זכרונות לבית דוד/כף הסיידים
מגילה ראשונה
(בשנת שלשת אלפים ומאתים וארבעים ושמונה לבריאת עולם)
בשנה הרביעית להבנות הבית השני, בשנת הששים לימי חיי, אני זרובבל בן שאלתיאל בן יהויכין מלך יהודה, כותב המגילה הזאת לזכרון דברי ימי והעתים אשר עברו על משפחתי ובני עמי חליפות. והנני מפקידה בידך, משֻלם, הבן יקיר לי, והיתה בידך ובידי בניך הבאים אחריך למשמרת עולם לדורותם.
בן שמונה עשרה שנה היה יהויכין אבי בעלותו למלוכה אחרי אביו יהויקים בן יאשיהו. ובלכתו אחרי עצת נחשתא אמו, לא נכנע מפני נבוכדנצר מלך בבל, אשר הכביד עֻלוֹ על כל ממלכות ארץ הקדם. ויעלו עבדי נבוכדנצר על ירושלים, ותבוא העיר במצור. אחרי כן בא גם נבוכדנצר ויחן עם כל חילו על העיר הנצורה. ועיני יהויכין כלו מיחל לעזרת מצרים, והרעב חזק בעיר, וכראות המלך כי נגעה הרעה עד הנפש ויצא הוא ואמו עם שריו ועבדיו להתרפס לפני נבוכדנצר ולהכנע לפניו. אבל המלך האביר הזה לקחהו בשבי, ויגל אותו ואת כל הנמצאים עמו, וגם את נשיו וסריסיו ואת אילי הארץ ואת כל אנשי החיל והחרש והמסגר הוליך גולה בבלה, וגם את אוצרות בית ה׳ ובית המלך לקח עמו[1]. ואת צדקיהו בן יאשיהו, דוד יהויכין, המליך תחתיו וישביעהו בשבועת האלה להיות לו למס עובד[2]. אז חדלה ירושלים מהיות עוד משוש כל הארץ, ונאסף שמחה וגיל מהרריה ומכל מקראיה – כי יצא ממנה כל הדרה, מבחר יושביה בגולה הלכו, עולי לרגל חדלו מהסתופף בשעריה, היו חוצותיה שוממין והיא כאלמנה חיה עגונה ושכולה לא נחמה.
כאשר הובא יהויכין אבי הזקן בבלה, הושיב נבוכדנצר אותו עם כל נשיו וסריסיו באחד הארמונות אשר בקצה העיר, גם את רוב שריו הושיב שמה. ואת כל אנשי החיל ויתר השבוים העביר בארץ ממשלתו, ויפזרם במדינותיו, ויתן להם שדות וכרמים, לעבדם ולאכול פרי עמלם, למען יֵאחזו בארצו ולא יוסיפו עוד לשאת עיניהם ולבם אל ארץ מולדתם.
מעטים ורעים היו ימי מלכות יהויכין, כי רק שלשה ירחים ועשרה ימים ישב לכסא, ומקץ מאַת הימים נפל בידי אויב וילך שבי לפני צר[3]. ויהי בבואו אל מקום גלותו, ובראותו כי באו דברי הנביא ירמיהו ככל אשר חזה לו מראש, וינחם על כל הרעה אשר עשה לו ולעמו, ויגרש את נשיו אשר הטוהו מדרך ה׳. ויבחר לו את בת אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, אשר הומת בחרב יהויקים, והיא לֻקחה בילדותה אל בית המלך, וכאשר גדלה היתה לשפחה במעון נחשתא, אֵם המלך יהויכין – ובדעתו תומתה ויראתה את האלהים לקח יהויכין אותה לו לאשה. ומקץ שנתים ימים לגלות ילדה לו בן ויקרא שמו אסיר – כי כאסיר אל בור נחשב יהויכין בהיות עיני שומריו עליו נטויות כל הימים, לשמור צעדיו ולבלי תת לו לבוא בדברים עם אנשים מבני עמו. ואחר נולד לו הבן השני, הוא שאלתיאל אבי, אשר היה לו לאות כי שְׁתָלו אֵל ויסר ממנו קללתו על פי ירמיהו, אשר אמר בשם ה׳ "כתבו את האיש הזה ערירי"[4].
ובכל אלה לא שב אפו, ועוד חמתו כאש נתכת על הבגד אשר בגדו בו. ויהי כשובו בבלה עם הגולה אשר לרגליו, וישיאהו זדון לבו להתעלל בעם חרמו. ויצו לכל בני הגולה הנמצאים בעיר ממלכתו מימי גלות יהויכין, לצאת לקראתו לבושים בגדי חג, ולקדם פניו בשירים והלולים על הגבורות אשר עשה. רוב הגולים נאנסו לעשות כדברו, – ועל לבושיהם השחורים אשר שמו עליהם, בהתאבלם על תבוסת עמם ועל חורבן עיר קדשם, התכסו מלמעלה בבגדים לבנים, ואת ראשם המכוסה באֵפר חבשו בפאר כיום מועד, ובהריע כל ההמון בקול עז "מלכנו נצח!" קוננו מרה "אוי מה היה לנו!"[10].
והמלך יהויכין התאבל במעונו, ולא יצא לקדם פני המלך כאשר צֻוה. ובהודע הדבר לנבוכדנצר ויחר אפו, ויצו ויתפשו את יהויכין ויתנוהו אל בית הכלא עד יום מותו – כי כה היה משפט המלך האכזרי הזה: "אסיריו לא פתח ביתה" וכל הכלואים על פיהו היו כיורדי חיים שאולה, לבלי שוב עוד לראות אור עד עולם.
ושאלתיאל אבי נלקח בילדותו אל היכל המלך, כי היה דבר מלכי בבל, לקחת מזרע המלכים ומן הפרתמים, אשר הוליכו שבי אל ארצם, ילדים יפי תואר ונבוני דבר, וללמדם ספר ולשון כשדים, ולהעמידם אחרי כן לפניהם לעבדם ולשרתם[11]. ויראהו אויל מרדך, בן המלך נבוכדנצר, וייטב בעיניו לקחת את הנער אליו, וישימהו בין הסריסים המשרתים את פניו.
עשר שנים אחר זה בא דבר דניאל על נבוכדנצר, כחלומו אשר פתר לו – כי בעודנו מתהלך על חומת היכלו ומתנשא בלבבו על הדר עיר בבל קרית תפארתו, השתולל לפתע פתאום ויצא מדעתו. וישנה את טעמו ויתהולל וישתגע, ויברח מבני האדם ויתבודד ביערים, ויחי בין חיתו יער ויאכל חציר כבהמה, ושערותיו וצפרניו גדלו פרע[12]. ויבוקש המלך בכל רחבי ארצו ולא נמצא, וכראות השרים ורבי הממלכה כי אבד מלכם ואיננו, ויושיבו את אויל מרדך בנו על כסאו תחתיו. אך כסו הדבר מהשמיעהו בשערים, פן ישמעו העמים הרחוקים, אשר מפני שם נבוכדנצר חתו ונמוגו, וקשרו יחדו קשר ופרקו עול בבל מעל צואריהם!
ושאלתיאל אבי נשא חן וחסד מלפני המלך הצעיר ויתנהו בין נערי שרי המדינות רואי פניו. אבל לשוא נסה אבי אליו דבר להוציא את יהויכין לחפשי – כי לא נתנהו אף לבוא ביתה האסורים להתראות עם אביו בחדר כלאו. אולם לו גם היה לו הרשיון, גם אז אבדה ממנו עצה למצאהו בין המון האסירים, הכלואים בחדריהם לאין מספר – כי כל השומרים הנמצאים שם, כולם אלמים כרותי לשון וגם קרוא וכתוב לא ידעו. והאסירים המובאים שמה לא יוכלו צאת מכלאיהם כל ימי חייהם, גם שר בית האסורים לא ידעם בשמם, ורשימותיהם שמורות רק בארכיון המלך, ובהן שמותיהם מצוינים על פי מספר החדר אשר נועד לכל אחד מהם לשבתו עד בוא חליפתו. והיה במות האחד מהם, והודיע שר בית האסורים כי הנה הורק החדר הנסמן במספר פלוני, וידע המלך על פי הרשימה את שם המת, – ואם הוא מכסה רבר, לא ידעהו עוד איש זולתו עד עולם. כן נבצרה מזימה מכל קרובי האסירים האומללים ולא יכלו דעת אם חיים הם או כבר מתו לשחת. אמנם גם בחייהם כמתים נחשבו, ואשר הורד אל בור השבי היה כיורד שאול ולא יעלה, ויהי לו כלאו כמבוא פתוח אלי קבר.
והעיר בבל רחבה ונסבה בימי נבוכדנצר, ותגדל בבנותיה ופרוָריה, שהיו מושבות לגולי העמים אשר הובאו שמה מכל קצות ארץ. ותהי בנויה לתלפיות לשני עברי הנהר הגדול, נהר פרת, וקו המדה סביביה ארבע מאות ושמונים ריס שהם ששים וארבעה מיל. רחובותיה ארוכים וישרים וכל בתיהם משלש ועד ארבע קומות. והנהר עובר בה מקרן צפונית מערבית לקרן דרומית מזרחית, וחומות אבנים עם שערים ומעלות לשני עבריו, וכן לעברי התעלות הרבות הנמשכות ממנו לכל קצות העיר, להעביר בהן את מימי הנהר הגדול כאשר יגאו, ומעברה רחבה בנויה כולה מאבני גזית מאחדת את שני חלקי העיר. בה בתוך היתה עיר המלך, הבנויה גם היא לשני עברי הנהר, והיא מלאה ארמונות גדולים והיכלי חמדה למלך ולנשיו ולכל השרים הקרובים למלכות. בה נמצאו הגנים התלוים, אשר עציהם נטעו במעבה האדמה המכסה על ארמונות גדולים ונשאים הבנוים על עמודים וקשתות, והמלאכה נפלאה מאד עד כי נחשבה בין שבעת פלאי התבל. מסביב לעיר המלך שלש חומות גבוהות, ועליהן מפותחים מעשי מלכי בבל וזכר גבורותיהם בציד החיות ומלחמותיהם בעמי הארצות. מחוץ לחומות ההן נבנו חלקי העיר האחרים, בהכנס בה הכפרים וערי המצער שנמצאו בקרבתה; שם היו גם שדות וכרמים לרוב. רבים מחלקי העיר הגדולה הזאת נחשבו לקריות מיוחדות המוקפות חומה, ובכל אחת מקדש מיוחד לאחד אלילי בבל או לאחת אלילותיה. בתוכן הכי נהדרה קרית בורסיף, אשר כקצה העיר דרומה־מערבה; בה נמצא מקדש האליל בֵּל. על ככר קדוש המוקף חומה בנוי הוא בגובה שלש מאות רגל, בתבנית שבעה מגדלים גבוהים הבנויים זה על זה, וכל אחד מצבע אחר, ומקודשים הם לשבעת כוכבי הלכת. במגדל התחתון היה צלם האליל בדמות מלך גדול יושב על כסא רם ונשא, והצלם והכסא זהב טהור, ובלולים יעלו במעלות מסביב עד המגדל השמיני, ושם שולחן זהב עם יין הנסך ויצועי הקדש הערוכים להעלמות הקדשות, המכהנות שם לשם האלילה בֵּלית, היא "סכות־בנות", אשת בֵּל, והן לנות ומתהוללות שם בכל לילה חליפות.
מספר יושבי העיר היה אז כמאתים רבוא, וסביביה חומה בצורה מאתים אמה גבהה ורחבה חמשים באמה, ולה חמשים ומאתים מגדלים ומאה שערי נחושת ליוצאים ולבאים. ותעלה עמוקה על פני החומה חוצה, ורבה התכונה למלאותה מים מפני צר ואויב כי יקרב אל העיר להלחם בה[13].
בין העיר הפנימית וקרית בורסיף נמצאה בקעת דורא, ובה השוק הגדול לסחר הארץ וגם למקח הנערות וממכרן לאשר ירבה במחירן – כי כן היה החוק לאנשי בבל מקדם קדמתה, להביא את בנותיהן אל בקעת דורא ולהציגן על הבמה הגדולה לראוה בהן. ופקידי הממשלה עסקו בממכר הבנות היפות לאשר ירבה במחירן, והיה הכסף שמור באוצר הממשלה לנישואי הבנות הכעורות, ולהאבות לא היה המשפט להשיא את בנותיהם כרצונם. רק ממכר השפחות והנשים השבויות היה חלק הכשדים, איש לפי שללו אשר עשה במלחמה.
בשנה הראשונה לממלכת אויל מרודך, ואבי אז בן שבע עשרה שנה, ולו שם בשרים הצעירים רואי פניו. בעת ההיא שב חיל הכשדים מן המלחמה שעשו במצרים, ויביא אתו שלל ומלקוח לרוב מאד, והעיר בבל צהלה ושמחה. באחד הימים ההם יצא שאלתיאל אבי לשוח בבקעת דורא ולראות בשמחת הגוי המר והנמהר, האוסף ארצות בחפניו ומוריד עמים תחתיו. ובקרבו לתומו אל הבמה הערוכה לממכר השפחות, וירא והנה היא מלאה נערות ונשים משבי מצרים; כולן עומדות ערומות עד המתנים, והן זועקות ומיללות ויורדות בבכי. ועל ידן עומדים שוביהן ומחשבים ומתוכחים עם קוניהן, המבקרים אותן כאשר יבקר איש את צאנו ובקרו. והנה בראש מרומים מוצבה נערה כבת שש עשרה שנה והיא רבת חן וכלילת יופי ומראֶהָ ועור בשרה יעידוה כי לא מבנות צען היא, והמון קונים מתבוננים בה ומשתאים על ספיר גזרתה, והמה מתחרים יחדו ומרבים איש על רעהו במחירה. העלמה לא השמיעה במרום קולה בבכותה תמרורים, רק דמעותיה נגרות בלי חשך , עיניה דלו למרום ואמרתה שחה מעפר, בהוציאה מפיה מלים: "אלי, אלי, למה עזבתני!"
