חבל נחלתו א ח

<< · חבל נחלתו · א · ח · >>

סימן ח- מסרן הכתוב לחכמים — למשמעות המונח בלשון הש"ס ראשונים ואחרונים

הקדמה

בהקדמת הרמב"ם למשנה חילק את הלכות תושבע"פ לחמישה חלקים:

א. פירושים מקובלים מפי משה רבנו ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בסברא.

ב. דינים שהם הלכה למשה מסיני ואין להם רמז בכתוב.

ג. דברים שהוציאו בסברא ובי"ג מידות.

ד. גזרות חכמים.

ה. תקנות ומנהגים.

בשורש השני של ספר המצוות מסביר הרמב"ם את ההבדל בין החלק הראשון לחלק השלישי בכך שבחלק הראשון הדינים מקובלים למשה, והלימוד מסברא וי"ג מידות לאותם דינים הוא אך תוספת ראיה ומחכמת הכתוב. אבל בחלק השלישי אותן הלכות שנלמדו מסברא ומי"ג מידות והעידו עליהן חכמים שהן מהתורה אותן ראוי למנות כמצוות מהתורה. ולימודים שלא העידו עליהם חכמים שהם מן התורה אינם אלא הלכות מדרבנן ואינם נמנים בתרי"ג מצוות. הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות חלק על הרמב"ם, ודעתו היא שפרט לגזירה שוה אותה מותר לדרוש רק מי ששמעה מרבו "מפני שהוא דבר שיכול אדם לדרוש בו כל היום ולסתור בו כל דיני התורה כי התיבות יכפלו בתורה כמה פעמים אי אפשר לספר גדול להיות כלו במלות מחודשות". וע"כ הוא מסיק: "ולפי זה הראוי הוא שנאמר בהפך שכל דבר הנדרש בתלמוד באחת מכל י"ג מדות הוא מדאורייתא עד שנשמע אותם שיאמרו שהוא אסמכתא".

המונח שננסה לברר במאמר זה "מסרן הכתוב לחכמים" מוסב אף הוא על המעבר שבין דאורייתא לדרבנן, האם הוא מלמד על דין תורה או שהוא מלמד על אסמכתא ודין מדרבנן, או שאין בו משום ראיה כלל.

השאלות שנבדוק הן:

מקרים השונים שהשתמשו במונח.

האם לכל הראשונים פירוש זהה וע"כ חומרא הלכתית זהה לביטוי זה.

השוואות ממדרשי הלכה במידה ותמצאנה.

החילוק בין מקרים אלו לבין שאר מקומות של לימוד בי"ג מידות.

המונח מופיע בש"ס פעם אחת, ופעם נוספת בצורה מעט שונה (יידון להלן), ומשם נלקח ע"י הראשונים למקרים נוספים. המונח לא נזכר במקורות אחרים כמו מדרשי הלכה ותוספתא*.

בפרק הראשון הבאנו את המקורות מהש"ס והרחבנו בבירורם. בפרק השני הבאנו מקורות מן הראשונים המלמדים על כח חכמים להגדיר פרטי מצוה מן התורה. בפרק השלישי הבאנו את יתר האיזכורים בראשונים ומיינו אותם לפי משמעות המונח בהם ועפ"י הראשונים השונים. בפרק הרביעי הסברנו מה משמעות המונח לראשונים הרואים בקביעת חכמים קביעה מן התורה. בפרק החמישי הבאנו את דברי האחרונים שמצאנו על המונח הנ"ל, הן הפוסקים בספרות התשובות והן המלקטים השונים והתייחסנו לדבריהם. ולבסוף סיכמנו את המתברר לנו מכלל כל הבירור.

המקורות בש"ס וביאורם

א. מלאכת חול המועד []*

המקום המפורסם בהלכה והוא היחידי המופיע בש"ס, עוסק במקור לאיסור מלאכת חול המועד. בתוך מספר ברייתות נשנתה ברייתא זו [חגיגה י"ח ע"א]:

"תניא אידך: 'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה [דברים ט"ז]. מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה, ת"ל 'וביום השביעי עצרת' השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה, הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת".

