חבל נחלתו א ט
סימן ט- מוסיפין על העיר ועל העזרות
הקדמה[עריכה]
במשנה [שבועות י"ד] העוסקת בכניסה בטומאה לעזרה וחיובו בקרבן עולה ויורד נאמר:
"אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם".
ובתוספתא [סנהדרין פ"ג ב] בתוספת בירור:
"כיצד הן עושין ב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם, הפנימית נאכלת החיצונה נשרפת וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה. שתי תודות שאמרו בלחמן אבל לא בבשרן. אבא שאול אומר: שתי בצעים היו בהר המשחה תחתונה ועליונה, תחתונה שהיתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מע"ש וחברים אוכלים שם מע"ש וקדשים קלים, עליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסין שם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מע"ש וחברים אין אוכלים שם לא קדשים קלים ולא מע"ש. ומפני מה לא קידשוה מפני שתורפה של ירושלים משם ונוחה ליכבש משם". (עפ"י גירסת רש"י בשבועות).
על מה ניתן להוסיף[עריכה]
התוספת כפשוטה היא הוספת מקום הקדוש בקדושת המקום לו הוא מתוסף. והנה המקדש וירושלים היו מחולקים לעשר קדושות כמשנת כלים [סוף פ"א] ומסכמן הגר"א [אליהו רבא מ"ט]:
"זה הכלל שלש מחנות שבמדבר מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. ומחנה שכינה נחלקה לשנים: החצר לפנים מן הקלעים והמשכן של קרשים הרי ארבעה מקומות. וכנגדן יש כנגד כל מקום ומקום שלשה מקומות משונות בקדושתן זו מזו. כנגד מחנה ישראל הוא: א"י ועירות המוקפות חומה וירושלים. כנגד מחנה לויה: הר הבית והחיל ועזרת נשים. כנגד החצר ממחנה שכינה: עזרת ישראל, עזרת כהנים בין האולם ולמזבח. כנגד המשכן ממחנה שכינה: האולם וההיכל וקדש הקדשים".
ואם נניח לקדושת א"י ועירות מוק"ח יותרו לנו עשר קדושות וצריך לברר האם כל מקום קדוש ניתן להרחיב עפ"י סדר המשנה.
ומצד הסברא היה נראה לומר שהרחבה שהיא בתוך תחומים פנימיים שבתוך אותו מחנה אינה נחשבת בגדר הוספה על העיר ועל העזרות. שהרי כיון שכל המדרגות הפנימיות הן מדרבנן (פרט לרמב"ם בענין בין האולם ולמזבח) אין צורך להרחבת מדרגה גבוהה בקדש על פני חברתה כח תוספת מיוחד. כגון להרחיב עז"נ שהיא ממחנה לויה על פני החיל שאף הוא ממחנה לויה מאין צריך לכח קידוש שהוא מהתורה ובא להחיל מדרגות קדושה של תורה. ולפי"ז לא תצויר מדין תוספת אלא הרחבת מחנה שכינה ע"ג מחנה לויה אבל לא שנוי מרחקי המדרגות שבתוכו שהן מדרבנן. אבל קשה ע"ז ממחנה ישראל שלפי"ז לא יצטרכו לכח קידוש בהוספה על העיר והא ודאי ליתא מדינא דמשנה. וע"כ נ"ל שבכ"מ שההרחבה משנה לדיני תורה יצטרכו לקידוש בי"ד. וא"כ בתוספת על העיר אף שהוא בתוך אותו מחנה עצמו כיון שהתוספת משנה בדיני תורה שהרי יהיו מותרים לאכול שם קדשים קלים ומע"ש. זקוקים לקידוש בכל אלו. דהלא חזינן שהתורה נתנה חלות מיוחדת לאותה מדרגה פנימית אף לדיני תורה. אבל במקום שאין לחלוק המדרגות מקור מהתורה אי"צ בקידוש התוספת. ועפ"י דברים אלו תצא לנו מחלוקת חדשה בין הרמב"ם לשאר המפרשים [רע"ב כלים א', ט'] שהוא החשיב בין האולם ולמזבח מדרגה מהתורה ואם ירצו להרחיבה — יצטרכו לקידוש התוספת, משא"כ לשאר המפרשים.