על שבר בת עמו נשבר לב אבי בקרבו ומעיו המו עליה מאד. וימהר ויקרב אל איש החיל העומד על יד שבויתו, וישקול על ידו מחירה שבעתים על כל אשר אמרו הקונים לתת לו. וכאשר הקשו אחדים מהם להוסיף עוד על המחיר אשר אמר, קרא אליהם באפו: "גשו הלאה, כי בשם אדוני המלך הנני בא!" – ובדברו הראה להם את טבעתו אשר על ידו. אז הרפו כלם מעליו, והעלמה לבשה בגדיה, ואבי ירד עמה מעל הבמה, ויעל אתה על אחת המרכבות, ויקרא לרכב: "הכינה הסוכך אשר למרכבה, והפוך ידיך אל הרחוב העולה לקרית כּוּתא!". הרכב עשה כדברו, ויט את סוסיו צפונה מערבה, והמרכבה עפה כעל עב קל, להביא את יושביה אל מחוז חפצם. כמעט נעה המרכבה ממקומה, ואבי פנה אל העלמה הבוכיה, ויאץ לנחמה, וידבר אליה עברית לאמר: "הנחמי, בת יהודה, כי אחיך אני וחפשיה תשבי בתוך עמך מעתה והלאה וכל מחסורך עלי!". הדברים יצאו מפי אבי ועיני העלמה אורו רגע באור יקרות; אך פניה חורו מאד, כי קצרה רוחה משמחת פתאום, ובנשאה ידיה אל לבה צנחה ממושבה ותתעלף. ואבי נבהל מאד, וימהר ויושיבנה על מקומה, ויעירנה ויעוררנה עד שוב אליה רוחה, ולא נְתָנָהּ דַּבֵּר עוד עד הביאו אותה אל בית אמו, אשת יהויכין האחרונה. אז נודע הדבר כי עצמם ובשרם היא, אחת מבנות צדקיהו, המלך האחרון למלכי בית דוד אבינו, אשר לקח יוחנן בן קרח עמו, בברחו עם שרי החילים ועם כל שארית יהודה ארצה מצרים[14], וחרב הכשדים אשר יראו ממנה השיגה אותם גם שם, ככל אשר נבא עליהם ירמיהו בשם ה׳.
ובת המלך צרקיהו נחמה באֵם אבי, הטובה והישרה, אחרי אחיותיה אשר גועו ברעב ובדבר, בצור חיל הכשדים על תחפנחס אשר במצרים. ונפשה דבקה מאד בגואל ומציל נפשה וכבודה, וגם נפש אבי נקשרה בה, וכעבור חודש ימים היתה לו לאשה ויחדו ראו חיים וידעו אהבה בתענוגיה. ולתקופת הימים ילדה אותי, ותקרא את שמי זרובבל, לאמר: כי האל אשר זרה אותנו בבלה הוא עוד יקבצנו וישוב יעלנו ממנה לעת קץ, וכאשר באו רברי נביאינו עלינו לרעה, כן יקים ה' את דברו אשר נתן בפיהם לגאלנו למועד אשר יעד לנו.
אבל ימי שלומם ושלותם לא ארכו – כי כאשר תמו שבע שנות הנדודים לנבוכדנצר, שבה בינתו אליו, וישב אל עירו הבירה ויעש משפטים בכל השרים אשר נואשו ממנו, ואת אויל מרודך השליך אל בור השבי, וגם כל עבדיו וסריסיו אשר עמדו לפניו לשרתו הורדו עמו. בתוכם נלקח גם אבי מבית תענוגיו ויובא אל בית הכלא, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם.
הנה כן באו שכול ואלמון בתומם על שתי נפשות אשר לא כביר ראו בטובה! אֵם אבי לא נתנה פוגת לה, ולשוא התאמצו בניה האחרים[15] לנחמה ולדבר אל לבה – כי מאנה הנחם על בנה בחירה. לבה ידע מרת נפשה, כי כבעלה כבנה ירדו אל המקום אשר לא ישובו ממנו עוד לעולם, ויגונה המשנֶה דיכא כחלל רוחה. אבל אשתו, היא אמי התמה, שגבה באמונתה באלהי מעוזה, אחרי רואה את הישועה אשר עשה לה להפליא ואת הפדות אשר שלח לה בהיותה שבוית חרב וצפויה לחרפת עולם, ותצפה לחמלת ה׳, כי גם עתה ישלח עזרתו מקדש וישיב לה ששון ישעה.
ברדת אויל מרודך אל בור השבי, לא הכביד נבוכדנצר נחשתו, כי יחיד היה לו ויורש עצר. אך אסר אותו שמה, לבל יוכל להתפרץ מפניו ולגזול ממנו שבט מלכותו בעודנו חי. ויתהלך אויל מרודך חפשי בחצר בית האסורים עם שריו ועבדיו אשר הורדו אחריו אל המקום ההוא, וכמוהו כמוהם התנחמו בלבבם, בצפיתם ליום ישועה. אך שאלתיאל אבי הלך קודר ביגונו, ככלות נפשו לאשת נעוריו היקרה לו מחייו, ונוחם נסתר מעיניו.
מכל חמודותיו בחיים נשארו לו שני דברים אשר לא שׁודדו ממנו גם בבואו ביתה האסורים – הוא קולו הנפלא, אשר בו לקח לבבות בזמרו משכיל, וכנורו הנעים, בו המתיק פיהו וישם לרעיוניו לוית חן וקסם מאד נעלה. רוח השירה והזמרה נשארה במשפחתנו ירושה מבן ישי אבינו. גם כי לא יציץ עלינו נזרו, הנה מתנת אלהים זו תשגבנו בכל עת – כי אמנם השירה היא שפת המלאכים, בנשאם שבח ותהלה ליוצר הכל, והזמרה היא סגולת כל נפש עדינה, המתרוממת ומגיעה עדיהם בשוא רגשותיה. גם אנכי מדי אזמרה בכנור אזכרה דוד אבי אבותי וכנורו, אשר בהשתפך עליו נפשו מצא בו נחמתו וישועתו.
ביום השלישי לשבת אבי בבית כלאו התעודד מעט, ולבו נשאהו לשפוך שיחו לפני אלהיו. עיניו קדמו אשמורות, כי שנתו נהיתה עליו מיגון נעכר, ובהעירו שחר העיר כנורו ויפרוט על מיתריו לאטו עד צלחה עליו הרוח, והנה עברו אצבעותיו עליהם כסופה והקולות התרוצצו יחדו ברעם ורעש כשטף עובר. מהם התחוללה נגינת עצב, אשר מפניה קם סער הכנור לדממה, אך מעיו המו לקול בעליו, קול אבי האומלל בהשתפך עליו נפשו באחת שירות דוד אשר היתה כלבבו, הלא הוא "מזמור לבני קרח, משכיל להימן האזרחי"[16]:
מָה רַבּוּ צָרַי, מַצְמִיתַי עָצֵמוּ!![17]
וּלְרַגְלַי טָמְנוּ פַחִים עַל כָּל צָעַד,
כִּמְעַט קָט גֵּוִי יִטְחֲנוּ וִיעַצֵּמוּ,
נֶגְדִּי תָמִיד יִרְאַת מָוֶת וָרָעַד!
וּבְךָ, אֵל יִשְׁעִי! אֶבְטַח לָךְ אוֹחִילָה,
מִשְּׁפֹךְ מַר שִׂיחִי רֶגַע לֹא אֶחְדָּלָה.
יוֹמָם אָהִימָה, מַר אֶצְעַק אֵילִילָה,
נֶגְדְּךָ שַׁוְעָתִי יִלְלָתִי בַלָּיְלָה!
קוֹמֵם וּרְצֵה נַפְשִׁי עָלַי תָשׁוּחַ!
וּשְׁמַע מִמְּרוֹם כִּסְאֲךָ אִוִּיתָ שָׁבֶת,
לִתְפִלָּתִי אֶעֱרָךְ־לָךְ בִּמְרִי רוּחַ,
וּלְרִנַּת בִּכְיִי הַט אֹזֶן קַשָּׁבֶת!
אֹיְבַי הִשְׁקוּנִי לִרְוָיָה כּוֹס רַעַל.
עִוְּדֻנִי וּבְרָעוֹת נַפְשִׁי הִשְׂבִּיעוּ.
מוֹקְשֵׁי מָוֶת שָׁתוּ לִי עַל כָּל שַׁעַל.
לִרְגָעִים הָהּ! חַיַּי לִשְׁאֹל הִגִּיעוּ!
וּבְחַיַּי, רוּחִי חִבְּלוּ, חַיַּי שָׁסוּ.
צַר כֹּחִי, אֶחֱלָשׁ, הָיִיתִי כַגָּבֶר
לוֹ אֵין אֱיָל, לֵחֹה וּלְשַׁדּוֹ נָסוּ.
נֶחֱשַׁבְתִּי עִם יֹרְדֵי בוֹר שֹׁכְנֵי קָבֶר!!
פתאום נדמה לו כמו נשמע קול ממרום, קול בכי אדם מתאונן כמוהו על מר נפשו! ויחרד אבי תחתיו, כי נבהל מאד ממשמע אזניו, אך עד ארגיעה נדמה הקול, ויחשוב אבי כי אך חולם הוא בהלך נפשו וכח דמיונו הוליכתו שולל. ויוסף לשפוך שיחו ורוחו שבה ותזכירהו נגינתו ומלבו הוציא מלים:
{[שיר מנוקד| נִמְשַׁלְתִּי כְמֵתִים מִלֵּב נִשְׁכָּחוּ. כַּחֲלָלִים נִקְבָּרוּ לֹא עוֹד נִזְכָּרוּ, וּכְסוֹרְרִים מִמְּךָ, אֵל! סָרוּ, נֶאֱלָחוּ, וּבְעֹז אַפְּךָ הֵם מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ!–
קָצַפְתָּ, וּבְבוֹר תַּחְתִּיּוֹת שַׁתַּנִי, אֵיךְ שֹׁפְטִי מוּסָרְךָ לִי תַּפְלִיא תֶרֶב! וּבְמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת....! }}
והנה החרידהו דמיונו שנית בהשמע לו קול מתחת, כקול אדם מתיפח ומייליל משבר רוח! דבר השנות הקול בשני המקומות ממעל ומתחת הגדיל מבוכת אבי, וכמעט השיאהו לבבו לכַחֵש למשמע אזניו ולחשוב גם הפעם כי משגה הוא. אבל פתאום נשמע לו עוד הפעם הקול השני בבכי תמרורים, כמו ישנה אחריו את המלים "במחשכים במצולות".
"אם לא התולים עמדי?" – חשב אבי במבוכתו – כי בארץ כשדים רבה האמונה ברוחות ושדים, המלאים פני תבל והנספחים על האדם בכל מדרך כף רגלו. אמנם עד ארגיעה שב אליו זכרונו ויפג לבו,– וימהר ויקפוץ אל שבכת הברזל אשר בפתח החלון וישא קולו ויצעק צעקה גדולה: "הוי, אבי! הוי, דודי!".
משני המקומות אשר יצאו הקולות ראשונה נשמע קול המולה כקול הד העונה אמריו ממנו, בו נחבאו המלים לבלי הבין. לשוא שנה אבי וישלש קריאותיו בלב נפעם מאד – כי לא יכלה אזנו לבחון מלים מפני קול ההד ההומה ממעל ומתחת. נבהל ומשומם קפץ אבי מחדרו וירץ אל מעון אויל מרודך אדוניו; אך הוא עודנו ישן שנתו בחדר משכבו, והעבדים שומרי הסף שׂכו עליו דרכו ולא נתנוהו בוא אליו. כמשוגע אשר רוח רעה תבעתהו רץ אבי הנה והנה, פעם אל חדרו ופעם אל מעון בן המלך, עד עלות השמש בצל המעלות והגיעה העת אשר יתעורר אויל מרודך משנתו. ויתנפל אבי לפניו ויבך ויתחנן אליו עד אשר נעתר לו לקרוא את שר בית האסורים לבוא לפניו, ועד אשר נאות השר לפקודת בן המלך, אחרי דעתו כי בנפשו הוא אם יודע לנבוכדנצר הדבר אשר הוא עושה.
והשר ביקש ומצא צרור מפתחות כבדים, המוכנים לטור חדרי המחלקה ההיא. וילך בלי חמדה עם אבי, ויעל במעלות דרך מבוא ארוך וצר, עד הגיעם אל הכלא אשר ממעל לחדר אבי בקומה השלישית. רבות עמלו גם יחד לפתוח את המסגר אשר העלה חלודה מרוב ימים. – כי רק פעם אחת בשנה, ביום הולדת המלך, יבקרו את האסירים בחדריהם, לרחצם ולגלחם ולחלף שמלותם לעורם. וביתר הימים לא ידרוך איש על המפתן, – כי את האוכל יורידו אליהם בעד החור אשר במעלה הקיר, ולצרכיהם יש להם פינה מיוחדה איש איש בכלאו אשר הוא יושב בו, וצנורות המים העוברים תחת האדמה אל כל קצות העיר ועולים ומגיעים במעשה חרשים עד הגנים התלוים ועד המגדלים הרמים והנשאים, סובבים עוברים גם מתחת לבתי הכלא; אלה ישלחו קשותיהם אל החדרים, להשקות את יושביהם, ואלה בוקעים ויורדים מטה, להדיח מהם חלאתם.
כאשר נפתחה הדלת נסוג השר לאחור, כי חזקה עליו פקודת בן המלך, לבלתי עמוד על האסירים בהתודעם איש אל אחיו. ואבי קפץ החדרה, ויעמוד משמים ועפעפיו בחנו את האיש הכלוא בו.
ברגע הזה קם האסיר ממקומו ויעמוד על רגליו ויקרא:
"האתה זה אחי, בן עמי, אשר עוררני משנתי בנגינות דוד אבי?"
"ומה שמך: אדוני?"
"שמי יהויכין בן יהויקים, אשר היה מלך ביהודה".
"אזי לא אחיך אני כי אם בנך, שאלתיאל, אשר לא ראה את פניך זה שבע עשרה שנה!"
ובדברו נפלו איש על צוארי רעהו, וישאו את קולם ויבכו בכי גדול יחדו.
בקום סערת רוחם לדממה, סיפר אבי לאביו את כל המוצאות אותו ואת ביתו ואת אשר הגיע לו מאת ה', כי הקרה לו את בת גילו, בת צדקיהו דודו, בדרך פליאיה. ובדברו ברעיתו אהובת נפשו מרר בבכי, וגם אביו הרבה לבכות, בזכרו את אמו, היא אשתו החמודה, אשר הגדילה חסדה עמו בהשיבה אותו אל דרך ה׳. כהתימם לבכות זכרו את צדקיהו, אשר לא ראה יהויכין את פניו זה עשרים ושמונה שנה, ואבי ידעהו רק לשמע אזן – כי בן שבע שנים היה בהביא נבוכדנצר את צדקיהו בבלה. ויספר לאביו, כי בשפכו שיחו נשמע לו קול עונה ממעמקים, ולבו אמר לו כי צדקיהו הוא אשר ענהו בקול מחדר התחתון. ויהויכין נרעש מאד בשמעו זאת, ויאץ באבי לסור אל דודו וחותנו, אם כמו שיער בנפשו כן הוא, ולנחמהו גם אותו ולשמחהו מיגונו. וימהר אבי לעשות כדבר אביו, ויצא אל שר בית האסורים אשר חכה לו, וירד עמו אל הקומה התחתונה, אשר אשיותיה במעמקים ורק חורי הקיר הם כאמתים על פני האדמה. בהגיעם עד חדר הכלא ההוא, פתח השר את הדלת ברוב עמל. אז בא אבי החדרה, והוא שב על עקביו, כמעשהו על יד הכלא הראשון.