(בגי' ר"ח שעל הדף, כסיום לברייתא של ר' עקיבא הבנויה על פסוקים מפר' אמור ממשיך הר"ח: "הא אין הכתוב מדבר מועדי ה' אלא בחולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. ולא מסרך הכתוב אלא לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת")

ברייתא זו בתוך דבריה מזכירה מה נמסר ביד חכמים: איזה יום ואלו מלאכות.

וכך פרש רש"י:

"הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים — כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן, ולא פירש אי זו המותרת ואי זו אסורה, דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור, והם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה, ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה. ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת דבר האבד".

לא מבורר בדברי רש"י האם חוה"מ ומלאכותיו האסורות איסורן מהתורה, וחז"ל הם רק היד המצביעה, או שהיום ומלאכותיו אסורים רק מדברי חכמים. רשב"ם [פסחים קי"ח ע"א ד"ה כל המבזה את המועדות] כתב שאסורה מהתורה. הטור בסימן תקל"ו כתב שכן סבר הרי"ף, והב"י [סי' תק"ל] העיר שלא ידע מקורו. עוד כתב הב"י שהרא"מ אף הוא סבר שמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה.

תוס' [חגיגה י"ח ע"א ד"ה חולו] כתבו שמלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן. לדעת התוס' הסכים הרמב"ם [הל' יו"ט פ"ז ה"א] שכתב: "חולו של מועד אע"פ שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קודש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים" והעירו על דבריו בהגהות מימוניות [אות ב']: "וכן פר"ת, וכל הפסוקים דמייתי פרק אין דורשין אינם אלא אסמכתא בעלמא דאי מדאורייתא לא היו מקילין ומחלקין החכמים בין דבר האבד לשאינו אבד. ואע"ג דאמר תלמודא התם לא מסרן הכתוב אלא לחכמים אין לדקדק משם דמדאורייתא הוא דאי אפשר שיהו חכמים מקילין כולי האי" וכ"כ הרא"ש [ריש מו"ק].

הנמוקי יוסף [ריש מו"ק] הביא שמלימוד הברייתות מפסוקים משמע לכאורה שהאיסור מדאורייתא, מאידך לא מצאנו שמוני המצוות מנו איסור מלאכה בחוה"מ לא בתור עשה ולא בתור לא תעשה, וע"כ נראה שהלימוד מהברייתות הוא אסמכתא בעלמא ואיסור מלאכה בחוה"מ מדרבנן. וכן הביא מהירושלמי והבבלי שמשמע שאיסור מלאכת חוה"מ מדרבנן. וכ"כ באריכות הרא"ש [ריש מו"ק].

עוד כתב הנ"י שהרמב"ן הטיל פשרה וכתב שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה, ומלאכה שהיא לצורך המועד מותרת בין מלאכת אומן בין מלאכת הדיוט. וכן דבר האבד מותר מן התורה אף שלא לצורך המועד. וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות ואותן מלאכות אמרו בירושלמי שהיה מן הראוי להתיר. ולכך הסכים הרשב"א בסוף פ"ק דע"ז. והביא ג"כ את דברי הרמב"ן המגיד משנה בהל' יו"ט [שם].

עולות לפנינו שלוש שיטות בהסברת החומרא ההלכתית של מלאכת חול המועד:

לפי הרשב"ם משמע שאיסור מלאכה בחול המועד מן התורה.

לשיטת התוס' והרמב"ם יחוד הימים מהתורה הוא בקרבנותיהם ובהיותם נמצאים בין שני ימים טובים (פסח — ראשון ושביעי, וסוכות ראשון ושמיני עצרת), אבל כל אסורי והיתרי המלאכות מדרבנן.

לפי הרמב"ן חלק ממלאכות היום אסורות מהתורה, ומקום הונח לחכמים מה לאסור ומה להתיר וכשהתירו חכמים משלך נתנו לך.

עפ"י שלשת השיטות מתבאר גם המושג "מסרן לחכמים". השיטה הסוברת שמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה מסבירה שנמסר בידי חכמים ללמוד בי"ג מידות מה המלאכה האסורה מן התורה ומה הם פרטי איסורה מן התורה, ואין לחז"ל "אוטונומיה" לקבוע מהו דין תורה. השיטות הסוברות שמלאכת חוה"מ מדרבנן, וכן שיטת הרמב"ן סוברות שמונח זה מעיד על דין דרבנן ככל תקנות ואיסורי דרבנן. לשיטה הראשונה יש צד חידוש בביטוי, אבל אין בדין עצמו כח מיוחד שהופקד ביד חכמים, אלא חלק מלמוד בי"ג מידות הרגיל אצל חכמים.