והנה בדהי"ב [כ', ה'] "ויעמד יהושפט לפני החצר החדשה". ובפסחים [צ"ב ע"א] ויבמות [ז' ע"ב] "שחדשו בה דברים — טבול יום לא יכנס למחנה לויה". ואע"פ שאין בכך שום איסור מן התורה בי"ד גזרו על כך. ותוספת זו לא היתה צריכה קידוש מיוחד מפני שעיקרה הוצאת טמאים.
אמנם עוד יותר עומדת לגבי התוספת השאלה: כיצד בכלל מותר להוסיף הלא כל מבנה המקדש נמסר לדוד המלך ברוה"ק כמו שנאמר: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית". [דבהי"א כ"ח, י"ט]. וברש"י בכ"מ שמדות הבנין ניתנו לו ע"י גד החוזה ושמואל הנביא. [סוכה נ"א ע"ב ד"ה "הכל", זבחים ל"ג, חולין פ"ג ע"ב, זבחים ס"ב, ערובין ק"ד ע"א] וא"כ מדוע בכלל ניתן להוסיף?
ולכאורה ניתן לדחות קושיה זו בנקל. שכיון שכל מבנה המקדש והעזרות אינו אלא עפ"י נביאים — גד החוזה ושמואל הרואה, ובתוספת על הבית חייב להיות שותף נביא ואו"ת, יבררו בנביא או באורים ותומים האם התוספת מותרת או לאו. וביותר שהן לפי הבבלי והן לפי הירושלמי תנאי התוספת נלמדים ממשה רבנו. וא"כ מצאנו מקור בתורה להוסיף על בית המקדש שתרשימו ברוה"ק. ועוד, שכפי שיבואר להלן הוסיפו בבנין עפ"י למוד מפסוקי נביאים ("קרא אשכחו ודרוש") וא"כ יש בכך תקדים ברור שנביא יכול לבטל דברי נביא חבירו.
אלא שאין הדברים כה פשוטים שלא מצאנו שנביא ואו"ת מעורבים בעצם ההחלטה להוסיף, ולהיפך הן הרמב"ם והן המאירי [סנהדרין ט"ו ע"ב] תלו זאת ברצון בי"ד בלבד. ועוד אליבא דר"נ שדי ב"אחת מכל אלו" ניתן להוסיף אף שלא בהשתתפות נביא, ואם כל יסוד התוספת הוא אך עפ"י נביא או או"ת איך אפשר להוסיף לדעתו. ואף אליבא דרב הונא קשיא שכיצד בי"ד הוסיפו לירושלים עוד חלק אעפ"י שאין זו סמכותם להחליט על כך שהלא זה נראה כסותר לעצם התוספת. אמנם אם המחליט על התוספת הוא בי"ד הלא בימי עזרא היו אנשי כנסת הגדולה, וע"כ על עצם ההוספה יכלו להחליט, ואך כח קידוש חסר להם, ולכן יש בכך זכר בעלמא.
המשנה דברה על העיר ועל העזרות ומכאן ניתן להוכיח שלפחות ההיכל אינו ניתן להוספה. גם הרמב"ם כתב: "בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין. ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית, ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו".. [הל' בית-הבחירה פ"ו ה"י].. וצ"ל לכ' שהיתה להם מסורת שההיכל שנבנה עפ"י נביא אין להוסף עליו אלא עפ"י נביא.
בפסחים [פ"ו ע"א] מתרצת הגמ' שאין להקשות מהיכל שהוקדשה עליתו לרב דסבר: גגין ועליות לא נתקדשו משום: "שאני היכל דכתיב: ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו ואת גנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימיים ובית הכפורת, וכתוב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". ולכאורה מכאן ראיה לחלק בין היכל בו נאמר: "מיד ה'" וכו' לבין שאר קדושות. אולם בדה"י כתוב בפסוק שלאחרי כן: "ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית ה' ולכל הלשכות סביב לאוצרות בית האלקים ולאוצרות הקדשים".. משמע שגם החצרות דהיינו עזרת כהנים וישראל ועזרת נשים ניתנו ברוה"ק (וכ"כ שם המפרשים כלם ברוח נבואה). וכן רש"י כתב בפסחים שההוכחה מהיכל נדחית לא בגלל ההבחנה בין היכל לעזרות אלא בגלל שנכתב ."ועליותיו". והחלוק הוא בין מקום שצוין בנבואה לשאר מקומות. וכן תוס' (הובא בגליון הש"ס בפסחים שציין שבועות י"ז ע"ב ד"ה "וטמא"). למדו באותה דרך וע"כ סברו דגג דהיכל לא נתקדש. וא"כ עולה שאין לחלק בין ביהמ"ק ללשכות ועזרות ואף בהם אין להוסיף.