בכלא יהויכין היה חושך, ובכלא התחתון אופל וצלמות. מעט מעט הסכינו עיני אבי גם אל האפלה ההיא, וירא והנה איש נדכה ושחוח כורע באחת הפינות ומתפלל אל אלהיו. ויתאפק אבי וישאר דומם על יד הפתח, לבלתי הפריע את האיש בצקון לחשו, ולבו הסיתהו בספק: הזה הוא צדקיהו חותנו, אשר במבחר שנותיו הוא כעת, אם עוד בחיים חיתו? כי בן שלשים ושתים שנה היה בהתפשו ואך שבע עשרה שנה ישב בכלא – והאיש הזה כבן שמונים שנה, קומתו כפופה כאגמון, שער ראשו וזקנו כולו הפך לבן וידיו הפרושות למעלה רועדות מרפיון אָנוּש! אך ככלותו להתפלל ויפן ממקומו ויקרב אל המקום אשר עליו יציץ אור כהה בעד חור הקיר, אז ראה אבי את שתי עיניו הקמות אשר נקר נבוכדנצר באפו, וידע אבי כי הוא זה ומעיו המו עליו מאד. והאיש פתח פיהו, ויאמר:
"מי הוא זה הבא אלי לעת הזאת ? אם מלאך האלהים הוא, אשר קולו נשמע אלי בבקר הזה ממרומי שחקים, או חרש משחית, הבא אלי מטעם המלך לעשות לי כלה – יהי בואו ברוך!"
"בנך אני, הבא לחבש לעצבותיך!" – ענה אבי בלב נשבר ונדכה.
"העוד נשאר לי בן בחיים? ואויבי האכזר הלא שחט את כולם לעיני בטרם לקח ממני אורן!"
"אם לא בנך היוצא מחלציך, אזי חתנך אני, בעל קציעה בתך אהובת לבבי".
"אמנם נשארו הבנות בשחוט הרשע את בני; ומה היה להן ולאמותן ? ומה אחריתן עתה?"
"את נשיך ובנותיך המליטו שרי החילים ארצה מצרים, וה׳ הקרה לפני את קציעה בתך והנה קרובה אליך – כי בבבל היא יושבת, בבית דודתה, אשת יהויכין בן אחיך".
"ומי אתה, בני, ומה מולדתך כי אדע?"
אז נודע לו אבי בשמו ויספר לו קורותיו, אך העלים ממנו דבר שבי קציעה ואת הרעה אשר מצאה את שארית ביתו בבוא הקרץ במצרים. גם אמר לו כי יש תקוה, כי מעתה והלאה יקל מאסרו ולא יהיה עוד בודד וערירי כאשר עד כה.
עוד ביום ההוא הובאו שני המלכים האסירים אל מעון נרחב, אשר נועד להם בבית האסורים על פי אויל מרודך, בתתו לאבי את שאלתו. נפלא היה המחזה בהפגש שני השבוים יחדו! בשבתם על מכונם בירושלים עיר תפארתם, היו עוינים איש את רעהו ולא יכלו דַּבֵּר לשלום; אך שברם הגדול יִחַד לבבם ואהבת אבי חִבְּרַתָּם כאחד. עינים היה יהויכין לדודו הָעִוֵּר, ידו לא משה ממנו בכל עת, ויחדו הצדיקו עליהם דין שמים, כי לא שמעו אל ירמיהו נביא ה׳, ויאמינו לדברי נביאי השקר, אשר הוליכום שולל ויתעום תהו לא דרך. ותהי נחמתם בעניָם, כי מקץ שבעים שנה יפקוד ה׳ את עמם והשיבהו אל ארץ אבותיו בדרך אשר בא, ואם לא תראינה זאת עיניהם, הלא יראוה בניהם אחריהם. ואבי היה הולך ובא במעון אויל מרודך אדוניו, ויעמוד לפניו לשרתו כבימי מלכותו בארץ אביו, ומרי התפטרו ממשמרתו אצלו שב אליהם, וישא אתם בשיחו וינחמם ככל אשר מצאה ידו. וגם הם שלמו נחומים לו ויחזקו לבבו בה׳, אשר עשה עמו אות לטובה, בתתו אותו לחן ולחסד בעיני בן המלך – כי כן ירחמהו ה׳ לעת קץ וישמחהו כימות עִנהו.
בשיחות אלו היה צדקיהו המדבר הראש, – כי מעודו לא רחק לבו מה׳, וענשו הגדול מנשוא צרף כליותיו ולבו, ובאין אור עיניו אתו היה כל מעבדהו לחשוב ולהגות במפלאות אל, ולהעמיק חקר בדברי ירמיהו ונבואותיו אשר נשא על כל העמים. לא כן יכניה אֲבי אָבי – כי היתה לו נחושתא אמו לפח ולמוקש, בהעוותה דרכו מנעוריו, להרחיקהו מעל מנהגי אבותיו ותורת עמו. אך צדקיהו העור היה לו לעינים בשוחחם יחד, כי הורהו לצדק ויבינהו הליכות אלהי עולם ודרכו בקדש.
עוד חבר טוב נמצא לצדקיהו מאז בא אבי אל בית כלאו – הוא כנורו הנעים, אשר היה שעשועים לעיוור הזה ויתן לו תנחומות אל. בו זכר לו נגינות עַמו מלפנים, ובהן חיתה רוחו כמו שב לימי עלומיו; בו גם הערה נפשו בשפכו שיחו לפני אלהיו, וקולו הרועד וידיו הנעות שפכו על נגינתו רוח חן ותחנונים, עד כי תדמע עין כל שומע וקירות לבו יהמו לו.
פעם אחת התהלך אבי עם אויל מרודך בחצר בית האסורים, ובלבתם כה וכה קרבו אל הבית אשר היה למושב לשני מלכי יהודה האסורים בזה, והנה נשמע קול הכנור והמיתו לנגינת צדקיהו, אשר שפך עליו שיחו ב"מזמור לאסף"[18].
בָּאוּ־גוֹיִם, אֵל! נַחֲלָתְךָ רָמָסוּ,
הֵיכַל קָדְשְׁךָ טִמְּאוּ וּבְרִשְׁעַת זָעַם;
מִירוּשָׁלַיִם שִׂמְחָה וָגִיל נָסוּ,
צִיּוֹן נִקְמָתְךָ תַּחֲרִיב כַּחֲזִיז רָעַם!
נִבְלַת חֲסִידֶיךָ לֹא תִמְצָא קֶבֶר,
וּלְמַאֲכָל הֵם לַחַיָּה וּלְעוֹף שָׁמָיִם,
דָּמָם דַּם קֹדֶשׁ נִגָּר אֶל כָּל עֵבֶר
יִשְׁבֹּר צִמְאוֹן צַר שֹׁתֶה דַם כַּמָּיִם!
לִשְׁכֵנֵינוּ הָיִינוּ חֶרְפַּת נֶצַח,
אֹיְבֵי עַמְּךָ עָלָיו יִשְׂחֲקוּ יַלְעִיגוּ
מִסְּבִיבוֹתֵינוּ אִסְּפוּ עַזֵּי מֵצַח,
וּבְכֹרְךָ יָשֹׁסּוּ עָרֹם יַצִּיגוּ.
עַם תִּבְחַר תֶּאֱהַב וּבְשִׁמְךָ נִקְרָאוּ,
עַד אָן תֶּאֱנַף בָּם וַחֲמָתְךָ בֹּעֶרֶת??
עַל עַמֵּי אֵל זָר שִׁמְךָ לֹא יָדָעוּ,
תִּשְׁפֹּךְ נָא אַפְּךָ בִּנְקָמָה מַמְאֶרֶת!
כִּי הֵם זֶרַע יַעֲקֹב טָרְפוּ שִׁכֵּלוּ,
בִּזְדוֹנָם יֹנֵק עִם שָׂב לֹא הָדָרוּ,
נָוְךָ הֵשַׁמּוּ, מִקְדָּשְׁךָ חִלֵּלוּ,
בִּמְקוֹם שָׁם שִׁירֵי "הַלְלוּיָה" הוּשָׁרוּ
וּשְׁכַח נָא אֵל חֵטְא הֹרֵינוּ אָשֵׁמוּ!
וּזְכֹר לַחֲצֵנוּ לִמְרוֹמִים יַגִּיעַ!
וִיבֹאֻנוּ רַחֲמֶיךָ וִיקַדֵּמוּ,
וּכְשַׁחַר אַהֲבָתְךָ לָנוּ תוֹפִיעַ!
וּלְשִׁמְךָ כִּי רַב, עַמְּךָ בַּל תַּזְנִיחַ!
וּכְקֶדֶם הֱיֵה לָנוּ צוּר מוֹשִׁיעַ!
וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים אַפְּךָ תַּשְׁכִּיחַ!
וּבִישׁוּעָתְךָ חִישׁ נָשִׁיר נָרִיעַ!!
וּפְרָאִים גּוֹיִם לָמָּה יִלְעֲגוּ הֵמָּה:
"אֵי צוּר יִשְׂרָאֵל, עַל יִשְׁעוֹ בָטָחוּ?!"
חִישׁ וּלְעֵינֵינוּ אָנָּא אֵל נַקֵּמָה!
דַּם עֲבָדֶיךָ חֹרְפֶיךָ שָׁפָכוּ!
אֵלֶיךָ אֵל סַלָּח עֹבֵר עַל פֶּשַׂע!!
אֶנְקַת אֲסִירִים מִקְּצוֹת אֶרֶץ תַּעַל!
נִדְּחֵי יִשְׂרָאֵל נָפְלוּ בִּידֵי רֶשַׁע,
תִּתְמֹךְ נָא שָׁם בִּימִין יֶשְׁעֲךָ מִמַּעַל!
כָּל חֶבֶל נִמְרָץ צָרֵינוּ חִבֵּלוּ,
הֵן נִסְבֹּל כִּי הִרְבִּינוּ חֵטְא וָסָלֶף,
אַךְ חֶרְפַּת שִׁמְךָ בִּשְׂחֹק בּוּז נִבֵּלוּ,
תִּנְקֹם נָא אֵל הַנְּקָמוֹת עַד דֹּר אָלֶף!!
וַאֲנַחְנוּ צֹאן עֶדְרְךָ, רֹעֵנוּ אָתָּה!
יוֹם יוֹם עֹז שִׁמְךָ נוֹדֶה וּנְהַלֵּלָה,
וּבְיוֹם אֵיד כִּבְיוֹם רֹב טוּב לָנוּ תַּתָּה,
יִמָּלֵא פִינוּ שִׁירֵי הַלֵּל סֶלָה!.
ואויל מרודך השתאה למשמע אזניו. אמנם היו הדברים זרים לו, כי שפת עבר, שפת לא ידע, שמע, – אבל הנגינה הנוגה לקחה את לבבו, ובראותו את עיני אבי המלאות דמעה נרעש בן המלך מאד, ויבקש את אבי להגיד לו פשר הדברים. ויגד לו אבי כי היא אחת מזמרות דוד, הראשון למלכי יהודה, ויבאר לו הדברים ככל אשר מצא נכון להגיד לו. ויואל אויל מרודך לראות את שני המלכים האסורים ולשחר פניהם, ובבוא אבי אתו הביתה הציג לפניו את אביו ודודו ויתנם לחן ולרחמים בעיניו, והם השכילו דבריהם עמו עד כי כבדם מאד וידבר אליהם טובות וישבע להם לאמונה, כי כאשר יקרבו ימי אבל אביו, ועלה הוא על כסאו תחתיו, והשיב להם כעל כל הרע אשר מצאם מידי נבוכדנצר עד כה.
מאז והלאה היה אויל מרודך הולך ובא עם אבי אל בית יהויכין וצדקיהו, וגם נקראו לפעמים אליו לבקרהו במעונו. אך טוב היה בעיניו לראות את יהויכין מראות את צדקיהו - כי עיניו הקמות היו לו למזכיר עון, רשעת נבוכדנצר אביו, בדבר אשר קצרה יד כל מושל ארץ להשיבו עוד. גם צדקיהו השתמט מפניו, באמרו, כי הנה רחוקה נפשו מכל חיי בשרים, כי טוב לו מותו מחייו, ולמה זה יהיה עוד עליו למשא?
ויהי היום ואבי שב עם יהויכין אביו ממעון אויל מרודך, ויראו את צדקיהו והנה פניו זועפים, וישאלוהו שניהם יחדו: מה זאת?
וצדקיהו נאנח ויאמר: "לא אכחד מכם כי טובת בן המלך תעציבני ותדכא רוחי".
לדבריו אלה תמהו שניהם איש אל רעהו. ויהויכין אמר: "הטוב לך כי יהיה לבו כלבב נבוכדנצר אביו?"
"אם לאחרית עמנו נשית לב, אזי טובה לו רשעת נבוכדנצר מחסדי אויל מרודך – כי בצר לעמנו יזכור את אלהי אבותיו ונפשו תערוג אל ארץ מולדתו, והיה לבו נכון עם דבר ה׳, לשוב אליה לעת קץ ולהיות לעם יושב על אדמתו כבראשונה. לא כן אם ייטב לו בארץ גלותו, כי אז יאמר להתערות בה כאזרח רענן, והיא לא תצלח כל עוד יהיה עם בודד לו ושומר אמונת אבותיו – כי כמעט תעלה על אחד מהם חמת אחד הסריסים אשר למלך, והקים על כולם את העם השליט בארץ, או רוח המושל תעלה עליהם, וכבדה עליהם ידו, ושבו לימי ענים ומרודיהם כבתחילה. או אז יצר לעמנו לעזוב את הארץ אשר כבר שרש בה גזעו, ועזב מפניה את תורת אלהיו, ובעט בנחלת אבותיו, והיתה אחריתו כשבטי ישראל אשר גלו בימי שלמנאסר מלך אשור – כי בהזרותם בעמים שכחו כלה את אלהיהם ואת ארצם ויתערבו בגוים ויבלעו רובם בתוכם ולא נודע עוד כי באו אל קרבם".
"ובמעל הזה היה תהיה יד שרינו וסגנינו ראשונה!" – אמר יהויכין. "אנכי היודע ועד כי גם בימי נבוכדנצר זה הרע רבה המכשלה בקרבם. הן אחת עשרה שנה גרתי אני ורוב שרי עמנו בעיר הממלכה, וכמעט הונח להם במקום גלותם, החלו לבקש קרבת הכשדים שודדיהם, ולהדמות אליהם בכל מעלליהם. את לשון קדשנו כבר עזבו והנם מדברים רק כשדית, ורבים מהם מתנכרים לעמם, למען העלים מעיני עם הארץ כי ממעי יהודה יצאו. בבנות נבוכדנצר מקדשו החדש בעיר כותא לנרגל אלהי עזו, והכשדים קראו נדבות השמיעו ביניהם לפאר את בית אלילם, נמצאו רבים משרינו ללא בקשום, ויהי מספר נדבותיהם גדול ורב מנדבות עשיריהם המה! ולולא גאות הכשדים וגאונם נגד העם אשר כבשה ידם, אזי כבר נבלעו בתוכם וזכר לא היה להם עוד בתוכנו".