ביאור חדש משמיע הבית יוסף [סי' תק"ל] לאחר שהביא את כל הדעות הנ"ל, וז"ל:

"ולע"ד נראה דאיסור מלאכה בחוה"מ ד"ת כדמשמע בסוגיא שבפ' אין דורשין אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם וכעין מ"ש הר"ן בריש יומא גבי עינוי דיוה"כ בר מאכילה ושתיה, וכן מבואר בהדיא בפרק אין דורשין שלא מסרו הכתוב אלא לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת."

מתבאר מדבריו שדעת חכמים קבעה באיסורי חוה"מ לא אך בחלק המותר מן התורה שאותו התורה הודיעה, אלא בכלל האיסור, מה אסור ואיסורו מן התורה, ומה מותר והיתרו מן התורה.

ואולי סבר כן הריטב"א [ריש מו"ק]* בדעת הרמב"ן, שהסביר: "הא עיקר מלאכה בחוה"מ דאורייתא היא בדבר שאינו אבד ושלא לצורך המועד ומסרו הכתוב לחכמים להודיענו שזה אסור והשאר מותר, והם הכריזו ואסרו דברים אפילו במה שהתירה להם תורה משום משמרת למשמרתי כמו שעשו בשאר גופי התורה, וזה נראה ברור וכן דעת רבותי שיחיו". משמע מדבריו שאף את הדבר האסור מן התורה חכמים הם שהודיעונו. המג"א [סי' תק"ל] הבין שהב"י פסק בשו"ע כדעתו וכהבנתו בענין מסרן לחכמים. וכ"מ שהבין המשנה ברורה [סי' תק"ל ס"ק א']*.

נלמד לגבי עניננו יסוד חדש לגבי המעבר בין דינים דאורייתא לדרבנן שישנו כביכול תחום חופף בו התורה כתבה את הכללים והשאירה את הפרטים בידי חז"ל. הראשונים בדין זה לא ייחסו זאת לרמב"ן (פרט לריטב"א) אף שהדברים קרובים לדבריו. לא מבורר בדברי הב"י כיצד לזהות את אותם דינים בהם נמסר הדבר בידי חכמים ויידון הענין להלן*.

ב. זמן גידול בכור בהמה אצל ישראל עד נתינתו לכהן []

המשנה בריש פ"ד דבכורות כותבת: "עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור? בהמה דקה שלשים יום ובגסה חמישים יום". בגמרא מובא המקור לכך: "אמר רב כהנא דאמר קרא: 'בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך', (היינו בכור צאן כבכור ישראל ובכור בקר כביכורים המובאים בשבועות). איפוך אנא מסתברא דמקדם למקדם דמאחר למאחר, אדרבה דסמיך ליה לדסמיך ליה? אלא אמר רבא: אמר קרא 'תעשה' הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים". הביטוי בבכורות כמעט זהה לביטוי בחגיגה*, ואף הוא מכוון ללמד שרשות ההכרעה נמסרה ביד חכמים.

מרבנו חננאל משמע שהדין דרבנן בלבד שכתב: "אלא חכמים הוא דמפרשי נ' יום וסמכו אמלאתך ודמעך לא תאחר". וכן הסיק תויו"ט [בכורות פ"ד מ"א] מפה"מ לרמב"ם ותוס' חדשים על המשניות.

אולם מרש"י משמע שהדין מן התורה ונמסר לחכמים "הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך". ולפי"ז סברת חכמים מבררת את דין התורה.

אולם יש להבחין בין מלאכת חוה"מ לבין המקרה דנן, גידול בכור בהמה אף אם מדובר בדין תורה הזמנים נתונים, וחכמים צריכים אך להכריע מי חמישים יום ומי שלשים. כלומר התורה לא הפקידה בידם "שיקול הדעת" מעבר לפרט זה. שונה הענין משיטת הב"י במלאכת חוה"מ הרואה במסירה שליחות מלאה של הכרעה בשיקול הדעת בכלל הענין (וכפי שנראה במקומות אחרים)*.