הגמ' בסוכה [נ"א ע"א] שואלת על תוספת זיזים לבנין בעזרת נשים — עליה היו מסדרים גזוזטראות לעמידת נשים בשמחת בית השואבה איך הוסיפו והלא אסור להוסיף משום שתבנית המשכן ניתנה בנבואה ומתרץ רב: "קרא אשכחו ודרוש".. ועולה שעפ"י דברי נבואה (בסוכה — זכריה) שנדרשים מותר להוסיף. וכן בזבחים [ס"ב ע"א] שואלת הגמ' היאך הוסיפו בבית שני על מידות המזבח מבית ראשון ומתרצת לבסוף: "אלא אמר רב יוסף קרא אשכחו ודרשו...". ועפ"י סוגיות אלו תרץ תוס' [זבחים ל"ג ע"א "וליעבד"]: "והא דמוסיפים על העיר ועל העזרות היינו היכא דאיכא למימר: קרא אשכחו ודרוש". אף בירושלמי [מגילה א' א']אמרו: "ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש מה טעמא: הכל בכתב — זו המסורת, מיד ה' — זו רוה"ק, עלי השכיל — מכן שניתנה לידרש".. ויוצא שממגילת הבניה עצמה ניתן ללמוד ולשנות והוסיף לפי דרכי דרישת הכתוב.
אבל במאירי לא נראה שקבל תירוץ זה: "קרא אשכחו ודרוש...". כיסוד להוסיף על הבנין, וממילא לא יסביר בכך הוספה על העיר והעזרות. שכתב: "ופירשו בגמ' שהיו מוציאים זיזים מכותליה ובונין עליהם גזוזטראות לעמוד שם הנשים ואעפ"י שהבנין כולו ע"י נביא היה ולא היה להם להוסיף, סמכו בה בבנין עראי לגדור פרצות שלא להקל ראש להעמיד אנשים ונשים בערבוביא".
ונראה שסבר שקרא אשכח הוא אסמכתא. ועיקר הסיבה היא אפרושי מאסורא ובנין עראי. ולאפרושי מאסורא כיון גם המהרש"א שם בחדושי אגדות. ונשאר קשה עפ"י המאירי כיצד מוסיפים. ואולי ניתן למצוא רמז בדבריו שכתב שהבנין עפ"י נביא ומשמע שאין הקפדה בעזרות.
ונ"ל להסביר לשיטת המאירי והרמב"ם (שלא הזכיר דין "קרא אשכחו"). שסברו שכשם שאתרבי מ"וכן תעשו" כח הקדושה לקדש כדוגמת המקדש כמו"כ נתרבית היכולת וההיתר להוסיף ולקדש, ואין צורך בהיתר עפ"י נביא או דרישת הכתוב. ולשיטתם הותר להוסיף למחנה שכינה עד מחנה לויה ועד בכלל. ולא במחנה ישראל שאינו ראוי כלל לשכינה. ואולי משום שמקדש צ"ל דוקא בהר כדברי הרמב"ם: "ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה..." [בה"ב א', ג'] וכך מתדייקת המשנה בשבועות שדברה בהבאת קרבן על כניסה בטומאה לעזרה או לתוספת העזרה. ועזרה הנאמרת היא עזרת ישראל. כדברי הרמב"ם [הל' ביאת מקדש פ"ג הי"ב] "..ואין חיבין כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים או על תוספת שנתקדשה קדושה גמורה כמו שביארנו". אמנם לירושלים השיכת למחנה ישראל הותר להוסיף בכל מחנה ישראל.