"אם זה דרכם כסל למו בעוד שוט המלך נבוכדנצר לנגד עיניהם, בטרם ירפאו מן המכות אשר הכם באפו, מה תקותנו אפוא כי ניחל לעת ישב מלך חסד לכסא בבל? הלא אז כל אח בגוד יבגוד ויחדו יתנו שכם להתערב בעם הארץ, ושכחו את אלהיהם ואת ארצם ולא יזכרום עוד בשמם!"
"לדבר הזה סלחו לי אבי ודודי אם לא כמחשבותיכם מחשבותי" - השיב אבי אמריו להם. "הן בוגדים היו שרי יהודה וקציני ירושלים בעודם על אדמתם, ובוגדים המה בתוכנו גם עתה, ולא להם תֵּעגן אדמת מולדתנו, כי לא מהם תבָּנה אחרי הָשמה. לא כן העם כולו אשר יצא אחריכם בגולה, כי לעולם יזכור את ארצו וירושלים כחותם על לבו. עוד ירמיהו נביאנו וברוך בן נריה סופרו הנאמן הולכים ובאים בעמנו ומכינים לבבו לדרוש את ה׳, לשמור חקיו ומצותיו, לזכור את ציון ולהעלות את ירושלים על לבבם. ועל נהר כבר, ששם רוב הגולים נחתים, קם להם עוד נביא, יחזקאל שמו, והוא מרבה חזון לעמנו, מעיר למוסר אזנו ומעוררהו להחזיק בדרך ה׳. ריב לנביא הזה עם רועי עמנו, שרינו וקצינינו; בם ישלח לשונו כאש אוכלת, ואל העם הוא כצרי מרפא; לו יטיף עסיס, בשלמו נחומים לו ולאבליו ובחזקו לבבו בישועת ה׳ הצפויה לו לעת קץ".
"בצדק יקראו נביאינו את שרינו וקצינינו בשם 'רועי העם'" – ענה יהויכין, "כי אמנם עמנו כולו אך עדר הוא, הנמשך לתומו אחרי כל תופש שבט, לנהלהו אל אשר יחפוץ. רגע ילך אחרי הנביא הרועה לאמונה, ומשנהו ישוב ויפנה אחרי אלופיו רועי האליל, המתעים אותו בישימון דרך. העם מחזיק באמונתו את שריו וקציניו, אליהם ישא נפשו ולעזרתם ייחל סלה – ואם אלה יבגדו בו, מי יודע אם יקום עוד אחרי נפלו!"
"גם באלה לא אבדה תקוה", ענה אבי, "כי הנה קם בתוכם דור חדש, המכין לבבו לדעת את ה׳ ולהחזיק בכל הקדוש לעמם מאז ומקדם, והנם בעיני כדור החדש, אשר קם אחרי דור המדבר ואשר בו בחר ה׳ להעבירהו את הירדן ולהוריש לו את ארץ קדשנו. יש בתוכנו מבני הנעורים היושבים בחצר המלך, והם דבקים בכל לבם בעמם, ארצם ואלהיהם. ארבעה מהם אני יודע, והם: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, נערים יודעי דעת ומשכילים בכל חכמה, והם עברים נאמנים היראים את ה׳ אלהינו ושומרי מצותיו לעשותן. וכבר הובאו במסה, נבחנו על ידי נבוכדנצר ושריו בכל תחבולות אונם להעבירם מדרך ה׳, והם עמדו בנסיון וישליכו נפשם מנגד ויקדשו שם אלהים ברבים, וה׳ היה עמם ויצילם מכל רע כיום הזה".
"ברוך אתה לה׳, כי החייתני בבשורתך זו!" – קרא צדקיהו אל אבי ופניו הלבנים אורו באור ה׳. "הן ארבעה קראת בשם, ואת החמישי אני יודע - הלא אתה הוא, הבן יקיר לי. לכו צעירי עמי בכוחכם זה, אספו לכם עוד אנשים כגילכם, והושעתם את ישראל ברצות ה׳ את דרככם! יהי נא משה רוענו לכם למופת, שגם הוא גדל בהיכל מלך, ובכל זאת יצא אל אחיו לראות בסבלותם – ועל זאת נתן ה׳ בידו את גאולת עמו. ועתה אך אחת אני שואל מעמך, בני יקירי! הלא מודעת לך נבואת ירמיהו חוזנו, כי מקץ שבעים שנה לגלותנו ירחם ה׳ את עמו, והקים לו את דברו הטוב להשיבהו אל ארצו. הן עיני לא תחזינה זאת, גם אזני לא תשמענה עוד שירת עמנו בשוב ה׳ את שבותו, כי הנה זקנתי שַׂבתי, שִׁבתי זה כמה באפלה ובצר מעון קצרה את ימי, והנני כצל נהלך, נס לֵחִי, פס כוחי, עוד מעט ואינני. גם יהויכין זה אביך מי יודע אם יאריך ימים עד העת ההיא – גם כי ינוב בשיבה לא יעצור עוד כח לעמוד בראש עמו; העבודה הרבה הזאת צפויה היא רק לבנינו אחרינו. ועתה הנה נתנך ה׳ לחן ולחסד בעיני יורש העצר, אשר לו תהיה הממלכה הגדולה הזאת באחרית הימים; בעת ההיא יגדל כבודך, גם יתר בני גילך יעלו מעלה, ובטוב לבם פה מי יודע אם תואילו אז לעזוב מקומכם וללכת לנוע על הארץ השוממה, אשר גלו ממנה אבותיכם זה כמה ועיניכם לא ראוה! לכן השבעה נא לי, כי כבוא העת ההיא לא יעצרך כל הטוב אשר ימצאך פה, ועזבת את משמרת כבודך והיכלי תענוגיך, ושבת עם קהל הגולים העולים שמה לנחם חרבותיה ולקומם שוממותה!".
"בשם ה׳ אלהינו הנני נשבע לעשות כדבריך!" – ענה אבי בנשאו כפיו אל לבו. "גם אם כל הממלכה הזאת תנתן בידי, לא אמיר בה את ארץ הריסותי, וטוב יהיה לי לשבת באהל רועה על אדמת אבותי, מגור בהיכלי מלך בארץ לא לנו!"
"לו ירבו בישראל בנים נאמנים כמוך!" – קרא יהויכין בחבקו את בנו באהבה רבה. "אבל דואג אני את עמנו, פן ימעט מספר העולים מקרבו – ואיך יעצרו כח להשיב להם את נחלתם אשר נהפכה לזרים?"
"אמנם כן", השיב אבי אמריו לו. "רבים מעמנו יבחרו להשאר בארץ גלותם מעלות אל ארץ אבותם, כי יכבד מהם לעזוב את האדמה אשר עבדו והכרמים אשר נטעה ידם והבתים אשר בנו לשבתם. ואולם "שאר ישוב", דיבר ישעיהו נביאנו בקדשו, שאר יעקב לא יוסיף להשען על מכהו ונשען על אלהי אבותיו באמת, ונחל חלקו על אדמת הקרש וכבודו ימלא הארץ. כי אמנם הברב עם יוָדע גאון ישראל בלאומים? הן כל גבורתו זו כחו לאלהיו; אמונתו הרבה היא אשר תתן לו אומץ ותשגבהו ישע. הרב היה מחנה גדעון בהושיעו את ישראל מיד מדין? אם כביר היה מחנה שאול בהכותו את הפלשתים? לו הוציא משה אך את העשיריה מכל העם והערב הרב אשר עלה אתו ממצרים, כי אז לא נכתם עוון הדור ההוא לפני ה׳ ולא נעצר ארבעים שנה במדבר עד כלותו! אכן טוב מעט ביראת ה׳ מהמון רב ומהומה בו, ויד ה׳ לא תקצר לתת את המעט לשארית בארץ ולהרבותו ככוכבים לעולם ועד. והלא זה דבר ירמיהו נביאנו: "כה אמר ה׳ הנני שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם, והרביתים ולא ימעטו והכבדתים ולא יצערו, והיו בניו כקדם ועדתו לפני תכון!".
"אמן כן יעשה ה׳!" – קרא יהויכין במועל ידיו.
וצדקיהו קפץ ממקומו ועיניו המנוקרות מלאו דמעות גיל: "שישי ירושלים ועלזי קרית משושי" – קרא בעליצות נפשו – "כי עוד ישובו אליך בני שכוליך, עוד תבני ונבנית בתולת בת ציון וכבוד ה׳ עליך יזרח!".
ברגשת קדש זו תפש אבי את הכנור בידו, וירעיש מיתריו לקול צללו שפתיו בזמרת דוד, "שיר למעלות"[19].
כִּי שָׁב שִׁיבַת צִיּוֹן אֵל עֹשֵׂה פֶלֶא
אָז כַּחֲלוֹם שִׁבְרֵנוּ וּכְחֹלְמִים נְהִי,
שִׁירֵי יֶשַׁע וָגִיל פִּינוּ יִמָּלֵא,
עֶצֶב כָּלִיל יַחֲלֹף, אֵין עוֹד קוֹל נֶהִי!!
עַל עַם יַעֲקֹב קוֹל נִשְׁמַע מִכָּל עֵבֶר
"נוֹרָאוֹת הִגְדִּיל יָהּ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה!"
כֵּן בָּרָע בַּל נִמּוֹג, נוֹאֲשִׁים מִשֵּׂבֶר.
אֶל אֵל נִתְפַּלֵּל, וּלְיַחֵל בַּל נֵלֶא!
בַּת צִיּוֹן חֹן אֵל וּלְחַסְדְּךָ תִּזָּכֶר!
וּלְנַהֲלֵנוּ לִנְוֵה הֹרֵינוּ חוּשָׁה!
כַּאֲפִיקִים שֹׁטְפִים מֵאֵין לָמוֹ שֶׂכֶר,
אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ חִישׁ נָטוּשָׂה!
כֵּן בִּבְכִי בָּאָרֶץ יִזְרַע הַזֹּרֵעַ,
גּוֹרַל זַרְעוֹ לֹא יֵדַע מַה־יֵּחָרֶץ?
וּבְרָב־בַּר בַּקָּצִיר גֹּרְנָה נֹסֵעַ,
וִירַנֵּן לִבּוֹ עַל בִּרְכוֹת הָאָרֶץ.
בִּדְמָעוֹת אִכָּר יֵלֶךְ וּבְפִיק בֶּרֶךְ,
נֹשֵׂא זֶרַע מֶשֶׁךְ עַל הַכְּתֵפָיִם,
זַרְעוֹ וַעֲמָלוֹ יִרֶץ אֵל וִיבָרֵךְ,
בִּרְנָנָה שָׁב בַּיְתָה בִּמְלֹא חָפְנָיִם!.
כנבואה יצאה מפי צדקיהו בשיחתו האחרונה, כי אמנם כצל נהלך. הטוב אשר הגיעהו באחריתו אֵחר לבוא , כי לא יכל עוד להתחזק, וחיתו דעכה כפשתה כהה, כמנורה אשר אפס ממנה שַׁמנהּ, ותהי רק זאת נחמתו, כי נמצאו לו גואלים אשר יעצמו את עיניו בצאת נפשו ויקברוהו כמשפט לבני ישראל. ותוחלתו זו באה ככלות שש שנים לשבתם עמו יחד, כי חלה את חליו ובאפס כח תם לגוע. ויהויכין ואבי ספדוהו ויקראו עליו: "הוי אדון והוי הודו!" ויקברוהו בחלקת השדה אשר על יד בית הכלא בפנים לחומה, ושם נמצא קברו עד היום הזה. בשנה ההיא מת גם נבוכדנצר–––
עד כה העתקתי לך את אשר שמעתי מפי שאלתיאל אבי ועתה הסכת בני ושמע תולדותי אני.
נבוכדנצר מת ויקבר במקדש מרודך, במערה אשר כרה לו בהיכל קדשו, וחורי בבל העלו את אויל מרודך מבור השבי, וגם שריו ועבדיו וסריסיו עלו עמו. ותגדל השמחה במשפחתנו, כשוב אבי עם יהויכין אביו אל מעון משכננו בקרית כותא אשר לעיר בבל צפונה מערבה. בבכי באו ובדמעות גיל נפגשו את כל מחמדי עיניהם, ואבי שש עלי מאד, כי עזבני בעודני ילד וימצאני בן שלש עשרה שנה, בריא וטוב, נער את יהושע בן יהוצדק בן שריה הכהן הגדול בירושלים, הוא שריה אשר הומת מות אכזרי על פי נבוכדנצר בהיותו ברבלה, אחרי נפול צדקיהו בידו. אני ויהושע חברי גדלנו יחדו בבית אמי, ונקח תורה מפי יהוצדק אביו, אשר יצק מים על ידי ירמיהו ויחזקאל הנביאים קדושי ה'. ובעוד אשר בני השרים והסגנים מבני עמנו השפיקו בילדי נכרים, וילמדו אל דרכי הכשדים וידברו בשפתם, ולא הכירו עוד לדבר יהודית, דרשנו אנו מעל ספר ה׳, ונהגה בתורת משה עבדו, וזמירות דוד אבינו ונבואות נביאינו הגדולים היו שגורות על שפתינו ושעשועינו בכל עת.
בצאת אויל מרודך מבית האסורים למלוך בארץ, היה עוד פחד אביו לנגד עיניו, ויירא לשית עליו נזרו, פן ישוב נבוכדנצר שנית והכביד עליו ידו מבראשונה. ויקומו בני השרים אשר נגזרו מיד אביו בשובו אל נוהו, ויוציאו את נבוכדנצר מן המערה ויסחבוהו ברחובות עיר וישליכוהו לפני בנו ויתקלסו בו לעיניו[20]. ואנכי ויהושע חברי עמדנו על יד אבי בראש מרומים, ונתבונן אל המראה, ונזכור נבואת בן אמוץ לאמר: "כל מלכי גוים שכבו בכבוד איש בביתו, ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב". גם זכרנו את אשר עשה לכהני עמנו וזקניו בהיותו ברבלה, ונתפלא על מעשי ה' וגמולו אשר ישלם לבני אדם כפעלם.