מקרים של מסירה מלאה לחכמים

א. עינויי יום הכיפורים []

"יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה" [יומא פ"ח מ"א, ע"ג ע"ב]. לגבי מקורם הביא הרי"ף [יומא א' ע"א]: "הני חמשה ענויין כנגד מי? אמר רב חסדא כנגד חמשה ענויין שבתורה", ומוכיח בהמשך שכל אחד מהאיסורים קרוי עינוי.

כתב על כך הר"ן [על הרי"ף שם] שאכילה ושתיה לכו"ע איסורם מן התורה וחייבים עליהם במזיד כרת. "ובאידך כולהו דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה איסורא הוא דאיכא, אבל כרת ליכא. ויש מי שאומר עוד דהני מדרבנן בעלמא הוא דאסירי, ואע"ג דבגמרא מפקי להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והיינו דמקילינן בהו... והיינו נמי דאמרינן בגמ' הני חמשה ענויין כנגד מי, ומדאמרינן 'כנגד מי' ולא אמרינן 'מנא לן' משמע דמדרבנן בעלמא נינהו ולא בעי אלא אם יש להם שום רמז מן התורה כך העלו בתוס'".

הר"ן עצמו אינו מסכים לדברי התוספות וכותב: "לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו, אלא דכיון דלאו בכלל עינויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים, והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שביתת עשור דכולהו מדאורייתא נינהו".

מתבאר מדברי הר"ן שאף הוא מסכים שיש סוג מיוחד של איסורי תורה שהופקדו בידי חכמים, כשגוף האיסור מהתורה אבל הגדרותיו להלכה ולמעשה הן עפ"י דברי חכמים, וחומרם מהתורה, ואין עליהם ענישה מן התורה.

ב. פסולי לולב []

בדומה לכך כתב במפורש הר"ן [ריש לולב הגזול ד"ה מיהו] שהקשה מדוע יש מקומות שמשמע שפסולי ד' מינים בכל שבעת הימים, ויש מקומות שמשמע שאך ביום הראשון? ותרץ: "ומשמע לי דהיינו טעמא שאלו אמרה תורה בפירוש דנקב וחסר כלשהוא פסול אף בשני של דבריהם היינו פוסלין אותו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, אבל הכתוב לא פרט בהדר כלום אלא סתם ואמר שתהא מצוה זו מהודרת ומסרה לחכמים, ובודאי שכל שהמצוה חמורה יותר יש להחמיר בהדר ולפיכך קיימוהו חכמים בכלל בשל דבריהם כשל תורה אבל בפרטיו אינו בדין".

פירוש לדבריו: חכמים התאימו את פסולי שאר ימות החג שכל מצות לולב בגבולין מדבריהם לפסולי היום הראשון שהוא מן התורה. ולגבי פסולי היום הראשון התורה קבעה את יסוד הפסול אבל גדריו המדויקים נקבעו ע"י חכמים. ובהתאמה ליום הראשון קבעו את פסולי דרבנן בימים שהחיוב מדרבנן. בפירוש זה נוטה הר"ן מפירושי כל מי שקדמוהו. ואף הרמב"ן שאת ביאורו הוא מביא בהמשך, סובר שהימים שחיובם מן התורה פסוליהם מן התורה, והימים שחיובם מדרבנן פסולם מדרבנן.

במהר"ץ חיות [לעיל הערה ] מכוון לרא"ש בסוכה [פ"ג סי' י"ד] הסובר שבשעת הדחק התירו חכמים ליטול ולברך על לולב יבש. וז"ל הרא"ש: "אבל מודו רבנן דבמקום הדחק היו מברכין דאם לא כן יאמרו לו בשעת הדחק נמי לא היו מברכין אלא כל הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצוות, אבל במקום הדחק הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר מברכין עליהן". החכם צבי [סי' ט'] הקשה על הרא"ש שאך במקום ששני כתובים מכחישים זא"ז כמו לגבי מלאכת חוה"מ מסרן הכתוב לחכמים*. עוד הקשה שאין זה דומה כלל לדברי הר"ן לעיל לגבי הדר ששם עוד יש בכך הדר כלשהו, משא"כ כאן שסותר לגמרי להדר שכתבה תורה.

האחרונים דחו את דברי החכם צבי [יעויין לעיל בדברי מהר"ץ חיות].