ולשיטתם נראה להסביר דהא דמצריכה גמרא ל"קרא אשכחו ודרוש" היינו בבית שני שלא היה כח לקדש. (עפ"י שי' רב הונא — שבועות ט"ז ע"א — דנפסקה להלכה) וא"כ כל שנוי שאינו מתבסס על קרא דיחזקאל או שאינו בדיוק כבית ראשון צריך מקור. וע"ז תרצו "קרא אשכחו ודרוש...",. אבל בשאר מקומות שהקשו מ"הכל בכתב" וכו' הוכיחו רק שאי"צ לעשות כן כמו בכסוי הדם במוקדשין [חולין], או בעשית פשפש לסמיכת מצורע. [זבחים ל"ג ע"א] וא"א לתרץ כאן קרא אשכחו וכו' משום שעצם מבנה ביהמ"ק ללא הוספות סברה הגמ' שהוא הראיה שאין לעשותן.
יוצאת עפי"ז מח' בראשונים מדוע מותר להוסיף ולמה. לפי הרמב"ם והמאירי התוספת היא מהיתר התורה: "וכן תעשו — לדורות" [שבועות ט"ו ע"א], כשהמבנה המקורי הוא עפ"י נביא: או שמואל או יחזקאל. [בה"ב א' ד']. והשנויים בבנין בית שני כגון גודל המזבח היו עפ"י נביא. (אחד מג' נביאים — שם ב' ד') והותר להוסיף לעזרת כהנים וישראל עד הר הבית. אם משום שמחנה ישראל אינו ראוי למחנה שכינה, אם משום שהר הבית בלבד ראוי למח' שכינה. ומה שהוצרכו לדרישת הכתוב לשנויים היינו דוקא בבית שני שהוצרכו למקור בדברי נבואה לשנות מבית ראשון ושלא עפ"י בנין יחזקאל. ועצם ההכרעה על תוספת העזרה היא ביד בי"ד.
אבל לתוס' אין היתר להוסיף על העזרות אלא עפ"י קרא דאשכחו ודרוש. וטעמא מפני שנאמר: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל".. אשר לשיטתם מתנגד ליכולת להוסיף. וא"כ בלא מקור א"א להוסיף. (ובאמת קשיא להו מקומות מהגמ' שלכ' היתה יכולת לדרוש ולא דרשו — זבחים ל"ג ע"א ד"ה "וליעבד").
ולתוס' לא אתפרש עד היכן מותר למשוך את העזרה ומסתמא תליא בדרישת הכתוב. (אמנם במבי"ט בקרית ספר [בה"ב, ו'] כתב בעזרות: "ועיר עד מקום שירצו") עפ"י בי"ד או עפ"י נביא בהוראה ישירה גודל העזרה נתון לשקול דעת של בי"ד. אבל ברמב"ם [הובא לעיל] ובמאירי [בסנהדרין] משמע שההחלטה על ההוספה וגודלה היא של ב"ד בלבד. ונראה שגם לתוס' לגבי ירושלים אי"צ בפסוק אלא די בשיקול דעת של בי"ד.
מח' נוספת בין הרמב"ם והתוס' היא האם ניתן להוסיף להר הבית, הרמב"ם לא הזכיר את היכולת להוסיף להר הבית אלא לעזרות או לירושלים, וכן כתב במאירי. אבל תוס' מפורש כתבו אחרת [שבועות ט"ו ע"א ד"ה "ויוצא"]. ששאלו: "וא"ת הר הבית היכי קדיש שאין דבר נאכל בו שיוצא ממנו נפסל ויש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לויה...". ותירצו שאין מקדשים אותו בנאכל בו משום שא"א. עכ"פ לשיטתם מוסיפים אף על הר-הבית.
כל שלא נעשה בכל אלו מה קדושתו?[עריכה]
במשנה [שבועות י"ד ע"ב] אמרו: "וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חיב עליה".. ולא בררה המשנה מהי מדרגת קדושתה של מי שלא נעשית בכל אלו. לפי ר"נ [שם ט"ז ע"א] אף באחת מכל אלו. אבל לפי רב הונא צריכה להעשות בכל הענינים שהוזכרו, ועזרא זכר בעלמא עשה. ומביא בריתא דתוספתא דאבא שאול משמע שמקום החומה העליונה שלא נתקדש ע"י שלמה אסור לאכול בו קדשים קלים ואעפ"כ קרוי ומצורף לירושלים. ולמדנו שאין העזרה בקדושה מלאה שחייבים על כניסתה, ואין ירושלים בקדושה מלאה שמותר לאכול בה קדשים קלים ומעשר שני. אף הרמב"ם בהלכותיו [בה"ב פ"ו י"ד] כתב: "כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור...". ולא פרט האם כונתו שאין קדוש כלל או שקדוש יותר ממקום שלא נעשה כן אבל עדיין לא קדוש בצורה מלאה. במאירי [ט"ז ע"א] כתב מפורשות: "שכל שלא נעשה בכל אלו אינו קדוש". וכן בהמשך: "כל שחיסר אחת מכל אלו אינו קדוש".. ומשמע שאין בכך שום קדושה.