ואויל מרודך נשא את ראש יהויכין אבי הזקן, בכלות שבע ושלשים שנה לשבתו בבית האסורים, ויכבדהו לעיני כל ויתן את כסאו ממעל לכסא המלכים אשר אתו, ויהי תמיד בראש הקרואים אל שולחנו, גם יעד לו משאת כסף מאוצרו לכלכל שיבתו[21], רק את המלוכה לא השיב לו. ואת אבי הפקיד על כל אחינו בני הגולה וישימהו לפחה בארץ ממלכתו, וגם אותי ואת יהושע חברי לקח אחרי כבוד, וישימנו בין נערי השרים והפרתמים העומדים לפניו לשרתו. אך שוא קוינו לקץ, כי בימיו תושע יהודה – כי עוד לא בא המועד, ולשוא העתירו אליו יהויכין ושאלתיאל אבי להשיב עמנו מארץ שביו, – כי בדבר הזה הקשה לבו, ולאחרונה נפל ברעה – כי כשנתים ימים אחרי עלותו למלוכה קשר עליו נרגל-אסר, בעל אחותו, וימיתהו. אז החלו ימי המהומה בארץ – כי החלו הפרסים לעלות על בבל ולקצות בעמה. אחרי שלש שנים נפל נרגל-אסיר בהלחמו עם כורש, ותהי המלוכה לנבוסרחד בנו הקטן, ואחרי תשעה ירחים קמו עליו עבדיו וימיתוהו, וימלוך תחתיו אחד מזרע המלוכה ושמו נבונד, הוא בלשאצר, אשר הרבה לעשות רע, בהכבידו עולו על בני עמנו הדבקים באלהים, ובהאירו פנים רק לבוגדי און אשר רבו אז בתוכנו.
דבר אחד קרה בימיו והוא היה בעוכרינו, כי בראשית מלכותו שלח את שבויי צור לחפשי, וישב אליהם ממלכתם[22]. ישועת הצורים נתנה תקוה בלבבנו כי גם ישועתנו קרובה היא ומידו תהיה לנו. בעת ההיא מת יהויכין, ואבי היה יוצא ובא לפני המלך הזה, בהיות המשרה על שכמו לעמוד בראש אחינו בני הגולה. ויעתר אבי אליו לחונן גם את נדחי יהודה ולהשיב שבותם, ויתעבר בו המלך למענם וירחיקהו מעליו ולא נתנהו עוד ראות פניו. ויהי בהודע הדבר לבני הגולה, אסירי התקוה, ויחר להם מאד, ויקנאו לעמם וארצם וישבעו שבועת אמונים לזכור את ירושלים בכל עת ולהעלותה על ראש כל שמחותיהם. ויוסיפו להתחזק בעד אמונתם ואלהיהם, ולהתנחם בדברי הנביאים אשר הגידו חזות קשה על ארץ בבל ועל הכשדים יושביה, ויהיו הדברים שמורים בלבותם וערוכים על שפתיהם. אך מיראתם פן ילשינום הבוגדים בעם, החליפו את האותיות על פי סדר "את בש", ויהי להם שם "ששך" תחת בבל ואת יושביה הכשדים כנו בשם "לב-קמי"[23].
ושרינו וקצינינו הוסיפו סרה וירבו לפשוע, בהתמכרם כלה אל העם השליט בארץ. ויהי המעט מהם עזבם את דרך אלהינו, בהדבקם בחקות הכשדים לכל שקוציהם ותועבותיהם, כי עוד הפכו פניהם אל אחיהם הנאמנים את אלהיהם ועמם, לרדפם באפם ולהביא דבתם רעה אל מושל הארץ, כי מקללים הם את בבל ומלכה, והנם מנשאים את נפשם לעלות מארץ שביָם ולשוב אל אדמת אבותם. שמע בלשצר ויתעבר, ויצו לתפוש את המתאוננים והמתנחמים אשר בעמנו, וייסרם קשה. ועל כל העם הכביד עולו מאד, מבלי תת לו חנינה.
בשנת שש למלכו מלאו שש עשרה שנה להדסה בת פדיה דודי, היא אמך, אשר נועדה לי מילדותה. יום חתונתי בא, אך מתי מעט מקרבנו נקראו אל המשתה; קול מנגנים נחבאו ובמחולות לא יצאנו – כי עת רעה היא. ובהיות לנו לחק ולא יעבור, להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, קם בתוכנו יהושע בן יהוצדק חברי ויתן לאבל כנורנו, בזמרו לנו "על נהרות בבל", ותערב לנו נגינת יגונו מכל שירות היכל, ובחום לבבנו קמנו יחד ממקומנו ונען אחריו בקול:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי!
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי,
אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!
אז הוסיף יהושע וישמיענו נחמות, בקראו לפנינו דבר ישעיהו הנביא על אודות כורש משיח ה׳, אשר החזיק בימינו "לרד לפניו גוים, למען עבדו יעקב וישראל בחירו" – וכמו חלב ודשן שבעה נפשנו מתנחומות אֵל אלה, ויחדו ענינו אחריו בקול:
"וְנָתַתִּי בְּצִיּוֹן תְּשׁוּעָה, וְיִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתִּי!"
אך נשף חשקנו הושם לנו לחרדה! כי עוד בלילה ההוא, בטרם נפרד איש מעל רעהו, סבו שוטרי הכשדים על הבית ויתפשונו. כולנו יחד אוסרנו בכבלים ובבתי כלאים החבאנו, רק הנשים נשארו עזובות לנפשן, נבהלות ושוממות, מבלי דעת מה היה לנו.
ירחים אחדים ישבנו במשמר , והשופטים ישבו על מדין ויוציאו עלינו משפט מות, להתלות על העץ, ואת יהושע בן יהוצדק דנו לשרפה[24]. ובהודע המשפט בשערים היתה תאניה ואניה בכל מושבות אחינו הנחלים על שבר עמם, אך משנאינו מקרבנו נשאו ראש וישמחו לאידנו. בעת ההיא עוד חיה אמתּית המלכה, אשת נבוכדנצר, אשר הטתה לפנים חסד לקציעה אמי, אף הואילה למנותה בין שרותיה היושבות עמה בהיכל מלכותה; אך בהיות אמי עגונה אל שאלתיאל אבי, אשר ישב בבית האסורים עם אויל מרודך, נעתרה הגבירה לה להשאירה בודדה לנפשה, הרחק משאון החיים בהיכלי תענוגיה. ובראות אמי כי כלתה הרעה מעם בלשצר להכריתנו, החישה אמי פעמיה אל המלכה ההיא, ותפול לפני רגליה, ותבך ותתחנן לה, ותזכור לה את חסדי שאלתיאל אישה, הנאמנים לאויל מרודך בנה. ותחמול המלכה עליה, ותפל תחנתה לפני בלשצר להשיב חמתו מהשחית. והמלך לא יכל להשיב פניה, וישנה משפטנו לטובה, ויקל מעלינו דיננו, בגזרו אומר: כל בעלי השמחה והקרואים, ובתוכם גם יהושע בן יהוצדק, יאסרו שנות מספר לעבודת פרך בחומה הבצורה הנבנה על גבול מדי בין נהרי פרת וחדקל. ועל אבי גזר להגרש כלה מארצו; אך לא אל עבר ארץ מולדתנו, כי אם להעבירהו לעבר מזה, אל גבול פרס, בהתפארו עליו לאמר, "יען אשר שם בכורש מבטחו, לכן תהי לו חסותו בצלו לכלמה, וגם את בבל ארצי לא יראה עוד עד עולם".
ודבר המלך נעשה. בכבלים על רגלינו הובלנו אני ויהושע וַאֲחֵי אבי ועוד אחדים מקרובינו עד גבול מדי, לעבוד בחומר ובלבנים, לבצר את החומה הנעשתה בימי נבוכדנצר[25]. ואבי שוּלַח מעבר לגבול, אחרי הגלח חצי זקנו ואחרי הכרת מדויהו עד החצי להכלימו. וגם נשינו נלוו אלינו: אמי יצאה אחרי אבי אל עיר אחמתא, בירת מדי ופרס בעת ההיא, ואשתי הנוה והמעוגנה[26] הלכה אחרינו, אחרי הנתן לה הרשיון להכין לנו אכלנו מכספה אשר עמה, ולא נתגאל בפת־בג האסירים אשר לא יאכלו ממנו בני ישראל החרדים על דתם. במשך הימים הסכננו עם עבודתנו הקשה, ונסר דאגה מלבבנו, ונחכה בלב נכון לגאולתנו ופדות נפשנו, בהנחמנו בלבבנו, כי לבעבור זאת הותירנו ה' לטובה, לבל יאבד ניר לדוד עבדו ולא תכרת הממלכה מזרעו אחריו. וגם יהושע התפאר בישועה אשר עשה ה׳ עמו להפליא, כי על כן מלט נפשו מיד להבה, למען תשוב הכהונה הגדולה אל בית שריה הכהן האחרון בירושלים – וכלנו נענינו לו, בראותנו בזה אצבע אלהים, ונקרא עליו: "הלא זה אוד מוצל מאש"[27]. בעת ההיא נדרתי נדר לאמר: אם יהיה ה׳ עמדי והשיבני בשלום אל ארץ אבותינו ואל ירושלים עיר קדשנו, ועמדתי יחד עם אחינו הבונים חרבותינו, וכף הסיידים אשר בידי לבצר את חומת ארץ הכשדים, שמורה תהיה לי למועד אשר אחכה, לרפא בה את חומת ירושלים הנהרסה!
ושם כורש מלך פרס גדל מאד בעת ההיא, ושמעו הולך בכל המדינות. ואלה תולדות המלך האדיר הזה אשר ממנו היתה תשועת ישראל:
אַסְטְיָגֵס מלך מדי חלם חלום, והנה מחיק מִנדָנה בתו צמח עץ, אשר כסה בצלו את כל הארץ ואור חשך ממנו גם באהלו. ויהי בבקר ותפעם רוחו, ויקרא לחכמיו יודעי העתים ויספר להם את חלומו. ויפתרוהו לאמר : הנה בן יולד לבתו, אשר ימשול על כל הארץ וגם לו יהיה למוקש. ויחרד המלך מאד, וימהר וישלח את בתו אל מדינת פרס הקטנה, ושם נתנה לאיש אוהב מנוחה ושלום, קמביזס שמו; בו בטח לבו כי מביתו לא תצא רעה על ממשלתו. ולתקופת הימים ילדה מנדנה בן ותקרא את שמו כורש. והנה חלם אסטיגס חלומו שנית, ותגדל חרדתו מבראשונה. ויצו להביא את הילך אליו, ויתנהו על יד אחד משריו ושמו הרפַּגוס, להניחהו על אחד ההרים עד אשר ימות ברעב ובקור. אבל לב הרפגוס לא נתנהו לעשות כדבר הרע הזה, ויחליפהו בילד מת וימלטהו בערמתו.
והנער כורש הלך וגדל בין ילדי הרועים, ובהיותו חכם ויפה מכולם התנשא עליהם לראש, ומדי צחקם יחד היה הוא להם למלך. ויהי היום ויבוא בן אחד השרים לשחק בתוכם, וכורש המושל בהם כפעם בפעם, נתן לאיש איש את פקודתו כמשפט. וימאן בן השר לעשות כדבר המלך־הרועה, ויכהו כורש הכה ופצוע. וירץ הנער בבכי אל אביו, ויספר לו את אשר קרהו. ויחר אף השר ויבוא לפני אסטיגס מלכו, ויבקשהו לענוש את הנער הרועה, אשר נועז בנפשו להכות את בן האיש אשר המלך חפץ ביקרו. ויצו המלך ויביאו את הנער לפניו. אבל בעמדו למשפט השיב על תוכחתו בלב נכון וברוח חכמה ודעת, הנשגבה מבינת ילדי רועים. ובהתבוננו אל מראהו זכר אסטיגס את מנדנה בתו והנה הוא בצלמה כדמותה! וישתומם המלך מאד ויחקור את הרועה אשד גדל הנער בביתו, – אז נודע הדבר כי הופקד בידו מאת הרפגוס. ויצו ויבהילו את השר ההוא אליו, ובראות הפרגוס[28] את הרועה והנער עומדים לפני המלך, הבין כי נגלה סודו, ויפול לרגלי המלך ויודה לפניו על כל אשר עשה. ויתאפק אסטיגס, ויעמיד פניו כמו שָׂשׂ הוא עתה על אשר לא שקד בעת ההיא לעשות פקודתו. ויקראהו אל המשתה אשר יעשה לשם נכדו אשר נמצא לו בזה, נם בקשהו לשלוח לו את בנו הקטן, לצחק עם נכדו ולשעשע לבבו. וישמח הרפגוס בלבבו, וימהר לעשות כדבר המלך. ויהי אחר המשתה וישאלהו המלך, אם יורע הוא את בשר הציד אשר ממנו אכל לשובע נפשו? ועל פי פקודתו הביאו העבדים סל מכוסה, והרפגוס הסיר את מכסהו וימצא בו – את ראש בנו וידיו ורגליו! למראה הזה נשבר לב האב בקרבו, אבל לא נועז להוציא הגה מפיהו, מיראתו את חמת המלך האכזר, ובלבו גמר אומר לקחת ממנו נקמתו לעת תמצא ידו[29].
ואסטיגס שאל את חכמיו שנית על אודות חלומו, וינחמוהו כולם לאמר: כי חלומו הנה זה בא, בהיות כורש למלך על ילדי הרועים, ועתה יוכל לשבת לבטח לבלתי ירוא את הנער – כי לא ישוב עוד למלוך כאשר יגדל.
כסור פחד החלום מעליו, שמח אסטיגם באמת על בן בתו כי נשאר בחיים, ויקרבהו אליו באהבה, ויביא אליו נם את בתו וחתנו, וישישו יחדו בשמחה, ואחר כן שלחם לשלום ארצה פרס. שם גדל כורש ויהי לאיש חיל, חכם לבב ואמיץ כח. אז שלח לו הרפגוס דבר בלאט, ויסיתהו למרוד באביו הזקן ולהשיב לו את הרעה אשר אמר לעשות לו בעודנו ילד. ואנשי פרס נלאו זה כמה נשוא עליהם את עול מדי, ויהי הדבר להם לרצון, וישימו את כורש למלך עליהם. וישמע זאת אסטיגס, וישלח את הרפגוס בראש חילו לעלות על פרס ולהשחיתה; אבל הרפגוס זכר את אשר עשה לו, ויתן את חילו ביד כורש. אז חרה אף אסטיגס עד להשחית, ויכל חמתו בחכמיו אשר הרגיעו לשוא נפשו, ויעש חיל גדול מן הראשון, ותטוש המלחמה על יד העיר פזר-גדה, מושב מלכי פרס מלפנים. שם הוכה חיל אסטיגס, והוא נפל שבי ביד נכדו, אשר עצרהו אתו ויכלכלהו בכבוד עד יום מותו, ואת ארצו לקח לו.
