שנתון במח' האחרונים ביחס ל"לא תחנם" למי שאינו ג"ת וגם אינו עוע"ז וע"י משפט כהן (סי' ס"ג) והערת הרצי"ה קוק זצ"ל בסוף הספר ועמוד הימיני [קכ"ו—ק"ל]. כיון שמיעוט אינו עוע"ז אינו מבטל ע"ז [יו"ד קמ"ו, ה'] ונראה שמותר לקבל ממנו שבועה כגר תושב [עפ"י תוס' כתובות צ"ד ע"א ד"ה "שנמצאת"] והבועל בת מיעוט אין קנאים פוגעים בו ובה כדין ג"ת [רמב"ם אסו"ב פי"ב ה"ה]. ואינו אוסר בהנאה בנוגע ביין כדין ג"ת [יו"ד סי' קכ"ד] וכ"ז מפני שאינו עוע"ז בשאר הדינים שבינם לבין ישראל דינם כשאר ב"נ ולא באו לכלל ג"ת. ובינם לבין עצמם דנים עפ"י ז' מצוות ב"נ ועפ"י נמוסיהם.

ונראה פשוט מכח העבדות שמוטלת עליהם שאין למיעוט לעשות שום שררה על ישראל ואין זה משנה אם בגדר קבלה [כפי שרצה לומר ר"ש פדרבוש בספרו משפט המלוכה בישראל ועיין הערות הרצי"ה קוק בסוף ספרו] או מגדר שליחות [כפי שר"ל הגר"ש ישראלי בס' עמוד הימיני] שסו"ס התוצאה נאסרה — התמנות על ישראל.

מעבר ממיעוט לגרים תושבים

הכרענו לעיל שאין דיני מיעוט כדיני ג"ת בגלל אופיו הציבורי ואופי קבלתן השונה של שבע מצוות בני נח. נשאלת השאלה האם יש אפשרות מעבר ממעוט לג"ת בלא שיוותר על ישיבתו בא"י. ונראה שהתשובה קשורה לענין המיעוט, ואם פרש מציבורו וקבל בפני ג' חברים את ז' המצוות בגלל שצוום ה' לישראל בתורתו נראה שפוקע ממנו חיוב מס ועבדות, וחיוב ההתנהגות של ישראל כלפיו הוא מדין ג"ת.

עוד צריך לברר אם יבוא ציבור מרצונו לקבל ע"ע גרות-תושבות מרצון וכצבור האם צריכים לקבל מו"ע, שוב נראה שהיסוד הוא מגמת רצונם, ואם מתוך ציווי ה' לישראל בתורתו מכירים בזמב"נ אין צריכים לכפותם למס ועבדות (אף שקבלה כזו טעונה בדיקה מדוקדקת מאד). ובכל מקרה אין הגרות-תושבות עוברת לבניהם אחריהם והם צריכים קבלה מעצמם.

גדר יד ישראל תקיפה

כתב הרמב"ם [הל' עכו"ם פ"י ה"ו] "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העכו"ם או שיד העכו"ם תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עו"כ בינינו". כיון שיש כמה דרכים להבין "יד ישראל תקיפה", נבדוק את האפשרויות השונות.

במסכת כתובות [כ"ו, ב'] שנינו: "האשה שנחבשה בידי עו"כ ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה". ובגמרא "לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עו"כ אבל יד עו"כ תקיפה על עצמן אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה". ורש"י: "אלא שיד ישראל תקיפה על העו"כ ויראים לעשות שלא כדין שלא יפסידו ממונם". וע"כ ע"י ממון מותרת וע"י נפשות אסורה לבעלה וכן להלכה. בשטמ"ק [כתובות שם] כתוב: "תימה אם-כן אפילו ע"י נפשות מותרת (שהרי בדיני ישראל ודאי שלא כדין הם עושים, ואם ביד ישראל תקיפה תהיה מותרת גם ע"י נפשות). וי"ל דה"פ ידינו תקיפה שאינם רשאים לעשות שלא כדין — כדינם, אבל שיצטרכו לעשות דיננו ולא דינם לא, ודיניהן הוא שמפקירים נשי הגנב". למדנו מכאן שאין ענין יד ישראל תקיפה לעשות בדין ישראל ושליטה וכח כפיה גמור, אלא שאין ישראל מופקרים לשרירות לב הגויים ודינה דמלכותא דינא באותו מקום. וכעין זה ניתן להסביר ברא"ש במס' ע"ז לגבי השכרת בתים לעובדי כומ"ז בזה"ז [פ"א סי' כ"ב] שכתב: "ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא, כיון שיד אומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר". וכאן ודאי שימושו באותו ביטוי אין לו ענין עם כח כפית השלטון אלא שדינא דמלכותא דינא לענין זה.