אבל בשו"ת מהרי"ט [יו"ד סי' ל"ז] כתב:
"ובבית שני שחזרו וקדשו אעפ"י שהיו שם נביאים וב"ד של ע"א וב' תודות וכו'... מ"מ זו שניה לפי שלא היה במלך ואו"ת ומפני מה הכניסוה בתוך קדושת ירושלים דנפיק מינה חורבה לענין אכילת קדשים מפני שתורפה של ירושלים היתה ואעפ"כ לא היו קוברין בה שום קבר... וטעמא שאעפ"י שלא נתקדשה לענין קדשים ומעשר שני היינו משום דלענין זה בענין מלך ונביא וכל הנך דקחשיב במתני' אבל מ"מ לענין עשר מעלות שבירושלים דקחשיב בסוף מרובה ההיא תוספת חשיב תוספת ונדון כיוצא בו".
ומביא לראיה תוספתא פ"א דב"ב. שקבר חולדה היה בתחילה מחוץ לירושלים ולבסוף הוקף בבתים מכל סביביו ובחומה ומפני כבוד הנביאה לא פנו אותו. משמע שמעלת ירושלים שאין קוברים בה מתים קימת אף במקום התוספת. ואולי מדברי המהרי"ט רומז הרמב"ם שכתב שאין הקדושה גמורה. ולא כמאירי שאין קדוש כלל.
תפקיד המרכיבים בקידוש התוספת[עריכה]
במשנה ובהלכה הובאו ששה מרכיבים לקידוש התוספת בצורה מלאה: מלך, נביא, אורים ותומים, בי"ד של שבעים ואחד, שתי תודות ושיר. וכלם נלמדו מגזה"כ. והרמב"ם הוסיף עוד תנאי — סדר קידוש. וז"ל: "וכל שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור".. וצריך לדון מה תפקיד כל מרכיב בהחלת הקדושה ומה גדרו.
התוי"ט [שבועות ב', ב'] כתב:
"כל מה דתנו ב"ד מהלכים והדר מפרש כיצד. שתי תודות היו מהלכים תחלה והב"ד אחריהם. וא"ת ואמאי לא חשיב מלך ונביא וכו' וי"ל דאין הכי נמי שהם לא היו מהלכין כלל. ואלא הא דתנן במלך. וכו' ע"פ מלך קאמרינן. וכן ל' הרמב"ם בפ"ו מהל' בה"ב אין מוסיפין וכו' אלא עפ"י מלך ועפ"י נביא ובאורים ותומים וע"פ סנהדרין של וכו' והא דלא כתב באו"ת ע"פ משום דפשיטא הוא דאו"ת להכי עבידי שיהו נשאלים בהם".. (לגבי או"ת לא הסביר ונראית כונתו שלא היו בתהלוכה או"ת מפני שנצרכו לשאלה בלבד). עולה עפ"י דעתו שמלך ונביא ואו"ת אינם צריכים להיות בפועל בתהלוכת הקידוש אלא עצם היותם בעם ישראל הוא הנותן את תוקף הקידוש.
כל המרכיבים יוצרים את כח הקידוש ולאו דוקא בפעילותם בפרט זה או אחר. כן עולה מדברי המאירי שכתב: "ומעתה אחר שנתוסף תוספת זה בכל אלו דין הוא שתהא קדושתו כקדושת העזרה עצמה".. היסוד לדברי המאירי הוא דרשת הכתוב — "וכן תעשו - לדורות".. דהיינו כשם שהמשכן עצמו נתקדש בכל אלו גם בהמ"ק לדורות, ותוספת העזרה כשתעשה בכל אלו וכיון שנעשית כך דין היא שתתקדש.