מאז והלאה גדל שם כורש במלחמותיו אשר עשה, כי היה ה' עמו ובכל אשר פנה הצליח. בעת ההיא החל להחריד את ארץ בבל ולהשיג גבולה. ויכרות מלך בבל ברית את מלך לוד ואת מלך מצרים, לבצור רוח כורש ההולך וחזק בארץ. וכרֵזוּס מלך לוד, בעל אחות אסטיגס, לא חכה עד אשר יתחברו מלכי הברית אליו, כי היה מלך כביר ורב אוצרות, וממשלתו הגיעה עד הנהר חלית אשר על גבול פרס, ובהיותו העשיר מכל מלכי ארץ, עדה גאון וגבה ויאמר בלבו "אני ואפסי עוד". ויהי היום ויבוא אליו החכם היוני, סולון האתוני, הנודע במחוקקי העמים, הראהו המלך את כל אוצרותיו, ויתפאר עליו בעשרו, וישאלהו: הנמצא בעולם איש מאושר ממנו? ויענהו סולון בחכמתו, כי לא בעושר יאושר האדם תחת השמש, כי רבות חליפות בתבל ואין אדם בארץ אשר יבטח בחייו וישחק ליום אחרון. הדברים האלה לא היו לו לרצון, ויבז את סולון בלבו ולא נתנהו עוד ראות פניו. אבל עד מהרה נוכח המלך האדיר הזה כי דברי החכם היוני צדקו יחדו – כי מת בנו יורש העצר בלכתו לצוד ציד, וישאר לו רק בנו השני, והוא חרש ואילם מילדותו. אבל איד גדול מזה הוכן לצלעו מאת כורש מלך פרס. כרזוס אסף לו חיל גדול ורב, ובטרם יצא ממקומו שלח מנחה גדולה לכהני דֶלְפִי, המקדש הגדול אשר בארץ יון, לשאול באורים ולהגיד לו אם יצלח במלחמה אשר הוא חושב לעשות. ויהי דבר האורים לאמר: "אם יעבור כרזוס את נהר חלית ושבתה ממלכה גדולה מהיות בארץ".
בדבר הזה בטח לב כרזוס, וימהר ויעבור עם חילו את הנהר ההוא ויפרוץ בגבול פרס. שם נפגש את חיל כורש, ותהי המלחמה כבדה מאד, ואיש לא גבר על רעהו כל היום, אך חשכת הלילה הפרידה ביניהם. בלילה ההוא שב כרזוס בדרך אשר בא, ואת חילו שלח איש לאהליו, ובלבו גמר אמר לחדש את המלחמה בשנה הבאה ביתר שאת ויתר עז. אבל כורש לא חכה לו עד העת ההיא, כי כמעט שב כרזוס אל סרדס עירו הבירה, והנה עלה כורש עליה ברכבו ובפרשיו, ויבקיע לו ררך ויפרוץ שער ויעבור. העיר נכבשה[30], ואנשי חילו פשטו על יושביה, ויהרגום באפם ויבוסום בחמתם, ואת כרזוס תפשו חי ויביאוהו לפני כורש, ובעברתו כי קשתה צוה כורש לשרפו באש חיים. עד מהרה ערכו את העצים, וכרזוס העמד עליהם והוא נבוך ונדהם כל עוד נפשו בו. ויהי כקרוב אנשי החיל להעלות אש המערכה, ויתעורר פתאום ממהומת ה׳ אשר נפלה עליו ויקרא בקול גדול: "הוי, סולון, היום הזה הוכיח כי צרקת ממני!".
כשמוע כורש זאת ציוה להורידו משם ולהביאהו לפניו. ויספר לו כרזוס בלב נשבר את הדברים אשר שמע מאת סולון, בהתפארו לפניו בכבוד עשרו וגדולתו. לדברים האלה נרעש כורש מאד, ויזכור כי גם הוא אך אדם ולא אל ומי יודע מה ילד יום! ויחמול על כרזוס וישאירהו אתו וישש עליו להטיבו באחריתו, ויהי לו כרזוס לאוהב ויועץ נאמן כל ימי חייו. וכרזוס שלח לכהני דלפי את הכבלים אשר היה אסור בהם בהעלותו על עצי המערכה, ויצו לשאול אותם: למה רמוהו? ויענו הכהנים ויאמרו: "הלא אך אמת דברנו. כי אמנם נשבתה ממלכה גדולה מהיות בארץ, ולא פשענו הוא כי נשא כרזוס לשוא נפשו ויפתור הדברים כחפצו"[31].
ככלות כורש דברו עם כרזוס, נגש אליו שר צבאו, דריוש בן היסטספיס, ויגד לו, כי אחד מראשי גבוריו נפצע במלחמה בהשליכו נפשו מנגד, ומכתו אנושה מאד, ועתה אך אחת הוא שואל מאת המלך: לראות את פניו לפני מותו, כי דבר נחוץ לו אליו. וימהר כרש וילך עם דריוש לעשות בקשת איש החיל ולתת לו ברכה.
האיש ההוא, אשר נפצע למות אחרי הראותו גבורתו במלחמה, היה – אבי!
מאז בא לעבוד בחיל כורש חכה לעת אשר תעלה בידו להתיצב לפני המלך האביר ולהגיד לו את כל לבבו. והעת ההיא באה, בקרוב אחריתו לבוא!
כבוא כורש ודריוש אליו, התחזק אבי לשבת על יצועו, ויגד לו כי משבויי יהודה הוא, מזרע ממלכת בית דוד, וכי בגלל הנבואה על מלך פרס שולח מבבל בחרפה ובוז, ובנו וכל אנשי משפחתו והנלוים עליה עובדים עבודת פרך על יד החומה אשר על גבול מדי.
וכורש השתומם למשמע אזניו וישאלהו פשר דבר.
אז הרים אבי את הכר למראשותיו ויוציא משם מגילה עפה כתובה עברית, ויתננה אל המלך ויאמר לו: "צוה לאחד מבני עמי היושבים בסרדס, וקרא באזניך את הדברים הכתובים בזה על אודותיך, דברי נביאי ישראל הקוראים לך בשם ה׳ לעלות על בבל ולכבשה, כי נתן יתננה ה׳ בידך, וממך תבוא גאולה לעמו".
וכורש לקח את המגילה וישימנה בחיקו, ואבי חש כי קרב קצו, וישביע את כורש ודריוש לשמור חסדם לו ולשלם לבנו את גמולו אחריו.
יותר לא יכלו להוציא מפיהו דבר, כי נאלם דומיה מכאבו האנוש, ועוד ביום ההוא יצאה נשמתו.
כבוד גדול נעשה לו במותו, וכורש וכל שריו וגדוליו הובילוהו לשדה הקברות אשר לעדת ישראל בעיר ההיא.
שנתים ימים אחר זה עבר כורש עם חילו את נהר חדקל, מעבר מזה לקיר החומה המבדלת בין בבל ומדי. ותהי המלחמה הראשונה על יד העיר אַכַּד, אשר בבקעת שנער צפונה. שם הוכה חיל בבל מכה רבה. אחר כן לכד כורש את העיר ספרוים, אשר על נהר פרת, ומשם הפיל חתיתו על בבל המעטירה.
בהגיע כורש עד ספרוים, נכבשה לפניו כל ארץ בבל הצפונית, ויקרא דרור לכל האסירים העוברים בחומת מדי. ובצאתי לחפשי היתה ראשית מחשבתי ללכת ארצה פרס להֵראות את אבותי היקרים – והנה הבהילוני אנשי חיל פרס ללכת אל שר הצבא! כבואי לפניו שאל לשמי ולמולדתי, ובהגידי לו מי ומה אני, צוני ללכת אחריו, ואעש כדברו, ולבי השתומם בתוכי בראותי כי הולכים אנחנו וקרבים אל מעון המלך.
ודריוש העמידני לפני כורש, אשר האיר פניו אלי וישם לפני מגילה כתובה עברית ויצוני להגיד לו פשר הדברים. התבוננתי אל המגילה, והנה היא נבואת ישעיהו על אחרית בבל, העתידה לבוא מידי כורש משיח ה׳. ואעתיק לו הדברים בלשונו. וכורש שמח בי ויאמר: כדברים האלה הגידו לי היהודים בהיותי בעיר בירת לוד. ועתה דע לך כי המגילה הגיעה אלי מאת אביך, אשר עבדני לאמונה ואשר חרף נפשו למות בעדי על מרומי שדה סרדס.
"ומה שלום אבי עתה?" קראתי בחלחלה.
"הוא מת כגבור נערץ ונקבר בקברות בני עמו בעיר בירת ממלכת לוד".
לשמועה הזאת נשבר לבי בקרבי. לשוא התאמצתי למשול ברוחי ולהבליג עלי יגוני, כי לא יכלתי להתאפק ועיני ירדו כנחל דמעה. וכורש ודריוש הביטו אלי בחמלה רבה. אחר כן אמר המלך אלי:
"מנע עיניך מדמעה, כי לא נאה לבן מלכים להתיפח כאשה מצרה. אזר כגבר חלציך ובואה לעבוד בצבא חילי, והיית לי במקום אביך גבור החיל, אז אהיה לך לאב תחתיו – כי אמנם חושב אני טובה עליך ועל עמך, בהכיני לבבי לעשות כדבר אלהיכם, אם יקים את דברו ויתן את בבל בידי".
"לדבר הזה יסלח נא אדוני המלך" – השיבותי במחותי דמעה מעל פני – "כי לא אנכי ולא כל איש מאחי בני הגולה ירים ידו על העם אשר בתוכו ישב ועל הארץ אשר כלכלתהו זה עשרות בשנים. אמנם רבות מלאנו חמת מלך בבל ושריו, כי אכלונו הממונו וכתנין בלעונו; אבל גואלנו חזק, ה׳ צבאות שמו, – הוא יריב ריבנו כי לו המשפט, ואנחנו נחריש – כי אחת דבר אלינו נביאנו בקדשו: 'לדרוש את שלום המקום אשר אליו נגלינו' – ממצות שפתיו לא נמוש".
לדברים האלה רעמו פני כורש, ויקרא ויאמר: "יודע אני נאמנה כי לו היה אביך הגבור עומד לפני כעת תחתיך, אזי בלשון אחרת דיבר אלי. אך העבודה הקשה אשר עבדוך צורריך הֵרַכָּה את לבך, ועל כן אתה אומר אלי כזאת. ראה הנני מפקיד בידך כל טוב עמך, ועתה עשה כחפצך, ובזה נקי אני משבועתי אשר נשבעתי לאביך בצאת נפשו".
הדברים האלה הרעישוני מאד, ורבות נלחמתי בנפשי, התהפכתי מסבות בתחבולותי ולאחרונה התחזקתי לאמונה ואקרא : "לא, אדוני ומלכי! אם כדבר הזה אעשה והפרתי מצות אלהי, והבאתי רעה גדולה על אחי הנאנחים תחת עול מלך בבל, פן ישמע כזאת וכלה חמתו בם ולקח מהם את נקמתו בי".
הדבר יצא מפי וכורש קם ממקומו ויפן ממני בחֵמה. אך דריוש השיב חמתו, באמרו אליו: "אם כן דרך היהודים עם צורריהם מנדיהם, מה תגדל אפוא אמונתם לדורשי טובתם! עם כזה יסכון לך, אדוני המלך, בהשיבך אותו על אדמתו – כי היה יהיה לנו לצור מעוז במלחמתנו עם מלך מצרים, בהיות ארצם עומדת בין ממלכתך ובין הארץ ההיא" —
"שלחני נא, אדוני ומלכי, אל אשר תשלח, העמידני אל מול פני כל מלחמה אשר תעשה באויביך, וראית אם רך לבבי ואם נופל אני מאבי בגבורתי ואמונתי לך, משיח אלהי ישענו! אבל להלחם בבבל ובעם הכשדים – לא ימלאני לבבי. לך, אדוני, המלחמה, ומאתך תבוא ישועתנו, כרבר ה' הנתון בפי נביאנו, אתה תלחם לך – וגם לנו, ואנחנו נחריש, כי "לא בחיל ולא בכח" נחיש קץ גאולתנו, "כי אם ברוחו, אמר ה׳ צבאות".
"אשקטה ואראה מה דרך הרוח, ואז אדע מה לעשות לך ולעמך" – היו אלי דברי המלך באחרונה.
לפני צאתי מאת פניו נתן המשרה על שכמי להיות לו לגזבר במדינת בבל הצפונית, בחלק הארץ אשר לכד, ויעד את העיר ספרוים למושב לי. שמה באתי לשבת עם כל בני משפחתי, וגם את אמי האלמנה הבאתי אלי, ויחדו חכינו לבשורה אשר תבוא אלינו ממחנה כורש, השם מצור על העיר בבל לכבשה – כי בה תלויה ישועת עמנו וגאולתו מארץ שביו.
פעמים הרבה נסה המלך כורש לפרוץ את חומת בבל הבצורה ולא יכול לה. ובראותו כי עמלו זה לשוא, גזר אומר לצור עליה עד אשר יחזק הרעב בעיר ואז תנתן בידו. אבל גם תוחלתו זו נכזבה – כי מלבד השדות והגנים אשר היו בעיר למכביר, היה במבצר בורסיף אוסם רב מלא לחם וצידה די כלכל את החיל והעם עד עשרים שנה. ובהודע הדבר הזה לכורש נפל לבו, ויתהלך משמים בחדרו, מבלי תת לאיש לבוא לפניו. כל היום חשב מחשבות, בקש החבולות, אולי יצלח לבצע מעשהו, ולא יהיה מצור בבל משאת עליו חרפה. אז זכר את המגלה אשר העתקתי לו בלשון פרס. "האמנם שוא דברו נביאי ישראל" – חשב עם לבבו – "ולתהו והבל כליתי כוחי בהקשיבי לקול דבריהם?" – "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח" – היו דברי בן שאלתיאל אלי, אמנם דבריו הראשונים נאמנו מאד, כי אך לשוא אכלה כוחי להבקיע אלי את בבל הבצורה והיא לא תצלח – אבל מה איפוא דרך הרוח, אשר תסכון לי למצוא בה מבוא אל העיר? הבה! אקרא נא המגילה עוד הפעם, אבינה בדברים, אולי יוצק עלי מרוחם!". ובדברו הוציא את המגילה מאוצרו ויניחנה לפניו, ויהגה בה ויתבונן בדבריה, ופתאם קרא : "האח, מצאתי את אשר בקשתי! אכן גדול אלהי ישראל ונאמנים דברי נביאיו!".
לקול המלך הקורא חש דריוש אליו החדרה, וכורש הראה לו את הכתוב במגילה ההיא לאמר:
"הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי, וְנַהֲרוֹתַיִךְ אוֹבִישׁ.
הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי, וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִים"[32].