בצפנת פענח [לגר"י מראז'ין הרוגצ'ובי] מציין כמקור לרמב"ם בהלכה שהובאה לעיל לגיטין (מ"ה ע"א), ונראה שכוונתו לברייתא: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו' יכול בעו"כ שקיבל עליו שלא לעבוד ע"כ הכתוב מדבר ת"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו מאי תקנתו עמך ישב בקרבך". ואף שנדחה לימוד זה מדיוקא דקרא פשטא דקרא לא נדחה וכן כתב הרמב"ן בפירושו עה"ת שאין מסגירין עבד שברח לא"י מידי בעליו הנוכרי. וצריך לומר שיש ביד ישראל ריבונות שלטונית ויכולת הגנה ציבורית דאל"ה הגויים בין כה וכה יוציאוהו מישראל. וכאן משמעות תקיפות היד — שלטון. וכ"נ שהשתמש הרמב"ם בתשובות [מ"ה בלאו ע' ] שנשאל: "מאמר רבי יוחנן: גוי שעסק בתורה חייב מיתה, האם זה הלכה והחייב כל בר ישראל להמנע מללמדו דבר מן המצוות חוץ מז' מצוות או להעמידו עליהן אם לאו?!", והשיב הרמב"ם: "היא הלכה בלא ספק וכאשר יד ישראל תקיפה עליהם מונעים אותו מתלמוד תורה עד שיתגייר..." וצריך לדייק, הלא נשאל אם זו הלכה שצריך להמנע והשיב שצריך למנוע בכפיה. למדנו מכאן שיש פה שני צדדים: על היחיד להמנע מעצמו ועל הציבור, אם כח שלטונו חזק, חייב אף למנוע, ושוב משמעות תקיפות היד היא כח שלטון ויכולת לכוף. הגר"ש ישראלי בספרו עמוד הימיני [עמ' קכ"ב] חידש שיד ישראל תקיפה היא אך ברוב ישראל בארץ-ישראל ולפי זה רצה לחדש שבאין רוב ישראל בארץ, אף שיד ישראל תקיפה, אין חייבים בהוצאת עוע"ז מארץ-ישראל שהתורה התכוונה לסילוק כללי ואם כן כל זמן שנשאר עוע"ז אחד לא התקיימה מצוה זו. ובכך רצה להסביר מדוע הרמב"ם חילק בין שני מצבים: גלות או יד ישראל תקיפה. אלו דבריו: "ולזה מיושב שחילק הרמב"ם הרישא לשתי בבות כי יש כאן שני אופנים שפטורים. האחד מצד שאין כאן רוב ישראל, והשני מצד שישארו ממילא עוד עכו"ם בארץ ואז הוצאת איזה מהם אינה מעלה ואינה מורידה. ולפי זה אין הפירוש המצווה קיימת אלא שאנוסים מלקיימה, אלא שגם במה שיכולים גם-כן פטורים, ואין זה בדומה לפטור מצד אונס או אי-אפשרות ולזאת הצריך הרמב"ם להשמיענו פטור זה". ולתירוצו צריך הסבר איך מיישבו בתוך דברי הרמב"ם. שמה מורה בתוך המילים ש"גלו ישראל... או שיד העו"כ תקיפה" וכו' לחילוק שכתב. וגם לא נראה שכל זמן שנשארו עוע"ז בא"י, אפילו גורשו חלקם או שאינם תחת שלטון ישראל, שלא נתקיימה המצווה (לפחות בחלקה), ויותר נראה שיד ישראל תקיפה, היינו שלטון היכול לאכוף לדין התורה ולא שייך כלל לכמות המספרית והיחסית, אלא חובה על היושבים בא"י, כדברי הפירוש: "לא ישבו בארצך".

וכוונת הרמב"ם להסביר שמפרנסים עניי עכו"ם או משכירים להם בתים בא"י וכדו' בזמן שאין מעמד שלטוני לעם ישראל, ובשתי אפשרויות או בזמן שגלו לבין העכו"ם ואז אף אם יד ישראל תקיפה מוכרים להם וכדומה, אם מפני שאינם בגדר יד תקיפה ככל מצב ישראל בגלותו — ל"ע ואם מפני שאין זו א"י. ובכך מתיישבת תמיהתו שאף שלא מחמת אונס בטלו ממנו חיובים כלפי עוע"ז או בזמן שישראל בארצו ואעפ"כ בגלל חסרון ציבורי או שעבוד לאחרים אין השלטון מסוגל לכפות שלטונו, וע"כ גם הפרטים מותרים להשאיר עוע"ז ולנהוג עימן משא ומתן כפי שפירש הרמב"ם. ובזמן שהציבור שולט ותקיף, ממילא אין עוע"ז בא"י וכל ההיתרים שניזקקים להם בטלים. וכ"כ בעל המנ"ח: "ונראה שאם ידינו תקיפה, אף כשא"י בחורבנה, נוהג לאו זה" [מצוה צ"ד].

ויתירה מזו מצאתי בביאור הרש"ל לסמ"ג שעל איסור כריתת ברית עם ז' אומות [ל"ת מ"ז] כתב: "ומיירי כשאין ידינו תקיפה עליהם". דהיינו, שאיסור כריתת הברית להשאירם עוע"ז הוא אפילו בחולשת ישראל, שאין כח לסלקם מא"י אבל כריתת ברית אסורה. ומאין מקורו? נ"ל שמקורו ברמב"ם בפ"י מהל' ע"ז וסבר שמש"כ הרמב"ם לסוף הפרק: "אין כל הדברים" וכו' מוסב על כל הפרק כולל איסור כריתת ברית. ואי-אפשר להסביר כאן שמדובר שיד ישראל תקיפה אבל אין רובם בא"י דאיזו הו"א יש שמותר לכרות ברית להשאירם עוע"ז!? עולה למסקנה, שלשון יד ישראל תקיפה משמש בשתי משמעויות: האחת — חוק וסדר, כמו שהבאנו ממסכת כתובות ול' הרא"ש בע"ז. והשניה — כח שלטון לכפות ולא תליא בכמות העם. ואלו דברי החינוך [מצוה תל"ו] במצוות איבוד ע"ז: "ונוהגת בזו"נ בכ"מ ובכ"ז שמצוה עלינו לאבד שם ע"א אם יש כח בידינו, אבל אין אנו חייבים לרדוף אחריה לאבדה אלא בא"י בזמן שידינו תקיפה על עובדיה". ושוב עולה שהתקיפות היא כח שלטון לכוף להלכותיה של תורה. (וע"ע לקמן עמ' 174 הערה 4).