מלך — נראה שענינו בעיקרו סגולי בעם ישראל ולא ביחס למעשה הקידוש. נביא — ענינו בעיקרו סגולי ועם זאת בקידוש עזרא הורה הנביא שהפנימית תאכל וחיצונה תשרף. כך מסביר רש"י את מסקנת הגמרא. ז"ל "עפ"י נביא חגי זכריה ומלאכי היו שם ועל פיהם ברוה"ק עשו ואין טעם לדבר".. ולפי פירושו משמע שקביעתם היתה לדורות וכן משמע ברע"ב. אמנם ברמב"ם משמע שצריך בכל קידוש הוראת נביא איזו לאכול ואיזו לשרוף. והכס"מ במקום [בה"ב פ"ו הי"ד] מסביר היאך למד את הגמרא. וכ"כ במאירי.
או"ת — ג"כ ענינם כפי הנראה סגולי.
בי"ד של ע"א — לפי שיטת התוס' (הוזכר לעיל) ענינם דרישת הכתוב על התוספת לעזרה ולפי הרמב"ם עצם ההחלטה לגבי העזרות על הוספה להן. ולגבי העיר לשתי הדעות ההחלטה ביד בי"ד. כמו"כ על בי"ד להשתתף בפעל בקידוש בהליכה אחר שתי התודות כפי שהזכירו בסנהדרין [י"ד ע"ב], סוטה [מ"ה ע"א] ובשבועות [ט"ו ע"ב].
שיר — בבריתא בגמ' [שבועות ט"ו ע"ב] נאמר: "ת"ר שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים ועל כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים. ואומר ארוממך ה' כי דילתני וגו' ושיר של פגעים וי"א שיר של נגעים. מ"ד דנגעים דכתיב: ונגע לא יקרב באהלך ומ"ד פגעים דכתיב: יפול מצדך אלף. ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן עד כי אתה ה' מחסי. וחוזר ואומר ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה".. (עפ"י נוס' הגר"א). רש"י מסביר ששיר של תודה הוא מזמור לתודה. אחרי כן מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ואחרי כן יושב בסתר עליון ואחרי כן ה' מה רבו צרי. בטעם ד' מזמורים אלו. למזמור הראשון אין רשי מסביר ונראה משום ההודאה על הרחבת גבולות ירושלים. לגבי מזמור חנוכת הבית אומר רש"י שבגלל פתיחתו וענינו אמרו. לגבי יושב בסתר כותב רש"י: "ולפי שאמרו משה בהקמת המשכן דכתיב ויברך אותם משה ומה ברכן: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נעם ה' אלקינו עלינו הכי איתא בתורת כהנים...". [שמיני פר' א' פיס' ט"ו]. ביחס למזמור הרביעי כתב רש"י: "לפי שנא' בו רבים אומ' לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה, שהיו מתלוצצים צרי יהודה ובנימין כשהיו בנ"י בני הגולה בונים את החומה שנאמ': מה היהודים האמללים עושים וגו' היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות ואומר גם וגו' אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם".. תוס' כתב את טעמו של רש"י לגבי המזמור הרביעי אף לגבי המזמור השלישי, וז"ל "עד כי אתה ה' מחסי, דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירין להם בשעת הבנין, אבל משם ואילך לא מתשעי בהכי".. לפי דבריו מובן טעם החלק במזמור שאינו נאמר בשעת הוספה.
אבל רבנו חננאל מסביר בדרך שונה: שיר של תודה לפי הסברו הוא מזמור חנוכת הבית. בשיר של פגעים הוא כולל הן "יושב בסתר" והן "ה' מה רבו צרי". ומביא לסיוע ירושלמי [סוף ערובין פ"י הל' י"א] שכתב: "אי זהו שיר פגעים מה רבו צרי וכל המזמור יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי".. הרמב"ם לא הזכיר שאומרים אלא מזמור — חנוכת הבית לדוד [פ"ו הי"ב]. והכס"מ הסביר כתוס' ששני מזמורים אחרונים נאמרו אך כנגד צרי יהודה ובנימין (ומזמור לתודה לא נאמר לפי שיטתו) וע"כ לא הוקבעו לדורות. אבל בריטב"א מביא טעם אחר לאמירת שיר של פגעים: "ואינו מחוור שהרי במשכן ובבית ראשון לא היו אויבים (ואעפ"כ אמרוהו), אבל קבלנו כי עד כי אתה ה' מחסי ששים תיבות כנגד מ"ש הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה". ונראה שעפ"י הבנתו אין אמירת שיר של פגעים כנגד אויבים אלא כנגד מזיקי עלמא וכדברי המהרש"א: "איך שיהיה ענינו להעביר רוח הטומאה מאותו מקום שנתקדש, דפגעים הם בעצמם המזיקים ורוחות הטומאה השולטות במקומות שלא נתקדשו, וכן הנגעים באים מהם, שע"כ כל מצורע מחוץ למחנה מושבו וטמא טמא יקרא וכו'..."