ג. שבותין []:

כתב הריטב"א [ר"ה ל"ב ע"ב ד"ה וברם]

"וברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן, לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל, דא"כ נמצאת שבת כחול מן התורה, שהחנויות פתוחות ואוצרות תבואה ויין, ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית, ומודדין ושוקלין ומונין, ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול הזה, שא"כ אין זה יום מנוחה. אלא כך עיקרן של דברים, כי בכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול, אבל בכל פרט ופרט כי עביד ליה וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן. נמצא שיש לשבות עיקר מן התורה, ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה. וזו מרגלית שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל".

החידוש בהסברה זו של שבותי שבת, לעומת הפירוש הרגיל שכל איסורי שבות מדרבנן, הוא: שעפ"י הסברה זו מקור איסורי שבות מן התורה, אבל החומרה של כל איסור פרטי היא מדרבנן, וע"כ אף הענישה עליו אינה כענישה של תורה, ובכ"ז כיון שיסודו מן התורה הוא נותן כח ביד חכמים להעמיד דבריהם ולעכב אף מצוה מן התורה! בענין זה שונה מעט הכיוון מהמקורות הקודמים שהוזכרו, שהרי בהם חומרת האיסור שקבעו חכמים מן התורה בעוד שבשבות יסוד האיסור מן התורה, אבל כל פרטי האיסור מדרבנן.

את מרבית הדברים שמביא הריטב"א כתב הרמב"ן אף בפירושו על התורה [ויקרא כ"ג כ"ד]*.

ד. ר"ה למעשרות []

הריטב"א מביא שוב אותו יסוד לגבי קביעת שלב הגידול בצמח כקובע לר"ה למעשרות. ז"ל [ר"ה י"ב ע"ב]:

"וא"ת מפני מה הלכו באילנות לכל דיניהן בתר חנטה חוץ מעונת המעשרות, והלכו בתבואה אחר שליש לכל דבריה... ועוד היה הוא (מורו הרא"ה) נ"ר אומר כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר"ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה, מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט כדמפרש ואזיל תלמודא לקמן, אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה עד שתתבשל היטב לפיכך קבעו לה תשרי. וכל הדברים האלו הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה"*.

המחודש בהלכה זו שסברת חכמים היא המכריעה מהו זמן המעבר של שנות האילן והתבואה וסברתם מכרעת מתי נגמרת שנה למעשר זה ומתחילה שנה למעשר אחר.

ה. שיעורי איסורים []

ישנו תחום אשר יש הסוברים שנמסר ביד חכמים, והוא קביעת השיעור לעבור עבירות. כדברי הגמרא ביומא [פ' ע"א]: "א"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבוא בית דין אחר וירבה בשיעורין". ומסקנת הגמרא לפי רש"י [ד"ה דלא מחייבי]: "האוכל כזית בינוני אל יכתוב 'מחוייבני חטאת' אלא יכתוב: 'כזית בינוני אכלתי' שמא יבא בית דין ויפטרנו מקרבן ונמצא מביא חולין לעזרה"*. שטח זה מעט חורג מענייננו, אין כאן סברא המכריעה אלא אומדן דעת שזו כוונתה של תורה*, ואע"פ ששיעורי בי"ד שבדור שיקום ביהמ"ק הם יקבעו אם חייב בקרבן חטאת או לא*.

ו. אשה דייקא ומינסבא []

הריטב"א ביבמות [פ"ח ע"א] השתמש במונח הזה להסביר היתר חכמים להשיא אשה בעד אחד. וז"ל: "וי"ל דקים להו לרבנן דמילתא דעבידא לגלויי שהחמרת עליה בסופה כ"כ ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא בדין מנסבא, ואנן סהדי במילתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם שנכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות, וזה כפתור פרח ממ"ה הר"ם ז"ל"*.

אף דוגמא זו שונה מהדינים שהובאו לעיל כגון עינויי יו"כ ופסולי לולב אין כאן סברא ל"בניית" איסור, אלא אומדן דעת שהוודאות שדרשה תורה מתקיימת.

מקרים אלו שהבאנו הם דוגמא למסירה לחכמים ובסוגי מסירה שונים, ובמקרים שיובאו להלן יש מכל הסוגים הללו.