ובלשצר ישב בעיר ממלכתו לבטח, לבלי חת מפני האויב החונה עליה כדור, וכמלך כעם היטיבו לבם ויחוגו חגיהם ויצהלו מיין משתיהם. רק חלק אחד מיושבי העיר צפונה נמוגו בעת ההיא מעוצר רעהו מתוחלת ממושכה – הם גולי יהודה, אשר חתו מכורש מבטם, ותהי להם תקותם בו למכשול ולפוקה, כי הכביד המלך עליהם עולו, ושנאת הכשדים אליהם הלכה ורבה. בעת ההיא אבדה גם תקות הבוגדים בעמם, נכזבה תוחלתם לקנות להם לבב הכשדים באחזם בדרכיהם – כי בזו אותם אדוני הארץ וישׂביעום בחרפה.
בששה עשר לחדש מרחשון[33] עשה בלשצר משתה גדול בהיכל כבודו, משתה אשר לא היה כמוהו מימי סרדנפל מלך אשור ועד היום ההוא, כי בשרוהו הוברי השמים לאמר: "היום הזה ישוב כורש ממחשבתו לצור על העיר עד רדתה, והשבית המצור ממנה וחדל לעולם". ובלשצר וכל שריו וגדוליו עמו הסכו נסכים וידרו נדרים לאלהי ארצם ומגניהם, וישתו וישכרו ויתהוללו. כל נשי המלך ופילגשיו באו לפניהם ערומות ותצאנה במחולות לקול כל כלי שיר, ותשתובבנה משובה נצחת לשם האלילה מוּלִדְתָּה, אשר בידה נפש כל חי – ברכת פרי הבטן. וזה החק בבבל, כי כל אשה כשדית, מהגבירה היושבת ספונה בהיכלה ועד השפחה אשר אחר הריחים, תבוא פעם אחת בשנה אל היכל מולדתה, וישבה שם עטופה על מפתן המקדש עד קרוב אליה אחד הגברים, הסוחרים אל הארץ, והשליך בחיקה מתנת כסף, והיה הכסף לאתנן בית האלילה והיא – לאיש אשר חשק בה[34].
בלילה ההוא יצא דבר המלך אל כהני בית האלילה ההיא, לרשום שמות כל הנשים היהודיות אשר בבבל, ולאכוף עליהן לעשות כמנהג הזה, ולא יוסיפו עוד היהודים לאכול מטוב הארץ ולהתעלל בחוקיה ולעשוק הכנסותיה אשר בקדש יסודתן. הכתב נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך לבלי השיב. ובלשצר קרא בחום לבו: "מהיום הזה והלאה אשים קץ לדתי היהודים, ולא יוסיפו עוד להיות לעם בודד במועדיו, ואם לא ישמעו לי אז אסיר משפטם והיו לי לעבדי עולם, וידע כל הגוי הזה, כי ארץ כשדים לכשדים היא, ולזרים אין חלק בה. כי אמנם עד מתי ינאצו היהודים האלה את שם כבודנו, בהאמינם באל האחד, אשר צר כוחו לעמוד מפני אלהינו הרבים והעצומים? הן עיר מלכותו שממה, היכל קדשו חרב, עמו בגולה הלך ואתו גלה גם כבודו וכל כלי כספו וזהבו שהיו לו. הבה, הגישו נא כלי קדשו הֵנה, כל גביעיו ואגניו וספיו ומזרקותיו, כי למה זה יֵאָצרו בבית המשכית לבלי הועיל? יובאו נא הֵנה ונמלאם יין; מהם נשתה לרויה וננסך בשמחה לשם כבוד אלהינו האדירים אשר חזקו ממנו!".
הסריסים מהרו לעשות כדבר המלך. כל כלי בית ה׳ מלאו יין, ובלשצר נשא על כפיו אגן מלא ויקרא: "יחי בל! יחי מרודך! יחי נבו ונרגל ואדר וענו וגד ומני ונגה ובֵלית ודילבת ומולדתה וסכות־בנות וכל אלהי קדשנו ושגליהם, וברוך שם כבודם לעולם!" ובקראו כן הניח את האגן על השולחן וישח ראשו להגיחו אל קרבו. וכל הקרואים שקדו למלא אחריו; אבל פתאום חרדו נבהלו למראה עיניהם! כי נראתה פס יד גדולה אל מול פני המנורה ותכתוב על הקיר בכתב לא ידעו ומלים לא יכלו הבין. והמלך התחלחל מאד ואימה חשכה נפלה עליו.
פשר המלים הודיע איש יהודי, דניאל איש החמודות; חזות קשה הגיד לבלשצר בשם האל האחד אשר התל בו: כי בא הקץ לו ולממלכתו.
כמעט יצא דניאל מאת פני המלך והשרים מעבר מזה, וקול המולה כקול מחנה נשמע מן מדרגות ההיכל, הפונות אל עבר הנהר–––
בלילה ההוא העביד כורש עבודה רבה את כל מחנהו הרב והעצום: להטות את מי הנהר העובר בעיר פנימה אל היאור הנמצא בסוף התעלה הגדולה, הסובבת את קיר העיר מחוצה לה. ואז עבר החיל דרך הצולה החרבה ויבוא אל תוך העיר על נקלה, ויגיע עד ארמון המלך ויעל שמה דרך המעלות היורדות ממנו אל הנהר, וישת קציר לכל השכורים הסופקים שם בקיאם[35]. בלשצר וכל שריו וגדוליו ועבדיו וסריסיו נפלו לפי חרב, והעיר נכבשה באפס יד, וממלכת בבל נפלה בידי כורש כנפול עלה נובל בשלכת, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה׳ אשר נוססה בו.
בעבור חיל פרס בצולת הנהר מצאו בקבוק חתום וקשור אל אבן. ויפתחוהו וימצאו בו מגילה כתובה בכתב לא ידעו, ויתנוה בידי דריוש והוא הביאה אל כורש – והנה היא דומה למגילה אשר הגיעה אליו על ידי אבי, ואשר היתה לו לעינים בבקשו לו דרך אל בבל הבצורה! הרצים יצאו דחופים להביאני אל כורש, ובבואי לפניו הראני את המגילה, והנה היא נבואת ירמיהו אשר הושלכה אל תוך פרת על ידי שריה בן מחסיה לפני חמשים שנה בבואו בבלה[36]! בקראי לפני כורש ודריוש את דברי הנבואה הזאת, בשמעם המלים: "חורב אל מימיה וייבשו", "והשכרתי שריה וחכמיה, פחותיה וסגניה וגבוריה וישנו שנת עולם ולא יקיצו"[37], תמהו איש אל רעהו, ויהללו את שם אלהי ישראל, ויקדשו שם נביאיו, ויספרו לי את המוצאות אותם על ידי המגילה הראשונה – כי על פיה באה עצה בלבב כורש להטות את מי הנהר, בהתבוננם אל שכל מליה: "האומר לצולה חרבי, ונהרותיך אוביש". אז מצאתי את לבבי להזכיר אל המלך את סוף דברי הנביא:
"הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי, וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִים, וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד".
עוד בשנה ההיא, הראשונה למלכו על בבל, העביר כורש קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר: "כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל[38]!"
ובכן באה הגאולה לאחינו בני הגולה, ניתן להם הרשיון לשוב אל ארצם! ובכל זאת היה מעט מאד מספר העולים – כי רוב אחינו התערו בארץ גלותם, וימאנו להשליך טובם מנגד ולנוע אל הארץ הנשמה לבנות הריסותה. ויהי מספר העולים משבי הגולה רק ארבעים ושנים אלף ושלש מאות וששים נפש. לעומת זה רב מספר המתנדבים מקרב הנשארים, לנשוא את אחיהם העולים בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה, ואף במגדנות, עם הנדבה לבית האלהים. וכורש הוציא את כלי בית ה׳ אשר הביא נבוכדנצר מירושלים, ויתנם במספר להשיבם אל מקומם, ואותי שם לפחה ולנשיא ביהודה, למשול ולעצור בכל העם העולים ובכל חבל הארץ אשר יושבו בה כמלפנים. ואני בחרתי ביהושע בן יהוצדק הכהן ובעוד עשרה נכבדי עמי, מראשי האבות, להיות לי לסגנים, ויהי מספרנו שנים עשר כמספר נשיאי ישראל בימי משה איש האלהים, ועם יהושע עלו הכהנים מבני אהרן והלוים המשוררים.
בחודש האביב, למועד צאת אבותינו ממצרים, יצאנו עם קהל השבים. בראש המחנה הלכו מקהלות שרים עם נוגנים ויזמרו : "הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו!". ואלף איש חיל ופרשים נתן לנו כורש להיות לנו למשמר מפני השבטים השודדים השטים בארץ, לבל ירגיזונו בדרך[39]. בשמחה יצאנו ובשלום הובלנו דרך מאה וחמשים פרסה, ומקץ חמשה ירחים דרכו כפות רגלינו על אדמת אבותינו. שבטי העמים אשר נאחזו בה בימי גלותנו, השומרונים צפונה והאדומים נגבה, נסוגו אחור מלפנינו – כי היתה חתת כורש עליהם, ולא נועזו להתקומם לנו ולתגר בנו מלחמה. אחינו, יושבי ערי השדה, התנחלו מהרה על אדמת אבותיהם, ואנחנו עלינו ירושלימה. ויהי בְּקָרְבֵנוּ אל עיר קדשנו ותפארתנו ונרא את חומותיה המפורצות ובתיה ההרוסים, ונקרע את בגדינו, ונישק עפרה ונחונן אבניה, ונבך בכי גדול מאד. אחרי כן שבנו נחמנו בישועת ה׳ ונזכור לנו את דברי הנביא: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה[40]!" – ויהיו לנו לתנחומות אֵל, ונחזק איש את רעהו בדברי ה', עד כי נהפך אבלנו לששון, ונשר מטוב לב. ותתעורר בי הרוח ואקח את כנורי ואזמר שיר המעלות[41]:
מַה־יִּתְעַנֵּג לִבִּי, וּכְבוֹדִי יָגֶל!!
אֶל קוֹל הָאֹמְרִים: בֵּית אֵל נֵלֵךְ נַעַל!
וּפְעָמַי חִישׁ אָרִים, שָׁם אָרִיץ רָגֶל,
שָׁם לַחֲשִׁי עֹלֶה אֶל יֹצֵר מִמַּעַל!.
וּנְדֻדִים צִיּוֹן! שָׂבַעְנוּ וָעֶצֶב,
עַתָּה עֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרָיִךְ!
וּנְבָרְכֵךְ יַחַד, וּבְגִיל אֵין קֶצֶב,
בִּנְעִימוֹת־יָהּ יַחַד בִּקְדוֹשׁ מַרְאָיִךְ!!
וּכְיוֹם שִׁבְטֵי־יָהּ הָלְכוּ נָסָעוּ,
לַקְטִיר עֹלוֹתָם לַאדֹנָי הֵבִיאוּ,
אָז צִלְצְלֵי הֵידָד סָבִיב לָךְ נִשְׁמָעוּ:
וּזְמִירוֹת שָׂשׂוֹן בַּמְּרוֹמִים הִבְקִיעוּ!
כֵּן הַיּוֹם שִׁיר תּוֹדָה בִּרְחֹבֹתָיִךְ,
יִרְעַשׁ מִפִּי אֹהֲבֵי־יָהּ לָךְ חָרָדוּ
וּבְאַהֲבַת־אֵם חֲזִי בִּפְנֵי בָנָיִךְ,
אִם לֹא כֻלָּם פֹּה עַל בִּרְכֵּךְ נוֹלָדוּ,
וּמְלָכִים בָּךְ יַעֲקֹב הִנְחוּ בַּשָּׁבֶט,
דִּין־יָהּ דָּנוּ מִכִּסְאָם בַּגָּבֹהַּ,
הֵם נִיר דָּוִיד בּוֹ בֵיתוֹ, עַד יִכָּבֶד
מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וּמְשׁוֹרֵר אֱלֹהַּ!!
וִירוּשָׁלַיִם תִּתְחַדְּשִׁי כַּנָּשֶׁר!
תָּשׁוּבִי תִּהְיִי לַאֲרָצוֹת תִּפְאֶרֶת!
וּבְאַהֲבַת קֹדֶשׁ בָּךְ יַעֲקֹב יִקָּשֶׁר,
יָבִיא שָׁלוֹם לָךְ וּבְרָכָה עֲתֶרֶת!!
וּשְׁלוֹם אֱמֶת בָּךְ אֵל שָׁלוֹם שֹׁלֵחַ!
בָּךְ עִיר הַקֹּדֶשׁ! שַׁלְוָה יֶרֶב יֶפֶר,
אַל עוֹד בָּךְ מָדוֹן יִבְעַר יִתְלַקֵּחַ,
מַחֲרִיב הֹפֵךְ אֶרֶץ לַעֲרֵמַת אֵפֶר!
וּלְמַעַן אַחַי שָׁלוֹם מֵאַפְסָיִם,
לָךְ מֵאֵל אֲבַקֵּשׁ לוֹ אֶתְפַּלֵּלָה,
בִּרְכָתִי יִרֶץ, וּבְמַלְכוּת שָׁמָיִם,
פֹּה בַּקֹּדֶשׁ עַל כִּסְאוֹ יִמְלֹךְ סֶלָה!.
עד מהרה קָרַבְנו אל העבודה, ובאין לנו בתים לשבת נטענו לנו אהלים, ונט שכם אחד להסיר ערמות העפר מרחובות העיר ולבנות אותה מחרבותיה.
עד כה וכה הגיע החדש השביעי, קרבו ימי חגינו ומועדינו, ובטרם יוסד ההיכל בקרבנו שמנו לבנו לבנות מזבח לה', להעלות עליו עולות ולהקריב קרבנות כמשפט. וזקני הכהנים אשר עלו עמנו בקשו ומצאו אה מקום המזבח מלפנים, בעמוד הבית הראשון על תלו, ונכן את המזבח על מכונותיו, להעלות עליו עולת תמיד ולחדשים ולכל מועדי ה', וכעלות עשן המערכה נשאנו לבבנו אל כפים, אל אל בשמים – כי זה חמשים שנה חסרנו כל אלה ותזנח משלום נפשנו.