שתי תודות — לגבי שתי התודות לומדים בגמ' שהכונה בשני לחמי תודה. במשנה: פנימית נאכלת וחיצונה נשרפת. ובגמ' חלקו בסדר הליכתם האם הוליכו שני הלחמים בזא"ז או זה בצד זה. ובירושלמי הביאו מקור למחלוקת בהבנת פסוקי נחמיה. מי הפנימית? למ"ד זו אחר זו האחרונה — הפנימית. למ"ד זו בצד זו לבבלי הפנימית הקרובה לחומה שהיא בין החיצונה לחומה. לירושלמי הקרובה לבית (המקדש). אמנם מחלוקת בין המפרשים היכן היו מהלכים, לרש"י מהלכים מחוץ לחומה ויוצא שפירושו מתאים אף לירושלמי. אבל לתוס' מהלכים מבפנים וע"כ לשיטתו פליגי בבלי וירושלמי. (את הקביעה שפנימית נאכלת וחיצונה נשרפת הסברנו לעיל בענין נביא).
סדר ההליכה — הגמ' מתקנת סדר ההליכה שבמשנה שתודות בראש ואח"כ בית דין ואח"כ כל ישראל. ומסלול ההליכה כתב ברש"י [וכ"כ כתב במבי"ט בקרית ספר].: "ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה". וא"כ קפיד על הקפה דרך ימין. אבל בראשונים אחרים לא נזכר זאת.
הזכרנו לעיל מחלוקת בין רש"י לתוס' האם ההליכה היתה מבפנים [תוס'] או מבחוץ [רש"י] ועיקר ראיתו של תוס' שהיה מבפנים שאם הלכו מבחוץ הרי הלחם נפסל ביוצא ואיך לאוכלו. (ויכל לתרץ עפ"י נביא — ולא תרץ). ולפי הסברו אע"פ שחלונות ועובי החומה כלפנים — היה מתקדש כל שבדעתם לקדש. ועד גובה פני הקרקע כמסקנת הגמ' בפסחים. אמנם בפסחים [פ"ה ע"ב ד"ה "החלונות"] מסבירים גם בצורה שונה: לפי מסקנת הגמ' שם שהיתה חומה ולפנים ממנה חומה נמוכה בגובה הקרקע יכלו לילך מחוץ לאותה חומה נמוכה. ובהגהות יעב"ץ בשבועות [ט"ו ע"ב] הקשה עליהם: "לק"מ (ראיתם מפנימית נאכלת) לפי המסקנה דשורא ובר שורא... ומ"ש שפודים בפסיעה אחת מחוץ לחומה היינו חוץ לחומה נמוכה. ודברי תוס' תמוהים שהשיגו על רש"י בחנם ובדו פירוש זר ונלחצו מאד לפרש פנימה דלהדי חומה לפי דרכם, וכן נדחקו בההיא דכיצד צולין ולמסקנא דהתם ודאי פירש"י דהכא א"ש בלי דוחק והוא האמת הגמור"... אמנם במבי"ט בקרית ספר הביא אך את פירוש התוס' שהלכו מבפנים, וכן רש"י בסוגין בשבועות לא הביא ענין שורא ובר שורא. הריטב"א הביא פירוש שלישי ודחאו: "ומיהו למאי דמשמע מפשטיה דקרא שהחלונות היו על החומה ממש נאמר שהלכו על החומה בצמצום בקצה של חוץ ולכן נתקדש הכל אבל אינו נראה מלשון הגמ' דהכא ועוד..." ונשאר בפירוש התוספות. (ועי' במלבי"ם לנחמיה י"ב ובאבני נזר יו"ד סי' ת"נ)*.