רשימת האזכורים בראשונים והבחנות ביניהם

א. רשימת מקורות בהם איזכור המושג

בספר יד מלאכי מביא מקורות מן הראשונים המזכירים ביטוי זה:

רש"י: בכורות כ"ו ע"ב (הוזכר לעיל []). קידושין י"א ע"ב [ד"ה ותנן שבועת הדיינין] — בענין השיעור המינימלי לשבועת הדיינין []. תמורה כ"ז ע"א [ד"ה ואם תחתיה] — בענין המלה 'תחת' מתי היא לשון התפסה ומתי לשון חילול* [].

תוספות: יומא מ"ה ע"ב ד"ה תמיד — בענין אי-הוספת מערכה על מזבח החיצון עבור אש תמיד []. יומא נ"ד ע"ב סד"ה כרובים — בענין אימתי מותר ליצור צורות בולטות [].

רא"ש: סוכה פ"ג סי' י"ד (הוזכר לעיל []).

ריטב"א כ"י: יבמות [ריש פ"י] בשם רבו הרא"ה (הוזכר לעיל []).

שטמ"ק: ב"מ מ"ב ע"ב — לגבי חצר שהתרבתה משום יד [].

ר"ן על רי"ף יומא [הוזכר לעיל] [].

כסף משנה: הל' עכו"ם פי"א ה"ב — לגבי איסור בחוקותיהם לא תלכו לקרובים למלכות [] [וכן ב"י יו"ד קע"ח]. יא. הל' חמץ ומצה פ"ב ה"ב — מסר הכתוב לחכמים באיזה חמץ די בביטול ובאיזה צריך בדיקה וביעור [].

ויש להוסיף על דבריו (פרט למקורות שהוזכרו לעיל מאותם שלא הביא) עוד את המקורות הבאים (אשר לקטתי):

רש"י: שבת ס"ט ע"ב [ד"ה הכי גרסינן] — מתי חייב חטאת אחת ומתי כמה חטאות []. מועד קטן ב' ע"א ד"ה משקין []. סוטה י"ט ע"א ד"ה ור' יהודה — אימתי אשה שנחשדה כסוטה שותה ושונה []. קידושין כ"א ע"ב ד"ה ריבויי []. שבועות ז' ע"ב ד"ה מטומאות — על אלו טומאות שעיר פנימי של יו"כ מכפר [].

תוספות: יומא כ' ע"א ד"ה אהיכא קיימינן — סדרי פינוי המערכה []. יומא כ' ע"ב ד"ה אלא — זמן תרומת הדשן []. יומא ע"ט ע"ב ד"ה לומר לך — שיעור כותבת לגבי יו"כ ולגבי חמץ []. מו"ק ב' ע"א ד"ה משקין [].

ראב"ד: הל' יו"ט פ"ד ה"י מכשירי אוכל באיזה מהם צריך שינוי [].

רמב"ן: שבת צ"ה ע"א באיזה עיר חז"ל גזרו ובאיזו לא גזרו []. מו"ק ב' מלאכות בחוה"מ שחכמים גזרו עליהן [].

מאירי: ברכות כ"ב ע"א תקנת חכמים בענין טבילה ללימוד תורה []. מלאכות בחוה"מ []. שיעורי ממון לטענה והודאה ושאר מצוות [].

ריטב"א: שבת צ"ה ע"א בענין באיזו עיר גזרו [].

רשב"א [שו"ת ח"ב סי' שכ"ב] — פסיקת ההלכה כמי מחכמים [].

הוספת המגיה על יד מלאכי (הרב משה חי): רא"ש [נדרים סוף פ"ד] משם ר' אליעזר ממיץ [בעל היראים] — בתוך ג' ימים לא הוי הפקר [].

תוס' יו"ט [שביעית פ"ז מ"ג], ט"ז [יו"ד סי' קי"ז] — סחורה בבע"ח האסורים באכילה [].

המעיין במקרים אחד לאחד ימצא שברוב המקרים השתמשו הראשונים בביטוי כדי לומר שרשות הגזירה היא ביד חכמים ועל פיהם יצאו ויבואו כל ישראל. אולם ישנם מקרים בהם קביעת חז"ל היא קביעת דין תורה, ובהם ג"כ יש להבחין:

א) יש מקרים או מפרשים שכל הדין מהתורה וחז"ל למדו ובי"ג מידות או ריבוי ומיעוט ללא יכולת לשנות מסברתם וכד'.