וחג הסכות הגיע, ונחג את מועדנו בששון ובקול תרועה, לא היתה לנו כשמחה הזאת מעת גלות ישראל מעל אדמתו. וכעבור ימי החג החלונו להביא עצי ארזים מן הלבנון, ונרב התכונה ככל אשר השיגה ידנו, ואז החלו הלוים לנצח על מלאכת הקדש , לעשותה כמשפט. ובהוסד בית ה' עמדו הכהנים בחצוצרות והלוים במצלתים, להלל את ה׳ בזמירות דוד אֲבי אבותי, וכל העם הריעו תרועה גדולה. הצעירים פצחו רנה ויצהלו בגאון ה', והזקנים אשר ראו את כבוד הבית הראשון נתנו בבכי קולם, ולא נכר קול השמחה מקול בכי העם. אז יצא חגי הנביא במלאכות ה׳ וישא אלינו מדברותיו: כי עוד אחת מעט ויגדל כבוד הבית הזה מן הראשון, בתת ה׳ שלום אל המקום הזה ואל יושביו. ונשב אל המלאכה לבנות החומה הפרוצה ולחזק שעריה. נפלא היה המראה, בעמוד כל נפש מישראל, ואף נשינו ובנותינו, לעשות בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה, גם הילדים והזקנים חגרו בעז מתניהם ויעזרו על יד עושי המלאכה. גם אני הוצאתי את כף הסיידים, אשר בה עבדתי בחומת מדי, בהשפך עלינו חמת מלך בבל על ידי מלשני בסתר אשר קמו עלינו מקרבנו, ואמלא נדרי אשר נדרתי בצר לי, ואעבוד שכם אחד עם כל אחי העושים במלאכת הקדש.
אז נגשו אלינו השומרונים, בני העמים אשר הושיב שלמנאסר בערי שמרון במקום בני ישראל אשר הגלה אשורה, ויהיו יראים את ה׳ אלהי ישראל ועובדים את אליליהם כמשפטיהם הראשונים[42]. ובראותם כי ה׳ עמנו, באו אלינו ויאמרו לנו: "נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלהיכם!"[43]. ובהועצנו יחד להשיב להם דבר, זכרתי את דברי צדקיהו המלך, אשר אמר אל אבי בשבתם יחד בבית הכלא: "טוב מעט ביראת ה׳ מהמון רב ומהומה בו". גם העליתי על לבי את מעשי העשירים והחורים הנמצאים בקרבנו, אשר גם בעלותם אתנו בשם ה׳ היתה עינם רק אל בצעם ולבם לא כן... ואם אלה לאלה יתנו יד, הלא יהיה כל עמלנו לריק ואחריתנו מי ישורנה! ואדבר על לב חברי הנשיאים להשיב פניהם, ויהושע בן יהוצדק החרה החזיק על ידי, ונשב אליהם דבר: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו!"[44]. מאז והלאה שמרו השומרונים עברתם לנו, ויחלו לצרור לנו בנכליהם, לרפות ידי אחינו, ולהטות לב הפחות המושלים סביבינו להניא אותנו ממעשינו. וכורש נאחז בעת ההיא בסבך מלחמותיו בארצות הרחוקות, והפחות משלו במדינותיו כאות נפשם. ובמות כורש וימלוך קמביזס בנו תחתיו, והוא איש מלחמות כאביו, ועל כן נבצרה ממנו מזמה להעזר על ידו, ובאשר כתבו אויבינו עלינו שטנה, שבתה עבודת הקדש כל ימי ממלכת קמביזס בפרס. מקץ חמש עשרה שנה מת קמביזס ובן לא היה לו אשר יירש כסאו אחריו, ויבחרו כל שרי פרס ומדי בשר צבאם החכם בעז, דריוש בן היסטספיס. אז זכרתי את כל חסדיו הראשונים, בעודנו נוהג בחיל כורש, ואעזוב את ביתי, ואטוש את נחלתי, ואקום ואלך בבלה. ובבואי לפניו שמח לקראתי ויציגני לפני שריו, האחשדרפנים והפחות, ויהללני לפניהם, ויעש לכבודי משתה גדול כיד המלך.
ויהי כטוב לבו ביין ויאמר אל עדת קרואיו[45]: "אחודה נא לכם חידה, ומי מכם אשר ימצא את חידתי אעטרנו חסד וכל אשר ישאל ממני ינתן לו". ויענו כלם ויאמרו: "חודה חידתך ונשמענה!".
וישאל המלך לאמר: "מי הגבור והעצום מכל?".
וחכמי השרים התחרו יחדו ויהיו נדונים ומתוכחים לפני המלך. האחד אמר: "הגבור מכל הוא היין, כי הוא מתנשא לראש שותהו ומכריעהו תחתיו". השני אמר: "המלך — כי הוא מושל בגבורתו עולם". השלישי אמר: "האשה – כי באהבתה ישגה כל גבר, ונם המלך ילוד אשה הוא". לאחרונה עניתי אף אני חלקי ואומר: "הגבור והעצום מכל הוא הזמן, כי הוא משפיל אף מרומם; הוא מחיה כל והוא גם מכלה כל".
כל השומעים נענו לי ויתנו צדק לדברי. ואנכי הוספתי שאת משלי ואומר: "אבל גם הזמן כאין הוא נגד האמת, כי היא בת הנצח וחותם ימין אלהי אָמן, ואשרי המלך עז לו בה, כי יכון לעד כסאו וזכרו לדור דורים".
לדברי אלה הריעו כלם לקראתי וימחאו כף. ודריוש חבקני באהבה ויאמר: "עתה הגידה לי משאלות לבך ואתנה!".
אז נפלתי על פני ואקרא: "אך שאלה אחת לי אליך, מלך רב חסד, צוה נא ויחדשו לבני עמי הרשיון שהיה לנו מאת כורש המלך, לבנות בית אלהינו בירושלים! כי זה חמש עשרה שנה נשבתה המלאכה בשטנה אשר כתבו עלינו אויבינו על שקר".
והמלך העמיק מחשבותיו ויאמר: "את דבר השטנה ידעתי, והיא כתובה בידי כל ראשי העמים הקרובים אליכם ומקוימה על ידי המעתיק והסופר אשר על כתבי הממלכה; אך דבר יצא מפי ולא אשוב ממנו – ועל כן יהי כן כאשר דברת: אני אצוה ויבקשו בגנזי המלוכה את כתב הדת אשר נתן המלך כורש, ואם המצא ימצא בו הרשיון על דבר בנין הבית כדבריך, אז אמלא גם אני אחריו".
ימים הרבה בקשו סופרי המלוכה את כתב הדת בגנזי הכתבים אשר בבבל ולא מצאו, ולבי נפל בקרבי וכמעט נואשתי מתקוה, אך בישע אלהים נמצא לאחרונה בכתבי המלוכה הישנים, השמורים באחמתא בירת מדי מלפנים. ודריוש קים את דברו ויחדש את דבר הרשיון ביתר שאת – כי צוה להוציא כסף מגנזי הממלכה לבנין המקדש ולקרבנות ומנחות ונסכים דבר יום ביומו, ואשר יזיד להפריע אותנו ממעשינו יענש קשה.
שמח ועלז בישועת ה' שבתי ירושלימה. גם זכריה הנביא עלה עמי, וגם חגי הנביא נספח אלי וליהושע בן יהוצדק, ויחדו התחזקנו בשם ה' להשלים בנין הבית ולבנות חרבות ירושלים. בעמל נפש ויגעת בשר שקדנו על עבודתנו כי עוד רבה המכשלה: השומרונים לא חדלו להפריע אותנו ממעשינו, גם החורים והקצינים אשר בתוכנו הרפו ידי העם, באמרם כל היום: "לא עת בית ה׳ להבנות!"[46]. אך הנביאים חתרו בעז לאמץ לבב כל ובשם ה׳ קראו בלי חשך: "תחזקנה ידיכם!"[47]. בבוגדים אשר בתוכנו דברו משפטים, ויחשפו שוליהם על פניהם ויגלו קלונם בשערים, ולהשיב אחור צוררנו מחוץ היתה ידנו האחת עושה במלאכה והשנית מחזקת בשלח, ובלילה החזקנו משמר, פן יפלו עלינו אויבינו פתאם ויהרסו את אשר בנינו.
מקץ ארבע שנים[48] נשלם בנין הבית, ובשלישי לחודש אדר חגנו חג חנוכתו. כל שבי הגולה נקבצו באו ליום ההוא ירושלימה, לראות כבוד ה׳ ביקרו. הכהנים עמדו על עבודתם והלוים בשירם וזמרם, ועיני כולנו רואות ושמחת עולם על ראשנו ויחדו קראנו בקול: "זה היום עשה ה׳ גגילה ונשמחה בו". – שלשה שבועות אחר זה הגיע חג הפסח, מועד מזכיר גבורת ה׳ בגאולתנו הראשונה. ונחג אותו על טהרת הקדש וחדות ה׳ היתה מעוזנו.
וקול מבשר נשמע בכל קצות ארץ, כי הושיע ה' את עמו וכבודו עליו יראה כבראשונה. כיונים אל ארובותיהם נהרו אלינו אחינו האובדים והנדחים, ותבנינה החרבות והארץ הנשמה החלה להעבד, אז מלאו שבעים שנה לזמן גלותנו, ודבר ה׳ בא ככל אשר דבר ביד נביאיו, ויראו כל העמים את ישועת אלהינו.
שנים אחדות עברו, ועיני כל העם היו נשואות אלי, ונפשם כלתה לראות את זרע דוד בן ישי יושב בתוכם לכסא. אבל רוח אחרת היתה אתי, בדעתי נאמנה, כי התורה והדעת את דבר ה' נחוצה מכל משפטי מלוכה לעם הקטן והדל, אשר זה מעט שב מארץ שביו – כי "לא בחיל ולא בכח" יגדל כבוד עמי לעת הזאת, "כי אם ברוח ה׳ צבאות" אשר תניחנו. ומיראתי פן יהיה מושבי בעיר הקדש למכשול לב לאחי החפצים ביקרי, ומצאו אויבינו תואנה לההעולל עלילות ברשע ולהצדיק שטנותיהם מאז, בכתבם עלינו תמיד: "היהודים חושבים למרוד[49] במלך פרס!" – נתתי את לבי ליאש על פרי עמלי ולהנזר מכל מחמדי נפשי. ועצת שלום היתה ביני ובין יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ואמלא את ידו למשול בארץ תחתי, ולהרבות לו חכמים וסופרים אשר יורו את העם להבין בדבר ה' מפורש ושום שכל, ויעצרוהו מלכת אחרי חוריו וקציניו, הנותנים ידם בסתר להשומרונים, והחותרים לשוב אל מעלליהם הראשונים. אם לא עשיתי את הטוב בעיני ה', במנעי טובה מבני אחרי, לבלתי הנחילם את כסא דוד אביהם – הלא אלהים יחקר זאת, כי רק כבוד שמו, טובת עמי ושלום ארצו היו לנגד עיני; ולבעבור כל אלה הרחקתי נדוד ואשוב ואלך בבלה. והמלך קדם פני בכבוד וישימני לראש כל אחי היושבים בארץ ממשלתו, ובמשרה אשר על שכמי זה ארבע שנים הייתי עזר לא מעט לכל קהל הגולה, וגם לאחי בני עמי יושבי ארץ הקדש חמדת נפשי. זכרה לי אלהי לטובה!
בני יקירי! הנני מפקיד בידך את המגילה הזאת יחד עם כף הסיידים אשר החזקתי בידי, בעבדי עבודת פרך בחומת מדי ובעשותי מלאכת הקדש בעיר האלהים – והתבוננת אליה וזכרת את אשר עשה אביך לעמו וארצו. כי למענם עזב מקום מנוחתו ומשמרת כבודו לנוע אל אדמת אבותיו, ולמענם עזב גם אותה, לנוע אל ארץ אחרת ולבלות בה שארית ימיו כיום הזה. והיה ברצות ה' דרכנו להרים קרננו ולהושיבך על כסא דוד אבינו, וקראת את דברי המגילה הזאת, וידעת את הקורות אותנו בשנות ראינו רעה, והשבות אל לבבך כי אך בידנו טובנו, כי אֵל גמולות ה' וכפעלנו ישיב לנו. ואם גם בימיך לא תבוא העת מעם ה' לעטרנו רצון ולשומך מושל בעמו, ושבת וקראת את דברי המגילה הזאת, ולמדת בינה למשול ברוחך , לבלתי העפיל לעלות אם ה׳ לא צוה. ומכל משמר נצור את נפשך ממוקשי עם, ממחשבות קשר ומרד, כי "לא בחיל ולא בכח" תשוב המלוכה לבית דוד מעתה והלאה, "כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות", צור ישראל וגואלו. ולעת מצוא תעשה גם אתה כמוני, וכתבת את כל הקורות אותך ואת עמנו זכרון בספר, והוספת אותן על המגילה הזאת. וגם לבניך אחריך תצוה – ראה השבעתיך! – לעשות זאת לחק עולם ולא יעברוהו – עד בוא עת רצון מאת ה׳, להביא לעמו גאולה שלמה ולהצמיח קרן למשיחו, והיתה המלוכה לאחד מזרע דוד עבדו – או אז נקי יהיה משבועתי זו, כי אז הלא תכתבנה ידי אחרים את קורותיו ואת מעשיו בספר דברי הימים לזכר עולם.
תמו דברי אביך,
}}
הערות
- ^ מלכים כד.
- ^ דברי הימים ב לו יג.
- ^ דברי הימים לו ט.
- ^ ויקרא רבה י.
- ^ ירמיהו לח יא-כה.
- ^ ירמיהו לז ה-יא.
- ^ דרשת חז"ל במלכים ב כה ד ויחזקאל יז ב.
- ^ ירמיהו נב כד.
- ^ מדרש איכה רבתי ב.
- ^ פתיחתא דאיכה רבתי.
- ^ דניאל א.
- ^ דניאל ד.
- ^ Herodot ואחרים.
- ^ ירמיהו מג ו ז.
- ^ דברי הימים א ג יח-יט.
- ^ תהלים פח.
- ^ השיר הזה וכן תרגום יתר השירים במגילה הזאת המה מעשי ידי המשורר מר ישכר בערוש הלוי איש הורוויץ.
- ^ תהלים ע״ט.
- ^ תהלים קכו.
- ^ מ״ר ויקרא י״ח.
- ^ מלכים ב כה כז.
- ^ יוסיפון לרומיים, בספרו "נגד אפיון".
- ^ תרגום יונתן ירמיה כ״ה כ״ו, נ״א א׳.
- ^ סנהדרין צג א.
- ^ M. Dunker, Cesch d. Altterth. II 470.
- ^ נראה דצ"ל והמעונגה.
- ^ זכריה ג ב.
- ^ צ"ל הרפגוס.
- ^ Herodot.
- ^ ג״א רי״ח.
- ^ Xenophon, Cyropediae VII, 2.
- ^ ישעיה מד כז-כח.
- ^ ג"א רכ"ב.
- ^ G. F. Kolb. Culturgeschichte I, 78.
- ^ Xenophon VII 5.
- ^ ירמיהו נא.
- ^ שם.
- ^ עזרא א ב-ג.
- ^ עזרא האפוקריפי.
- ^ ישעיהו סו י.
- ^ תהלים קכב.
- ^ מ״ב י״ז.
- ^ עזרא ד ב.
- ^ עזרא ג.
- ^ בעקבות עזרא האפוקריפי.
- ^ חגי א ב.
- ^ זכריה ח ט; יג.
- ^ ג"א רמ"ד.
- ^ נחמיה ו ו.