ב) יש מקרים שחז"ל קבעו שיעורים למצוות ועונשים כמקרה בבכורות שלחז"ל נותרה רק קביעת השיעור המדוייק.

ג) ישנם מקרים אשר בהם אומדנא של חז"ל היא בעלת תוקף מן התורה.

ד) וישנם מקרים לפי חלק מהראשונים והאחרונים בהם כל "עיצוב" ההלכה שביד חז"ל נחשב כדין תורה.

להלן רשימה מסכמת של אבחנות בין המשמעויות השונות לביטוי "מסרן הכתוב לחכמים"*:

א) ..דאורייתא במלואו: , , , ,

ב) קביעת שיעורים: ,

ג) אומדנא והכרעה בין שני מקרים: , , , , , , ,

ד) .."עיצוב" הדין:.. , , , , , , , , ,

ה) ..דרבנן: , , ,

אמנם אם נבדוק בין הראשונים נמצא שרש"י, תוספות הר"ן (במקרים מסוימים), והריטב"א השתמשו במונח כדין תורה ואילו הראב"ד, הרמב"ן, והמאירי זיהו זאת תמיד כדין דרבנן.

בדיקת שיטות רש"י, תוספות והריטב"א

חשוב לעיין בשיטות ראשונים המשתמשים במונח לדין דאורייתא, כדי לבדוק מהי משמעות ה"מסירה" לפי פירושיהם והאם היא אחידה. בחרנו בראשונים הנזכרים אשר אצלם מרובה השימוש במונח זה.

הריטב"א רואה זאת כסברא ולא כלימוד בי"ג מידות וכד' כמובא לעיל בדבריו*.

ברש"י אנו מוצאים שהמונח משמש כבסיס לסברא — שבת ס"ט ע"ב (שגגות וחטאות) וסוטה י"ט ע"א (לאלו מקנאים ובעלים סוטה שותה), כהכרעה באחת מי"ג מידות — שני כתובים המכחישים זא"ז במלאכת חוה"מ, וכלימוד בבנין אב — שבועות ז' ע"ב (שעיר הנעשה בפנים).

מתוספות* למסכת יומא עולה שהמסירה עניינה הכרעה עפ"י סברא: לקביעת סדרים מסוימים לעבודה בביהמ"ק כמו פינוי מערכה או זמן תרוה"ד, לקביעת שיעורים לעבירה (חמץ ויו"כ) ולגבי עשיית צורות כדמות שמשים שבמרום. בכל המקרים לא מדובר על לימוד בי"ג מידות או עפ"י ריבויים ומיעוטים וכד' אלא אך מסירה לסברת חכמים.

מתברר שאף בין הראשונים יש להבחין מהי המסירה: לרש"י הן הלימוד בי"ג מידות והן הלימוד מסברא נחשב כנמסר לחכמים, אבל מסתבר שלפי תוספות-יומא והריטב"א כשמשתמשים במונח מסירה אין הכוונה ללימוד בי"ג מידות, אלא לסברא בלבד. שיטתו של רש"י מקבילה לפי"ז לשיטת הרמב"ן בשרשים לספר המצוות [הובאה לעיל], אשר סוברת שכל שנדרש ע"י חכמים בי"ג מידות ולא נאמר בו במפורש שהוא דרבנן הרי הוא דאורייתא. שיטת תוס'-יומא וריטב"א אינה בהכרח חולקת על עקרון זה אלא סוברת שלא נקרא עליו המונח מסירה. כמו"כ נראה שהרמב"ם לא יוכל לקבל את המונח "מסירה לחכמים" כדאורייתא אלא כדרבנן.

הדיון באחרונים

א. איזכורים בפוסקים ומובנם*

הרדב"ז בשו"ת [ח"א סי' שע"ז] מזכיר את המונח ביחס לנעילת הסנדל ביו"כ כפי שכתב הר"ן.

הובאו לעיל דברי מרן ר' יוסף קארו הן בבית יוסף והן בכסף משנה בו הוא משתמש בכלל המסירה לחכמים, כשהמובן אצלו מסירה מלאה לברר אסור ומותר וקביעת חכמים היא איסור תורה. נראה שאצל מרן ההכרעות הן בסברא ולא עפ"י י"ג מידות.

המהרי"ט [ח"ב חו"מ סי' קכ"ה] בתשובה סתומה למדי, בענין קבלת קרבנות מן הגרים ולא מן המומרים מסביר את דרשות חכמים בכך שהכתוב מסרם לחכמים, [משמעות המונח בדומה לדרשה בבכורות כ"ו].

בשו"ת גינת ורדים [או"ח כלל ד' סי' ט"ז] מזכיר את המסירה בחוה"מ לענין אכילת פועל שאין לו מה שיאכל. ובשו"ת רעק"א [הוזכר בהערה ] הביא את תוס' יו"ט וט"ז לגבי סחורה בבע"ח האסורים באכילה. בשו"ת מהרש"ם [ח"ג סי' קפ"ח] מצטט את שו"ת בשמים ראש* הנוקט מונח זה כבסיס לגזרות חכמים לחיזוק שמירת השבת.

ובאחרונים הקרובים לזמננו הרב קוק זצ"ל הזכיר זאת ביחס לסחורה בדברים האסורים באכילה [דעת כהן סי' נ"ח]*, והרב פינשטיין לגבי פסולי לולב [אג"מ או"ח ח"א סי' קפ"ז].

ב. הגדרת יד מלאכי למונח

בספר יד מלאכי [כללי ההא אות רט"ז*] דיון ארוך על המונח, בראשיתו הוא קובע: "אמרינן בכל מילתא דלא אתפרשא באורייתא בהדיא ועפ"י התורה אשר יורו החכמים נעשה ונשמע".. לא הבחין בין המקורות השונים ומשמעות המסירה וממילא ההכרעות השונות של חז"ל, ופירושם השונה ממקום למקום. סיבה זאת גרמה לו (לענ"ד) לתקוף את החכם צבי ז"ל: "שוב הגיעו לידי שו"ת מהרב צבי אשכנזי דפליג על הרא"ש בההיא דפרק לולב הגזול שהבאתי, וזו הלכה העלה דלא אמרינן 'הכתוב מסרו לחכמים' אלא בשני כתובים המכחישין זה את זה כאותה דפרק אין דורשין באיסור מלאכה בחולו של מועד דההכרעה מסורה לחכמים, אבל כשאין גילוי בפסוק להכשיר את הפסולין (בדיני ארבעת המינים) מסירה זו מנין ע"כ". [עי' לעיל הערה ]. וממשיך ביד מלאכי: "ולדידי המך ליתא להאי כללא אחרי המחילה רבה, דסוגיא דפרק עד כמה [בכורות כ"ו] שהבאתי בראשית מאמר הויא תיובתיה, דהא התם ליכא כתובין המכחישין זה את זה וממילא דלא שייך הכרעה כלל, ואפ"ה קאמר בברייתא ובש"ס לא מסרך הכתוב אלא לחכמים, ובהך שיאטא שייטי כולהו רבוותא דאדכרנא לעיל. וגם הרא"ש באחד מהם כיון שממנו לא יפלא כל דבר וידע ליה לההיא סוגיא אזיל אבתרה למימר הכי אף היכא דלא שייך הכרעת כתובים ונמצאו דבריו שרירין וקיימין".

והנה אף שהיד מלאכי השיג על החכ"צ אין דבריו צודקים לגמרי, שהרי מצינו כמה וכמה מקרים שאף שאין ממש שני כתובים הבאים כאחד וכו' בכ"ז המקרים דומים לכך, וע"כ אף דבריו צריכים חיזוק*.

ונראה שאבחנתו שדבר שלא התפרש בפירוש — נמסר בידי חכמים — כוללנית, ויותר מדויקת החלוקה שחלקנו בין השימושים השונים של המונח, ובין הראשונים השונים כל אחד לפי דרכו.

סיכום

המונח "מסירה לחכמים" בש"ס מתפרש ע"י הראשונים עפ"י השקפתם הכללית עד כמה יכולים דינים דאורייתא להיקבע ע"י חכמים. הראשונים וגדולי האחרונים, הרואים במונח יותר מגזרות ותקנות חכמים, מוסיפים ומשתמשים במונח לבאר מקומות בש"ס שלא נתפרשו. המודד מתי להשתמש במונח זה ומתי אין להשתמש בו (לאותם ראשונים) אינו מבורר. כל ראשון בהתאם לתפיסתו הכוללת ביחס שבין דאורייתא לדרבנן מרחיב או מצמצם את משמעות המסירה לחכמים.